הדפסה

בית משפט השלום בצפת ת"א 31154-02-14

בפני
כבוד ה שופטת רביע ג'באלי

תובעים

  1. אייל פליטמן
  2. פודסטוק שירותי מזון בע"מ

נגד

נתבעים

  1. הוועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל
  2. אבנר סבג
  3. משה ביטון

פסק דין

בפני תביעה כספית לפיצוי התובעים בסך 150,000 ₪ בגין נזקים שנגרמו להם, לטענתם, בעקבות צו הפסקה שיפוטי שהוציאו הנתבעים נגדם.

רקע :

התובע 1 הוא הבעלים של התובעת 2, חברה, אשר על שמה נרשם הנכס הידוע כגוש 13996 חלקה 70 ביסוד המעלה, וכולל בית מגורים ו-2 יחידות אירוח (צימרים) (להלן:"המקרקעין").

הנתבעת 1, הינה הוועדה המקומית לתכנון ובניה "אצבע הגליל" (להלן: "הוועדה").
הנתבע 2, אבנר סבג, הוא מהנדס הוועדה, והנתבע 3, משה ביטון, הוא מפקח בוועדה.

בתאריך 18.10.13, הגישה הוועדה בב"נ 36816-10-13, בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי במעמד צד אחד להפסקת השימוש המסחרי בכל המבנים והמתקנים המצויים במקרקעין, אשר משמשים ליחידות אירוח/מלונית בשם "אחוזת החולה", בטענה שהתובעים בונים ומשתמשים במקרקעין בסטייה מהיתרי הבניה (להלן: " ההליך הראשון").
בתאריך 20.10.13, בית המשפט נתן את הצו כמבוקש (להלן: "הצו"). בתאריך 30.10.13, התובעים הגישו בקשה לביטול הצו.
בתאריך 5.11.13, נערך דיון בבקשת התובעים לביטול הצו והוא סויג, באופן שהוא לא יחול על מבנים או שימושים לגביהם ניתן היתר.
בתאריך 26.11.13, בית המשפט ביטל את הצו השיפוטי מאחר שהוועדה לא הוכיחה כי המבקשים עשו שימוש מסחרי ושימוש מתמשך במבנים ובמתקנים נשוא הצו. עוד, בית המשפט דחה את טענת התובעים לאכיפה בררנית ומפלה בקובעו כי הטענה לא הוכחה.

בתאריך 16.02.14, הגישו התובעים את התביעה הנוכחית בטענה לאכיפת בררנית ומכוונת ונזקים שנגרמו להם בגין הצו שניתן נגדם בהליך הראשון.
בתאריך 15.10.14, ניתן פסק דין חלקי הדוחה את התביעה נגד הנתבעים 2-3, עת נקבע כי מתקיימים לגביהם תנאי חסינות עובד רשות ציבורית (להלן: "פסק הדין החלקי"). בפסק הדין החלקי נדחתה הטענה שהנתבעים 2-3 פעלו בכוונה לגרום נזק או תוך שוויון נפש לאפשרות גרימת נזק.

בתאריך 21.09.15, הגישה הוועדה נגד התובעים כתב אישום בתו"ב 36384-09-15, בגין חריגות בניה במקרקעין ושימושים הנוגדים את ההיתר ואת התכנית החלה על המקרקעין. כתב האישום תוקן פעמים, ובחודש 2/2018 הוגש כתב האישום הסופי (להלן: " ההליך השני").

בתאריך 13.6.15, עוכבו ההליכים בתביעה הנוכחית עד לסיום ההליך השני.
בתאריך 19.11.18, ניתן פסק דין בהליך השני, המעגן את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים. על פי הסדר הטיעון התובעים הודו במיוחס להם בכתב האישום המתוקן. דהיינו, התובעים הודו כי ביצעו עבודות בנייה ושימוש חורג במקרקעין עת הסבו חניה לחדר שינה לצרכי מגורים והסבו את בית המגורים לווילת אירוח בת 6 יחידות אירוח נפרדות. במסגרת הסדר הטיעון הוטל על התובעים קנס בסך 30,000 ₪, וכל אחד מהם חתם על התחייבות בסך 50,000 ₪ להימנע מביצוע עבירה לפי חוק התכנון והבנייה למשך 3 שנים. כמו כן, ניתן צו התאמה נגד התובעים להשבת מצב החניה לקדמותו באופן שתריס הגלילה יותאם באופן שיוכל להתרומם למלוא גובהו ותתאפשר כניסת רכב למבנה החניה.

בתאריך 5.12.18, ובעקבות סיום ההליך השני, בוטל עיכוב ההליכים בתיק דנן.

בתאריך 12.2.20, בית המשפט דנן אישר את ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים על פיו הם סיכמו את טענותיהם על בסיס החומר המצוי בתיק תוך ויתור על חקירת העדים ובהסתמך על ההליך השני כחלק בלתי נפרד מההליך דנן.

טענות הצדדים:

תמצית טענות התובעים:

התובעים טענו לאכיפה בררנית מצד הנתבעת. לטענתם, הנתבעת פעלה נגדם בכוונת מכוון תוך התרשלות והפעילה את סמכויותיה הסטטוטוריות שלא כדין ובחסור תום לב.
הם טענו כי הוועדה הוציאה נגדם צו הפסקה שיפוטי המונע את השימוש בכל המבנים במקרקעין באופן גורף כאשר לא בוצעה כל עבירת בנייה או שימוש חורג בשתי יחידות האירוח ובבית המגורים. עוד טענו כי הוועדה מנעה מהם להשתמש בכל המקרקעין גם בחלקים שיש לגביהם היתר ובכך הסבה להם נזקים.

התובעים טענו כי הוועדה הגישה את הבקשה לצו הפסקה שיפוטי בזריזות ולפני עריכת שימוע ומבלי שהיו בידיה הוכחות וראיות, ובסופו של יום הצו בוטל מאחר ולא הוכח שימוש מסחרי ומתמשך. לטענתם, בפסק הדין בהליך הראשון בית המשפט אף נזף בוועדה על התנהלותה.

עוד טענו התובעים כי הוועדה הגישה נגדם אישום מנופח ובסופו של יום על פי הסדר הטיעון הם נתבקשו להחזיר את המצב לקדמותו כך שהתריס בחניה יוכל להתרומם למלוא הגובה ויאפשר כניסת רכב. הם ביקשו להסיק מכך כי הוועדה פעלה נגדם ברשלנות וממניעים פסולים וניסתה לפגוע בהם בכוונת מכוון. לטענת התובעים, הם הסכימו להסדר הטיעון רק בכדי לסיים את הפרק הנ"ל ולמצוא לקוח פוטנציאלי לרכישת המקרקעין.

התובעים הוסיפו ו טענו כי הנתבע 2 עשה שימוש לרעה בכוח המשרה, פעל מתוך מניעים פסולים, זרים ואישיים על מנת לפגוע במכוון בתובעים. לטענתם, עולה מעדותם של הנתבע 3 והמפקחת חגית בדלר כי הנתבע 2 הפעיל עליהם לחץ בכדי לפעול במהירות נגד התובעים, ובשל כך הוציא נגדם צו בחיפזון ללא ראיות ללא מדידות ומבלי שהמקרקעין נבדקו בדיקה קפדנית.

לטענת התובעים, לאור התנהלות הנתבעים, וההליכים המשפטיים שנקטו נגדם, הם נמנעו מלעשות כל שימוש בנכס החל מתאריך 16.10.13, בו הוגשה הבקשה למתן צו ועד ליום שבו בוטל הצו, בתאריך 26.11.13. הנתבעים טענו כי על אף שהצו סויג בתאריך 5.11.13, הם עדיין לא עשו שימוש בנכס עד לביטול הצו סופית בתאריך 26.11.13. לטענתם, כתוצאה מכך הם ביטלו פרסומים והזמנות, והמוניטין של העסק נפגע. בנוסף, הם טענו לעוגמת נפש וכי כפועל יוצא הם עקרו מהיישוב וחזרו להתגורר במרכז הארץ.

תמצית טענות הוועדה:

לטענת הוועדה, התובעים בנו ועשו שימוש במקרקעין בניגוד להיתרי הבניה ולתב"ע. לטענתה, התובעים הודו בכתב האישום המתוקן בהליך השני, לפיו הם בנו בחריגה ועשו שימוש אסור במקרקעין ובניגוד להיתר הבניה.
הוועדה טענה כי מאחר והתובעים הודו בכתב האישום הרי שצו ההפסקה השיפוטי שהוגש היה מוצדק מאחר והתובעים אכן ביצעו עבירות שימוש בניגוד להיתר.

עוד טענה הוועדה כי היא פעלה כדין עת פיקחה על חריגות הבניה שבוצעו על ידי התובעים. לטענתה, הפיקוח נעשה כדין לאחר שהתקבלה תלונה שבית המגורים משמש כיחידת נופש בניגוד להיתר הבניה, דבר שגרם למטרד/רעש/ תנועה בלתי פוסקים בלב שכונת מגורים. היא טענה כי בעקבות התלונה התובע קיבל התראה וזומן למסירת גרסה אך לא הופיע, ובמקביל תובע הוועדה הגיש בקשה לצו הפסקה שיפוטי.

הוועדה הכחישה את הטענה לאכיפה בררנית, וטענה כי דין הטענה להידחות על הסף מאחר שבית המשפט בהליך הראשון דחה את הטענה והחלטתו מהווה מעשה בית דין.

הוועדה טענה כי בבקשה למתן צו הפסקה שיפוטי התובעים נדרשו להפסיק את השימוש המסחרי במבנה, ובתאריך 20.10.13, בית המשפט נתן צו כמבוקש. לטענתה, בדיון שהתקיים לאחר מתן הצו, בתאריך 5.11.13, היא הדגישה שאין בכוונתה שיינתן צו על המבנים שניתן לגביהם היתר והצו סויג בהתאם. בסופו של ההליך, בית המשפט ביטל את הצו בהחלטתו מיום 26.11.13, מאחר ולא הוכח שימוש מסחרי ומתמשך.

בנוסף, טענה הוועדה כי פסק הדין בהליך הראשון היה שגוי. לטענתה , היא לא דרשה צו הפסקת בנייה/מגורים/שימוש אלא צו להפסקת שימוש בלתי חוקי במקרקעין. לטענ תה, הצו בוטל מאחר ולא הוכח שימוש מסחרי מתמשך כאשר מספיק להוכיח שימוש מסחרי בניגוד להיתר ואין דרישה לשימוש מתמשך.
לטענת הוועדה, ובהסתמך על פסק הדין החלקי, ניתן להוציא צו למניעת פעולה במעמד צד אחד על סמך פעולות הכנה בלבד. בהליך הראשון נקבע כי התובעים ביצעו פעולות הכנה והודו כי התכוונו להשכיר חדרים מעבר ליחידות הנופש המותרות, ועל כן מוצדק היה להוציא את הצו.
עוד טענה הוועדה טענה כי בהליך הראשון לא הוגשו מטעמה הקלטת שיחת הטלפון עם התובע וסביר להניח שאם הוגשו אז היה ניתן הצו.
הוועדה טענה כי קמה לה חזקת התקינות, כך שלא כל טעות של רשות מנהלית מהווה עוולה. לטענתה, בית המשפט נוטה שלא להתערב בהחלטות תכנוניות של מוסדות. רק התרשלות חמורה או חוסר תום לב תוך הפרה עוצמתית של נורמה מנהלית תצדיק הטלת אחריות בנזיקין.
עוד, טענה הוועדה כי הנתבעים לא הוכיחו את נזקיהם. לטענתה, התובעים טענו לראשונה כי לא השתמשו במקרקעין לאחר ביטול הצו מיוזמתם, ובמשך 42 ימים, מה שמהווה הרחבת חזית אסורה.

דיון והכרעה:

בהליך דנן, התובעים מלינים על פעולת הוועדה שהיא רשות מנהלית, וככזו עומדת לה חזקת התקינות.
הנחת המוצא על פי חזקת התקינות היא שהרשות המנהלית פעלה כדין מאחר ש -"רשויות המינהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח בכל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין." (עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' ירד נה לוי (6.11.12)).

ברם, חזקת התקינות ניתנת לסתירה על ידי הוכחת בעייתיות לכאורה בפעולת הרשות. סתירת חזקת התקינות "צריכה להיות בהלימה לעניין העומד על הפרק" ( עניין ירדנה לוי לעיל).

אם כן, בית המשפט נדרש לבחון האם נסתרה חזקת התקינות העומדת לוועדה, על ידי הכרעה בשתי שאלות:
האם הוועדה הפעילה סמכויותיה כדין עת הגישה את הצו או שמא פעלה בבררנות ובכוונה לפגוע בתובעים או מתוך רשלנות. דהיינו, האם הייתה הצדקה לנקיטת הליכים נגד התובעים?
האם הוועדה הגישה צו רחב וגורף מדי ובכך גרמה לנזק? דהיינו, האם נפל פגם בצו המצמיח אחריות הוועדה בנזיקין?
להלן אבחן את שתי השאלות;

1. האם הייתה הצדקה לנקיטת הליכים נגד התובעים:

המסגרת הנורמטיבית:
הוועדה ביקשה צו שיפוטי להפסקת השימוש המסחרי במקרקעין מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבניה. צו הפסקה שיפוטי מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבניה עוסק בצו להפסקת שימוש במקרקעין ללא היתר, בעוד שסעיף 246 עוסק במתן צו האוסר שימוש במבנה או במקרקעין כאשר נעשו פעולות הכנה לשימוש במקרקעין ללא היתר או בסטייה ממנו.

מן הכלל אל הפרט:

לטענת התובעים, הוועדה פעלה נגדם בצורה בררנות בכוונה לפגוע בהם או מתוך התרשלות והפעילה את סמכויותיה הסטטוטוריות שלא כדין ובחסור תום לב.
לטענת הוועדה, היא פעלה כדין עת פיקחה על חריגות הבניה שבוצעו על ידי התובעים. לטענתה, הפיקוח נעשה כדין לאחר שהתקבלה תלונה ועריכת בדיקה והצו הוגש בהתאם.

מכלול המסמכים והראיות שהוגשו מטעם הצדדים מצביעים על כך כי הוועדה פעלה בעקבות תלונה שהתקבלה לידיה בתאריך 9.10.13 (נספח ד' לתצהיר הנתבעת). התלונה הוגשה על ידי משרד עורכי הדין רונן יאיר מטעם שכנים הגובלים במקרקעין, מר וגב' סעדון, בטענה שהמקרקעים משמשים כיחידת נופש בניגוד להיתר הבניה, דבר שגרם למטרד/רעש/תנועה בלתי פוסקים. למכתב התלונה הוגש עותק צילומים הממחישים את מספר המכוניות והדיירים המגיעים למקרקעין, וקובץ פרסומים מאתרי אינטרנט המתארים את המבנה, מטרותיו ואפשרויות האכלוס בו.
במכתב התלונה עו"ד יאיר אף הלין על כך שהוועדה לא אכפה את המחדל:
"בהערת אגב יוזכר כי לח"מ ידיעה אישית בדבר טיפולכם במטרדים מסוג זה בישובים הנמצאים בתחום שיפוטכם דבר אשר מפתיע כיצד לא נאכף הדבר גם כאן".
עוד, עולה מן המכתב כי הוא נעשה לאחר פניית הזוג סעדון לוועדה בנושא, וכמקובל, הם נדרשו להציג ראיות בפועל בכדי שהוועדה תפעל.

לאחר קבלת מכתב התלונה, הנתבע 2, מהנדס הוועדה, יזם שיחה טלפונית מוקלטת עם התובע והזדהה בתור לקוח פוטנציאלי המעוניין בשירותי לינה (תמלול השיחה צורף כנספח ה' לתצהיר הנתבעת). במהלך השיחה, התובע מסר כי במתחם קיימים 8 חדרי אירוח הכוללים מיטות זוגיות, כאשר ל-6 מהחדרים צמודים מקלחת ושירותים ול-2 חדרים רק שירותים, וארבעה מטבחונים (עמ' 2, שורות 6 – 17 לתמלול השיחה):

"אייל: יש שמונה חדרים עם מיטות זוגיות, רק שש יש להם מקלחת ושירותים ורק שניים יש להם רק שירותים,
אבנר: אוקי, אה,
אייל: את זה אני יכול לתת לך,
אבנר: בסדר עכשיו ל,
אייל: למתי את צריך את זה,
אבנר: שנייה רגע, עכשיו ליחידות אה, לכל אחת יש מטבחון שלה או שיש מטבח משותף לכולם?
אייל: תראה, בשתי היחידות האלה, שאין להם, אין להם, אה, אה, מקלחת, יש שירותים ויש מטבח בכל אחד ואחר כך יש את שתי וילות שיש להם מטבח בכל אחד, בקיצור ארבע, ארבע מהמטבחונים אתה מקבל, ארבע מטבחון על שתי מטבחונים,"
באותו היום, 9.10.13, נערך במקרקעין דו"ח פיקוח על ידי הנתבע 3, מפקח בוועדה (נספח ו' לתצהיר הנתבעת). בדוח הפיקוח נרשמו עבירות הבנייה הבאות:
"בנייה ללא היתר/בחריגה מהיתר קיים
במקום חניה מקורה נבנתה יחידת נופש הכוללת חדר שינה שירותים ומקלחת (במפלס 0.00 בצמוד לממ"ד) מסומן A.
במקום חלל טכני בגובה 1.70 (למערכות מיזוג, מנועים, דודי שמש וכו') נבנתה יחידת נופש הכוללת חדר שינה, שירותים ומקלחת. (במפלס 3.06+) מסומן B.
בניית מבנה סאונה מעץ במידות 2.5*2.5 מ' ללא היתר. מסומן C.
פרגולה בשטח כ-30 מ"ר שהותרה בהיתר קורתה בקירוי קל בניגוד להיתר. מסומן D.
בניית חלל נוסף בשטח כ-40 מ"ר מעל מפלס 0.00 באזור הכניסה למבנה בניגוד להיתר כהכנה לקומה נוספת. מסומן E.
שימוש בניגוד להיתר
שימוש בכל המבנה כמבנה להשכרה לנופשים (מלונית) הכוללת 8 יחידות נופש עצמאיות. בניגוד להיתר קיים הכולל בית מגורים + 2 יחידות נופש בלבד. "

4 ימים לאחר מכן, בתאריך 13.10.13, נשלח לתובע מכתב זימון לשימוע הקבוע למחרת בבוקר. בפועל השימוע נדחה למועד מאוחר יותר לבקשת התובע. בתאריך 16.10.13, הגישה הוועדה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי במעמד צד אחד. הצו ניתן כמבוקש בתאריך 20.10.13.

בהינתן והוועדה קיבלה מכתב תלונה פורמאלי מאת משרד עורכי דין הכולל תיעוד בצילומים ופרסומים באינטרנט, והאמור בתלונה אומת בשיחת הטלפון בין הנתבע 2 לבין התובע, והמפקח מטעם הוועדה הגיע למקרקעין ומצא שאכן מתקיימות עבירות שימוש ובניה, הרי שקיים טעם לפעולות שנקטה הוועדה נגד התובעים.

התלונה, הצילומים, הפרסומים הפומביים באינטרנט ושיחת הטלפון עם התובע יוצרות סבירות גבוה להנחה שאכן התובעים היו מעורבים בעבירות שימוש חורג. במצב דברים זה, דווקא אם הוועדה הייתה מתעלמת ולא פועלת באופן מיידי, הרי שהיא הייתה מועלת בתפקידה.
יוצא אפוא, כי הוועדה פעלה מתוקף תפקידה על מנת למנוע עוול לציבור השכנים ולאינטרס הציבורי והגישה את הבקשה לצו ההפסקה השיפוטי.

נוכחתי כי אין בהגשת הבקשה לצו הפסקה שיפוטי במעמד צד אחד שום פסול. בית המשפט ( כבוד השופט דן קירס) עמד על כך בפסק דינו החלקי עת הבהיר כי אין לראות בעצם הפניה במעמד צד אחד כוונה לנזק או שוויון נפש לאפשרות גרימתו, אף אם הפניה לקבלת צו נעשתה לפני השימוע. בית המשפט בפסק דינו החלקי ציין כי השימוע הוא חלק ממסלול ההעמדה לדין פלילי בגין עבירות תכנון ובניה, בנוסף ובנפרד להגשת הבקשה לצו במעמד צד אחד שניתן לקבל ללא שימוע. כמו כן, מדובר בצו שניתן לבטלו והתובעים פנו לבית המשפט בבקשה לבטלו 10 ימים לאחר שהוצא, בתאריך 30.10.13. בפועל הצו סויג לשימוש במבנים שאין לגביהם היתר 5 ימים לאחר בקשת ביטולו.

בהחלטה המבטלת את הצו השיפוטי בית המשפט קבע שהתובעים ביצעו פעולות הכנה והודו כי התכוונו להשכיר חדרים מעבר לשתי יחידות הנופש (פסקה 22):

"על אף שהיה בידו היתר לשתי יחידות נופש בלבד, הוא נקט במספר צעדים שיאפשרו לו להלין נופשים אף מעבר לקיבולת האפשרית בשתי יחידות אלו. צעדים אלו כללו השכרת מקומות לינה נוספים בתוך הבית, כפי שמשתקף בתמונות ת/5 ו-ת/6 (מיטה בחניה) ו-ת/8 (מיטה בחלל הטכני), ופרסום באמצעות האינטרנט. המבקש הודה כי התכוון להשכיר חדרים אף בתוך הבית, וכי אין זה מן הנמנע כי אמר בשיחה טלפונית כי קיימים שמונה חדרים או כי ניתן לאחר שמונה זוגות."

בית המשפט בפסק דינו החלקי אף ציין כי "נוכח פעולות ההכנה הנזכרות, גם בהעדר ראיות לביצוע שימוש בפועל בניגוד להיתר, ממילא יוכלו הנתבעים להוציא צו זמני למניעת פעולות במעמד צד אחד לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה על סמך פעולות ההכנה בלבד".
התובעים מצדם, טענו כי הוועדה נקטה נגדם בפעילות במהירות, והם וביקשו להסיק מכך שהפעולות נעשו בכוונת מכוון על מנת לפגוע בהם או מתוך רשלנות וללא בדיקה מתאימה.
ברם, הראיות שעמדו מול הוועדה דאז מצביעות על תמונה עובדתית אחרת, ודווקא מוכיחות שנקיטת ההליכים הייתה הכרחית לשמירה על מנהל תקין.
ייתכן שהמהירות שנקטה בה הוועדה דווקא הייתה הסיבה לאי הוכחת עילתה וביטול הצו אך, אין בכך משום הוכחה לפגיעה מכוונת או לרשלנות.

התובעים טענו כי הוועדה פעלה נגדו בבררנות ומתוך כוונה לפגוע בו. התובעים ביקש להסתמך על שיחה שהקליט התובע עם הנתבע 3, הפקח , בעת ביקור. באותה שיחה הנתבע 3 אמר לתובע כי "אנשים מחפשים אותך מסביב" ו- "אחרים מחפשים אותך דרכנו" (ההקלטה הושמעה לנתבע 3 במהלך חקירתו בהליך הפלילי וכן התמלול). אמירה זו של המפקח אין בה בכדי להצביע על כך שהוועדה היא זו "שחיפשה אחר התובע". מובן כי הכוונה היא למתלוננים, ואין בכך משום הוכחה שהוועדה פעלה נגדו בבררנות או מתוך כוונה לפגוע. הדברים מקבלים משנה תוקף בעדותה של הפקחית, חגית בדלר, בהליך השני, מיום 22.3.17, שם היא ציינה כי הגב' סעדון הייתה בקשר ישיר עם מהנדס הוועדה, היא הגיעה מספר פעמים ושלחה מכתבים על ידי עורכת הדין שלה (עמ' 56 לפרוטוקול).
בסיכומיו, ציטט התובע שיחה בין הפקחית חגית בדלר לבין התובע. בשיחה, הפקחית מתארת חילוקי דעות בינה לבין מהנדס הוועדה לגבי ההליך השני לאחר שהתובע הגיש את התביעה דנן; היא טענה כי לדעתה בית המגורים אינו משמש לשימוש מסחרי אך , מהנדס הוועדה חלק על דעתה והיה משוכנע להפך.
יש להדגיש כי השיחה נעשתה לאחר שההליך הראשון הסתיים והצו בוטל ו לאחר שהתובעים הגישו א ת התביעה דנן. התרשמותה של הפקחית היא לאחר שהסתיים ההליך הראשון ואיננה רלוונטית אליו, ויכול והתובע ביצע שינויים מאז. הפקחית מציינת בשיחה כי עניינו של התובע הועלה לראשית סדר היום מאחר והגיש את תביעה דנן, בין היתר נגד המהנדס והפקח באופן אישי. ברם, לטעמי, אין בשיחה זו ולו ראיה אחת לתמיכה בטענה שהוועדה פעלה בהליך הראשון נגד התובע באופן בררני או בכדי לפגוע בו בכוונת מכוון.

גם אם הוועדה הניחה לעניין התובעים לאחר שהצו בוטל וחדלה מלפעול נגדם, אך החלה לפעול בשנית לאחר שהתובעים הגישו את התביעה הנוכחית, אין בכך משום הוכחה לאכיפה בררנית או הוכחה לכך שהועדה התכוונה לפגוע בתובעים.

בל נשכח כי בהליך הראשון הוועדה לא הגישה את הראיות שהיו ברשותה (והוגשו בהליך השני), ועל כן הצו בוטל. וכן, כי בסופו של יום התובעים הודו בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום בהליך השני, דבר המהווה הוכחה לכך שהוועדה פעלה כדין עת הגישה את הבקשה למתן הצו.

2. האם נפל פגם בצו המצמיח אחריות הוועדה בנזיקין?

המסגרת הנורמטיבית:

הוועדה היא רשות שלטונית המפעילה סמכויות סטטוטוריות. לוועדה אחריות בנזיקין הן לעניין פעולות פרטיות ומנהליות: "באלה כבאלה עליה לצפות, בתנאים מסוימים, כי התרשלות תגרום נזק, ויש לקנוט אמצעים סבירים כדי למנוע אותו." (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757, עמ' 769). כאשר וועדה פועלת בצורה בלתי סבירה במישור המשפט המנהלי, פעולה עלולה להוות רשלנות במשפט הפרטי (ע"א 1081/00 אבנעל בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נט (5) 193, בעמ' 203).
ברם, ניתן לייחס לרשות אחריות בנזיקין רק אם נמצא פגם עוצמתי בפעולותיה כאשר נדרשת אי סבירות קיצונית או חמורה בפעולתה (רע"א 2063-16 הרב יהודה גליק נ' מדינת ישראל (19.1.17)):

"יש לבחון את ההתרשלות הנטענת לגופה באספקלריה כפולה: בדין המינהלי - האם נפל פגם בפעולות הרשות או בהליך המינהלי, האם יש בפגם אשם מצד הרשות ומהי עוצמת הפגם המינהלי ועוצמת האשם. לא כל פגם מינהלי מהווה אינדיקציה להתרשלות נזיקית. כפי שלצורך פסילת אקט מינהלי אנו דורשים אי סבירות קיצונית או חמורה, כך ב"תרגום" למינוח נזיקי, אני סבור כי רק התרשלות חמורה או חסרת תום לב של הרשות, שבאה לידי ביטוי בהפרה עוצמתית של נורמה מינהלית, תצדיק הטלת אחריות נזיקית (השוו גלעד – גבולות האחריות 1060, 1150). בדין הנזיקי – יש לבחון את רכיב ההתרשלות תוך הפעלת מבחן הצפיות הטכנית (האם יכולה הייתה הרשות לצפות); לאחר מכן יש לבחון את הקשר הסיבתי וקיומו של נזק."

מן הכלל אל הפרט:

התובעים טענו כי הצו הוגש באופן דרקוני, לא מידתי וגורף, כנגד כל המבנים במקרקעין ונגד כל שימוש על אף שלא בוצעה עבירת בניה או שימוש בשתי יחידות האירוח וכי לא הייתה כל מניעה לאפשר את השימוש בבית המגורים כבית מגורים וזאת בהתאם להיתר. לטענת התובעים, לאור התנהלות הנתבעת הם נמנעו מכל שימוש במקרקעין על כל המבנים והמתקנים שבהם, החל מתאריך 16.10.13, בו הוגשה הבקשה למתן הצו ועד ליום בו ניתן פסק הדין ובוטל הצו, בתאריך 26.11.13, ובסה"כ 42 ימים דבר שגרם להם לנזקים.

הוועדה טענה כי הצו הוצא נגד השימוש המסחרי ולא כוון כנגד המגורים. לטענתה, היא התייחסה להיתר השימוש כמקשה אחת ועל כן היה צורך להפסיק את היתר השימוש כולו. כלומר, נעשה שימוש לא חוקי במקרקעין כיחידת נופש ועל כן הוגשה בקשה להפסיק את השימוש המסחרי בכלל. היא טענה כי בדיון שנערך ביום 5.11.13, ומאחר והתובעים הבהירו כי יעשו שימוש רק ב-2 יחידות האירוח בהתאם להיתר, הוועדה הסכימה שהצו יתוקן ויסויג כך שהוא לא יחול על שימושים או מבנים לגביהם ניתן היתר בניה.

בבקשה למתן הצו בית המשפט התבקש להורות על "הפסקת השימוש המסחרי בכלל המבנים והמתקנים המצויים במקרקעין, אשר משמשים ליחידות אירוח/מלונית בשם "אחוזת חולה" (עמ' 1 לבקשה) .
עוד, במסגרת הבקשה למתן הצו השיפוטי, הוועדה טענה בבירור ולא הסתירה כי ניתן היתר לגבי 2 יחידות אירוח בלבד, בעוד שהתובע משכיר את כל המבנה, ובסה"כ 8 יחידות אירוח, וזאת בניגוד להיתר. ברם, בית המשפט דאז נתן את הצו כמבוקש ולא סייג אותו לגבי אותן שתי יחידות אלא לאחר הדיון בבקשה לביטול הצו (עמ' 3 לבקשה):

"8.6. שימוש בכל המבנים המצויים על המקרקעין, כמבנה להשכרה לנופשים (מלונית), הכולל 8 יחידות אירוח עצמאיות, והכל בניגוד להיתר ג' 334/11, לפיו הותרו במקרקעין בית מגורים ושתי יחידות נופש בלבד."

הצו הוצא נגד השימוש המסחרי במקרקעין בלבד. דהיינו לא הייתה כל מניעה לאורך כל התקופה להשתמש במקרקעין לצורך מגורים. הצו ניתן בתאריך 20.10.13, וסויג בתאריך 5.11.13, דהיינו לאחר 15 ימים. בהנחה שאכן נגרם נזק לתובע בגין איסור השימוש המסחרי בכל המקרקעין, הרי שהנזק מצטמצם לאותה תקופה בת 15 ימים בלבד, ולא למשך 42 ימים. אם התובעים בחרו שלא להפעיל את חדרי האירוח לתקופה ממושכת עד לביטול הצו, הרי שאין להם להלין אלא על עצמם. כך גם לגבי בית המגורים והשימוש למגורים.

בהנחה שאכן נפל פגם בצו והוועדה טעתה עת הגישה צו נגד כל השימוש המסחרי במקרקעין, הרי שלא מדובר בפגם עוצמתי הלוקה באי סבירות קיצונית וחמורה המצדיק הטלת אחריות בניזקין על הוועדה וזאת מהטעמים הבאים:
ראשית, הצו כוון נגד השימוש המסחרי במקרקעין בלבד ולא כנגד המגורים בהם.
שנית, הוועדה ראתה בשימוש המסחרי כמקשה אחת, וביקשה להפסיק את השימוש המסחרי באופן כללי עת התובעים הפרו וחרגו מן השימוש המותר.
שלישית, בדיון מיום 5.11.13, הוועדה באה לקראת התובעים והסכימה לסיוג הצו לאחר שהתובעים התחייבו לא לחרוג מהשימוש בשתי היחידות.
רביעית, בפועל, צו הפסקת השימוש בשתי יחידות האירוח היה לתקופה קצרה למדי בת 15 ימים בלבד. זאת ועוד, מתוך התקופה של 15 ימים יש לקחת בחשבון שלקח לתובעים 10 ימים להגיש את בקשת לביטול הצו ( הצו ניתן ביום 20.10.13 והתובעים הגיו בקשה לביטולו רק ביום 30.10.13).
חמישית, בסופו של יום, הוועדה מעולם לא פעלה לביטול היתר השימוש המסחרי בשתי יחידות האירוח לחלוטין, אלא שהיא פעלה על מנת להפסיק את השימוש שנעשה בניגוד להיתר.
שישית, בסופו של יום הוגש כתב אישום נגד התובעים בגין השימוש המסחרי החורג והם הודו במעשה במסגרת הסדר הטיעון.

זאת ועוד, שהתובעים קיבלו על עצמם את הסיכון שהוועדה תנקוט בהליכים נגדם עת עשו שימוש חורג במקרקעין. היה עליהם לצפות כי הוועדה תפעל נגדם על מנת להפסיק את השימוש החורג, ואף לא מן הנמנע היה שהוועדה תבטל את היתר השימוש. ההסתכנות מרצון שנטלו התובעים עת הפרו את היתר הבניה מקימה אשם תורם מכריע מצד התובעים.

זה המקום לציין כי בית המשפט התרשם שהתובעים אינם מתנהלים בניקיון כפיים. הניסיון להציג את הצו כאילו חל גם על בית המגורים וכי לא יכלו להתגורר בביתם לתקופה, והטענה שהיו מנועים מלהפעיל את חדרי האירוח לתקופת בת 42 במקום 15 ימים, הינו בגדר ניסיון לעיוות המציאות. כך גם הניסיון לקשור את השיחות עם הפקחים להליך הראשון, עת הן התנהלו סביב ההליך השני, ובכל מקרה אין בשיחות הנ"ל ממש , במיוחד כאשר התובעים הודו במיוחס להם. כמו כן, במסגרת ההליך הראשון התובעים הכחישו את השימוש החורג אך בהליך השני הם הודו באשמה עת בשני ההליכים דובר על אותו שימוש חורג.

טענת התובעים כי הסכימו להסדר הטיעון רק בכדי לסיים את התיק ולמצוא רוכש פוטנציאלי למקרקעין מצביעה אף היא על התנהלות קלוקלת וחוסר ניקיון כפיים. ההודאה באשמה במסגרת הסדר הטיעון מהווה נטילת אחריות, ואיני מקבלת את ניסיון ההתנערות ממנה. בהינתן והצדדים בחרו להסתמך על ההליך השני כאן, הם מנועים מלטעון טענות סותרות, ועל כן אינני מקבלת את טענת התובעים בעניין.

עד כאן, התובעים לא הצליחו לסתור את חזקת התקינות. כמו כן, לא נמצאה הצדקה להשתת אחריות בנזיקין כלפי התובעים עת לא הוכח שהוועדה פעלה בחוסר סבירות קיצונית וחוסר תום לב תוך ביצוע הפרה עוצמתית בפעולותיה.

למעלה מן הצורך אתייחס לשאלת הנזק;
בהנחה והוועדה אכן התרשלה וטעתה עת הגישה צו האוסר את השימוש המסחרי בכל המבנים המקרקעין, ונמצאה הצדקה להשתת אחריות הוועדה בנזיקין כלפי התובעים- ואין כך פני הדברים, הרי שהתובעים לא הוכיחו את הנזק לו הם טוענים. הם לא תמכו את טענותיהם לגבי הנזק באף ראיה.

התובעים לא הציגו ראיות לגבי ביטולי הזמנות (מיילים, תכתובות או עדים) ולמעשה לא הוכיחו שהיו ל הם הזמנות במועדים הרלבנטיים; זאת ועוד התובעים לא הוכיחו את התעריף הנטען בסך 1,500 ₪ ללילה ( לא הציגו קבלות, דוחות שומה או דוחות רווח והפסד מאושרים) ;
התובעים לא הסבירו מה הנזק שנגרם מהסרת הפרסומים באינטרנט במיוחד כאשר הפרסומים כללו הצעה לשימוש בחריגה מההיתר שניתן להם. ובעניין זה, התובעים לא הוכיחו שהסירו את הפרסומים או שינו אותם;
התובעים לא תמכו את הטענות לגבי פגיעה במוניטין ובעסקאות עתידיות בראיות כלשהן כמו כן, הצו אסר שימוש למשך 15 ימים בלבד ולא הוכח שבפרק זמן מצומצם זה הספיק לפגוע במוניטין או בביצוע עסקאות עתידיות בשים לב שלא מדובר בתקופה אופיינית לנופש (סוף אוקטובר - תחילת נובמבר חודש אחרי חגי תשרי באותה שנה ) על כן, הפגיעה הנטענת בעסקאות עתידיות אף היא לא הוכחה.
התובעים אף לא כימתו את הנזקים הנטענים על ידם, פרט לת עריף בסך 1,500 ₪ ללילה שלא בוסס. התובעים לא הציגו בפני בית המשפט שום אינדיקציה לחישוב הנזק בגין ראשי הנזק הנטענים.

בהיעדר הוכחת נזק, לא ניתן לקבוע שנגרמה לתובעים עוגמת נפש במיוחד כאשר הם נטלו על עצמם סיכון מרצון עת הפעילו 6 יחידות אירוח נוספות בניגוד להיתר. היה עליהם לצפות שהוועדה תנקוט בצעדים על מנת למנוע את השימוש החורג, ואף לבטל את ההיתר בעניינם.

סוף דבר:

התביעה נדחית במלואה.

חזקת התקינות לא נסתרה עת לא הוכח שהוועדה פעלה שלא כדין.
לא הוכח שהוועדה השתמשה בסמכויותיה שלא כדין בכוונה לפגוע בתובעים או מתוך רשלנות.
מנגד, הוכח שהייתה הצדקה לנקיטת הליכים נגד התובעים נוכח הראיות שעמדו בפני הוועדה בזמן אמת.
היות והצו עמד על כנו במשך 15 ימים בלבד, ובהיעדר הוכחה לנזק, הרי שלא הוכחה פגיעה עוצמתית בנורמה מנהלתית תוך התרשלנות חמורה או בחוסר תום לב, ולא נמצאה הצדקה להשתת אחריות הוועדה בנזיקין כלפי התובעים.

אשר על כן, התביעה נדחית.

לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ה' אדר תשפ"א, 17 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.