הדפסה

בית משפט השלום בקריות בצה"מ 65175-07-18

לפני
כבוד ה שופט מוחמד עלי

מבקש

חמדה נסאר

נגד

משיבה
משרד האוצר - היחידה הארצית לאכיפת דימי תכנון ובניה צפון

החלטה

עניינה של החלטה זו בבקשות הנוגעות לצו הריסה מנהלי שהוצא ביום 14.6.2018 (להלן: צו ההריסה) למבנה בשטח של כ-121 מ"ר (להלן: המבנה), שנבנה על ידי המבקשת על המקרקעין הידועים כחלקה 59 בגוש 19347 (להלן: המקרקעין).

על הפרק שתי בקשות: הבקשה הראשונה – בקשת המבקשת לדחות את ביצוע צו ההריסה בשישה חודשים נוספים. הבקשה השנייה היא בקשתה של המשיבה להאריך את מועד ביצוע הצו באופן בו תוכל המשיבה לבצע את הצו עד ליום 1.8.19.

כבר עתה יצוין כי בין הצדדים קיימת הסכמה לקבלת בקשת המשיבה, לפיכך לא אסקור את טענות הצדדים לגבי בקשה זו, אך אציין בקצרה כי הבקשה נבעה מקשיים ב ביצוע צו ההריסה בפרק הזמן שנקבע, בשל אילוצים הנוגעים לאבטחת ההריסה על ידי משטרת ישראל.

השתלשלות האירועים עד כה

לאחר הוצאת צו ההריסה הגישה המבקשת בקשה לביטולו לפי סעיף 221 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בהחלטה שניתנה על ידי ביום 12.8.2018 דחיתי את בקשת המבקשת לביטול הצו . הנימוקים פורטו בהחלטה ואין צורך לחזור עליהם. בתמצית, נקבע בהחלטה כי לא נפל פגם כלשהו בהליך הוצאת צו ההריסה , וכי הצו ניתן לאחר שקוימו כל ההליכים הפרוצדורליים על פי דין. עוד קבעתי כי הנתונים שהוצגו לפניי לא מצביעים על קיומו של אופק תכנוני להכשרת הבניה בעתיד הקרוב, משום שמדובר במקרקעין שייעודם חקלאי והחלקה מצויה בתחום שיפוט המועצה האזורית משגב.

על ההחלטה לדחות את הבקשה לביטול הצו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה שנדון במסגרת עפ"א 26392-08-18. בערעור הגיעו הצדדים להסדר שעיקריו כלהלן: ביצוע צו ההריסה יעוכב עד ליום 1.3.2019; צו ההריסה יעמוד בתוקפו למשך 60 ימים לאחר תום תקופת העיכוב ; במשך תקופת העיכוב תפעל המבקשת להגשת תכנית מתאר מפורטת לשם הכשרת הבנייה בהקדם האפשרי. כן כלל ההסדר הסכמה לפיה המשיבה תשקול ליתן אורכה נוספת לביצוע הצו בכפוף להתקדמות משמעותית בהליכי התכנון; וכי ככל שלא יעלה בידי המבקשת להשיג היתר למבנה, תבצע בעצמה את צו ההריסה, זאת תוך 14 יום מיום תקופת העיכוב. כן הוסכם כי במידה והצו לא יבוצע על ידי המבקשת או מי מטעמה, יבוצע על ידי המשיבה תוך הטלת ההוצאות על המבקשת. יצוין כי ההסדר כלל תנאים נוספים שאליהם אדרש, ככל שיהיה צורך, בהמשך. ביום 13.9.2018 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסדר, זאת למרות שהצדדים ביקשו לדחות את הדיון (ועל הסיבה לכך אעמוד בהמשך).

בקשת המבקשת בתיק זה הוגשה ביום 28.4.2019 ובגדרה היא מבקשת להורות על דחיית ביצוע צו ההריסה למשך שישה חודשים. בבקשתה טענה המבקשת כי היא לא ישבה בחיבוק ידיים, עמלה במלוא המרץ לשם הכשרת המבנה והגישה בשיתוף עיריית עראבה "ומול" המועצה האזורית משגב תכנית מפורטת לשם שינוי ייעוד המקרקעין מחקלאות למגורים. המבקשת פירטה כי בשיתוף עם עיריית עראבה הוגשה תכנית מתאר להרחבת שיפוט העיר באופן שהחלקה תיכלל בתחומה, וכי הושגה הסכמה לפיה המועצה האזורית משגב לא תתנגד להרחב ה – דבר שעשוי להגביר את סיכויי אישור התכנית וכן את סיכויה של התכנית לשינוי ייעוד ש הוגש על ידי המבקשת. נטען כי הוגשה לאישור הוועדה המחוזית תכנית מתאר מקומית מפורטת לשינוי ייעוד השטח עליו קיים המבנה, ואשר מכוחה יהיה ניתן בעתיד להוציא היתר בנייה. לדבריה, התכנית לשינוי הייעוד הוגשה לוועדה המקומית שהמליצה על הפקדתה בפני הועדה המחוזית. במהלך הדיון שהתקיים ביום 29.5.2019 הוצג מכתב נוסף של ראש העיר, ממנו עולה כי ביום 23.5.2019 נחתם הסכם הרחבת תחום השיפוט של העיר עראבה, לו היו שותפים גם ראש מועצה אזורית משגב, נציג מנהל התכנון וגורמי מקצוע נוספים.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הבקשה לא תואמת את המצב המשפטי הקבוע בחוק התכנון והבניה. לשיטתה, בית המשפט לא מוסמך להורות על עיכוב ביצוע הצו והיא מפנה בעניין זה לסעיף 254 ט'(ד)(2) לחוק התכנון והבנייה. נטען בהקשר זה כי ייעוד המקרקעין הוא חקלאי כך שהבנייה לא תואמת את התכניות החלות על המקרקעין. המשיבה התייחסה למהלכים התכנוניים שננקטו, וציינה כי המדובר בהסכמות בין עיריית עראבה לבין המועצה האזורית משגב להעברת מקרקעין לתחום שיפוט העירייה, אך אין ללמוד מכך על קיומה של תכנית כלשהי שמכוחה ניתן להוציא היתר. כן ביקשה המשיבה לדחות את טענת המבקשת לפיה קיים הליך תכנוני מתקדם. המשיבה לא חלקה אמנם על כך שהוגשה תכנית מתאר להרחבת תחום השיפוט של עיריית עראבה שבמסגרתה ישונה הייעוד למגורים, וכי התכנית מצויה בשלבי הכנה ומילוי תנאי סף בוועדה המחוזית ; ו כן לא חלקה על דבר הגשתה של תכנית מתאר מקומית מפורטת , שגם היא נועדה לשנות את הייעוד למגורים ואשר הוועדה המקומית החליטה להמליץ על הפקדתה בפני הוועדה המחוזית. עם זאת ציינה המשיבה כי לשלב הזה, אין שום תכנית תקפה שחלה על המקרקעין שמכוחה ניתן להוציא היתר בנייה למבנה. מדובר לכל היותר בתחילתו של הליך לשינוי הייעוד שיארך זמן ותוצאתו לא ידועה, כך נטען. עוד הוסיפה המש יבה ו טענה כי עד היום לא הוצא היתר בנייה למבנה והמבקשת לא פעלה להריסתו, ובכך יש הפ רת ההתחייבות על פי ההסדר ודי בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. עוד מפנה המשיבה לסעיף 8 להסדר לפיו "אין משמעותה של הסכמת המשיבה כאמור, כי תינתן הסכמה לארכה נוספת לעיכוב ביצוע הצו הנדון", ועל כן אין בהסדר כדי ליצור התחייבות מטעם המשיבה להסכמה עתידית לאורכות נוספות.

ביום 8.5.2019 קיימתי דיון בבקשה אך הצדדים ביקשו לדחות את הדיון כדי לבוא בדברים. הדיון נדחה מעת לעת וביום 29.5.2019 התקיים דיון בו השלימו הצדדים את טיעוניהם.

המבקשת חזרה על טענותיה שהועלו בבקשה והוסיפה כי לדידה סעיף 254ט(ד)(2) לחוק התכנון והבניה לא חל על צו ההריסה הנדון, וכן טענה שיש מקום לקבל את בקשתה מתוקף ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הליכי ה ערעור בבית המשפט המחוזי. המשיבה הפנתה אף היא לטענותיה בתגובה בכתב שהגישה, והוסיפה כי ההסדר שגובש בבית המשפט המחוזי הופר על ידי המב קשת בכך שלא הרסה את המבנה.

דיון והכרעה

נפתח בבקשת המשיבה בה כאמור נתבקשה האר כת המועד לביצוע צו ההריסה. לגבי בקשה זו הצדדים הגיעו להסכמה לפיה הבקשה תתקבל. לפיכך אני מקבל את בקשת המשיבה ו מחליט בהתאם לסעיף 224(א) לחוק התכנון והבניה, להאריך את מועד ביצוע צו ההריסה המנהלי בשלושה חודשים באופן שהמשיבה תוכל לבצע את הצו עד ליום 1.8.2019.

לעניין בקשת המבקשת לדחות את מועד ביצוע צו ההריסה, הגעתי ל מסקנה שדין הבקשה להידחות. נימוקיי למסקנה זו יובאו להלן.

סעיף 254ט'(ד)(1) קובע כי "בית המשפט לא יעכב ביצוע צו בבקשה שהוגשה לפי סעיף זה אלא מטעמים מיוחדים שירשמו, ואם הוכח כי העבודה האסורה או השימוש האסור שלגביהם חל הצו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו". ס"ק ד'(2) מוסיף וקובע כי "... בית המשפט לא יעכב את ביצועו של צו הריסה [בין היתר צו הריסה מנהלי – מ"ע] אם העבודה האסורה אינה תואמת את התכנית החלה על המקרקעין או אם מצא כי העבודה שלגביה ניתן הצו נמשכה, לאחר שהומצא הצו; לעניין זה, "תכנית" – תכנית שניתן להוציא מכוחה היתר בנייה ללא צורך באישורה של תכנית נוספת " [ההדגשות שלי – מ"ע] .

על בסיס דברים אלו טוענת המשיבה – ובצדק – כי בית המשפט לא מוסמך להורות על עיכוב ביצוע הצו, שכן העבודה האסורה – קרי ה מבנה שהקימה המבקשת – לא תואמת את התכנית החלה על המקרקעין. אין חולק כי הבנייה שביצעה המבקשת לא תואמת את ייעוד המקרקעין ולא חלה על המקרקעין תכנית שמכוחה ניתן להוציא היתר בנייה (ת"ב (ב"ש) 29202-04-19 אלחמאיסה נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה (פורסם בנבו, 19.5.2019)) . המבקשת יזמה אמנם תכנית מקומית מפורטת, אך ברי כי תכנית זו מצויה בשלבים מוקדמים ביותר ורחוקה הדרך עד לאישורה באופן שתהיה בעלת תוקף נורמטיבי וניתן להוציא מכוחה היתר בניה .

אין בידי לקבל את עמדת המבקשת לפיה סעיף 254ט(ד)(2) לחוק התכנון והבניה לא חל על המקרה שלפנינו. כפי שהובא לעיל, סעיף זה קובע במפורש כי בית המשפט לא יורה על עיכוב ביצוע צו הריסה אם הבניה לא תואמת את התכנית החלה על המקרקעין. התכנית המדוברת היא תכנית שמכוחה ניתן להוציא היתר בניה. כלומר המקרה היחיד בו קיימת סמכות לבית המשפט להורות על עיכוב הצו, בכפוף ליתר השיקולים, הוא מקום שהבניה תואמת תכנית שחלה על המקרקעין שמכוחה ניתן להוציא היתר . תכלית סעיף 254(ט)(ד)(2) לחוק התכנון והבניה ברורה והיא נועדה לצמצם את האפשרות להידרש לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי על ידי הוצאתם של המקרים בהם הבניה לא תואמת את התכנית החלה על המקרקעין, למעט מקרים בהם חלה תכנית מפורטת , או אז ההנחה כי המשוכות לקבלת היתר אינן גבוהות וניתן להתגבר עליהן בפרק זמן קצר . תכלית זה מתיישבת היטב עם תכליתו של תיקון 116 לחוק התכנון והבניה ( עפ"א 50396-03-19 ועאל נ' ועדה מקומית לתכנון שומרון (פורסם בנבו, 28.3.2019) ).

גם אם נצא מתוך הנחה כי לבית המשפט סמכות לעכב את ביצוע הצו, הרי לא שוכנעתי כי בנסיבות מקרה זה יש הצדקה לכך. בית המשפט העליון עמד לא אחת על החשיבות שיש לראות בביצוע צו הריסה במועד וקבע כי היעתרות לבקשה לדחיית מועד ביצוע הצו תיעשה במקרים חריגים ויוצאי דופן, כאשר הדגש ניתן לשאלה אם ההיתר הוא "בהישג יד" (ראו בין היתר: רע"פ 4877/18 אלאטרש נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 4.92018); רע"פ 8220/15 כפאיה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.12.2015); עפ"א (מחוזי חיפה) 63269-01-17 מסרי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 27.7.2017)).

המשיבה לא חולקת על כך שננקטו צעדים על ידי המבקשת ועל ידי עיריית עראבה לטיפול בשינוי הייעוד של המקרקעין. בתגובתה לא חלקה המשיבה על כך שהוגשה תכנית מתאר להרחבת תחום שיפוט עיריית עראבה. במסגרת התכנית שהוגשה על ידי עיריית עראבה, הוצע לשנות את הייעוד למגורים. תכנית זאת נמצאת בשלבי הכנה ומילוי תנאי סף בוועדה המחוזית. נוסף על כן, הוגשה תכנית מתאר מקומית מפורטת אשר גם היא נועדה לשנות את ייעוד השטח מחקלאות למגורים ולגבי התכנית המקומית, הומלץ על הפקדתה בפני הוועדה המחוזית. מבלי להקל ראש בצעדים שננקטו עד כה, הרי התמונה העולה כי אין המדובר בהליכי תכנון מתקדמים שיכולים לבסס את המסקנה כי היתר הבנייה באופק, שכן מדובר בתכניות שנמצאות בחיתוליהן ו ההליכים לאישורן צפוי ים לארוך זמן רב. נזכיר כי המקרקעין אינם מצויים בתחומי מתאר היישוב עראבה אלא בתחומי המועצה האזורית משג ב, ועל כן יידרש תחילה לכלול את המקרקעין בתחומי היישוב עראבה ורק לאחר מכן תיסלל הדרך לשינוי היעוד, בדרך לאפשרות החלת תכנית מפורטת שתא פשר בסופו של דבר להוציא היתר מכוחה.

כאמור, הצדדים הגיעו להסדר בבית המשפט המחוזי במסגרת הליכ י הערעור. בהסדר הוסכם בין היתר כי "בתום תקופת העיכוב [המוסכמת – מ"ע] ובכפוף להתקדמות משמעותית בהליכי התכנון, תשקול המשיבה את הארכת תקופת העיכוב". אינני סבור כי בהסכמה זו יש כדי ליצור זכות מוקנית למבקשת כי המשיבה תסכים לדחייה נוספת של מועד ביצוע הצו. בהסדר עצמו צוין כי אין משמעות הסכמת המשיבה כי תינתן ה סכמה נוספת לדחיית מועד ביצוע הצו, הסכמה שכאמור מנוגדת לסעיף 254ט(ד)(2) לחוק התכנון והבניה .

כאן המקום להבהיר כי במהלך הדיון עוררתי את השאלה הכיצד זה שהמשיבה טוענת כי לבית משפט אין סמכות לעיכוב ביצוע הצו ומנגד, הסכימה בהסדר שגובש כי בתום תקופת העיכוב, תשקול אפשרות להאריך את תקופת העיכוב. ב"כ המשיבה הבהיר כי ההסדר שגובש בהליך הערעור לא כלל סיום סופי של ההליך אלא הצדדים ביקשו לדחות את הדיון עד לאחר תום תקופת העיכוב (1.3.2019) זאת כדי שתישאר פתוחה הדרך לאפשר תקופת דחייה נוספת ולא ליפול לגדר סעיף 254 ט' (ד) (2) לחוק התכנון והבניה , שדן במצב בו ניתן כבר צו סופי, שכאמור, שולל את הסמכות מבית המשפט להורות על עיכוב ביצוע צו ההריסה. לשיטת המבקשת, לו בית המשפט המחוזי היה דוחה את הדיון, היה העניין נופל בגדר סעיף 254 ח' לחוק התכנון והבניה שדן בעיכוב ביצוע זמני של הצו עד להכרעה בבקשה, או אז לא הייתה חלה המניעה הקבועה בסעיף 254 ט' (ד) (2) לחוק . אלא שבית המשפט המחוזי לא דחה את הדיון כבקשת הצדדים וחלף זאת נתן ביום 13.9.2018 פסק דין שאישר את הסכמות הצדדים וכך נחסמה הדרך לאפשר למשיבה גמישות לשקילת תקופת ארכה נוספת.

11. סיכומו של דבר, שאני מחליט לדחות את בקשת המבקשת לדחיית המועד לביצוע צו ההריסה. נוכח הסכמת הצדדים, אני מקבל את בקשת המשיבה ומחליט להאריך את מועד ביצועו של צו ההריסה בשלושה חודשים נוספים, באופן בו תוכל המשיבה לבצע את הצו עד ליום 1.8.2019. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח את ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.