הדפסה

בית משפט השלום בצפת ת"א 25221-11-14

בפני
כבוד ה שופטת רביע ג'באלי

תובעים

  1. יוסף אלי (המנוח)
  2. מרים לוי יורש המנוח יוסף לוי

נגד

נתבעים

  1. אורן לוי
  2. יגאל קריספל
  3. זיגי ל.ק. הפקות ואירועים בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה לפיצויים בסך 528,027 ₪ בגין הפרת הסכם שכירות אשר נחתם בין התובע ז"ל לבין הנתבע 1.

רקע:

התובע הוא הבעלים של נכס הידוע בשם "אנשו פאב" הממוקם בחלקה 1 מגרש 15 גוש 13185 בקריית שמונה (להלן: "הפאב" או "הנכס"). במהלך ניהול התביעה , התובע הלך לעולמו (בתאריך 12.10.17), וכתב התביעה תוקן בהתאם לצו הירושה כך שתביעת התובע ז"ל הוגשה באמצעות רעייתו ויורשתו החוקית.
לצורך הייעול יקראו התובע ז"ל באמצעות יורשתו - "התובע".

בתאריך 21.8.11, נחתם בין התובע לבין הנתבע 1 הסכם שכירות לפיו האחרון השכיר את הפאב לתקופה של שנה, החל מתאריך 1.9.11 ועד לתאריך 1.9.12 (להלן: "הסכם השכירות"). בתאריך 20.8.12, התובע והנתבע 1 חתמו על נספח להסכם, לפיו תקופת השכירות תוארך לתקופה של חמש שנים נוספות (להלן: "הנספח להסכם").

בתאריך 11.9.11, ניתן פסק דין נגד התובע בת.א. 4967/03 מינהל מקרקעי ישראל נ' אלי, ובו נקבע שעל התובע לפנות שטחים מסוימים מהנכס ולהשיבם למנהל מקרקעי ישראל כאשר הם פנויים מכל אדם, מחובר וחפץ וכן, להרוס ולעקור את כל הבנוי והנטוע עליהם (להלן: "תביעת המנהל"). בהתאם לפסק הדין, על התובע היה להשיב למנהל שטח בצד הדרומי של הנכס, ומשכך סיכמו הצדדים על העמדת שטח חלופי במקום השטח שפונה.

הנתבע 2, הוא גיסו של הנתבע 1, ובתאריך 30.9.12, חתם על ערבות אישית בסך 300,000 ₪ להבטחת התחייבויות הנתבע 1 בהסכם השכירות (להלן: "כתב הערבות").

הנתבעת 3, הינה חברת הפקות ואירועים, היא הקומה בשנת 2013 לצורך ניהול העסק כאשר הנתבע 2 מחזיק ב-30% ממנויותיה וביתו, הגב' רודי קריספל, מחזיקה בשאר המניות.

התובע ז"ל הגיש תביעת פינוי נגד הנתבעים בתא"ח 40764-05-14, בטענה שהפרו את הסכם השכירות עת ביצעו עבודות בניה ושיפוצים בנכס ללא אישורו וללא היתרי בנייה (להלן: " תביעת הפינוי"). התביעה הנ"ל הסתיימה בפשרה אשר עוגנה בפרוטוקול הדיון בתאריך 14.7.14 (להלן: "הסכם הפשרה").

על אף הסכם הפשרה, בתאריך 31.8.14, הנתבע 1 הודיע לתובע על ביטול הסכם השכירות ביניהם וכי בכוונתו להשיב לו את הפאב בתאריך 15.9.14, בטענה שהתובע הפר את הסכם השכירות (להלן: "הודעת הביטול").

בתאריך 2.9.14, הגיש התובע נגד הנתבע 1 תביעה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בקריית שמונה, לפי סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז – 1967. הנתבע הגיש התנגדות לביצוע התביעה בתאריך 6.11.14, ובתאריך 9.11.14, הועברה ההתנגדות לבית המשפט. בית המשפט התיר לתובע לתקן את כתב תביעתו בהחלטה מיום 14.1.15, ובהתאם לכך הוגשו כתבי טענות מתוקנים.
הנתבעים מצדם, הגישו תביעה לפיצויים נגד התובע בגין הפרת הסכם השכירות בבית משפט השלום בטבריה בת.א. 19466-12-14 אשר נדונה בפני כבוד השופטת ברכה לכמן.

הדיון בתביעה דנן עוכב עד למתן פסק דין שהתנהלה בבית המשפט בטבריה וזאת לאור קיומה של חפיפה בין הטענות בשתי התביעות.

תביעת הנתבעים נדחתה במלואה בפסק הדין מיום 28.4.19, תוך חיובם בהוצאות בסך 20,000 ₪ (להלן: "התביעה בטבריה" או " פסק הדין בטבריה").

טענות התובע:

התובע טען להפרה יסודית של הסכם השכירות על ידי הנתבעים כאשר ההסכם נחתם בינו לבין הנתבע 1, הנתבע 2 חתם על ערבות אישית להסכם, והנתבעת 3 ניהלה את הנכס.
לטענת התובע, הנתבעים הפרו את הסכם השכירות עת פירקו מחוברים, לא השיבו את הנכס במועד סיום ההסכם, השיבו את הנכס כשאינו שמיש, לא השיבו חלק מהמיטלטלין אותם קיבלו עם הנכס ואלו שהושבו, לא היו תקינים.

התובע עתר לסעדים הבאים: פיצויים בגין הנזקים בנכס בהתאם להערכת שמאי, שוויי המיטלטלין והציוד אשר לא הושב ו/או עלות תיקון הציוד שהושב לא תקין, פיצויים מוסכמים בגין אי פינוי הנכס, פיצויים מוסכמים בגין הפרת ההסכם.

התובע טען כי הנתבעים מושתקים מלטעון טענות אשר נדונו והוכרעו בפסק הדין של בית המשפט בטבריה מכוח דוקטרינת ההשתק ומעשה בית דין שכן, בית המשפט דן בסוגיות והכריע בהן באופן פוזיטיבי. לדידו, בית המשפט בטבריה דחה את טענות הנתבעים לגבי שטח הנכס, רישיון עסקים, גביית ארנונה ביתר, הגשת תלונות והטרדות וקבע כי הנתבעים הם שהפרו את ההסכם מעצם הודעת הביטול בעוד שהתובע לא הפר את ההסכם.

עוד טען התובע כי בכתב ההגנה של הנתבעים אין הכחשה מפורטת כנדרש בדין, וכי הנתבעים הכחישו את הטענות באופן מתחמק. לטענתו, יש לראות את כל הטענות המפורטות בכתב התביעה ולא הוכחשו בכתב ההגנה בצורה ברורה ומפורשת כטענות מוכחות ללא צורך בהוכחתן.

טענות הנתבעים:

לטענת הנתבעים, התביעה הוגשה בלשכת ההוצאה לפועל כתביעה על סכום קצוב ולכן אינה יכולה לעלות על מגבלת 50,000 ₪. ולכן, תיקון סכום התביעה מ-49,999 ₪ ל-528,027 ₪ אינו כדין. עוד, לטענת הנתבעים, תביעה על סכום קצוב הינה תביעה מכוח חוזה או התחייבות מפורשת שיש עליה ראיה בכתב, כך שתיקון כתב התביעה על ידי הוספת הנתבעים 2-3 שאינם צד להסכם השכירות אינה כדין ויש לדחות את התביעה נגדם. כמו כן, הנתבעים טענו להיעדר יריבות בין התובע לבין הנתבע 2, שלא היה צד להסכם או לתביעה בטבריה, ומכאן ביקשו לדחות את התביעה נגדו.

הנתבעים טענו כי סעיף י' לנספח הסכם השכירות, קובע שכל השקעה של הנתבע 1 במושכר היא קניינו הפרטי ואיננה קניינו של התובע וגם לא תהפוך להיות קניינו בשום שלב. עוד, טענו הנתבעים כי בסעיף 4 לכתב הערבות שנחתם בין התובע לנתבע 2, התחייב התובע לא להתנגד לנעשה במושכר.
הנתבעים טענו כי התובע החל להטריד אותם לאחר ביצוע השיפוץ בנכס ולאחר שראה שהעסק הפך לרווחי. לטענתם, העובדה שהתובע הגיש את תביעת הפינוי רק בשנת 2014, מלמדת על כך שלא הייתה לו התנגדות לביצוע השיפוץ, אחרת היה מגיש את התביעה כבר בשנת 2012 עם סיום השיפוץ בנכס.
הנתבעים טענו כי כל הציוד אותו פירקו אינו עונה על הגדרת מחוברים, אם כי מדובר במיטלטלין אותם ניתן לפרק מבלי לגרום לנזק לאובייקטים ולמקרקעין, תוך שמירה על השווי הכלכלי שלהם.

עוד, הם טענו כי הם פירקו את כל הבניה הבלתי חוקית שביצעו בנכס בהתאם לפסק הדין בתביעת הפינוי. בהקשר זה, הנתבעים טענו כי בתביעת הפינוי, התובעים דרשו סעד של הריסת בנייה ללא היתר, וכעת הם דורשים פיצוי כספי על פירוק הבנייה, דבר המהווה חוסר תום לב.

הנתבעים טענו כי השכירות הסתיימה לפני התקופה המוסכמת בפסק הדין, ולכן אין מקום להשארת המחוברים שכן הסכם השכירות הסתיים מבעוד מועד וכל השקעות הנתבעים ירדו לטמיון וכעת התובע מנסה להתעשר שלא כדין ודורש לקבל את כל ההשקעות שלהם. עוד, טענו הנתבעים כי רכישת ציוד חדש במקום ציוד משומש כפי שמופיע בסרטון מהווה עשיית עושר שלא כדין.

הנתבעים טענו כי חוות הדעת מטעם התובע איננה מקצועית ונתנה על בסיס עדות שמועה וסברה. לטענתם, הערכות השמאי בחוות הדעת נעשו בהתאם למה שנאמר לו על ידי התובע ולא בהתאם לראיות/מוצגים. הם טענו כי תחום מומחיות המומחה מטעם התובע הוא שמאות מקרקעין ולא רכוש. עוד, הם טענו כי המומחה ביצע תיקונים במחירים בחוות הדעת ללא כל הסבר. כמו כן, הם טענו כי כל התמונות עליהן התבסס המומחה הן מיום 19.10.14, יום ביקורו בנכס לאחר שפונה, ולא טרם השכרת הנכס. לטענת הנתבעים אין הוכחה לכך שהנזקים הנטענים בנכס בוצעו על ידי הנתבעים, כך גם לגבי המיטלטלין.

הראיות מטעם הצדדים:

הצדדים ביקשו לצרף את פסק הדין, הפרוטוקולים וההחלטות מהתביעה המקבילה אשר התנהלה בבית המשפט בטבריה.

מטעם התובע, הוגש תצהיר מטעמו ומטעם בנו, ניר אלי, וכן תצהירו של הצלם דודו לב. כמו כן, הוגש מטעמו סרטון (ת/1) בו הצדדים עוברים על רשימת הציוד בנכס לאחר הפינוי. התובעים הגישו חוות דעת לאומדן הנזקים הנטענים על ידם (ת/2) שערך השמאי ד"ר צבי שלו.

מטעם הנתבעים, הוגשו תצהירים מטעם הנתבע 1 והנתבע 2. כמו כן, הוגשו הקלטות לשיחות בדיסק נ/1. הנתבעים הגישו חוות דעת נגדית אשר נערכה על ידי גל (טל) שמאים.

פסק הדין של בית המשפט בטבריה:

היות והצדדים ביקשו להסתמך על פסק – הדין, הפרוטוקולים וההחלטות מהתביעה בטבריה, ומאחר ובית המשפט הנכבד בטבריה הכריע בחלק מהטענות שהועלו בתביעה שם, אציין בקצרה סוגיות רלוונטיות שהועלו והוכרעו ומהוות מעשה בית דין ומקימות השתק:

כאמור, בית המשפט בטבריה דחה את תביעת הנתבעים (כאן) במלואה, ודחה את הטענה שהתובע (כאן) הפר את הסכם השכירות. בית המשפט קבע כי לא קמה לנתבע 1 עילה לביטול ההסכם בהעדר כל הפרה מצד התובע וכי הודעת הביטול לכשעצמה מהווה הפרת הסכם. כמו כן, בית המשפט דחה את טענות הנתבעים (כאן) לחוזה פסול, העדר תום לב במשא ומתן ובביצוע הסכם השכירות, טעות, הטעיה, רשלנות ותרמית.

בית המשפט בטבריה דחה את טענת הנתבעים כאן לגבי שטח גודל הנכס ואת הטענה שהתובע נתן להם שטח חליפי קטן יותר מהשטח שנפסק שעליו להשיב למנהל מקרקעי ישראל בעקבות פסק הדין בתביעת המנהל. בית המשפט בטבריה פסל את החוות הדעת ההנדסית מטעם הנתבעים (כאן), וקבע שאין לתת לה משקל ראייתי, אך ציין שגם על פי אותה חוות דעת השטח הבנוי שעמד לנתבעים, 210 מ"ר, בהתאם להסכם. בית המשפט בטבריה קיבל את חוות הדעת מטעם התובע, על פיה השטח שנהרס בעקבות תביעת המנהל הינו בגודל 17 מ"ר והנתבעים הודו שקיבלו שטח חליפי בגודל 56 מ"ר.

עוד, קבע בית המשפט בטבריה כי התובע מעולם לא אישר לנתבע לבנות בנכס והתריע בפניו במכתבים. עוד נקבע שהבניה נעשתה כשנה ויותר אחרי החתימה על ההסכם.

בנוגע לטענות הנתבעים לגבי רישיון העסק, בית המשפט קבע כי הנתבע הפר את חובתו החוקית והחוזית והפעיל את הנכס ללא רישיון עסק לאורך כל השנים. עוד, נקבע כי על פי הסכם השכירות השגת האישורים המתאימים להפעלת הפאב הינה באחריות הנתבע, ואינה באחריות התובע, לרבות היתר לשימוש חורג.
כן, בית המשפט קבע כי טענות הנתבעים לגבי ארנונה לא הוכחה, וכי הטענה לגביה ביתר נטענה בעלמא ולא בוססה.

בית המשפט דחה את הטענה שהתובע הסתיר מן הנתבעים את המידע בדבר קיומה של תביעת המנהל נגדו בעת החתימה על ההסכם, עת שלא הוכיחו שקיימת חפיפה בשטחים של פסק הדין בתביעת המנהל לבין שטח הנכס על פי הסכם השכירות. כמו כן, בית המשפט קבע כי עצם הסכמת הנתבעים לקבל שטח חליפי מהווה ויתור על כל טענה בעניין, במיוחד כאשר הנושא לא הוזכר בנספח להסכם השכירות שנעשה לאחר פסק הדין בתביעת המנהל.

לגבי טענות הנתבעים שהתובע הטריד והתלונן עליהם באופן סדרתי ואף הגיש צו למניעת הטרדה מאיימת ה"ט 26951-09-14 נגד הנתבע 2 שנדחה - בית המשפט קבע כי לא נמצאה כל רלוונטיות להליך זה באשר להסכם השכירות ולהודעת הביטול. בית המשפט קבע כי ככל שהיה ממש בהטרדות והתלונות מצד התובע, היה מצופה מהנתבעים לסיים את ההתקשרות במסגרת תביעת הפינוי ולא להגיע להסכם פשרה.

פסק הדין של בית המשפט הנכבד בטבריה הוא פסק דין חלוט, לא הוגש עליו ערעור. הסוגיות אשר נדונו והוכרעו שם מחייבות את הצדדים כאן ומהוות מעשה בית דין.

דיון והכרעה:

טענות מקדמיות;

התובע טען לליקוים בכתב ההגנה, הוא טען כי ההכחשות בו הן כלליות ואינן מפורשות ועל כן יש לראות את הטענות בכתב התביעה כמוכחות.
טענה זו איננה מקובלת עלי, כתב ההגנה מפרט את גרסת הנתבעים בהרחבה וכן מכיל חלק תחת הכותרת "הודאות והכחשות" המתייחס לכל סעיף וסעיף בכתב התביעה תוך נימוק טענותיהם. אשר על כן, אינני מוצאת מקום לקבל את טענת התובע בעניין זה וקובעת כי כתב ההגנה עומד בדרישות הדין על פי התקנות. מעבר לכך, גם במקרה ולא הוגש כתב הגנה, בית המשפט עדיין רשאי לברר את התביעה ולדרוש מהתובע להוכיח את טענותיו.

הנתבעים חזרו בסיכומיהם על הטענות המקדמיות שהעלו בכתב הגנתם, לגבי סכום התביעה והוספת הנתבעים 2-3 לכתב התביעה המתוקן בדגש על כך שהתביעה הוגשה כתביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל. טענות אלו נדונו במסגרת פרוטוקול הדיון מיום 16.5.16, אשר התנהל בפני כבוד השופטת מיכל ברלינר לוי ואינני רואה טעם לשוב ולדון בהן. אך, למען הסדר הטוב אבהיר כי התביעה אכן הוגשה בהוצאה לפועל בסדר דין מקוצר, אך היא הועברה לדיון בסדר דין רגיל וכתב התביעה תוקן כדין, הן באשר לסכום התביעה והן באשר להוספת נתבעים, ובהתאם שולמה האגרה ואין בכך כל פסול. כב' השופטת ברלינר לוי הפרידה בצדק בין ההליך המתנהל בהוצל"פ וההליך דנן, כי אינה רואה מקום לסגירת תיק ההוצאה לפועל שנתפח על סך 49,999 ₪ בעוד שהתביעה דנן הוגשה על סכום גבוה בהרבה. עוד, היא ציינה כי תיק ההוצאה לפועל מעוכב עד להכרעה בתיק דנן. אשר על כן, תיקון התביעה כדין ואני דוחה על הסף את טענות הנתבעים בעניין זה.

לגופו של עניין;
בית המשפט נדרש להכריע בשאלת אחריות הנתבעים מכוח הסכם השכירות והפיצויים להם זכאי התובע על פי ההסכם.

אין חולק כי הסכם השכירות נחתם בין התובע לבין הנתבע 1. הנתבע 1, הוא זה שתחייב באופן אישי כלפי התובע. בית המשפט בטבריה קבע כי הנתבע 1 הפר את הסכם השכירות, ועל כן מבחינה עקרונית הוא חב לפצותו בגין הפרת ההסכם על פי תנאיו.

הנתבע 2, חתם על מסמך שכותרתו "נספח להסכם מתאריך 21.8.11 "ערבות אישית". בסעיף 3 לכתב הערבות צוין כי הנתבע 2 ערב באופן אישי להסכם זה בערבות אישית ששל 300,000 ₪. הנתבעים טענו להיעדר יריבות בין התובע לבין הנתבע 2 וביקשו לדחות את התביעה נגדו. הם טענו כי כתב הערבות נחתם במטרה שהתובע לא יתנגד לנעשה במושכר, כאמור בסעיף 4 לכתב הערבות.
טענה זו אינה מקובלת עלי, בסעיף 30 לכתב ההגנה הנתבעים ציינו כי הנתבע 2 הוא שחתם על ערבות אישית להבטחת הסכם השכירות של הנתבע 1. בית המשפט בטבריה קבע כי הנתבע 1 הפר את הסכם השכירות ומכאן, שבתור ערב להסכם השכירות הנתבע 2 חב לתובע בפיצויים בגין הפרת הסכם השכירות ובהתאם לתנאי ההסכם.

הנתבעת 3, היא חברה שהוקמה בתאריך 2.1.13, לצורך השקעת כספים בנכס וניהולו. היא איננה צד להסכם השכירות ולא חתומה על כתב ערבות. התובע לא סיפק הסבר המניח את הדעת מדוע יש להטיל עליה אחריות חוזית מכוח הסכם שאיננה צד לו. כמו כן, התובע טען במסגרת התביעה בטבריה להעדר יריבות בינו לבין הנתבעת 3 מאחר וההתקשרות בהסכם היא בין התובע לבין הנתבע 1 בלבד. אשר על כן, התובע מושתק מלטעון כאן ליריבות נגדה.

לאור האמור, התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית בזאת.

להלן אדון בשאלות שעניינן הפיצויים מכוח הסכם השכירות;

הפיצויים מכוח הסכם השכירות:

פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם:

התובע טען כי הוא זכאי לפיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם השכירות מאחר ונקבע בפסק הדין בטבריה שהנתבע 1 הפר את ההסכם מעצם שליחת הודעת הביטול ללא עילה המקנה לו לבטל את ההסכם כדין. לטענתו, הנתבעים חבים לו בפיצויים מוסכמים בסך 10,000 $, בגין הפרת ההסכם וזאת על פי סעיף 17(ג) להסכם השכירות.
התובע הוסיף וטען כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות עת הפעילו את הפאב ללא רישיון עסק במשך כל השנים וזאת בניגוד לסעיף 10 להסכם השכירות. כמוכן, הוא טען כי הנתבעים הפרו את ההסכם עת ביצעו שינויים ותוספות במושכר ללא הסכמתו וללא היתרי בניה וזאת בניגוד לסעיף 12(ב) להסכם השכירות.

הנתבעים טענו כי יש לראות בתביעת הפינוי שהגיש נגדם התובע עילה לסיום הסכם השכירות מצדו ולכן הוא מושתק מלדרוש פיצויים עבור ביטולו. הנתבעים חזרו על הטענות שהתובע הביא אותם לסיום ומכאן, שהתובע אינו זכאי לפיצוים מוסכמים בגין הפרת ההסכם.

בית המשפט בטבריה קבע כי הנתבע 1 הפר את הסכם השכירות מעצם משלוח הודעת הביטול. בהתאם לסעיף 17(ג) הפרת תנאי עיקרי ויסודי בחוזה מקנה לשוכר פיצוי מוסכם בסך 10,000 $. אין ספק כי הודעת ביטול הסכם שכירות מהווה הפרה יסודית ועיקרית של ההסכם, ממנה ניתן ללמוד כי הנתבע מתנער מן ההסכם ואיננו מתכוון לקיים אותו.

כמו כן, אין חולק כי לאחר הודעת הביטול הנתבע לא קיים את התחייבויותיו על פי ההסכם לתשלום דמי שכירות וארנונה בהתאם לסעיפים 6(ד) וסעיף 8(ג) להסכם, אשר הוגדרו כתנאים יסודיים ועיקריים בהסכם, וככאלה הם מזכים את התובע בפיצוי מוסכם כאמור בסעיף 17(ג).

באשר לטענת הנתבעים לפיה, התובע הוא שהביא אותם לידי ביטול החוזה מאחר שהטריד אותם והגיש נגדם תלונות שווא במשטרה באופן סדרתי, ולבסוף גם הגיש נגדם תביעת פינוי המהווה לכשעצמה עילה לסיום הסכם השכירות מצד התובע - אינני מקבלת טענה זו, הנתבעים אינם יכולים לבוא בטענה כגון דא לאחר שתביעת הפינוי הסתיימה בפשרה והסכמות לגבי המשך קיום הסכם השכירות והארכת תקופת השכירות ל-5 שנים נוספות. בית המשפט בטבריה דן בטענה זו וקבע כי ככל והתובע אכן הטריד אותם, היה מצופה מהם לבקש לסיים את ההתקשרות במסגרת הליך תביעת הפינוי ולא לבוא בהסכמות כפי שעשו.

היות והתובע לא הפר את הסכם השכירות, ומאחר שנקבע כי הנתבע הפר את ההסכם הפרה עיקרית ויסודית עת ביטל אותו באופן חד צדדי וחדל מלקיים את ההתחייבויות על פיו ; ובהעדר טענה מטעם הנתבעים להפחתת הפיצוי המוסכם - אני קובעת כי התובע זכאי לפיצוי מוסכם הקבוע בהסכם השכירות בסך 10,000 $, המהווים נכון למועד הגשת התביעה 39,380 ₪.

פיצוי בגין אי השבת הנכס במועד:

התובע טען כי הנתבעים הודיעו לו על ביטול ההסכם בתאריך 31.8.14, ובפועל השיבו לו את הנכס רק בתאריך 12.10.14. לטענתו, בכל התקופה הנ"ל הנתבעים החזיקו בנכס שלא כדין. לטענת התובע, בהתאם לסעיף 17(ד) להסכם השכירות, הנתבעים חבים לשלם את כל התשלומים על פי ההסכם לשנת 2015. בנוסף, טען התובע כי הוא זכאי לפיצוי המוסכם מכוח סעיף 17(2) להסכם השכירות בסך 1000 ₪ בגין כל יום בו הנתבעים נותרו בנכס מעבר לאמור בהסכם ובסה"כ 42,000 ש"ח (עבור 42 ימים), ו-22,600 ₪ דמי שכירות וארנונה בגין תקופה זו.

הנתבעים טענו כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין אי מסירת הנכס במועד מאחר והתובע סיכל את תהליך פינוי הנכס והשבתו עת הוציא צו הרחקה נגד הנתבע 2 ביודעו שהנתבע 1 זקוק לעזרתו בכדי לפנות את הנכס. לטענתם, לאור הטרדות התובע לא נותר לנתבעים אלא לפנות את הנכס בשעות הלילה דבר שלקח זמן רב ועיכב את מסירת הנכס במועד.

בהתאם לסעיף 17(ד) להסכם השכירות, השוכר לא יהיה רשאי להפסיק את תקופת השכירות אחרת הוא יחויב בכל התשלומים על פי ההסכם לתקופת השכירות המוערכת בין אם יעשה שימוש במושכר ובין אם לא, בין אם החזיק במושכר ובין אם לא. סעיף זה כפוף לסעיף 16 להסכם השכירות, לפיו לשוכר זכות לסיים את השכירות טרם תום תקופת השכירות בכפוף להודעה מראש של 120 ימים ובתנאי שמצא שוכר אחר חלופי, וזאת במטרה שלא ייווצר מצב שבמהלך תקופת השכירות לא ישולמו דמי שכירות בגין חלק מהתקופה.

משנקבע כי הנתבע 1 הפר את הסכם השכירות עם הודעת הביטול, הרי שהוא חב בתשלום דמי שכירות וארנונה לפי סעיף 17(ד) להסכם. ברם, אינני סבורה כי התובע זכאי לתשלום דמי שכירות עבור שנת השכירות המלאה, אלא רק עבור 120 יום מיום הודעת הביטול כאמור בסעיף 16 להסכם השכירות ואסביר;
הודעת הביטול נשלחה לתובע בתאריך 31.8.14, יום לפני תחילת תקופת השכירות. על פי ההסכם, הנתבע היה אמור להשיב לתובע את הנכס כעבור 120 ימים בתנאי שימצא שוכר חלופי. בפועל, באותה שנה שהנתבעים הסתלקו מהכנס, בנו של התובע נכנס לנעלי השוכר והפעיל את הפאב, כך ציין בפרוטוקול הדיון מיום 2.4.17, עמ' 103, במסגרת התביעה בטבריה). על כן, אינני סבורה שהתובע זכאי לדמי שכירות באותה תקופה שבנו נכנס לנעלי השוכר החלופי והפעיל את הנכס.

התביעה לא הציגה ראיות על מועד תחילת הפעלת הפאב בפועל לאחר שהנתבעים הסתלקו ממנו, ועל כן לא הוכח שהתובע זכאי לתשלום דמי שכירות וארנונה מעבר ל-120 הימים מיום הודעת הביטול על פי ההסכם.

התובע טען כי דמי השכירות החודשיים הם 11,600 ₪ לחודש ספטמבר. על פי סעיף 8(1) להסכם השכירות תשלומי הארנונה הם בסך 1,677 ₪ ל-8 חודשים ולאחר מכן במשך 4 חודשים בסך 968 ₪. דהיינו, שדמי השכירות לחודש הם 9,923 ₪. סכום זה קרוב לסכום לו טען הנתבע בתצהירו ובמסגרת התביעה בטבריה 9,995 ₪ (לא כולל ארנונה). אשר על כן, אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע 11,600 ₪ דמי שכירות וארנונה עבור 120 ימים, דהיינו שלושת החודשים הראשונים של תקופת השכירות, מחודש ספטמבר ועד לחודש נובמבר 2014, ובסך הכל 34,800 ₪.

על פי סעיף 17(א)(2) להסכם השכירות, במידה והשוכר הפר את התחייבויותיו על פי סעיף 6, המשכיר יהיה זכאי לבקש ממנו לפנות את הנכס לאלתר ובמקרה והשוכר לא יפנה את הנכס הוא יחויב בפיצוי מוסכם בסך 1,000 ₪ עבור כל יום שבו הוא נמצא בנכס בנוסף לדמי השכירות. במקרה דנן, הנתבע 1 הודיע על ביטול הסכם השכירות וכי בכוונתו להשיב את הנכס ביום 15.9.14, אך בפועל השיב את הנכס רק ביום 12.10.14 (כך אישר הנתבע בחקירתו בעמ' 46 שורה 36 ועמ' 47 עמ' 1).

אינני מקבלת את טענת הנתבעים כי האיחור בהשבת הנכס נבע מהרחקתו של הנתבע 2. הנתבעים לא הניחו הסבר שמניח את הדעת מדוע לא ניתן היה לפנות את הנכס ללא נוכחות הנתבע 2 .
היה על הנתבעים לדאוג לפינוי הנכס, בין בפניה לבית המשפט על מנת לבקש החרגה של הצו למניעת הטרדה מאיימת, ובין על ידי אדם אחר ולאו דווקא על ידי הנתבע 2 שממילא חיוניותו לפינוי הנכס לא הוכחה.

אשר על כן, אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע בגין כל יום של איחור בהשבת הנכס מעבר לתאריך בו התחייבו להשיב את הנכס, דהיינו מיום 15.9.14 ועד ליום 12.10.14 ובסה"כ 27 ימים, בסך של 27,000 ₪.

פיצוי עבור הנזקים בנכס:

פירוק המחוברים:
המסגרת הנורמטיבית:

סעיף 1 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מגדיר מקרקעין כ-"כל דבר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה". סעיף 12 לחוק קובע כי " הבעלות במקרקעין חלה גם על הבנוי והנטוע אליה, ועל כל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה, ואין נפקא מינה אם המחוברים נבנו, ניטעו או חוברו בידי בעל המקרקעין או בידי אדם אחר." אותה הגדרה ביחס למונח מקרקעין, מצויה בסעיף 3 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981. "מיטלטלין או טובין" מוגדרים באותו סעיף כנכסים מוחשיים, שאינם מקרקעין.
סעיף 1 לחוק מיסוי על מקרקעין (שבח ורכישה) תשכ"ג-1963, מגדיר מקרקעין "קרקע בישראל, לרבות בתים, בנינים ודברים אחרים המחוברים לקרקע חיבור של קבע". כלומר, ב חוק מיסוי מקרקעין לא קיים הסייג שנקבע בהגדרת "מקרקעין" בסעיף 1 של חוק המקרקעין, לפיו מקרקעין לא ייחשבו כמחוברים הניתנים להפרדה.
פסק הדין בע"א 2587/12 מלונות צרפת ירושלים נ' מנהל מס שבח אזור ירושלים (8.7.13) (להלן: "הלכת מלונות צרפת"), קבע את ההלכה למבחני לסיווג כמקרקעין או כמיטלטלין:
"(-) מבחן הכוונה – האם הכוונה המקורית בעת חיבור האובייקט הייתה לחיבור של קבע או לחיבור ארעי. מבחן זה הוא המבחן העיקרי ואת המבחנים להלן יש לראות כמבחני משנה או מבחני עזר.
(-) המבחן הפיסי או מבחן הבורג – האם ניתן לנתק את האובייקט מבלי לגרום נזק ממשי לאובייקט או למקרקעין.
(-) מבחן כלכלי – האם האובייקט יאבד באופן ניכר משוויו בעקבות ניתוקו.
(-) מבחן אופי וזהות של האובייקט – האם האובייקט יאבד את זהותו ואופיו בעקבות ניתוקו.
(-) מבחן זהות המקרקעין וערכם הכלכלי לאחר ניתוק האובייקט – האם ערך המקרקעין יאבד באופן ניכר, או שהמקרקעין יאבדו את זהותם ומאפייניהם.
(-) מבחן השכל הישר וחוש המומחיות של המשפטן."
עוד נקבע בפסק הדין הנ"ל כי מיזוג אויר, חשמל ומעליות במלון חמישה כוכבים, מסווגים כמחוברים על פי המבחנים לעיל.

פסק הדין בעניין מלונות צרפת הסתמך בין היתר על ספרו של פרופ' מיגל דויטש בספרו קניין כרך א' (1997), אשר שילב את מבחן הכוונה, ייעוד הקבע של האובייקט והנזק הכלכלי שייגרם לאובייקט עם ניתוקו:

"...עמדת המוצא הפרשנית תיגזר במישרין מן הסיווג הקנייני של האלמנט. לצורך מיון קנייני זה ניתן לומר שארונות מטבח, תריסולים וברזים מהווים מחוברים,
וגם מקיימים את היסוד של 'אינו ניתן להפרדה', כאמור בסיפא לסעיף 12 לחוק המקרקעין, לאור הנזק שיגרם לאובייקט ו/או למקרקעין, אם יפורק, וייעודו הקבוע של אותו אובייקט" (שם, עמ' 316).

מן הכלל אל הפרט;

בענייננו, התובע טען כי הנתבעים החזירו את הנכס איי חורבות בניגוד להתחייבותם בסעיף 12(א) להסכם השכירות. לטענתו, הנתבעים פירקו את המחוברים בנכס בניגוד להסכם הפשרה מיום 14.7.14, בו סוכם שכל המחוברים יוותרו בבעלות התובע בסוף יחסי השכירות. לטענתו, הנתבעים הרסו מבנה בשטח 70 מ"ר, עקרו בר העשוי מעץ אגוז אפריקאי, הסירו את מערכת האזקעה, גילוי העשן והספרינקלרים, מערכת כיבוי האש, מערכת החשמל, מערכת הגז והגלילים. עוד טען התובע כי חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים נזנחה מאחר והם לא העידו את המומחה מטעמם (על אף דרישה מפורשת של התובע). בנוסף, הוא טען שחוות הדעת איננה מפורטת ולא ניתן ללמוד את ממנה את עלויות הפריטים.

הנתבעים טענו כי החזירו את הנכס כפי שקיבלו אותו. לטענתם, הם הרסו את המבנה בהתאם לפסק דין בפשרה ושאר הציוד שפורק נחשב על פי מבחני הפסיקה למיטלטלין ולא למחוברים. עוד, הם טענו כי אין עדות לכך שהנזקים הנטענים בנכס בוצעו על ידי הנתבעים.

הנתבעים הגישו חוות דעת מטעמם להוכחת טענותיהם באשר למחוברים. בחוות הדעת מטעם הנתבעים ישנה רשימת אובייקטים ללא פירוט עלויות אלא רק סיכום של כל העלויות יחד, כך שלא ניתן לחלץ מחוות הדעת לגבי כל אובייקט מה העלות שלו. זאת ועוד, לא הוגש העתק צבעוני של התמונות בחוות הדעת, והתמונות שהוגשו לבית המשפט אינן ברורות כלל .

לא זו אף זו, הנתבעים לא הביא את המומחה מטעמם לעדות על אף הודעתו המפורשת של ב"כ התובעים בפרוטוקול הדיון מיום 16.9.19. על כן, חזקה שהנתבעים זנחו את חוות העדת משבחרו שלא להעמיד המומחה מטעמם לחקירה נגדית.חוות הדעת מטעם התובעים מפרטת את העלות המוערכת של כל אובייקט, כולל תמונות של הנזקים הנטענים, אך איננה כוללת פירוט של האובייקטים את דרך החישוב של הערכת הנזק ועל כן בית המשפט לא נסמך עליה באופן מלא.

זה המקום לציין כי בסרטון שהוגש מטעם התובעים (ת/1) ובו הצדדים עוברים על רשימת הציוד, נראה כי מצב הנכס תואם את טענות התובע לגבי המחוברים ואת תיאור השמאי מטעמו, בעוד שהנתבע 1 לא הגיש את הסרטון מטעמו ובמהלך עדותו התחמק ממתן תשובות, הרבה לטעון שאינו זוכר, ובית המשפט התרשם שעדותו אינה אמינה.

הריסת מבנה בשטח 70 מ"ר:
התובע טען כי הנתבעים הרסו את כל המבנים אותם הם בנו וסומנו במפת המודד אבו שאהין בשטח כולל של 220 מ"ר אך תביעה זו מתייחסת ל- 70 ואשר בהסכם הפשרה הייתה התחייבות שלא להרוס. התובע טען כי בית המשפט מעולם לא הורה ולא הוציא צו להריסת המבנים, למעט מבנה שהיה בשטח החנייה ולא נתבע כאן.

הנתבעים טענו כי המבנה נבנה ופורק לאחר שהסכם השכירות בוטל והכל בהתאם להסכם הפשרה. הנתבעים טענו כי לא נגרם נזק לתובע מאחר שהוא קיבל בחזרה את המבנה כפי שקיבלו אותו. עוד, טענו הנתבעים כי דרישת התובע לפיצוי בגין הריסת המבנה מהווה חוסר תום לב מאחר ולא ייתכן שמצד אחד התובע ביקש סעד להריסת בנייה בלי היתר ומצד שני הוא מבקש להותיר את הבניה ופיצוי עבור פירוקה.

השמאי מטעם התובע העריך את הנזק בגין הריסת המבנה בסך של 160,000 ₪. בחוות הדעת צוין כי המבנה נהרס תוך כדי גרימת נזקים ליתר המבנה, נוסרו קורות עץ של פרגולה, נגדעו שני עצים גדולים, נעקר עמוד בטון מצופה אבן ירושלמית והוסר חדר שירותים. כן, צורפו תמונות. בסרטון מטעמם התובע (ת/1) נחזה הנזק שנגרם למקום לאחר הריסת תוספת הבניה מטעם הנתבעים.

על פי סעיף א' להסכם הפשרה "כל המחוברים שהוסיף הנתבע למושכר משוא המחלוקת באולם ובפאב יישארו בסוף יחסי השכירות בין הצדדים בבעלות התובע." הנתבע התבקש בהסכם הפשרה להסיר את הבניה הלא חוקית מהחניון. הנתבעים הגיעו להסכם פשרה והם הפרו את הוראות ההסכם עת הרסו את הבניה בשטח של 70 מ"ר.

בפני מונחת חוות הדעת של התובעים בלבד לאחר שהנתבעים זנחו את חוות הדעת מטעמם. ברם, סבורני כי יש לצמצם את הפיצוי לו זכאי התובע לעלות של החזרת המצב לקדמותו ולא לשחזור הבניה הבלתי חוקית. אשר על כן, אני קובעת פיצוי על דרך האומדנה בסך של 100,000 ₪.

בר עשוי עץ אגוז אפריקאי:
התובע טען כי הנתבעים קיבלו את הנכס עם בר ל-30 איש העשוי מעץ אגוז אפריקאי, אך השיבו את המושכר ללא הבר. משכך, טען התובע כי הנתבעים חייבים להם בפיצוי עבור הבר בסך 60,000 ₪ על פי הערכת השמאי מטעמו.

הנתבעים טענו כי קיבלו את הנכס בלי הבר הנטען והצביעו על כך שבנספח להסכם השכירות ברשימת הציוד לא מופיע הבר. הנתבעים טענו כי התובע לא הציג שום ראיה לבר הנטען והערכת המומחה מטעמו מבוססת על טענות התובע בלבד. הנתבע טען כי קיבל את הנכס עם בר מאולתר מפלטות עץ רקובות שתיקן והשמיש ובהמשך הוא החליף את הבר.

אין חולק כי הנתבעים קיבלו את הנכס עם בר ששימש אותם לתקופה עד אשר החליפו אותו. כמו כן, אין חולק כי עם הסתלקותם מהנכס הם פירקו את הבר והותירו את הפאב ללא בר. על פי מבחני הפסיקה הבר נחשב למחוברים. כאשר מדובר בנכס מסוג פאב, הבר הוא אובייקט אופייני ומהותי לזהות הנכס ופעילותו. ניתן להשוות בר בפאב למטבח בבית, חיבורו נחשב לחיבור קבע והוא נחשב לאובייקט בסיסי הממלא פונקציה הכרחית לפעילותו התקינה של הנכס. אשר על כן, על הנתבעים היה להשאיר את הבר מכוח התחייבותם בהסכם הפשרה להשארת המחוברים בבעלות התובע. אשר על כן, יש לחייב את הנתבעים בעלות הבר שהיה קיים בנכס עם תחילת השכירות.

ברם, התובע לא הוכיח את שווי הבר וטענותיו בעניין זה נותרו בעלמא. לא הוצגה שום אינדיקציה לעלות הבר, לא צורפו תמונות, חשבוניות או קבלות על התקנת הבר, גם לא הובאה עדותו של איש המקצוע אשר התקין את הבר. השמאי מטעם התובע מסר בעדותו כי הוא הסתמך על תיאור התובע בלבד לצורך הערכת עלות הבר, אך נראה כי לא נלקח בחשבון מצבו של הבר, גילו, הבלאי הסביר וירידת הערך בחלוף השנים. כמו כן, במהלך חקירת העדים, עלה כי פלטות הבר הישן עדיין קיימות והונחו במחסן, כך שהיה ניתן לבדוק אותן ולהעריך לנכונה את העלות.

אשר על כן, ובהתחשב בכך שהנתבעים עקרו את הבר בניגוד להתחייבותם, אני רואה לנכון לפסוק לתובע פיצוי עבור הריסת הבר על דרך האומדנה בסך של 10,000 ₪.

פירוק מערכת אזעקה, גלאי עשן, ספרינקרלים, מערכת כיבוי אש, מערכת חשמל, מערכת גז וגלילים:
התובע טען כי הנתבעים פירקו את המערכות הנ"ל הנחשבות למחוברים למבנה. השמאי מטעם התובעים העריך את מערכת האזעקה בסך 7,000 ₪, מערכת גילוי העשן בסך 10,000 ₪, שיחזור מערכת החשמל בסך 15,000 ₪, תיקון מערכת הגז וגלילים בסך 5,000 ₪, ארונות וציוד מכבי אש בסך 5,000 ₪, ומערכת ספרינקלרים בסך 37,000 ₪, ובסה"כ – 79,000 ₪.

הנתבעים טענו כי המערכות הנ"ל ככל שהיו עם כניסתם לנכס, הם היו רעועות ולכן החליפו אותן והתקינו חדשות. לטענתם, המערכות הנ"ל לא הוזכרו לא במסגרת הסכם הפשרה וגם לא במסגרת רשימת הציוד בהסכם השכירות, הן נחשבות למיטלטלין ולכן בסיום ההתקשרות הם פירקו אותם ומכרו אותם על מנת לצמצם הפסדים.

לגבי מערכת החשמל, הנתבעים טענו כי המערכת הייתה רעועה עם כניסתם לנכס והם הסדירו אותה בלוח האם הראשי. לטענתם, הם מעולם לא השתמשו בארון החשמל המתועד בחוות הדעת מטעם התובע, אלא שהם השתמשו במערכת חלופית. במהלך דיון ההוכחות מיום 10.6.20, בית המשפט קבע כי מדובר בהרחבת חזית מאחר והנתבעים לא טענו לפניכן כי קיימת מערכת חשמל נוספת. מעבר לכך, טענת הנתבעים לפיה לא השתמשו בארון החשמל סותרת את טענתם שלא השתמשו במערכת הגז הואיל והיא צמודה לארון החשמל ולכן השתמשו במערכת גז אחרת בכניסה למטבח. כך גם לגבי הטענה שהשתמשו במערכת גז אחרת, מדובר בהרחבת חזית אסורה.

הנתבעים לא הוכיחו את טענתם כי השתמשו במערכות חלופיות ולא הראו לבית המשפט היכן הותקנו המערכות שהשתמשו בהן והוסרו והיכן המערכות שלא השתמשו בהן ושעדיין קיימות – אם לא השתמשו בהן. מטעם התובעים הוצגו תמונות של מערכות גז, גילוי עשן וחשמל עקורות וחוטים קרועים כראיה שהמערכות הנ"ל נעקרו, פורקו והוסרו, וגרסתם לא נסתרה.

הנתבעים טענו כי התובע לא מסר להם ארונות וציוד מכבי אש. עוד, הם טענו כי בסרטון מטעם התובע הוא נמנע במכוון לצלם את מיקום הציוד על אף שהנתבע מצביע עליו. אך נמנעו מלהגיש את הסרטון שהנתבע טען שצילם ותיעד את הנכס לאחר פינויו. בסרטון שהוגש מטעם התובע, הנתבע 1 טוען שארון כיבוי האש נמצא מאחורי קיר המפריד בין חלקת התובע לבין חלקת השכן, הבן של התובע ניגש להסתכל מאחורי הקיר וטוען שהארון לא נמצא, וממשיך ושואל איפה הצינור עם שתי היציאות, והנתבע 1 לא מספק תשובות.

כאמור, הנתבע 1 נמנע מהגשת הסרטון שלטענתו מתעד את הנכס לאחר פינויו. בעזרת הסרטון הנתבע 1 היה יכול להוכיח את טענתו לגבי ארונות וציוד מכבי האש, אך הוא נמנע מהגשתו ללא סיבה מוצדקת, מה שמקים חזקה שאילו הוא היה מגיש אותו הוא היה פועל לחובתו.

על פי הלכת מלוני צרפת שצוטטה לעיל, אין ספק כי מדובר במחוברים ולא במיטלטלין על פי כל המבחנים הנזכרים. מדובר במערכות המותקנות במבנים בחיבורי קבע במיוחד בענייננו מאחר ומדובר באובייקטים חיוניים והכרחיים להפעלת הפאב. מדובר באובייקטים שקשה לפרק ולנתק מהנכס, פירוקם משבית את הנכס ואיננו מאפשר את הפעלתו והם אינם עומדים בפני עצמם לאחר ניתוקם. מכאן, שהיה על הנתבעים להותיר את המחוברים הנ"ל בנכס ולא לעקור אותם ולהרוס את הנכס.

הנתבעים לא הפריכו ו את העלויות הנטענות על ידי התובע. בחוות הדעת מטעם הנתבעים לא ניתן להפריד בין עלויות הפרטים ולכן לא ניתן להסתמך עליה מה גם שהנתבעים זנחו את חוות הדעת מטעמם.

לאור האמור, אני מקבלת את חוות דעת השמאי מטעם התובע. מדובר במערכות סטנדרטיות שהשומה עליהן נעשתה בהתאם למחירי השוק. אשר על כן, הנתבעים חייבים לשלם לתובע סך של 79,000 ₪ עבור המערכות הנ"ל.

קירות אבן דקורטיביים:
התובע טען כי הנתבעים הרסו קירות אבן דקורטיביים העשויים אבן עת ערכו שיפוץ והרחיבו את הבניה בנכס. השמאי מטעם התובע העריך את שווי קירות האבן בסך 7,000 ₪.

הנתבעים טענו כי הם הרסו את הקיר באישורו של התובע שניתן בעל פה כחלק משיפוץ שערכו במבנה. לטענתם, התובע מושתק מלטעון לנזק זה משלא העלה טענה זו במסגרת תביעת הפינוי והסכם הפשרה. הנתבעים גם טענו כי השמאי מטעם התובע לא ידע לתאר את הקירות הנ"ל ולכן אין לקבל את חוות דעתו בעניין.

אינני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה התובעים מושתקים לטעון לגבי הנזק במסגרת תביעת הפינוי. במסגרת תביעת הפינוי התובע טען כי נעשו שיפוצים ללא הסכמתו והוא הסכים שהנתבעים יותירו את המצב הקיים בתנאי שלא יהרסו אותו עם סיום ההתקשרות ביניהם. המצב כעת הוא שגם הקיר המצופה אבן שהיה במקור וגם הבנייה שהוקמה נהרסו. הנתבע 2 אישר בעדותו שהרסו את הקירות הנ"ל (עמ' 38 שורות 16-18), וכך גם הנתבע 1 (עמ' 53 שורות 13-30).

השמאי בחקירתו ענה לגבי הקירות וידע לתאר אותן ולתאר את מיקומן ואת צורתן, כך שטענת הנתבעים בעניין הערכתו איננה נכונה. השמאי מטעם התובעים הסביר כי הוא התבסס על השרידים במקום ועל הקירות האחרים שבנויים באותה צורה להערכת שווי הקירות שנהרסו והוצגו צילומים של הקירות.

הנתבעים לא הצליחו לסתור את חוות דעת השמאי מטעם התובע ולכן אני מקבלת את חוות הדעת בעניין זה וקובעת שעל הנתבעים לפצות את התובע בגין הריסת הקיר הדקורטיבית בסך 7,000 ₪.

כריתת שני עצים בוגרים:
התובע טען כי הנתבעים כרתו שני עצים בוגרים והשמאי מטעמם העריך את שווים בסך 4,000 ₪.
הנתבעים טענו כי כרתו את העצים באישורו של התובע, וכן טענו כי אין לקבל את הערכת השמאי מאחר שעניין זה איננו בתחום מומחיותו.

הנתבעים לא הוכיחו את טענתם שהתובע אישר להם לכרות את העצים, ואף לא הציגו חוות דעת נגדית לגבי מחיר העצים. השמאי מטעם התובע הסביר בעדותו כי על אף שאיננו מומחה עצים, הוא העריך את השווי של שני העצים לפי מחירון הקרן קיימת לישראל. המחירון הנטען לא צורף, גם לא פורט מה קוטר גזע העץ, היקף הטבעות או כל פרט אחר המבסס את הקביעה. כידוע, ישנם הבדלים גדולים במחירי העצים לפי סוגם. אשר על כן, אני קובעת על דרך האומדנה סך של 1,000 ₪ לעץ, ובסה"כ הנתבעים ישלמו לתובעים עבור העצים סך של 2,000 ₪.

גשר תאורה :
התובע טען כי הנתבעים לקחו גשר תאורה ולא השיבו אותו לתובע. השמאי מטעם התובע העריך את שווי גשר התאורה בסך 60,000 ₪.

הנתבעים טענו כי התובע לא מסר להם גשר תאורה ולראיה, גשר התאורה לא מופיע ברשימת הציוד בנספח של הסכם השכירות. הנתבעים טענו כי הם קיבלו טראנס מבנו של התובע גיא בכפוף לתשלום.

אומנם הנתבע 2 בעדותו אישר כי הנתבע 1 לקח גשר תאורה בסיכום עם גיא, בנו של התובע בתמורה לתשלום, וכן הנתבע 1 בעדותו מתאר מבנה שבנו מגשר התאורה בחניון (עמ' 47 שורות 36-37, ועמ' 48 שורות 1-6), אך אין בכך משום הוכחה שאכן התובע מסר גשר תאורה לנתבעים שלא הוחזר לו. כאמור, גשר התאורה לא נמנה ברשימת הציוד ומאחר ומדובר בציוד יקר (לפי הערכת השמאי מטעם התובע) סביר להניח שהוא היה מופיע ברשימת הציוד בנספח להסכם.

התובע לא הוכיח את טענותיו באשר לגשר התאורה. לא הביא תמונות של גשר התאורה מלפני כניסת הנתבעים לנכס ותמונות של גשר התאורה תוך כדי שהנתבעים השתמשו בנכס. לא הובאה עדותו של בנו של התובע, גיא, שיכל להעיד אם אכן מסר או לא מסר את גשר התאורה.

אשר על כן, טענת התובעים בעניין זה נדחית.

בחוות דעת השמאי מטעם התובעים הוספו רכיבים של ניהול ופיקוח בסך 18,500 ₪ וכן מרכיב סיכון ואי וודאות בסך 18,500 ₪. שני מרכיבים אלו לא הוסברו כדבעי ולא הוכחו. על כן, אינני מקבלת אותם.

רשימת מיטלטלין:
הצדדים ערכו רשימת ציוד וצירפו אותה כנספח להסכם השכירות. בתאריך 12.10.14, הצדדים עברו יחד על רשימת הציוד בנכס ורשמו את החוסרים. הבדיקה נערכה בליווי צלם והסרטון הוגש לבית המשפט (ת/1).

התובע טען לחוסרים בציוד או ציוד שהוחזר במצב לא תקין בסך 44,117 ₪, והכל בהתאם לחשבוניות או הצעות מחיר שקיבל.

הנתבעים הכחישו את התוספת בכתב יד שנעשתה ברשימת הציוד. עוד, הנתבעים טענו כי מאחר ורשימה זו צורפה לתצהירו של ניר, בנו של הנתבע, ולא הוגשה במסגרת כתב התביעה אזי מדובר בעדות שמועה של בעל עניין. עוד, הם טענו כי לא הוכחה הטענה לגבי הציוד, שכביכול, הוחזר לא תקין.

רשימת הציוד מהווה חלק בלתי נפרד מהסכם השכירות, הנתבע 1 מופיע בסרטון ועובר יחד עם בנו של התובע על רשימת הציוד בלי טענות לגבי אי נכונות או אי אמיתות הרשימה. על כן, אינני מקבלת את הטענה בדבר חוסר אמיתות או אמינות רשימת הציוד. אין כל פסול בכך שרשימת הציוד הכוללת את הערותיו של בנו של התובע הוגשה עם הגשת תצהירו. שכן, כל צד מגיש את הראיות מטעמו בשלב הגשת התצהירים.

ברם, אכן הנתבעים צדקו כשטענו כי לא הוכח לגבי ציוד שנטען שהוחזר לא תקין. על אף שהתובע צירף קבלות והצעות מחיר, אין הדבר מהווה אינדיקציה לכך שהנתבעים השיבו את הציוד לא תקין. אשר על כן, אינני מקבלת את טענות התובע לפיצוי בגין מערבל מקצועי, שני מקררי אמבטיה, קופות ממוחשבות וציודם, מכונת קרח וטבון שנטענן שהחוזר בלא מערכת גז.

הנתבעים טענו כי המחיר שהתובע מבקש עבור הציוד החסר הינו בעבור ציוד חדש ולא ציוד משומש ולכן איננו משקף את ערך הציוד האמיתי אך הם לא המציאו הצעות מחיר עבור ציוד משומש או חוות דעת מתאימה, ובכך לא ביססו את טענתם.

הנתבע 1 התחייב בחוזה להשיב את הציוד הנ"ל, ומאחר ולא השיב אותו הוא חייב לפצות את התובע בעבור הציוד החסר.

אשר על כן, על הנתבעים לפצות את התובע עבור 40 כסאות פלסטיק בסך 4,000 ₪, 17 שולחנות פלסטיק בסך 1,343 ₪, 11 כסאות עץ נמוכים בעלות 4,380 ₪, 8 שולחנות עץ מרובעים בסך 2,548 ₪, מזגן תדיראן 3 כ"ס בסך 5,000 ₪, מיני קפיא בסך 600 ₪, מדיח כלים בסך 4,720 ₪, מרכך מים בסך 400 ₪, שני מקריים עומדים בסך 4,484 ₪, ושני טוסטרים בסך 2,360 ₪. ובסה"כ 29,835 ₪.

סוף דבר

הנתבעים 1 ו- 2 , ביחד ולחוד, ישלמו לתובע ז"ל באמצעות התובעת את הסכומים הבאים:
39,380 ₪ פיצוי מוסכם בגין הפרת ההסכם.
34,800 ₪ בגין דמי שכירות וארנונה.
27,000 ₪ בגין איחור במסירת הנכס.
100,000 ₪ בגין הריסת מבנה בגודל 70 מ"ר.
10,000 ₪ בגין הריסת הבר.
79,000 ₪ עבור פירוק מערכת האזעקה, גלאי העשן, ספרינקלרים, מערכת כיבוי אש, מערכת חשמל, מערכת גז וגלילים.
7,000 ₪ בגין הריסת קירות אבן דקורטיביות.
2,000 ₪ בגין כריתת שני עצים בוגרים.
29,835 ₪ בגין ציוד שנלקח ולא הוחזר.

ובסה"כ הנתבעים 1 ו- 2 ישלמו לתובע ביחד ולחוד סך של 329,015 ₪ תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין.
הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, הנתבעים יישאו בהוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 35,000 ₪.
הסכומים ישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, י"ח סיוון תשפ"א, 29 מאי 2021, בהעדר הצדדים.