הדפסה

בית משפט השלום בקצרין ת"א 44880-08-14

בפני
כבוד ה שופט דניאל קירס

התובעים

1.חרפאני מנסור בע"מ
2.חרפאני מנצור
באמצעות ב"כ עוה"ד רולא ברכאת, עוה"ד אייל נון

נגד

הנתבע

1.ויסאם אבו שאהין
באמצעות ב"כ עוה"ד ענין ח'יר

2.מחצבות כפר גלעדי, אגש"ח בע"מ (ניתן פסק דין)
3.מחצבות כפר גלעדי - שותפות מוגבלת (ניתן פסק דין)

פסק דין

1. התובעים, חרפאני מנצור בע"מ ובעליה מר מנצור חרפאני (להלן גם : מנצור או מנסור), טענו בכתב התביעה כי מחצבות כפר גלעדי התקשרו בחוזה עם הנתבע ויסאם אבו שאהין (להלן: ויסאם) לצורך פירוק והובלה של סלעי בזלת מאזור מושב יונתן שברמת הגולן לבקעת בית צידה (בטיחה), בהיקף כולל ש ל 300,000 טון. נטען כי התובעים באמצעות מנצור, והנתבע ויסאם , הסכימו בכתב במרס 2013 או בסמוך לכך, כי התובעים יבצעו פירוק והובלה של הסלעים עבור הנתבע, כקבלני משנה שלו. נטען כי הוסכם שהתובעים יפרקו ויובילו 300,000 טון אבני בזלת תמורת 6 ₪ לטון בתוספת מע"מ, וכי הוסכם שצד שיפר את ההסכם ישלם למשנהו פיצוי בלא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪. לטענת התובעים, הנתבע ויסאם נטל עמו את החוזה בכתב ואין בידיהם העתק . עוד טוענים התובעים כי ה ם רכשו מחפר ("באגר") בעלות של 400,000 ₪ לצורך ביצוע העבודות מושא ההסכם. לטענת התובעים, הנתבע דחה את תחילת ביצוע העבודה שוב ושוב, כך ש במשך 40 יום עמדו שני המחפרים שלהם ולא עבדו. לטענת התובעים, הנתבע הפר את התחייבותו בכך שהוא אף מסר את העבודה לאחר. התובע ים טענו בכתב התביעה כי התובע מנצור פנה לנתבע, ובשיחה זו אישר הנתבע כי החתים את מנצור על מסמך לפיו התובעים יקבלו את העבודה לביצוע, וכי לתובעים היתה זכות לבצעה, אך בסופו של דבר היקף העבודה ירד , ועל כן הנתבע נמנע מלפנות אליהם כדי לבצעה.

2. הנתבע טען בכתב ההגנה כי לא היתה כל התקשרות עמו באופן אישי (הכוונה, כפי שהסתבר בהמשך, לכך שההתקשרות היתה עם חברה בבעלותו). הנתבע אישר כי סוכמו דברים בינו לבין מנצור, וההסכם אף הועלה על הכתב, אלא שלטענת הנתבע ההסכם נותר דווקא בידיו של מנצור. לטענת הנתבע , ההסכם לא נחתם בשנת 2013 אלא בשנת 2014, והוא עסק בעבודות שונות מאלה הנטענות בכתב התביעה – בעבודות ברמת מגשימים אשר טרם בוצעו, ולא בעבודות ביונתן כטענת התובעים. אין מחלוקת כי בהסכם אשר נכרת באמצעות מנצור וויסאם, המחיר לטון שישולם לקבלן המשנה עמד על 6 ₪, אולם לטענת הנתבע, כמות הסלע המוסכמת לא היתה 300,000 טון כטענת התובעים, אלא 30,000 טון (פס' 15). הנתבע מכחיש שדרש שהתובעים ירכשו מחפר חדש, ואם עשו כן, עשו זאת לצרכיהם. הוכחשה גם כן טענת התובעים לפיה כליהם של התובעים הושבתו. התנבע הכחיש את טענת התובעים לפיה מסר עבודה בהיקף של 300,000 טון לאדם אחר (פס' 23).

ההסכם היה לעבודות ביונתן ולא ברמת מגשימים

3. אפרט בפרק זה את מסקנתי לפיה ההסכם שבמחלוקת אכן עסק בסלעים באדמות יונתן ולא באדמות רמת מגשימים.

4. עד מטעם התובעים, ג'לאל עמאשה, הצהיר ששמע מפיו של הנתבע כי ההסכם עם התובעים עסק בעבודות באזור מושב יונתן. אולם בחקירתו הנגדית השיב עד זה, לשאלה מי סיפר לו על ההסכם, שהוא שמע זאת מהתובע (פרוטוקול ע' 16 ש' 13).

5. עד נוסף מטעם התובעים, יוסף שמו (יוסף אבו שאהין, אך מדובר כאמור בעד מטעם התובעים ולא מטעם הנתבע), אשר שהוא מחזיק בעסק של נרגילה, בו חתמו מנצור והנתבע על ההסכם שבמחלוקת, והעיד כי שם מקום ביצוע העבודות היה "אם אני לא טועה יונתן משהו כזה" (ע' 18 ש' 20). כן העיד עד זה כי הוא עבד בנוסף כמנהל עבודה בעבודות עפר והתקשר בשנת 2013 למנצור אך מנצור אמר לו כי הוא לא יכול לבוא אליו כי הוא מחכה לנתבע (ע' 18 ש' 21-22, ע' 20 ש' 5-6).

6. עד מטעם הנתבע עמאד אבו שאהין, העיד כי הוא ישב בשולחן בעת עריכת ההסכם בבית הקפה, וכי העד יוסף הנזכר, שהוא אחיו, לא היה נוכח באותו רגע, בניגוד לדבריו (ע' 51 ש' 15-27). עד זה העיד כי דובר על כך ש הנתבע לקח עבודה בתחילת אביב 2013, מנצור יעבוד איתו; כפר גלעדי יביאו את האישור, אשר יושג לכל היותר תוך שלושה חודשים "כמעט עד סוף חודש 7 2013"; אם מצנור לא יבוא לעבוד הוא ישלם לנתבע 50,000 ₪, ואם הנתבע ייקח מישהו אחר הוא ישלם למנצור 50,000 ₪. עד זה העיד שמנצור והנתבע אמרו שהם יכתבו, אך הוא עצמו לא ראה את הכתב (ע' 51 ש' 10-27).
7. עד מטעם הנתבע, שחרור הישאם, הצהיר כי ידוע לו שהנתבע, ויסאם, סיכם עם מנצור שמנצור ייקח על עצמו את עבודת השבירה וההעמסה באתר רמת מגשימים, וכי כל זה היה אמור להתבצע בשנת 2013 (פס' 6 לתצהירו; ראו גם פרוטוקול ע' 50 ש' ש' 3-12).

8. התובעים הגישו כראיה (ת/3) מסמכים של מחצבות כפר גלעדי בענין ההתקשרות בין מחצבות כפר גלעדי לבין "ו.פ עפר ופיתוח 2011 בע"מ ח.פ – 514547330 (להלן 'ויאסם')". בין מסמכים אלה הוגש הסכם אספקת אבן, הנושא תאריך 27.3.2014, לפיו "ברשות ויסאם כל הרישיונות וההיתרים הנדרשים לפינוי אבן משטחי מנהל שעבורם התקבלה הרשאה לפינוי עודפי חפירה כדין, בשטחי מושב יונתן...". בהסכם התחייב "ויסאם" כלפי מחצבות כפר גלעדי להביא למחצבת הבטחה 100 אלף טון אבן לפחות. הוסכם כי התמורה ש "ויסאם" יהיה זכאי לה תעמוד על 19 ₪ בגין כל טון שקול במחצבה (פס' 11), וכי אם הכמות תפחת מ-100,000 טון, התמורה תעמוד על 14 ₪ לטון.

כן הוגש במסגרת ת/3 הסכם בין מחצבות כפר גלעדי, "ויסאם" (כהגדרתו בחוזה עליו עמדנו כעת) ומושב יונתן, הנושא אותו התאריך, ובו הוסכם כי כפר גלעדי תשלם ליונתן עבור אגרת המנהל ששולם על ידי יונתן, ובו התחייב "ויסאם" שכל האבן באזור ההרשאה ובשטח המטע של יונתן תועבר למחצבת הבטחה.

9. התובעים הגישו תקליטור של שיחה בין מנצור לבין הנתבע ויסאם, ותמליל מתורגם לעברית. הנתבע התנגד לתקליטור בטענה שהשיחה הוקלטה מאמצע השיחה; הוא לא טען, בסופו של דבר, כי התמליל אינו תואם את תוכן התקליטור (ע' 53 ש' 16-19 ; כאן המקום לציין כי מומחית מטעם בית המשפט קבעה כי ההקלטה, כשלעצמה, תקינה). כפי שיפורט להלן, היה זה ויסאם עצמו אשר הביא, בדבריו בתקליטור, להוכחה, עבור התובעים , של טענתם לפיה ההתקשרות עם מנצור (ו/או החברה בבעלותו) מושא המחלוקת היתה לעבודות ביונתן, ולא בעבודות ברמת מגשימים.

10. בתקליטור מאשר ויסאם כי היה הסכם בין השניים (ש' 10-11). בהמשך הדברים:

"מנסור: לא היה ביני לבינך הסכם שנבצע עבודה? לא החתמת אותי על מסמך שאני אעבוד, אני שואל אותך?
ויסאם: כן.
מנסור: החתמת אותי על מסמך שאעבוד איתך?
ויסאם: כן.
מנסור: עשיתי לך משהו?
ויסאם: לא.
מנסור: באיזה זכות אתה לוקח מחמד חרפאני?
ויסאם: לאן?
מנסור: לעבודה.
ויסאם: לא הלך מחמד.
מנסור: כן הוא הלך.
ויסאם: הוא הלך עבד ארבע שעות והלך.
ויסאם: ברקע, לא.
מנסור: אתה שאלת אותי, יא בן אדם אם אני אעבוד או לא.
ויסאם: לא, לא. אני לקחתי מחמד כדי שנתחיל בעבודה ואז ביקשו מאיתנו להפסיק. אני לא לקחתי אותו קבלנות.
מנסור: אבל אני עשיתי לך משהו בן דוד שלי.
ויסאם: אני לקחתי את מחמד, 3-4 ימים מכיוון שרציתי להסיר את הסוללה בדי לסלול דרך ורק בשביל זה.
מנסור: רוצה לשאול אותך שאלה, עזוב בינתיים את העבודה אני ואתה רבנו?
ויסאם: לא, אבל היקף העבודה פחת ולא כמו שרצינו לעשות. במקום שהיה 100,000 טון עכשיו 30,000 טון.
מנסור: לא משנה. זכותי הטבעית להיות איתך בעבודה זו.
ויסאם: כן.
מנסור: אתה, אתה לא החתמת אותי על מסמך ואמרת.
ויסאם: יפה.
מנסור: אמרת אם אתה חוזר בך....(מקלל) ואתבע אותך.
ויסאם: יפה.
ויסאם: מה סוכם שנעמיס?
מנסור: מיליון טון.
ויסאם: 30,000 טון.
מנסור: כן.
ויסאם: כשהיקף העבודה פחת ל30000 טון וכשפחת היקף העבודה, אמרתי מנסור לא יבוא" (שם, ש' 10 – ש' 41).
11. עינינו הרואות: בשיחה המצוטטת לעיל, כאשר מנצור שואל את ויסאם מדוע ויסאם לקח את מחמד לעבודה, ויסאם אינו עונה כי לא מדובר בעבודה מושא ההסכם , כפי שניתן היה לצפות שיענה בהתאם לגרסתו לפיה העבודה מושא ההסכם היא עבודה ברמת מגשימים אשר טרם החלה; אדרבא, ויסאם עונה, בין היתר, כי היקף העבודה פחת מ-100,000 טון ל-30,000 טון "ולא כפי שרצינו לעשות" וכי הוא סבר שמנצור לא יבוא לעבוד עבור כמות כזו של עבודה. כמות האבן מושא ההסכם בין החברה של ויסאם וקיבוץ כפר גלעדי בנוגע לאדמות יונתן היתה 100,000 טון (ת/3); וראינו כי ויסאם מתייחס, כמצוטט לעיל, בדבריו בהקלטה, לכך שתחילה סוכם עם מנצור על 100,000 טון . ויסאם אישר בעדותו כי העבודה ביונתן כבר החלה בזמן ההקלטה (ע' 40 ש' 3-5). לשאלה מדוע לא ציין בתשובותיו למנצור בשיחה את רמת מגשימים, השיב ויסאם:

"אני באמצע העבודה שלי ביונתן ואיך אני אגיד לו על רמת מגשימים. אני עובד בתוך עבודה של יונתן והוא מדבר על עבודה של יונתן אני אגיד לו על רמת מגשימים?"(ע' 40 ש' 21-23).

בעדותו זו מסיר ויסאם ספק: העבודה שעליה מדובר בשיחה היא העבודה ביונתן. ואם העבודה עליה הסכימו הצדדים לא היתה העבודה ביונתן, מה פשוט יותר מאשר לציין שהעבודה עליה הוסכם טרם החלה, ולכן הוא אינו חייב למנצור דבר (חלף ניסיון לתרץ עבודה של מחמד בעבודה, והסבר שהוא לא קרא למנצור כי היקף העבודה עליה פחת "ולא כפי שרצינו לעשות").

12. ועוד: ויסאם עונה בהקלטה (בהודאה מתפתחת , שהחלה בהודאה בדבר מספר שעות) כי מחמד עשה עבורו עבודה במשך 3-4 ימים, אך הוא לא לקח אותו בקבלנות; ויסאם אינו עונה שהעבודות שבמסגרתן עבד מחמד כאמור הן במקום אחר שאינו קשור להסכם בינו לבין מנצור, או כי מדובר בעבודות שטרם החלו. ויסאם טען בחקירה הנגדית כי בתחילת השיחה שאינה מופיעה בתקליטור, הוא אמר למנצור כי הוא אינו חייב לו (ע' 39 ש' 10-11); אולם אף אם אניח לטובת הדיון בלבד כי תחילת השיחה לא מופיעה בתקליטור, טענה זו אינה מתיישבת עם תגובתו של ויסאם בחלק של השיחה אשר כן מופיע בתקליטור, לפיה החתים את מנצור על העבודה, שלח את מחמד לעבוד מספר ימים, ולא קרא למנצור מאחר והיקף העבודה צומצם מ-100,000 טון ל-30,000 טון ו"לא כפי שרצינו לעשות".

13. ישנה סיבה נוספת שבגינה דבריו של ויסאם אינם מתיישבים עם גרסה לפיה ההסכם עם מנצור היה בענין רמת מגשימים. עדותו של ויסאם בענין רמת מגשימים אינה עדות לפיה החל לעבו ד במשך מספר ימים ואז הפסיקו את העבודה, עדות שהיתה יכולה להתיישב אם דבריו לפיהם הוא שלח את מחמד לעבוד ל-3-4 ימים בלבד. ויסאם העיד , בנוגע לרמת מגשימים: "בזמן שהגענו לעבודה שנתחיל לעבוד, המנהל מטע של רמת מגשימים אמר לי שהוא לא יכול להכניס את הכלים לשטח[,] הרב של המושב לא מרשה כי זהו שנת שמיטה. אמרתי שזה בדת ואני לא יכול להתערב בזה. אחרי זה הלכתי ליונתן והמשכתי עם יונתן" (ע' 37 ש' 21-24). ויסאם אף מספק הסבר ברור ושונה, להפסקת העבודה אליה נשלח מחמ ד: עקב הפחתת כמות העבודה, רן שוויד ממחצבת כפר גלעדי רוצה רק 1000 טון ביום ("הבאתי את מחמד....ואז רן עצר את העבודה ואמר לי אני רוצה 1000 טון ואת האבנים שבורה בחוץ" (ש' 92).

14. בעדותו אף סתר ויסאם את טענתו בכתב ההגנה, לפיה ההסכם בינו ומנצור לא ה יה בשנת 2013, אלא בשנת 2014. ויסאם העיד: כשישבתי עם התובע היה תוקף של הסכם חודשיים מחודש ארבע שנת 2013 שלא יתחייב לי וכאילו שיהיה מתחייב לעבודה שלי הוא מתחייב חודשים עד 30.6.2016" (ע' 38 ש' 5-6). ויסאם העיד שוב, במקום אחר, שתקופת ההסכם היתה מספר חודשים בשנת 2013 (ע' 41 ש' 1-4).

15. ויסאם אף מאשר פעמיים בשיחה המוקלטת כי הוא "החתים את" מנצור. אם ויסאם "החתים את" מנצור, מסתבר יותר כי ויסאם השאיר אצלו את ההסכם בכתב.

16. כאן המקום לציין: ויסאם אישר בחקירתו הנגדית כי ביצע כמות של כ-90,000 טון ביונתן (ע' 42 ש' 29-30). אולם בכך אין כדי להוכיח שדבריו לגבי כמות שירדה מ-100,000 טון ל-30,000 טון מתייחסים לרמת מגשימים. על רקע כל האמור לעיל, לא מן הנמנע כי תשובה זו שמסר ויסאם למנצור לא תאמה את המציאות, או שבהסכם מול מנצור מלכתחילה הסכים ויסאם כי מנצור (או החברה בבעלותו) ייעשו רק חלק מהעבודה. ודוק: ויסאם עצמו העיד כי בהקלטה הוא מדבר על עבודה ביונתן ולא על עבודה ברמת מגשימים .

17. ויסאם טען בכתב הגנתו, אשר הוגש בחודש נובמבר 2014, "מבחינתו של הנתבע, ההסכמות אליהן הגיע עם התובע שרירות וקיימות, והוא ממתין לקבלת אישור התחלת העבודה וחתימת הסכם מול המשוב רמת מגשימים כדי להעביר את אותן עבודות לתובע בהתאם למוסכם" (פס' 28). אולם ויסאם סתר טענה זו חזיתית בעדותו, בכך שהעיד כי הוא ומנצור סיכמו ביניהם – כבר ביולי 2013 – שההסכם ביניהם בוטל ואינו קיים יותר (ע' 44 ש' 4-9; ש' 22-23).

18. אציין כאן, כי טענת התובעים לפיה הוסכם עם הנתבע על היקף עבודה של 300,000 טון, לא הוכחה. מנצור טען בשיחה המוקלטת כי הוסכם על מיליון טון; בחוזה של החברה של ויסאם מול מחצבת כפר גלעדי הוסכם על "לפחות" 100,000 טון. איני מקבל כמהימנה עדותו של מנצור לפיה "מדובר ב 300,000 טון או 30,000 טון. לא זוכר" (ע' 15 ש' 5). מדובר בהבדל של עשרה מונים. ועוד: כמצוטט לעיל, כאשר ויסאם אומר למנצור בהקלטה כי הוסכם על 30,000 טון, משיב מנצור – "כן".

19. סיכום ביניים: אף אחת מגרסאות הצדדים לא היתה חפה מסתירות, והסתירה בגרסת התובעים בענין כמות האבן עליה הוסכם אינה סתירה של מה בכך. אולם לאור שורת הסתירות בגרסת הנתבע המפורטות לעיל, אני מעדיף את גרסת התובעים לפיה בהסכם מושא המחלוקת הוסכם על ביצוע עבודות ביונתן, על-פני גרסת הנתבע לפיה הוסכם על ביצוע עבודות ברמת מגשימים. אין מחלוקת בין הצדדים כי עבודות ביונתן (להבדיל מטענות הנתבע לפיהן עבודות ברמת מגשימים טרם החלו) – בוצעו. הנני קובע כי בניגוד להסכם, נמנע ויסאם מלקרוא לתובעים (או למי מהם) לבצע עבודה ביונתן. אני דוחה את טענתו של ויסאם לפיה הוסכם ביולי שנת 2013 כי ההסכם בין הצדדים אינו בתוקף יותר, נוכח טענתו שלו בכתב ההגנה מנובמבר 2014, לפיה ההסכם שריר וקיים. החוזה – ה ופר כלפי התובעים (או כלפי מי מהם, ועל כך בהמשך).

טענת חוסר היריבות

20. התובעים – תבעו את ויסאם באופן אישי, והם לא תבעו את החברה בבעלותו. כפי שכבר צוין, הנתבע ויסאם טען בכתב ההגנה כי הוא מעולם לא התקשר באופן אישי מול התובעים. כפי שכבר צוין, האישיות המשפטית אשר התקשרה מול מחצבות כפר גלעדי היתה ו.פ עפר ופיתוח 2011 בע"מ, ולא ויסאם באופן אישי. ויסאם הביא מנהל חשבונות מטעמו, אשר העיד כי החשבונית האחרונה של ויסאם, באופן אישי, כעוסק מורשה היא משנת 2012 (ע' 47 ש' 28 ; פס' 2(7) סיכומי הנתבע).

21. הגעתי למסקנה שיש לדחות את טענת העדר היריבות. ראשית, אין זה בגדר בלתי אפשרי שהחברה בבעלות ויסאם תתקשר עם כפר גלעדי, ואילו ויסאם יתקשר באופן אישי עם התובעים או מי מהם לצורך ביצוע עבודה מושא ההסכם עם כפר גלעדי (תוך התחשבנות בין החברה בבעלות ויסאם לבין ויסאם) . זאת, גם אם ויסאם לא הוציא לאחרונה חשבונית בעוסק המורשה שלו. שנית, כבר עמדתי לעיל על כך, שנוכח אישורו הכפול של ויסאם בשיחה המוקלטת לפיו ה וא "החתים את" מנצור על ההסכם, מסתבר יותר שההסכם נשאר אצל ויסאם, ואם ויסאם חפץ להוכיח שההתקשרות היתה עם החברה בבעלותו , הוא היה יכול לעשות כן בנקל. שלישית, במקום אחר בכתב הגנתו, הנתבע ויסאם עצמו טען שהוא – לא החברה, אלא הוא – היה זה שהתקשר בהסכם: "מבחינתו של הנתבע, ההסכמות אליהן הגיע עם התובע שרירות וקיימות, והוא ממתין לקבלת אישורים..." (פס' 28; ההדגשה הוספה).

הנזק

22. אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסכם מו שא המחלוקת כלל תניה לפיה הצד המפר ישלם לצד ה שני פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪.

23. בכתב התביעה עתרו התובעים לפיצויים על אבדן רווחים בהתבסס על 300,000 טון אבן; כן אבדן רווחים עובר 40 ימי השבתת ה מחפרים של התובעים בהמתנה לתחילת ביצוע העבודה מושא ההסכם; כל זאת, בנוסף לפיצוי המוסכם מושא החוזה, בסך 50,000 ₪; פיצוי בסך 46,678 ₪ בגין עוגמת נפש; וכן סעד בדבר מתן חשבונות.

24. בסיכומיהם, צמצמו התובעים את הסעדים המבוקשים, לסעדים כדלקמן:

פיצוי על אובדן רווחים בסך של 49,388 ₪, בהתבסס על כמות של 88,718 טון של אבן;
פיצוי על אבדן רווח בסך 14,971 ₪ כולל מע"מ עבור 40 ימי השבתת המחפרים .
פיצוי מוסכם בסך 50,000 ₪;
פיצוי בגין עגמת נפש בסף של 22,871 ₪.
צו מתן חשבונות, ומינוי כונס נכסים לשם סעד זה.

25. אפתח בכך, שלא מצאתי מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין השבתת מחפרים. זאת, רשאית, מאחר ובעת כריתת ההסכם, התובעים ידעו כי הנתבע (או, כפי שמסתבר, החברה בבעלות הנתבע) טרם התקשר עם מחצבת כפר גלעדי וממילא, אין מועד לתחילת עבודה. כאמור, לגרסת התובעים ההסכם עליו חתמו מנצור וויסאם נחתם בשנת 2013, וראינו לעיל כי ההסכמים עליהם חתמה החברה של ויסאם מול מחצבת כפר גלעדי נחתמו רק לאחר מכן בשנת 2014. החשבונית ש הגישו התובעים בענין רכישת מחפר חדש היא משנת 2013, עוד לפני שנכרת ההסכם עם מחצבת כפר גלעדי. התובעים כלל לא הצהירו על מועד שהוסכם עליו לתחילת העבודה. ראו את חקירתו הנגדית של מנצור:

"ש. חברה ותיקה ומכובדת הו[ל]כת ורוכשת באגר בסכום כזה מעל רבע מיליון ₪ על סמך הסכם שלא כולל לא תנאי תשלום ולא מועד תחילת עבודה?
ת. אתה חושב שכל אחד סומך על מישהו אחר שיתן לו את הפרנסה שלו? אני לא ציפיתי שויסאם יעשה את זה. הבנק היום יתן לך כסף – זה לא סיפור להביא מה שאתה רוצה. אם לא יתן לי עבודה ויסאם אני אמות? אני לא אמות. אני צריך לחפש את עצמי. יכול להיות שאני לא יודע להסביר את עצמי. אני רוצה להוסיף כי זה בן דוד שלי" (ע' 14 ש' 2-8).

עולה מתשובה זו כי התובעים כלל לא הסתמכו על כך שעם רכישת המחפר החדש ניתן יהיה להכניסו באופן מיידי לעבודה מושא ההסכם שבמחלוקת.

26. שנית, מנצור העיד בחקירה נגדית "תמיד היו לי שני כלים. מכרתי אחד שלושה חודשים לפני שסגרתי עם ויסאם. קניתי עוד אחד כי סגרנו על שני באגרים" (ע' 8 ש' 19-20). מעדות זו עולה לפחות ספק שמא התובעים ממילא היו רוכשים מחפר נוסף אף לולא כריתת ההסכם מושא המחלוקת.

27. שלישית, אישר מנצור בחקירתו הנגדית כי במהלך 40 ימי ההשבתה הנטענים, היו לו הצעות עבודה לעבודה יומית (ע' 15 ש' 20). הוא המשיך והעיד "אף פעם לא אמר לי שאני יכול להוציא את הבאגר. תמיד היה לי עוד שבוע נוציא ועוד שבוע" (שם, ש' 20-21). אם ויסאם אמר למנצור כל פעם "עו ד שבוע", דבר לכאורה לא עמד בדרכם של התובעים לבצע עב ודה יומית במשך ששת הימים העוקבים בכל פעם.

28. די באמור עד כה כדי לקבוע כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין השבתת כלים.

29. בשולי הדברים אוסיף כי עדנאן אבו שאהין, שחב רה בבעלותו קיבל מהחברה של הנתבע, המחאת זכות בחוזה מול מחצבות כפר גלעדי , העיד כי בהתחלה מנסור עבד אצלו כקבלן משנה במחצבה "תקופה קצרה אולי עד שיקבלו אישורים" (ע' 32 ש' 3-4); למרות שמדובר בעד שזומן על ידי התובעים, אינני נשען עליה לצורך דחיית הטענה בדבר השבתת כלים, שכן מדובר בעד שלכאורה קרוב לנתבע.

30. לא מצאתי מקום לפסוק לתובעים פיצויים בגין עוגמת נפש. בין אם מצד התובעים הצד להסכם הוא מנצור, בין אם הצד להסכם הוא החברה בבעלותו, מדובר בהתקשרות עסקית בין גורמים בעלי ניסיון בתחום.

31. אף לא מצאתי כי התובעים הוכיחו כי הוסכם בינם לבין הנתבע על כמות סלע החורגת מעל 30,000 טון. התובע טען בכתב התביעה שהוסכם על 300,000 טון; הוא אישר בחקירה נגדית, כפי שנזכר לעיל, כי ייתכן שהוסכם על 30,000 טון. כפי שכבר נזכר, כאשר בשיחה המוקלטת אומר לו ויסאם שהוסכם על 30,000 טון, הוא השיב – "כן". חישוב התובעים בענין אבדן רווחים בסך 49,388 ש"ח מבוסס על 88,718 טון שבוצעו בהסכם של החברה של ויסאם מול מחצבות כפר גלעדי. חישוב לפי 30,000 הטון אשר הוכח במסגרת היחסים בין התובעים והנתבע מוביל, לפי הנתונים שטוענים להם התובעים, לסכום של 14,274 ₪ (30,000 * 6 ₪ * 7.93% רווח).

לאור האמור לעיל, נותרו לדיון, בכל הנוגע לסעדים כספיים, פיצויים ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ ובפיצוי בגין אבדן רווחים שהוכח בגין 30,000 טון סלע, בסך 14,274 ש"ח. הפיצוי ללא הוכחת נזק והפיצוי בגין אבדן רווחים בסך 14,274 ₪ מהווים, עד סכום של 14,274 ₪, פיצוי כפל. שכן, מקום שמדובר בפיצוי בגין ראשי נזק שונים, הנפגע מהפרה חוזית רשאי לעתור, לצד פיצוי מוכח בגין ראש נזק אחד, לפיצוי ללא הוכחת נזק בגין ראשי נזק אחרים, אולם "...ככל שקיימת חפיפה בין מקורות הפיצוי, במובן זה שצירופם גורם למצב של כפל פיצוי על אותו נזק, ייאלץ הנפגע להסתפק באחד ממקורות הפיצוי" (גבריאלה שלו ויהודה אדר דיני חוזים - התרופות 522 (2009) ).

התובעים טענו כאמור, בנוסף לאבדן רווחים מביצוע עבודה, לאבדן רווחים בגין השבתת כלים. אציין כאן בשולי הדיון בכפל פיצוי – שכן התביעה לפיצוי בגין השבתת כלים נדחתה לעיל – כי הדרישה לפיצוי בגין השבתת כלים לצד הדרישה לאבדן רווחים מעבודה אף הן בגדר דרישה לפיצוי כפל . שכן, אלמלא הפרת החוזה, הכלים של התובעים היו מופעלים בביצוע העבודה מושא החוזה, והתובעים היו מקבלים את הרווח לכל יום פעם אחת, ולא פעמיים.

32. על התובעים, אם כן, לבחור בין הפיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪, והפיצויים בגין אבדן רווחים מביצוע העבודה בסך 14,274 ש"ח. מאחר והתובעים רשאים לעמוד על זכותם לפיצויים ללא הוכחת נזק וסכום זה הוא הגבוה יותר, הנני קובע כי על הנתבע לשלם פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪.

33. כפי שנזכר לעיל, עותרים התובעים, בנוסף לפיצוי כספי, לצו למתן חשבונות. התביעה לצו למתן חשבונות נדחית. שכן, התובעים לא טענו כי ההסכם בין הנתבע לבינם היה לכל כמות סלע, אלא – לכמות מסוימת. ראינו כי התובעים טענו בכתב התביעה כי מדובר ב-300,000 טון סלע, אולם קבעתי לעיל כי התובע לא הוכיח שההסכם בין התובעים לבין הנתבע בענין סלע מאדמות יונתן היה לכמות החורגת מעל 30,000 טון. המסמכים של מחצבת כפר גלעדי מצביעים על כך שהחברה בבעלות הנתבע ביצע עבודה בכמות החורגת מעל 30,000 טון, אולם גם אם היה מוכח, באמצעות חשבונות הנתבע, כי הוא ביצע עבודה עבור מחצבות כפר גלעדי, מעבר לעבודות במסמכים בנוגע לחברה בבעלותו, לא היה בכך כדי להגדיל את הפיצויים לתובעים, שלא הוכיחו כי הוסכם בינם לבין הנתבע על כמות החורגת מעל 30,000 טון.

למי ישולמו הפיצויים

34. התובעים הם מנצור חרפאני באופן אישי והחברה בבעלותו, חרפאני מנסור בע"מ. הנתבע טוען כי ההתקשרות היתה עם חרפאני מנסור בע"מ, וכי מנצור מנסה לקבל כספים לכיסו הפרטי כ"תרגיל מס".

35. מקובלת עלי טענת הנתבע לפיה הצד המתקשר עמו היה חרפאני מנסור בע"מ. זאת, לאור סתירה בעדותו של מנצור, אשר פעם טען בענין ההסכם "זה היה דף לבן ועשינו דברים ורשמנו. לא רשמנו חברות ולא רשמנו כלום" (ע' 11 ש' 6-7), לבין עדותו לפיה:

"ש. כשחתמתם את ההסכם זה נעשה מול החברה שלך או מולך פרטי?
ת. זה נעשה מול החברה שלי חרפאני מנסור בע"מ וזה מה שנכתב בהסכם" (ע' 15 ש' 22-23).

סיכום

36. הנתבע ישלם לתובעת 1 סך של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 31.3.2013 ועד לפרעון בפועל.

37. כן ישלם הנתבע לתובעת 1, בגין אגרה, סך של 1,250 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור, מיום 31.8.2014 ועד לפרעון בפועל, וכן מחצית שכר טרחת המומחית מטעם בית המשפט בתוספת מע"מ ששילמו התובעים , כנגד קבלה על תשלום, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום התשלום למומחית ועד לתשלום בידי הנתבע לתובעת 1 בפועל.

ניתן היום, ח' טבת תשע"ח, 26 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.

דניאל קֵירֹס, שופט