הדפסה

בית משפט השלום בקצרין תו"ב 26026-09-13

בפני
כבוד ה שופטת רבקה איזנברג

מאשימה

ועדה מקומית לתכנון מעלה חרמון

נגד

נאשם
אימן ע'ית

החלטה

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירות של ביצוע עבודות בניה ושימוש טעוני היתר ללא היתר-עבירה לפי סעיף 204 (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה (להלן: "החוק") וכן ביצוע עבודות ושימוש בסטייה מתכנית עבירה לפי סעיף 204(ב) לחוק.
בהתאם למתואר בכתב האישום, בין המועדים 3.10.11-4.8.14 בוצעו במקרקעין נשוא האישום עבודות בניה טעונות היתר ללא היתר של הקמת מבנה מבניה קשיחה בשטח כולל של 1,660 מ"ר הכוללים:
קומת מרתף בשטח של 460 מ"ר במצב של שלד, קומת כניסה בשטח של 710 מ"ר במצב של שלד, קומה נוספת בשטח של 485 מ"ר במצב של שלד. כן הואשם הנאשם בכך שעשה ועודו עושה שימוש חורג מהמקרקעין בסטיה מתכנית שכן השימוש המבוצע בפועל אינו תואם את יעוד המקרקעין ע"פ התכניות החלות שהינם לחקלאות, שמורת טבע ומרקם שמור משולב.
ע"פ כתב האישום, הנאשם היה במועדים הרלוונטיים מי שהוחזק כבעל המקרקעין, המבצע בפועל את העבודות, האחראי לבניה ולשימוש ומי שחלה עליו החובה להשיג היתר.

2. בתאריך 12.4.16 כפר הנאשם בעובדות כתב האישום וטען כי לא הוא ביצע את העבירות הנטענות וכי מי שהקים את המבנה זה אביו המנוח של הנאשם .
עם סיום שמיעת עדי התביעה,העלה הנאשם טענה של אין להשיב לאשמה.
לטענת הנאשם, המאשימה לא הצליחה להוכיח את יסודות העבירה, תוך שטען הוא כי לא הובאו בפני בית המשפט כל ראיות כי הנאשם בנה את המבנים מושא כתב האישום ו/או השתמש בהם.
דיון:

3. סעיף 158 לחסד"פ שכותרתו: "זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה" קובע כדלקמן:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה."

בהתאם להלכה הפסוקה, די בקיומן של ראיות דלות ובסיסיות בלבד להוכחת יסודות העבירה אשר יוחסה לנאשם בכתב האישום, כדי לחייבו להשיב לאשמה. ראו: ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' זבולון בן אברהם שדמי, פ"ד לה(2) 757, עמ' 762:
"...לאחרונה נדונה השאלה בדבר ראיות המספיקות כדי לדחות טענה, שאין להשיב על האשמה, בפסק-דין, שניתן מפי השופט שמגר בע"פ 732/76 [3]. את ההלכה בעניין זה מסכם השופט שמגר בזו הלשון, בעמ' 179-180:
"בית-המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום. ראיות בסיסיות לענין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית-המשפט העליון, ב-ע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם. לעניין משקלן של הראיות ובחינת אמינותן מן הראוי להוסיף, למען שלמות התמונה, כי ייתכנו נסיבות קיצוניות שבהן תעלה שאלה זו כבר בשלב הדיוני האמור: וכך נקבע בשעתו, באנגליה, בגדר כלל של פרקטיקה (practice note), כי את הטענה אשר לפיה אין להשיב לאשמה ניתן להעלות, בעיקר, בהתקיים אחד משניים אלה: א. כאשר לא הובאה עדות כשלהי כדי להוכיח יסוד חיוני ומרכזי של האשמה, או ב. כאשר הסתבר בעליל, על פניו, כי כל הראיות שהובאו על-ידי התביעה הן כה בלתי-אמינות עד שאף ערכאה שיפוטית בת-דעת לא היתה מסתמכת עליהן ... אך מובן הוא כי נסיבות מן הסוג השני, שבהן ייזקק בית-המשפט בשלב של תום פרשת-התביעה לענין האמינות, הן חריגות ומכאן גם שההזדמנויות אשר בהן ייעשה יישום מעשי של כלל הפרקטיקה הזה, יהיו נדירות." (הדגשה שלי ר.א).

בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט מתייחס למשקלן של הראיות שהביאה התביעה, וגם אם מדובר בראיה שמשקלה בהכרעת הדין עשוי להיות זעום, עדיין די בה, בכדי להעביר נטל את הבאת הראיות (בניגוד לנטל השכנוע שנותר על התביעה), לכתפי הנאשם בשלב הזה של אין להשיב לאשמה. (בש"פ 153/95 - כמאל בן עטאף רחאל נ' מדינת ישראל . פ"ד מט (2), 221)
""ראיות לכאורה" על-פי סעיף 158 לחוק משפיעות על סדר-הדין הפלילי בלבד, במובן זה, שקיומן מעביר לנאשם את נטל הבאת הראיות, אך אינו מעביר על שכמו את נטל השכנוע, הנותר תמיד על התביעה. הנאשם לא יורשע בדין אלא-אם-כן בסוף המשפט יתברר, כי משקל הראיות שהובאו נגדו מספיק להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר. על-כן, נאשם עשוי להיות מזוכה בדינו אף אם התביעה עמדה בנטל הבאת הראיות והנאשם לא הביא מצידו ראיות לסתור את ראיות התביעה, וזאת אם היה בראיות התביעה כדי להותיר ספק סביר באשמת הנאשם. לנוכח ההשלכה המוגבלת של "ראיות לכאורה" על הכרעת הדין, נקבע כי די בראיות דלות ובסיסיות, כי משקלן אינו רלוואנטי, וכי הראיות אינן מאבדות מערכן הלכאורי גם אם בחומר שהובא בפרשת התביעה קיימות ראיות המחלישות את הראיות המרשיעות או סותרות אותן". (כן ראו ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1) 170 פסק כב' השופט שמגר (כתוארו אז) בעמודים 179-180, וכן ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי (פד"י ל"ח (2) עמ' 752 שם נפסק כי כדי לחייב נאשם להשיב לאשמה אין צורך, אלא בראיות בסיסיות ואפילו דלות להוכחת יסודות העבירה, ודי במערכת ראיות ראשוניות על מנת להעביר את הנטל על שכם הנאשם .)
לסיכום ההלכה הינה כי ,בשלב זה של הדיון, אין בימ"ש שוקל אפוא שיקולי מהימנות ואפילו אינו מעניק משקל ראייתי לראיות. טענת "אין להשיב לאשמה" צריכה להיבחן בהנחה שהראיות שהובאו לחובת הנאשם בין בחלקן ובין במלואן, תזכינה למלוא האמון והמשקל הראייתי.
4. במקרה דנן,לאחר שעיינתי בראיות שהציגה המאשימה שוכנעתי,כי מבלי להביע עמדה באשר לדיות ראיות אלו לצורך קביעה כי הוכחה האשמה מעבר לכל ספק סביר,הרי די בהן בשלב זה כדי לדחות את טענת אין להשיב לאשמה שהעלה הנאשם.
מטעם המאשימה, העידו מר שוגן מרזה (שהגיש את מוצגים ת/1 ועד ת/10) , מר ארנון שמולביץ (שהגיש מוצגים ת/11 - ת/12), מר דגש סלאם (שהגיש מוצגים ת/13 עד ת/26) מר עמראן בדר (שהגיש מוצג ת/27) וכן נר גד לגזיאל (שהגיש מוצגים ת/28 ו- ת/29).
מרבית העדים, כמו גם מרבית המוצגים שהוצגו, אכן אינם קושרים את הנאשם לבניה ובחלקן הארי של התמונות ניתן לחזות בהיקף הבניה והתפתחותה במהלך השנים, אך לא במבצעה בפועל. אין חולק כי המדובר במקרקעין שאינם מוסדרים ברמת הגולן והמאשימה לא הציגה ראיה שמצביעה על כך שהנאשם הוא הבעלים של המקרקעין, למרות שהמאשימה טענה כי רישום שעוני החשמל והמים על שם הנאשם- לא הוצגה ראיה בעניין זה (אם כי צודקת המאשימה בסיכו מיה כי מר שמולביץ העיד כי מבדיקה במועצה ,שעון המים והחשמל היו ע"ש הנאשם ).
יחד עם זאת, הוצגו גם ראיות שקושרות את הנאשם לבניה באופן המצדיק דחיית הבקשה: בעניין זה אפנה למוצג ת/8 - מזכר מיום 31.5.11- שם כותב המפקח מר שוגן כי ביום זה ערך ביקור באתר הבניה ומצא את הנאשם עובד עם מחפרון והוא זה שנחזה באחת מבין שתי התמונות שצולמו על ידי מר שוגן וצורפו למזכר זה. במזכר רשם שוגן כי הנאשם אישר כי "הוא זה שבונה והוא חייב לבנות,אין לו מגרש אחר".וראו עדותו: " אני צילמתי וניתן לראות לפיהן שמתבצע במקום עבודות חפירה במחפרון על ידי אימן שופי". (עמ' 9 שורה 13).
לשאלת בית המשפט לגבי האדם הנחזה שעובד עם המחפרון, השיב שוגן כי המדובר בנאשם שיושב באולם בית המשפט אותו מכיר שוגן אישית (ראו גם עמוד 10 שורה 31).כאמור, כעולה מן המזכר, שוגן קרא לנאשם לשיחה והודיע לו שהבניה היא ללא היתר ומחוץ לתכנית מתאר וכי עליו להפסיק העבודות אלתרוהנאשם אישר כי הוא הבונה מחמת חוסר ברירה כי אין לו מגרש אחר. בחקירתו, שב שוגן ואישר:"את מחמוד שופי לא ראיתי בסביבת הבניה,ראיתי רק את אימן עם המחפרון"(עמ' 10 שורות 30-31). שוגן ציין אמנם בתחילה כי אינו יודע מה כתוב במסמך, אך מיד שהוקרא לו תוכנו של המסמך, אישר כי הוא "מכיר את אימן מאז שהוא קטן". (עמ' 13 שורה 15).
די באמור לעיל, כדי לקבוע כי על הנאשם להשיב לאשמה. הקושי המתגלה (ואולי גם קשיים נוספים עליהם לא אעמוד בשלב זה) בת/5 למשל, עת בחקירה הנגדית ציין כי בניגוד לאמור במזכר לא דיבר עם האיש (סעיף 2) ,ראוי לו שיבחן לאחר שמיעת הראיות תוך שבית המשפט יידרש למשקל שיש לתת למזכר אל מול הדברים שמסר העד בבית המשפט. אך אין בו בשלב זה כדי להביא לקבלת הבקשה.
בנוסף, גם שמולביץ מנהל תחום פיקוח ואכיפה בוועדה המקומית בין 2/15-6/17 העיד כי הנאשם בא אליו מספר פעמים וביקש "להקפיא" את צו ההריסה. לפי המזכר (ת/11), הנאשם ביקש זמן בכדי להגיש תכנית מסודרת מכיוון שהוא לכאורה נמצא מחוץ לתכנית המתאר שהולכת לקבל תוקף. לפי המזכר הנאשם הבטיח להגיש תכנית מפורטת תוך מספר ימים. (ראו ת/11 וכן עדותו בעמוד 14 שורות 28-22, ועמ' 15 שורות 23-18, וכן שם בסיפה לעמוד).
בהערת אגב רק אעיר שלמרות שבת/11 לא צוין כאילו הנאשם הודה שהבית שלו, שמולביץ ציין בחקירתו כי הנאשם לכאורה הודה בפניו שירש את המקרקעין מאביו (עמ' 15 שורה 21) וכי הוא לוקח אחריות (עמ' 15 שורה 34) ובהמשך כי הודה "שהבית שלו" (עמ' 16 שורה 12).
עוד יש ליתן את הדעת למועד פטירת אביו המנוח של הנאשם, שכן לכאורה, ומבלי לקבוע מסמרות, על פי עדות שמולביץ, המנוח נפטר שנתיים- שלוש לפני כניסתו לתפקיד ב-2015. אין חולק כי בתקופה זו, ככל שטענה ז ו נכונה, בוצעה בניה מסיבית בשטח.
5. לאור המפורט, בשלב זה הובאו ראיות מספיקות על מנת לחייב את הנאשם להשיב לאשמה,אף כי משקלן של הראיות והשאלה האם יש בהן די כדי להרשיע, תיבחן בהמשך.
בעניין זה אוסיף כי לפי הפסיקה, קביעה שעל הנאשם להשיב לאשמה פירושה שעל חזקת החפותה העומדת לו כל עוד לא הורשע בדין, ישנה עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה, ראו ע"פ (תל-אביב-יפו) 70643/01 מדינת ישראל נ' אביגדור קהלני (2001)
"....קביעה כי על הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה".
השאלה האם הנאשם "פיזר את העננה ",אם לאו,תוכל להיבחן רק לאחר בחינת ראיותיו של הנאשם ולאחר שניתן יהיה לבחון את הסברו והעדויות מטעמו ביחס לעבודתו במחפרון במקום הבניה ודבריו לשוגן ולשמילביץ.
לאור כל האמור,הבקשה נדחית.

הצדדים יגישו תוך 7 ימים,רשימת מועדים מתואמים לימי ד' בשבוע,מתוכם אקבע יום בו יישמעו עדי הנאשם. מובהר כי הדיון יתקיים בפני בביה"מ מחוזי בחיפה.
לא יוגשו מועדים,ייקבע המועד על ידי ולא יידחה.
לתזכורת פנימית ליום 24.1.19.

ניתנה היום, י"א שבט תשע"ט,17 ינואר 2019 , בהעדר הצדדים.