הדפסה

בית משפט השלום בקריות ה"פ 21291-12-15

בפני
כב' סגן הנשיא, השופט נווה ערן

מבקשות / נתבעות

  1. מדינת ישראל- משרד הבריאות, סניף עכו
  2. מדינת ישראל- משרד הרישוי, סניף חיפה

נגד

משיב / תובע

משיבה פורמאלית

1. ארטור ויסמן ת.ז. XXXXXX668

2. ציביה ויסמן ת.ז. XXXXXX791

החלטה (בבקשה לסילוק התביעה על הסף)

לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף שהוגשה על ידי המבקשות (הן הנתבעות 2-3).

בקצרה בלבד אזכיר את העובדות הרלוונטיות והלא שנויות במחלוקת:
המשיב 1 (להלן: "ארטור" או "התובע" ) והמשיבה 2 (להלן: "ציביה") הינם גרושים.

ארטור וציביה היו בזמן נישואיהם הבעלים בחלקים שווים של הרכב נשוא המרצת פתיחה, כאשר במסגרת ההחלטות האחרונות שניתנו בתיק זה, בוטל העיקול על הרכב, תחת הפקדת סך של 37,500 ₪ בקופת בית המשפט על ידי ארטור . כמו כן, ארטור מכר את הרכב בעסקת "טרייד אין" בסך של 95,500 ₪, בהתאם למסמך שצירף לתיק בית המשפט.

בשנת 2009 חתמה ציביה על כתב התחייבות לטובת המבקשת 1 (מדינת ישראל משרד הבריאות) , בגין עלויות האשפוז במוסד סיעודי של אמה המנוחה, כאשר נוצר לה חוב כספי של כ-130,000 ₪ כלפי המבקשת 1. מאחר והחוב לא נפרע נקטה המבקשת 1 בהליכי גבייה כנגד ציביה.
ביום 6.4.14 במסגרת הליכי הגבייה, הוטל, בין השאר, השיעבוד על זכויות ציביה ברכב, שהסתכמו במחצית (65,000 ₪) .
ביום 28.8.14 נערך ונחתם בין ארטור וציביה "הסכם ממון וגירושין" .

להלן יפורטו נימוקי המבקשות בבקשתן לסילוק התביעה על הסף:
לטענת המבקשות, בסעיף 5.1 להסכם הגירושין מצהירים ומאשרים ארטור וציביה, כי הרכב מצוי בבעלותם המשותפת. בסעיף 5.2 להסכם הגירושי ן הוסכם ונרשם , כי הבעלות ברכב תועבר ותהיה למן מועד חתימתו, של ארטור בלבד. הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין ביום 26.10.14.
לטענתן, ביום 30.10.14 הגיש ארטור כנגד המבקשות תובענה לסעד הצהרתי בבית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 51265-10-14), הדומה, אם לא זהה, לתובענה הנוכחית. ביום 1.2.15 דחה בית המשפט לענייני משפחה, הגם שבהחלטה השתמש בית המשפט בלשון מחיקה, את התובענה כנגד המבקשות וזאת מחמת חוסר סמכות עניינית. ביום 25.2.15 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את התובענה ביחס לציביה, לאחר שלא התגוננה.
המבקשות מסבירות, כי עמדתן הינה כי הרכב היה בבעלות שווה של ארטור וציביה למן מועד רכישתו ועד הסכם הגירושין המאושר מיום 26.10.14. כיון שכך , במועד הטלת השיעבוד (6.4.14)- כשישה וחצי חודשים לפני הסכם הגירושין המאושר וארבעה וחצי חודשים לפני כריתתו- היו לציביה זכויות ברכב. לפיכך המבקשת 1 רכשה זכות קניינית ברכב, כך ש כל העברת בעלות שנעשתה ברכב לארטור, כפופה לשיעבוד זה, דהיינו: לזכותה הקניינית של המבקשת 1. המבקשת 1 מבהירה כי מכח השיעבוד, זכאית היא להיפרע מהרכב ולקבל את מלוא התמורה ועד גובה חוב, המיוחסת לזכויות ציביה ברכב (המחצית).
המבקשות מסבירות, כי הזכות העומדת להן לגבי הרכב הינה שיעבוד דווקא, להבדיל מעיקול גרידא. לטענתן, הליכי הגבייה שנקט המרכז כנגד ציביה הינם מכח חוק הגבייה והיא מפנה לס' 12א לפקודת המיסים (גביה), בו נקבע כי דין עיקול מטלטלין שנרשם מטעם הממונה על הרישום, כדין משכון שנרשם לפי חוק המשכון. לפיכך, רישום עיקול על רכב משמעו כרישום משכון לפי חוק המשכון, ועל כן עסקינן בשעבוד (קנייני) ולא בעיקול גרידא.
לטענתן, אף אם נניח כטענת התובע כי עסקינן בעיקול גרידא, הרי שבכך יש רק להחמיר את מצבו, מאחר ועיקול הינו מגן דיוני המונע מבעליו של הנכס לעשות לגביו כל עסקה וכל דיספוזיציה. בענייננו, היות שהרישום לטובת המבקשת 1 נעשה הרבה לפני הסכם הגירושין, הרי שציביה כלל לא היתה יכולה לעשות כל שינוי בזכויותיה ברכב, וממילא לא היתה יכולה להעביר אותן לארטור, כפי שהתיימרה לעשות במסגרת הסכם הגירושין.

מעשה בית דין - לטענת המבקשות יש לסלק התובענה על הסף מחמת מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא הגנתי, לפי תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א").
המבקשות מסבירות כי לצורך החלת הכלל בדבר מעשה בי דין מסוג השתק פלוגתא, לא די בקיום תנאי זהות הצדדים אלא נדרש קיומם של 4 רכיבים מצטברים:
האחד- פלוגתא זהה בשני ההליכים.
השני- קיום התדיינות באותה פלוגתא בהליך הראשון.
השלישי- סיום התדיינות בהכרעה מפורשת או מכללא באותה פלוגתא תוך קביעת ממצא.
הרביעי- חיוניות ההכרעה בפלוגתא בהליך הראשון.

לטענתן, תנאי זהות הצדדים, לצורך החלת מעשה בי דין, קיבל במהלך השנים, עידון כפול בפסיקת בית המשפט העליון- האחד- באמצעות החלתו גם במקרה של זהות הצדדים מכח "קירבה משפטית", השני- באמצעות החלתו גם על צד זר להליך הראשון וזאת כטענת הגנה של אותו צד זר. עידון זה בכלל ההדדיות ידוע גם בשם "כלל ההזדמנות". עקרון "הקירבה המשפטית" בעניין זה משמעה החלתו על צד זר להליך שלגביו מתקיימת: "קירבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני הליכים העומדים באותו צד של המתרס כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים", כאשר קירבה משפטית יכולה להיות כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או אינטרס כספי משותף. החלת כלל מעשה בי דין מסוג השתק פלוגתא גם על צד זר להליך הראשון, משמעה מתן אפשרות לצד הזר הנ"ל לטעון להשתק פולגתא בהליך המאוחר כנגד התובע בהליך הראשון (שהפלוגתא הוכרעה לגביו) , וזאת כטענת הגנה בלבד .
לטענתן, לאור העובדה כי ארטור וציביה הגיעו להסכם גירושין, במסגרתו הוסכם והוצהר במפורש, כי עד מועד חתימתו הבעלות ברכב היא בחלקים שווים, הרי שחל הכלל של מעשה בי דין, מסוג השתק פלוגתא הגנתי (דפנסיבי). הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק דין (בהסכמה) לאחר שהצדדים אישרו לפרוטוקול, בדיון בפני בית הדין הרבני כי הרכב יועבר לבעלותו של ארטור. על כן, מן הדין להחיל על ארטור את הכלל בדבר מעשה בי דין מכח השתק פלוגתא הגנתי, באופן המונע ממנו מלטעון בתובענה הנוכחית, כי הוא הבעלים היחיד של הרכב למן מועד רכישתו, דהיינו- עוד בטרם נרשם השיעבוד לטובת המשיבה 2.
המבקשות טוענות, כי מתקיימים כל 4 הרכיבים הנדרשים למעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא:
האחד- הפלוגתא זהה- שאלת הבעלות ברכב ממועד רכישתו- האם ארטור לבדו או שמא ארטור וציביה במשותף בחלקים שווים.
השני- נתקיים דיון בהסכמה בפלוגתא האמורה במסגרת הסכם הגירושי ן, שהוגש לאישור ולמתן תוקף של פסק דין לבית הדין הרבני, ובמסגרת הטיעון לפרוטוקול בבית הדין הרבני.
השלישי- הפלוגתא הוכרעה, במפורש, בהסכמה, ולפיה נקבע שרק ממועד הסכם הגירושין ואילך הרכב יועבר- לשון עתיד- לבעלותו של ארטור בלבד.
הרביעי- ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית להסכם הגירושין, שהרי אלה באו להסדיר את כל ענייני הממון והרכוש של ארטור וציביה וחלוקתם בינהם.
לעמדתן, בנסיבות אלה,הן רשאיות וזכאיות לטעון לתחולת מעשה בי דין מסוג השתק פלוגתא הגנתי ולפיו ארטור מנוע ואינו רשאי לטעון במסגרת התובענה הנוכחית כי הבעלות ברכב הייתה שלו בלבד למן מועד רכישתו.
השתק שיפוטי- לטענת המבקשות, יש לסלק התובענה על הסף מחמת השתק שיפוטי- חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט- שיש להחיל על ארטור, והמהווה כל נימוק אחר המצדיק דחיית התובענה מלכתחילה, לפי תקנה 101(א)(3) לתקסד"א. משהצהיר ארטור - הן במסגרת הסכם הגירושין והן בפרוטוקול בדיון בפני בית הדין הרבני - כי הוא וציביה היו הבעלים, בחלקים שווים, של הרכב עד מועד חתימת הסכם הגירושין ואישורו, ומשהוגש הסכם הגירושין לאישור ולמתן תוקף של פסק דין, הרי שעל ארטור חל העיקרון המשפטי של השתק שיפוטי והוא מנוע - מחמת עיקרון תום הלב ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט - מלטעון טענה הפוכה וסותרת, בתובענה הנוכחית.
לטענת המבקשות, עקרון ההשתק השיפוטי רחב מן ההשתק מכוח מצג או הבטחה, בכך ש הוא משתיק בעל דין מלטעון טענות סותרות מהו נהנה בהליך אחר, עם בעל דין אחר (וקל וחומר עם אותו בעל דין), וזאת אף כאשר הצד המשתיק (בענייננו המבקשות) לא הסתמך על הטענות הקודמות ולא שינה מצבו לרעה .
לטענתן, בניגוד גמור ומוחלט למוסכם ולמוצהר על ידי ארטור , בהסכם הגירושין ובבית הדין הרבני - לפיו היו הוא וציביה הבעלים בחלקים שווים של הרכב - מנסה ומתיימר כעת לטעון, במסגרת התובענה הנוכחית, טענה הפוכה וסותרת, בעליל- כי הרכב היה בבעלותו היחידה למן מועד רכישתו וכי לציביה אין ולא הייתה כל זכות בו, מעולם. לעמדתן, טיעון כאמור הינו בגדר טיעון הסותר בעליל את טיעוני התובע בבית הדין הרבני, המהווים כשלעצמם, הודאת בעל דין. לפיכך טוענות כי , מן הדין להחיל עליו את כלל ההשתק השיפוטי ולקבוע כי התובע כבול בהצהרותיו בהסכם הגירושין ובבית הדין הרבני , שהן אף בגדר הודאת ב על דין , כי הוא מנוע מלטעון אחרת בתובענה הנוכחית.
המבקשות מתייחסות אף להצעת בית המשפט בדיון מיום 28.7.16, לעניין הפנייה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לביטול פסק הדין שניתן על ידו, בו הצהיר על בעלותו של ארטור ברכב- המבקשות טוענות כי אין בידן לקבל את הצעת בית המשפט, לאור כל טענותיהן לעיל בדבר סילוק התובענה על הסף, וכן משום שפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה חל רק במערכת היחסים שבין ארטור לציביה, ואינו חל על המבקשות (קל וחומר לאחר שהתובענה נגד ן נדחתה מחמת חוסר סמכות עניינית). לטענתן, אין להן כל סכסוך עם התובע המצוי בגדר סמכותו העניינית של בית המשפט לענייני משפחה, ואין כל הצדקה עניינית ו/או צורך לעתור לביטולו של פסק הדין, שכן אין האמור בו סותר את קיומו של השיעבוד, שהוטל ונרשם לפני הסכם הגירושין המאושר והעברת הזכויות של ציביה לארטור, זאת מאחר ונכס משועבד יכול ויועבר ו/או יימכר, בכפוף לשיעבוד/משכון קיים.

תגובת התובע/המשיב לבקשה:

התובע טוען כי פסק הדין מיום 25.2.15 של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת שירי היימן), בו הוצהר כי הרכב מסוג הונדה הוא בבעלותו של המשיב, הינו פסק דין חלוט, ועל כן בצדק המליץ בית משפט זה את המלצתו הנ"ל למבקשות, וזאת על מנת שלא יווצר מצב שבו יהיה על בית המשפט להכריע ולתת פסק דין בתיק זה, אשר עלול בבוא העת, לעמוד בסתירה עם פסק דינו החלוט של בית המשפט לענייני משפחה. התובע טוען, כי כוחו של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה גובר על כל הטענות המשפטיות של המבקשות שהועלו בבקשתן לסילוק על הסף.
התובע מדגיש כי כתב התביעה בתיק בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 51265-10-14) הומצא כדין למבקשת עוד לפני שבית המשפט (כב' השופטת שירי היימן) הורה על מחיקתן מההליך בהחלטתו מיום 01.02.15 שניתנה בעניין הסמכות העניינית. על כן, לטענתו , סביר להניח כי המבקשת ידעה על פסק הדין בעוד מועד, קרי סמוך מאוד למועד שבו ניתן פסק הדין, אולם היא העדיפה שלא לפעול לביטולו דאז, ואף לא ניצלו הזדמנות שניה לביטולו שניתנה להם בהמלצת מותב זה. לפיכך טוען התובע, כי אין למבקשת להלין אלא על עצמה, ויש לדחות את בקשתה.
התובע טוען כי יש לדחות את טענת המבקשות למעשה בית דין בשל השתק פלוגתא הגנתי ממס' טעמים: ראשית- לא הוכח על ידי המבקשת קיומו של שעבוד ו/או משכון רשום כדין לטובתה על הרכב ואף לא צורפו לבקשתה מסמכים המעידים על קיומו של השעבוד האמור.
שנית- לטענתו, הסכם הממון וגירושין בא להסדיר את ענייני הממון והרכוש בינו לצ יביה, אשר על חלק גדול מהם התגלעו מחלוקת ומריבות להרבה שנים. על כן, אין בהצהרת ארטור וציביה כי הרכב הינו בבעלות משותפת בכדי להקים למבקשת עילה של מעשה בית דין. כמו כן, לטענתו בשום מקום בהסכם הגירושין לא צוינו המילים "בחלקים שווים", כפי שנרשם על ידי המבקשת בבקשתה.
שלישית- לטענתו, לציביה אין זכות קניינית ברכב, והוא מפנה לסעיפים 5.2-5.3 להסכם הגירושין, אשר לפיהם משתקפות כוונותיה הברורות וחד משמעיות של צביה כי הרכב יעבור לבעלותו הבלעדית של התובע ואף תשתף פעולה עם התובע לצורך ביצוע העברת הבעלות במשרד הרישוי, ומכאן שואל התובע בתמיהה – האם על הצהרותיהם אלו ניתן להחיל מעשה בית דין?
ביחס לטענת המבקשות להשתק שיפוטי, משיב התובע כי פניותיו לבית המשפט לענייני משפחה ולבית משפט זה לאחר מכן, היו בתום לב מוחלט, כאשר בכתב התביעה המשיב שטח בפני כב' בית המשפט את כל העובדות הרלוונטיות בשקיפות וצירף אליו את כל המסמכים והראיות התומכות בהן, לרבות הסכם הממון והגירושין.
התובע מבהיר כי עננינה של תביעתו בתיק זה הינה סעד הצהרתי, אשר במסגרתה אמור להוכיח בין היתר, כי אין זכות קניינית לציביה ברכב, וכי הרכב בבעלותו הבלעדית והסרה מעליו את העיקול שהוטל על ידי המבקשת. על כן טוען, כי מן הראוי שתביעתו של המשיב תתברר לעומק, ורק בפסק דין יוכרע עניין ומהות הבעלות על הרכב, והכל בכפוף בהצגת המבקשת פסק דין המורה על ביטולו של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

המבקשות הגישו תשובה לתגובת התובע. אציין כי עיינתי בתגובה זו.

דיון והכרעה:
בפתח דבריי אציין, כי המסמך אליו מפנות המבקשות, אשר סומן כנספח א' לבקשה, והמתייחס לרכב נשוא הבקשה שמספרו 43-743-78, מתייחס לכך כי "אין מידע על שיעבודים" וכי מדובר בעיקול בלבד. בעניין זה התגלעה מחלוקת עובדתית בין המבקשות והמשיב. המשיב טוען בתוקף בתגובתו, כי אין שיעבוד על הרכב אלא עיקול בלבד והדבר משנה את הדברים מעיקרם מבחינה משפטית. הדבר מצריך בירור ובמיוחד כשמדובר בסעד קיצוני כל כך כמו כמו דחיית תביעה על הסף.
נקודה נוספת המצריכה בירור היא העובדה, כי מצב שבו איעתר לבקשת המבקשות ובהנחה באמת שמדובר היה בשיעבוד ולא עיקול, דבר שאינני משוכנע בו לפחות בשלב זה, היא הועבדה שבפניי פסק דין חלוט של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת שירי היימן), אשר מצהיר כי המבקש הוא הבעלים של הרכב (במערכת היחסים שבין ארטור וציביה) ולציביה אין זכויות בו.

המבקשות 1 ו- 2 היו מודעות לפסק הדין וגם אל הסעד המבוקש בו מלכתחילה. מדוע לא פעלו המבקשות והגישו בקשה לביטול פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה? על כך יש פסיקה סותרת וגם הדבר מצריך דיון ובדיקה. יש לציין כי אני מודע לכך שהמבקשות נמחקו מכתב התביעה, אך היו יכולות להעביר לידיעת בית המשפט לענייני משפחה את כל החומר הרלוונטי לרבות את עמדתן לגבי סוגיית השיעבוד / עיקול ובמיוחד שהם מודעים היטב לסעד המבוקש ע"י ארטור. נכון הדבר שאם מדובר בשיעבוד, פסק הדין לא משנה את קיומו של השיעבוד וזכותן הקניינית ברכב מכוחו, אך הדבר כאמור מצריך בירור עובדתי. כמו כן יש לבדוק, לדעתי, האם היה מודע כלל ארטור לקיומו של מצב שכזה. הטענות כאילו התובע המשיב גילה חוסר תום לב נדחות, לפחות בשלב זה, שכן צירף את כל המסמכים הרלוונטיים הכוללים את הסכם הגירושין וכל המסמכים הנלווים ואף הסביר את הנסיבות בו נרשם הרכב על שם ציביה במשרד הרישוי.
לעניין הטענות המשפטיות גרידא, שעניינן השתק פלוגתא והשתק שיפוטי, אני מעדיף להכריע בהן אך ורק לאחר שיהיה לי ברור שהתשתית העובדתית, שכמו שאמרתי מצריכה בירור, תעמוד בפני בית המשפט. יש לזכור גם כי לא ייגרם נזק רב מידי למבקשות, שכן מופקד סכום של 37,500 ₪ בקופת בית המשפט ומן הסתם שוויו של הרכב היום איננו בסכום שעליו הוטל העיקול / שיעבוד, כך שבכל מקרה לא ייגרם נזק למבקשות.
אשר על כן ולאור האמור לעיל, אני לא מוחק את התביעה או דוחה אותה על הסף, אך גם לא מחייב בשלב זה בהוצאות לאור האמור לעיל, ואני קובע את התיק להוכחות כדלקמן:
התובע ועדיו יגישו תצהירים תוך 60 יום.
הנתבעות ועדיהן יגישו תצהירים תוך 60 יום לאחר מכן.
יש לצרף את כל המסמכים הרלוונטיים לתצהירים לרבות הוכחות מפורשות על קיום שיעבוד ברכב נשוא הבקשה.
התיק נקבע להוכחות של שעתיים שיפוטיות אחרי הפגרה ליום 5.11.17 שעה 10.00-12.00.

המזכירות תקבע את התיק ביומני ותשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"א אדר תשע"ז, 19 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.