הדפסה

בית משפט השלום בצפת ת"א 22969-02-18

בפני
כבוד ה שופט רונן פיין

תובעת

דורית חייט
ע"י ב"כ עו"ד יואב סטשבסקי

נגד

נתבעים

  1. מידע 8 בע"מ
  2. זיו אלוני
  3. רונית יהל

ע"י ב"כ עו"ד עלי חליחל

פסק דין

לפניי תביעה לפיצוי כספי על פי חוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), בגין פרסום ידיעה בשבועון מקומי.
רקע עובדתי

  1. התובעת היא מנהלת חשבונות במקצועה, תושבת קיבוץ כפר הנשיא (להלן: "הקיבוץ") והייתה חברת הקיבוץ משנת 1980 ועד חודש אוגוסט 2019 (ר' פרוטוקול דיון עמ' 5 ש' 20-29).
  2. סכסוך שהתגלע בין הקיבוץ והתובעת, הגיע לפתחו של בית משפט השלום בצפת כאשר הקיבוץ הגיש תביעה כנגד התובעת להשבת כספים, במסגרת הליך ת"א 32931-08-16 (להלן: " תביעת הקיבוץ").
  3. ביום 31/12/17 נעצרה התובעת בחשד לגניבה ממעביד ולקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. בהחלטת בית משפט השלום בטבריה, הוארך מעצרה לצורכי חקירה עד ליום 2/1/18. ר' ההחלטה בפרוטוקול הדיון בבקשת המשטרה להארכת המעצר, נספח 4 לתצהיר התובעת.
  4. ביום 5/1/2018 פורסמה במדור "בשבילי הקיבוץ" בשבועון "קריית שמונה ואצבע הגליל" (להלן: "השבועון"), ידיעה שכותרתה "כפר הנשיא: נעצרה חשודה במעילת ענק" (להלן: "הידיעה"). ר' נספח 1 בתצהיר התובעת.
  5. ביום 7/1/18 שלח ב"כ התובעת אל הנתבעים מכתב דרישה להסרת הידיעה מכל מדיה, להתנצלות פומבית ולפיצוי בגין פרסום לשון הרע. הנתבעים דחו את דרישות התובעת והתובעת שלחה דרישה חוזרת שלא נענתה.
  6. ביום 18/02/18 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן בעילת לשון הרע, בהליך שנפתח בבית משפט השלום בפתח תקווה (להלן: "התביעה כאן") כנגד שלושת הנתבעים - הנתבעת מס' 1 היא החברה המוציאה לאור של השבועון, הנתבע מס' 2 הוא העורך הראשי ומנכ"ל השבועון (להלן: "העורך"), והנתבעת מס' 3 היא העיתונאית שכתבה את הידיעה (להלן: "הכתבת").
  7. בהחלטה מיום 6/11/18, הועבר התיק לדיון בפני בית משפט זה, מטעמים של סמכות מקומית.
  8. ביום 14/07/2019, במסגרת ההליכים בתביעת הקיבוץ, נתנה כב' השופטת ג'באלי תוקף של פסק דין להסכם גישור שנחתם ביום 11/7/19 בין התובעת והקיבוץ, לפיו הוסכם על סילוק מלא סופי ומוחלט של כל התביעות, הדרישות והטענות באשר לכלל המחלוקות נשוא ההליכים המשפטיים ביניהם (להלן: "הסכם הגישור").

הפלוגתאות בתמצית
9. לטענת התובעת, הפרסום עוסק בה ופוגע בה. נטען כי על אף שחלק מהאירועים המדווחים בכתבה אכן אירעו, הפרסום כולל ארבע אמירות שהן בבחינת כזבים מגמתיים המהווים לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק. לטענתה היא מעולם לא הייתה בכלא , היא לא הייתה חשודה בנטילת 2.5 מיליון ₪ לכיסה, בדיקת המשטרה לא נמשכה כשנה, ואין אמת בפרסום שבקרוב המשטרה צפויה להגיש כתב אישום.
10. לטענת התובעת, האמירות בפרסום השפילו אותה בפועל, עשו אותה מטרה לשנאה, לבוז וללעג והיה בהם לפגוע במשלח ידה. התובעת טענה בתצהירה כי בעקבות הכתבה היא זומנה לבירור במקום עבודתה כמנהלת חשבונות בקיבוץ רביד והיה עליה להכחיש את האמירות בפרסום. לשיטתה הדבר גרם לה לעגמת נפש מרובה.
11. לטענת התובעת, היה על הנתבעים לברר העובדות עם חוקרי המשטרה עובר לפרסום הידיעה ומשלא עשו זאת, לא עומדת להם הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק.
12. התובעת טוענת לזכותה לכפל הפיצוי הס טטוטורי לפי סעיף 7א(ג) לחוק , בטענה כי בניגוד לכללי האתיקה העיתונאית, לא התבקשה תגובתה לפני פרסום הידיעה. לשיטתה הדבר מעיד כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע בה.
13. לטענת התובעת, סירוב הנתבעות לדרישתה לפרסם תיקון או הכחשה לאמירות השקריות בידיעה, מעיד על חוסר תום לב על פי סעיף 17(א) לחוק.
14. לטענת הנתבעים, הידיעה לא פורסמה ככתבה מרכזית, הן בכותרת והן בגוף הידיעה אין לשון הרע ולא הכפשה וגם שמה של התובעת לא נזכר. לדידם, הידיעה סיקרה את העובדות בלשון זהירה ומתונה שאינה חורגת מתחום הסביר של דיווח עיתונאי הוגן ונאות. לטענתם אין בכתבה מילים קשות, מבזות או משפילות וגם לא השמצות כנגד התובעת וכל גורם אחר.
15. עוד טוענים התובעים כי עומדת להם הגנת "אמת הפרסום" והגנת תום הלב הקבועות בסעיפים 14 ו- 15(2) לחוק באשר מוטלת עליהם "חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".
16. העורך והכתבת הגישו תצהירים זהים. הם הצהירו כי מלבד העובדות שהיו נכונות לאותה עת, הידיעה כוללת גם הבעת דעה בתום לב וביקורת ציבורית לגיטימית שאין בה משום לשון הרע.
17. לשיטת הנתבעים בתצהירים מטעמם , חופש הביטוי הוא מרכיב מרכזי במשטר דמוקרטי וזכות הציבור לדעת גוברת. לטענתם, מחובתה של התקשורת לעורר את תשומת הלב ולהתריע מפני כל חריגה מן הסדר הטוב והמנהל התקין, וכך במקרה כאן כאשר חלקה הארי של הידיעה הוקדש להבאת עניין ציבורי חשוב ביותר לידיעת הציבור הרחב.
18. הנתבעים הדגישו בתצהיריהם כי משענייננו בתביעת לשון הרע נגד עיתון בגין כתבה שפורסמה, מוטל על התובעת נטל מוגבר להוכחת טענותיה ונזקיה, ולו בשל הצורך שלא לפגוע בחופש הביטוי.
ראיות ועדויות
19. עותק הסכם הגישור הוגש לתיק ע"י הנתבעים בדיון הוכחות, וסומן כמוצג נ/1.
20. התובעת, העורך והכתבת נחקרו בחקירה נגדית על תצהיריהם, בדיון שהתקיים לפניי ביום 14/01/2020. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
21. לתצהיר התובעת צורפה כתבה שפורסמה באתר אינטרנטי בשם "פוסטה" המסקרת את הליך תביעת הקיבוץ ומעצר התובעת (נספח 9), וצורפו מסמכים בנפח גדול במיוחד מהליך תביעת הקיבוץ לרבות כתבי הטענות, חוות דעת וכתב תביעה שכנגד (נספחים 2-3, עמ' 11-172 בתצהיר התובעת).
22. על כך אעיר כי בתביעות בנושא פרסום לשון הרע, יש להקפיד אף יותר מהרגיל כי בכתבי הטענות יהיו רק טענות השייכות לעניין. על התובע להגביל טיעוניו לטענות עובדתיות אשר אם יוכחו, יקימו לו עילה על פי חוק איסור לשון הרע, ועל הנתבע לטעון רק טענות המכחישות את טענות התובע, או לטעון טענות אשר הוכחתן תקים לו אחת מן ההגנות הקבועות בחוק.
ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ, 2001 (להלן: "א' שנהר"), בפרק - סדרי הדין בהליכים על פי חוק איסור לשון הרע, עמ' 418-419.
23. יודגש ויובהר - התביעה שלפניי הוגשה בעילה של פרסום בניגוד לחוק איסור לשון הרע ותביעה לפיצוי מכוח סעיף 7א(ג) לחוק - ובזאת בלבד אכריע כאן.
דיון והכרעה
24. התובעת עותרת לפיצוי בגין הוצאת דיבה באמצעות פרסום שקרי, מכפיש ומשפיל בארבע אמירות שנכתבו בכותרת המשנה ובגוף הידיעה, וזו לשונן (להלן: "האמירות"):
כותרת משנה: "חברת כפר הנשיא בכלא" (להלן: "אמירה מס' 1")
"החברה חשודה שמעלה במשך שנים בכספים וגרפה לכיסה סכום של כ-2.5 מיליון ₪. ..." (להלן: "אמירה מס' 2")
"בדיקת המשטרה לקחה כשנה, ובה נבדקו נתיבי הכספים, איסוף הראיות, והחשבונות בהם הוסתרו הכספים. ..." (להלן: "אמירה מס' 3")
"בזמן הקרוב המשטרה צפויה להגיש נגדה כתב אישום." (להלן: "אמירה מס' 4").
25. ככלל, כתב תביעה מראה עילה על פי חוק איסור לשון הרע, אם הוא מצביע על כך שנעשה "פרסום" לאדם אחד או יותר זולת הנפגע, שהפרסום מהווה "לשון הרע" על התובע ושהנתבע נושא באחריות ל"פרסום".
26. מושא התביעה כאן הוא ידיעה עיתונאית שפורסמה באחריות הנתבעים לציבור קוראים רחב של שבועון מקומי. אין מחלוקת בין הצדדים כי הידיעה הינה פרסום כהגדרתו בסעיף 2(ב) לחוק.
27. לאור זאת ובכדי להכריע בסכסוך שלפניי, אדרש לדון בשאלות הבאות -
ראשית, האם האמירות הן ביטויי לשון הרע כהגדרת החוק?
שנית, ובהתאם למסקנה שתתקבל באשר ללשון האמירות, אפנה לברר נסיבות הפרסום והאם עומדת לנתבעים הגנה בפני תביעה על פי החוק.
לבסוף ובהתאם לתוצאה שתתקבל, אכריע בשאלת הסעד הנתבע.
28. אקדים מסקנה לדיון ואציין כי לאחר שחזרתי וקראתי כתבי הטענות והנספחים שצורפו להם, שמעתי והתרשמתי מן העדויות באופן בלתי אמצעי ושקלתי הטיעונים הרלוונטיים להליך כאן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. אפרט טעמי.
המסגרת המשפטית
29. חוק איסור לשון הרע הנ"ל מגדיר בסעיף 1 מהי לשון הרע:  
"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
   (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או
ללעג מצידם;
   (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
   (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת,
בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות  אדם  בשל  גזעו,   מוצאו,   דתו,  מקום מגוריו, מינו או
נטייתו המינית."
30. על בית-המשפט לבחון את שאלת החבות בלשון הרע, על פי ארבעת השלבים שהתוותה הפסיקה. ככלל, בשלב הראשון יש לבחון האם הביטוי נתפס כמשפיל או פוגע בעיני האדם הסביר ובמבט אובייקטיבי; בשלב השני יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר בגינו מוטלת אחריות בסעיפים 1 ו- 2 לחוק. בשלב השלישי, ובמידה ומתקיים התנאי השני - יש לבחון האם עומדות למפרסם אחת מההגנות הקבועות בסעיפים 13-15 לחוק; בשלב האחרון נבחנת סוגיית הפיצויים.
ראו: ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', (04.03.2004).
מן הכלל אל הפרט
31. בהתאם למבחנים הללו, אבחן כל אחת מארבע האמירות (הדגשות שלי, ר"פ).
אמירה מס' 1 - "חברת כפר הנשיא בכלא"
מדובר בכותרת משנה הממוקמת מתחת לכותרת הידיעה שהוצגה באותיות מודגשות וגדולות במיוחד בזו הלשון: "כפר הנשיא: נעצרה חשודה במעילת ענק".
לטענת התובעת, אמירה מס' 1 שקרית ומכפישה מהסיבה ש"כלא" הוא מקום אליו מושלך מי שהורשע בדין ונגזר עליו לשאת עונש מאסר. זאת במובחן מהאמת העובדתית שהתובעת נעצרה ליומיים בלבד , לצורכי חקירת המשטרה. ר' עדות התובעת בחקירה נגדית, עמ' 8 ש' 17-22:
ש. באיזה בית מעצר היית?
ת. קישון.
ש. בקישון הוא מן הסתם כלא.
ת. זה בית מעצר.
ש. זה כלא. ב 31.12.17 כב' השופט יריב נבון האריך את המעצר שלך עד ל 2.1.18. נכון?
ת. כן.
עדות התובעת, עמ' 9 ש' 6-7:
ש. מה לא נכון בכותרת?
ת. אני לא הייתי בכלא הייתי במעצר.
32. כאמור, בשלב הראשון יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, על פי המשמעות שהיה נותן לדברים האדם הסביר, ואין חשיבות לשאלה מה התכוון המפרסם להביע בפרסום לרבות באם התכוון לפגוע, או האם נתפס הפרסום כפוגע בעיני הנפגע. השאלה היא אם כן - האם הביטוי "כלא" נתפס כמשפיל, מבזה או פוגעני בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר?
33. לעניות דעתי ומקריאת הידיעה לגופה על ידי קורא סביר, מובן שמדובר במעצר של חשודה, לצורכי חקירה. מובהר בידיעה כי מדובר בשלב של חשדות כי טרם הוגש כתב אישום. בהינתן פרטים אלה אינני סבור כי הקורא הסביר יעלה על דעתו כי מדובר בנאשמת שהורשעה בדין ונשלחה לכלא לריצוי עונשה על פי גזר דין, כפי טענת התובעת.
סבורני כי הקורא הסביר, בנסיבות כאן, לא יעשה הבחנה בין "כלא" לבין "מעצר", כפי שטענה התובעת ולא יסיק מן הידיעה, כי התובעת הורשעה "ונשלחה לכלא" לרצות את עונשה.
34. בעדותה בחקירה נגדית בדיון, אישרה התובעת כי שהתה בבית המעצר קישון. יוער כי מדובר במקום מעצר שהינו מיתקן כליאה הנמצא באחריות שירות בתי הסוהר ושוהים בו גם אסירים שפוטים וגם עצורים חשודים בפלילי בהתאם להוראות סעיף 7(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996. (ראו גם : אתר שירות בתי הסוהר www.gov.il ). כידוע, בשפה העברית "בית כלא" ו"בית סוהר" הם היינו הך.
35. לא מצאתי כי אין אמת בכותרת המשנה של הידיעה, המדווחת כי חברת כפר הנשיא שהתה בכלא. סבורני כי מקריאת הכותרת וכותרת המשנה בלבד, יבין קורא סביר כי חברת הקיבוץ החשודה במעילה שהתה במעצר בבית הכלא. זאת הכותרת לידיעה החדשותית המדווחת בפתח הידיעה "...המשטרה עצרה השבוע, (יום א'), חברת קיבוץ כפר הנשיא, בת 60 ..." (שורה 1-2 בגוף הידיעה) ולקראת סיום הידיעה " ביום א' 31.12.17 נעצרה האישה על ידי המשטרה. בתום חקירה ראשונה, הובאה החשודה לדיון בבית המשפט השלום בטבריה בבקשה להאריך את תקופת מעצרה." (פסקה לפני אחרונה בידיעה).
זו לשון הידיעה בהתייחס למעצר וכך יש לפרשה, באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת.
ראו: א' שנהר, דיני לשון הרע, מהדורה תשנ"ז, עמ' 109.
36. הידיעה אינה מפרטת את מספר השעות או הימים ששהתה התובעת במעצר. גם לא ניתן להבין מן הידיעה אם הוארך המעצר והאם בזמן פרסום הידיעה, 5 ימים מאוחר יותר ליום המעצר , עדיין שוהה התובעת במעצר. אשר על כן, מצאתי שלא לתת משקל לטענות התובעת באשר לתקופת המעצר.
37. סיכום ביניים - אמירה מס' 1 אינה מכפישה או פוגענית , היא איננה "לא אמת" ואין בה כזבים כטענת התובעת. התובעת אינה חולקת על אמיתות המעצר והעובדות כפי שהובאו בציטוטים לעיל. האמירה מתארת מצב עובדתי אשר מטבע הדברים פרסומו אינו נעים לתובעת על אף ששמה כלל לא נזכר בידיעה. יחד עם זאת, אני סבור כי בתוכן הידיעה ובכותרותיה, קיים עניין שיש להביאו בפני ציבור קוראי השבועון.
אשר על כן, ומשלא מצאתי לייחס לשון הרע לאמירה מס' 1, מתייתר הצורך בשלב הבדיקה הבא, כמפורט לעיל.
38. אמירה מס' 2 - "החברה חשודה שמעלה במשך שנים בכספים וגרפה לכיסה סכום של כ-2.5 מיליון ₪. ..."
לטענת התובעת, אמירה מס' 2 הינה לשון הרע על פי החוק מהסיבה שאין אמת בפרסום. נטען כי לא נעצרה בחשד לגריפת 2.5 מיליון ₪ לכיסה, אלא נחקרה על פרטי חוות דעת שהוגשה עם כתב תביעה מתוקן במסגרת תביעת הקיבוץ, וייחסה לה אחריות לנטילת סך של כ-1.5 מיליון ₪. (מסמכים הקשורים בתביעת הקיבוץ, צורפו כנספחים 2-3 לתצהיר התובעת).
39. הכתבת העידה בחקירה נגדית בדיון (עמ' 21 ש' 24-26):
ש. את יכולה להגיד לנו על איזה מקור מידע הסתמכת בכתבה הזאת?
ת. בד"כ אנחנו מקבלים מידע מהמשטרה, אבל אנחנו עושים הצלבות, ולפי זה אנו מכינים את הידיעה. זה לא כתבה, זה ידיעה, דיווח.
בהמשך עדותה (בעמ' 24 ש' 17-20) חזרה הכתבת על כך שהידיעה נבדקה ואושרה על ידי העורך, כמקובל לפני הפרסום לציבור.
40. העורך תאר בעדותו בדיון (עמ' 13 ש' 7-29) את הפרקטיקה העיתונאית הנהוגה לפיה לפני שמתפרסמת כתבה, נעשית הצלבת נתונים. במקרה של ידיעה בדבר מעצר של חשוד, בדרך כלל מגיעים הנתונים דרך הדוברות של משטרת ישראל. העורך העיד כי "...אנחנו מקבלים מאות אם לא אלפי הודעות בשבוע מדוברות המשטרה". העורך הוסיף כי גם מערכת נט המשפט פתוחה בפניו, והוא רואה תיקים שנפתחים בבתי המשפט במחוז, כחלק משגרת עבודתו.
העורך סרב לגלות מיהו המקור לנתונים שהתפרסמו בידיעה (ר' עמ' 13 ש' 26-29):
ת. אני לא מדווח על מקורות שלי, כולל דוברות המשטרה.
ש. זה מידע גלוי.
ת. אבל אני לא יכול לדווח ממי קיבלתי. אסור לי. בכל מקרה אסור לי כי אלו כללי העיתונאות. טכנית אני יכול אבל עיתונאי לא מגלה מה מקורותיו.
41. בהמשך עדותו אישר העורך (עמ' 17 ש' 10-14) כי הצלבת הנתונים נעשתה אל מול פרוטוקול הדיון מיום 30/12/17 בביהמ"ש השלום בטבריה , בבקשת המשטרה להארכת מעצר התובעת (להלן: "הדיון בטבריה"). פרוטוקול הדיון בטבריה צורף כנספח 4 לתצהיר התובעת.
החלטת בית המשפט בדיון בטבריה קובעת: "החשודה נעצרה היום בשעה 08:13 בחשד כי כאשר שימשה כמנהלת חשבונות בקיבוץ כפר הנשיא, מעלה בכספי הקיבוץ וגנבה סכום המוערך בכ- 1.5 מיליון שקלים" (ר' פרוטוקול הדיון בטבריה, עמ' 5 ש' 16-17).
42. מלשון החלטת השופט בדיון בטבריה עולה לכאורה, כי סכום המעילה שדווח בידיעה חוטא לאמת ואינו הסכום הנוגע לחשד בגינו נעצרה התובעת. משכך, יש טעם בטענת התובעת שהרי מן המפורסמות ש" ...זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו" (ראו: ע"א 7380/06 דרור חטר-ישי נ' מרדכי גילת (2.3.2011) ).
43. אשר על כן, יש לברר האם עניינה של אמירה מס' 2 בהודעה כוזבת המוציאה דיבתה של התובעת?
בהתאם למבחן האובייקטיבי של האדם הסביר, יבין הקורא כי העצורה נחשדת שבמסגרת עבודתה בקיבוץ, מעלה בכספי הקיבוץ וגנבה סכום עתק של 2.5 מיליון ₪.
44. האם מדובר בהכפשה או הוצאת דיבה? סבורני שלא, וזאת בהתבסס בין השאר, על עדות התובעת אשר אישרה בחקירה נגדית בדיון, כי נעצרה בחשד למעילה גדולת היקפים. ר' עמ' 9 ש' 10-11:
ש. אז את כן נעצרת, והחשד הוא במעילת ענק נכון?
ת. כן.
מכאן אני סבור כי התובעת עצמה אישרה את שהקורא הסביר מפרש מתוכן אמירה מס' 2 , קרי חשד למעילת ענק. אינני סבור כי בנסיבות אלה, קורא סביר יגיע למסקנה כי סכום של 1.5 מיליון ₪ איננו מהווה סכום ענק, בשונה מן הסכום של 2.5 מיליון ₪.
45. אמירה מס' 2 כמו שאר מרכיבי הידיעה, אינה נוחה לתובעת שהרי הציבור נחשף לחשדות שהועלו כנגדה בדבר מעילת הענק. בהתאם לכתבי הטענות שהגישה התובעת, בחודש אוגוסט 2016 היא נחשדה בהעלמת סכום של 2.5 מיליון ₪ ואף הוגשה נגדה תביעת הקיבוץ להשבת סכום זה, אולם שנה מאוחר יותר, בחודש יולי 2017, הוגש תיקון לתביעת הקיבוץ ולפיו נתבעה התובעת להשבת כספים בסך כ-1.8 מיליון ₪.
יודגש כי הידיעה מושא התביעה שלפני, לא מזכירה כלל קיומה של תביעת הקיבוץ. הווה אומר, הקורא את הידיעה אינו יודע כי נגד החשודה שנעצרה מתנהלת תביעה בבית המשפט להשבת כספים ואיננו י ודע סכום התביעה.
46. העורך העיד בדיון בתשובה לשאלת ביהמ"ש, כי בזמן שפורסמה הידיעה לא ידע על קיומה של תביעת הקיבוץ "...אבל מההצלבות שעשינו הבנתי שלקיבוץ יש טענות נגדה על 2.5 מיליון" (ר' עמ' 17 ש' 24-25).
47. כאמור ולטענת העורך , אימות הפרטים לפני פרסום הידיעה נעשה אל מול פרוטוקול הדיון בטבריה, ובהתאם למופיע בהחלטת ביהמ"ש בדיון בטבריה, התובעת נעצרה בחשד לגניבת סכום של 1.5 מיליון ₪ מכספי הקיבוץ.
העורך נשאל בעניין זה בחקירה חוזרת בדיון, ונתן גרסתו (ר' עמ' 20 ש' 19-22):
ש. נשאלת לגבי הסכום של המעילה, איך הגעתם לסכום בגוף הכתבה, מאיפה הגעת לסכום.
ת. ....., יכול להיות שבפרוטוקול הופיע גם 2.5 מיליון, אני לא בטוח.
48. עיון בפרוטוקול הדיון בטבריה מעלה כי בשאלות הסנגור מטעם החשודה (הוא ב"כ התובעת בתביעה כאן) בחקירתו את ב"כ המשטרה, עלו הפרטים בדבר תביעת הקיבוץ כולל סכום התביעה. ר' עמ' 1 ש' 19 בפרוטוקול דיון טבריה:
ש. במסגרת התביעה הוגשה תביעה על כ-2.5 מיליון שקלים.
בתשובה לשאלת ב"כ החשודה באשר להסתמכות המשטרה בחקירתה, ענה ב"כ המשטרה (עמ' 2 ש' 25-26 בפרוטוקול הדיון בטבריה):
ת. ..... בבדיקה הראשונה הוא נסמך על החישובים הראשוניים של החשודה עצמה, והנזק עמד על 2.5 מיליון שקלים, ....
וראו אזכור הסכום במסגרת שאלה נוספת ששאל ב"כ החשודה את ב"כ המשטרה (ר' עמ' 3 ש' 22-23 בפרוטוקול הדיון בטבריה):
ש. .... הקיבוץ הגיש תביעה אזרחית על 2.5 מיליון שמבוססת על חוות דעתו של רואה חשבון בילו,....
במסגרת הסיכומים בעל פה, טען ב"כ החשודה בדיון בהערכת המעצר (ר' עמ' 4 ש' 17-18 בפרוט'):
ב"כ החשוד מסכם: ..... בשלב כלשהו, הועלו טענות כלפי החשודה, גויס רואה חשבון שהגיש חוות דעת לפיה נגנבו 2.5 מיליון מכספי הקיבוץ. ....
49. נראה אם כן, כי לכל הפחות ארבע פעמים במהלך הדיון בבקשת הארכת המעצר בביהמ"ש בטבריה, אוזכר הסכום של 2.5 מיליון ₪ בהקשר לחשד למעילה בכספי הקיבוץ. לפחות שלוש פעמים נאמר פרט זה מפי הסנגור של החשודה.
אשר על כן, מצאתי לקבל טענת העורך כי סכום המעילה שפורסם בידיעה היה כתוב בפרוטוקול הדיון ששימש לו לאימות המידע.
50. מסקנת ביניים - לאור האמור, והגם שב החלטת בית המשפט בבקשה להארכת המעצר, צוין כי התובעת נעצרה בחשד למעילה בהיקף של 1.5 מיליון ₪, לא מצאתי כי אמירה מס' 2 המציינת חשד להעלמת כספים בסך כ- 2.5 מיליון, הינה ידיעה כוזבת המוציאה דיבה בגנותה של התובעת. זאת בנוסף ו בשים לב שגם על פי גישתה של התובעת, מדובר במעילת ענק ואינני סבור כי סכום של 1.5 מיליון ₪ איננו מהווה "סכום ענק" .
51. יובהר כי גם אם הייתי מגיע למסקנה שפרסום הסכום הנ"ל הנו פרסום לא נכון ו ייחשב לפרסום אסור על פי סעיף 1 ו-2 לחוק, בבחינת השלב הבא ובנסיבות תיק זה , הייתי מגיע למסקנה כי לנתבעים עומדת הגנת סעיף 14 לחוק הקובעת:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."
הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מציבה שני תנאים: כי יהיה אמת בדברים שפורסמו וכי בפרסום יהיה עניין לציבור. ובאשר לסיפא של סעיף 14, המבחן הוא שפרסום פרט שגוי ייחשב ככזה שאין בו פגיעה של ממש, אם הפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהייתה נגרמת לנפגע אילו תיאר הפרסום את המציאות העובדתית בצורה מדויקת . (ראו: א' שנהר לעיל, עמ' 222).
52. לעניות דעתי הידיעה סיקרה נושא בעל חשיבות ציבורית והסתמכה על מידע אמין ממשטרת ישראל. התביעה עצמה מאשרת אמיתות האירועים שתוארו בידיעה אך טענה לקיומו של פרט שגוי באמירה מס' 2. כאמור סבורני כי לא מדובר בפרט שגוי. אך גם אם היה שגוי כטענת התובעת – לעניות דעתי הפרסום לא שינה את מהות הידיעה או היה בו לגרום לתובעת אי נוחות גבוהה מזו שהייתה נגרמת לה, באם סכום המעילה בה נחשדה היה מתפרסם על דיוקו.
אשר על כן אני קובע כי אמירה מס' 2, איננה מהווה פרסום לשון הרע.
53. אמירה מס' 3 - "בדיקת המשטרה לקחה כשנה, ובה נבדקו נתיבי הכספים, איסוף הראיות, והחשבונות בהם הוסתרו הכספים. ..."
בכתב התביעה נטען כי מדובר בפרסום כוזב שכן, בדיקת המשטרה לא לקחה כשנה, אלא שחקירת המשטרה החלה לאחר שהוגשה בקשת הקיבוץ לתיקון כתב התביעה בהליך האזרחי. התובעת הפנתה לפרוטוקול הדיון בטבריה בתמיכה לטענתה.
54. בעדותה בתשובה לחקירה נגדית בדיון (ר' עמ' 9 ש' 25-30) , חזרה בה התובעת מטענתה זו, לאחר שהופנתה להחלטת ביהמ"ש בדיון בטבריה (ר' פרוטוקול הדיון בטבריה, עמ' 5 ש' 23-25) הקובעת:
"... אכן, מדובר בחקירה אשר החלה, מבחינת משטרת ישראל בחודש אוגוסט 2016 לאחר שהועברו ממצאים שונים אשר נבדקו, וכעת לטענת המבקשת הבשילו לחקירה פלילית".
55. למעלה מן הצורך אפנה להודעת משטרת ישראל אל התובעת מיום 4/2/2019, (נספח 5 בתצהיר התובעת), בה נרשם כי החקירה בעניינה נפתחה בתאריך 16/08/2016.
56. סיכום ביניים - אני דוחה את טענות התובעת לעניין אמירה מס' 3 וקובע כי לא נמצא בה כל דופי.
57. אמירה מס' 4 - "בזמן הקרוב המשטרה צפויה להגיש נגדה כתב אישום."
התביעה טוענת כי אין אמת בפרסום שבאמירה מס' 4 משתי סיבות. האחת, כי המשטרה אינה מוסמכת להגיש כתב אישום בעבירות מסוג פשע; והשנייה, כי בפועל, המשטרה העבירה את תיק החקירה לפרקליטות מחוז צפון, ושם הוחלט בסופו של יום שלא להעמיד את התובעת לדין. התובעת נסמכת על הודעת משטרת ישראל מיום 4/2/2019 (נספח 5 בתצהיר התובעת).
58. כאשר נחקר העורך באשר למקור הידיעה על כך שהמשטרה צפויה להגיש כתב אישום (עמ' 19 ש' 21-30), העיד כי מטעמי חיסיון ואתיקה עיתונאית הוא אינו יכול לחשוף מקור עיתונאי.
59. אקדים ואציין כי מצאתי לדחות טענות התובעת ביחס לאמירה מס' 4, וזאת מבלי לדון על פי השלבים לבחינת לשון הרע בפרסום. בקצרה אנמק -
טענת התובעת באשר לחוסר סמכות המשטרה להגשת כתב אישום בעבירות מסוג פשע, הינה הכללה שאיננה מבוססת משפטית. סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 33) (הוראת שעה), תשס"א-2001, מסמיך את פרקליטות המדינה להורות כי חומר חקירה בפשעים מסוימים, המצויים בסמכות העניינית של בית-משפט השלום יועבר על-ידי המשטרה ישירות לתביעה המשטרתית, כדי שהיא תפעל לגביהם בכל שלבי ההליך - הן מתן החלטה בדבר העמדה לדין או סגירת התיק, הן הגשת כתב-אישום והן ייצוג בבית-משפט השלום בהליך גופו.
ראו גם פס"ד כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 7438/01ב כהן נ' מדינת ישראל (8.10.2001) בו נערך דיון בעניין חלוקת הסמכויות בין פרקליטות מחוז לבין התביעה המשטרתית.
60. בנוסף לא מצאתי לקבל טענת התובעת כי אין אמת בפרסום שבאמירה מס' 4 בהסתמך על הודעת המשטרה מיום 4/2/19, משזו יצאה למעלה משנה לאחר פרסום הידיעה.
61. לעיל קבעתי כי לנתבעים עומדת הגנת אמת הפרסום באשר הידיעה הייתה סקירה עיתונאית של אירועים שלא נסתרו והיה בה עניין לציבור ובפרט לקוראי המדור או קוראי המקומון בכלל, מאזור קריית שמונה ואצבע הגליל. בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך (18.09.2014) , קבע הנשיא (כתוארו אז) גרוניס כדלקמן:
"כאמור, לצורך הגנת אמת הפרסום, נדרש הפרסום להוות מעין צילום של האמת העובדתית כפי ש"הוקפאה" בזמן הפרסום. אם לאחר הפרסום קרו אירועים שאינם משנים את המסקנה כי הוא היה נכון בעת שנעשה, הם לא ישללו את תחולתה של הגנה זו"
62. בענייננו, הידיעה בשבועון עסקה במעצרה של התובעת לצורכי המשך חקירה פלילית שהתנהלה נגדה, בשל חשדות שיוחסו לה למעילה בכספי הקיבוץ. הידיעה שיקפה את "האמת לשעתה" - האמת בזמן שנכתבה הידיעה ופורסמה. אין בעובדה כי לאחר כשנה נסגר תיק החקירה והוחלט שלא להעמיד התובעת לדין פלילי, כדי לשנות קביעה זו, קרי - אין בהתפתחות המאוחרת כדי לשנות את תמונת המצב שהייתה קיימת בעת פרסום הידיעה ולהפוך אותה ל"לא אמת" או להודעת כזב .
63. סיכום ביניים – לא מצאתי דופי בסיום הידיעה המדווחת על מעצר החשודה לצורכי חקירה, בציון הצפי ל הגשת כתב אישום עם סיום החקירה. ויודגש, לא צוין בידיעה כי הוחלט על הגשת כתב אישום .
אני סבור כי הידיעה שיקפה את האמת בזמן הפרסום והודעת המשטרה שנה מאוחר יותר בדבר ההחלטה שלא להעמיד התובעת לדין, אינה שוללת את אמיתות הפרסום באמירה מס' 4 שבענייננו.
64. הגם שסברתי כי תוכן הידיעה חוסה תחת הגנות סעיף 15(4) ו- 15(5)(ב) לתום לב בפרסום, מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי ארבע האמירות שבענייננו חוסות תחת הגנת סעיף 14 לחוק, ממילא אינני נדרש לבחינת הגנות סעיף 15 לחוק.
65. עם זאת, בתמצית אתן דעתי ואציין כי מקריאת הידיעה התרשמתי וניתן לומר, כי היא נכתבה בזהירות לשונית ובנוסח שישקף את העובדות בזמן כתיבת הידיעה בדרך שאלה יהיו נכונות גם בזמן הפרסום בשבועון, ארבעה ימים מאוחר יותר.
נכתב כי בתום חקירה ראשונה, הובאה החשודה (ללא פרטי זיהוי) לדיון בבית המשפט השלום בטבריה בבקשה להאריך את תקופת מעצרה. לא נרשם אם בית המשפט קיבל הבקשה והאריך המעצר, האם ש והה החשודה במעצר בזמן פרסום הידיעה או האם דחה בית המשפט את בקשת המשטרה ו הורה לשחרר העצורה לביתה. הכתבת נזהרה באי פרסום שמה של החשודה שנעצרה לצורכי חקירה בלבד ולא אוזכר שכבר מתנהל נגדה הליך משפטי בתביעת הקיבוץ להשבת כספים, למרות שפרטים אלה הופיעו בפרוטוקול הדיון בטבריה.
לסיכום, לא נמצא כי ארבע האמירות שבידיעה העיתונאית שבענייננו, מקימות את יסודות עוולת לשון הרע. משכך אין להשית כל חבות על הנתבעים וממילא מתייתר הדיון בשאלת הפיצויים.
66. למעלה מן הצורך, אתייחס בקצרה לשאר טענות התביעה -
פרסום בכוונה לפגוע - בכדי ל נסות ולבסס הטענה כי הידיעה פורסמה בכוונת פגיעה בתובעת, נשאלה הכתבת בחקירה נגדית בדיון באשר לקרבתה לבעלי תפקידים בקיבוץ או חברים שהיו יכולים להעביר את המידע. הכתבת הכחישה כל היכרות קודמת עם התובעת והעידה שאינה יודעת מה שמה ושהמידע שקיבלה הוא על מעצר "חברת קיבוץ כפר הנשיא" (ר' עמ' 22 ש' 4-5), היא העידה כי כאשר פנתה למנהל הקיבוץ לקבל תגובה ופרטים נוספים, נתקלה בסירוב ונאמר לה שחל איסור על כל חברי הקיבוץ לדבר על הנושא (עמ' 22 ש' 33-35).
הכתבת סתרה קשר בין תוכן הידיעה ליחסי חברות שלה עם בעלי תפקידים בקיבוץ ובאזור מגורי התובעת (עמ' 22 ש' 29-36, עמ' 23 ש' 4-9), ובחרה שלא לחשוף את המקור שלה לידיעה שפרסמה (עמ' 22 ש' 19).
לעניות דעתי לא עלה בידי התובעת להוכיח טענתה לפרסום בכוונה לפגוע.
67. יוער כי ההלכה הפסוקה קובעת חיסיון המתיר לעיתונאי שלא לגלות את מקורות המידע שלו וכי מקום שגילוי מידע עלול להוביל לחשיפתו של המקור, ראוי כי יחול החיסיון.
ראו: ב"ש 298/86 בן ציון ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב (07.04.1987); רע"פ 761/12 מדינת ישראל נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (29.11.2012) .
68. פגיעה בעיסוק ועוגמת נפש - לטענת התובעת, האמירות בידיעה השפילו אותה בפועל, עשו אותה מטרה לשנאה, לבוז וללעג והיה בהם לפגוע במשלח ידה.
בענייננו אני סבור, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח פגיעה בעיסוקה כתוצאה מפרסום הידיעה. התובעת העידה כי גם כיום היא עובדת כמנהלת חשבונות (עמ' 11 ש' 35-36) ולא הביאה כל ראיה (תלושי שכר למשל) או עדות, לתמוך ולבסס הטענה כי משלח ידה נפגע.
69. התובעת הצהירה (ס' 25 בתצהיר התובעת) כי בעקבות הכתבה זומנה לבירור במקום עבודתה כמנהלת חשבונות בקיבוץ רביד והיה עליה להכחיש את האמירות השקריות לעיל. לשיטתה הדבר גרם לה לעגמת נפש מרובה.
70. על פי החוק, אם תתגבש חבות המפרסם בגין לשון הרע, יהיה התובע זכאי לפיצוי בגין כל "נזק" שגרם הפרסום, לרבות פיצוי בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו אישית כתוצאה מהפרסום. מסקנה זו עולה מהחלת הוראות סעיף 76(1) לפקודת הנזיקין על העוולה של פרסום לשון הרע.
71. כידוע, זכות לפיצוי בנזיקין מותנית בהוכחת הקשר הסיבתי בין הפרסום המשמיץ לבין הנזק הקונקרטי הנטען. (ראו: א' שנהר, עמ' 368).
72. ראשית יוער כי התביעה הנה לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק ולא נתבע סעד מפורש לפיצוי בגין עוגמת נפש שהנו כידוע נזק שאינו נזק של ממון. לאור המפורט לעיל ובהיעדר נזק קונקרטי ובהינתן מסקנתי לעיל, כי בפרסום מושא התביעה כאן לא מתקיים לשון הרע על פי החוק , לא מצאתי כי התובעת זכאית לפיצוי בגין עגמת נפש ודין טענתה זו להידחות.
73. פרסום הידיעה ללא תגובת התובעת - לטענת התביעה הנתבעים פעלו שלא על פי כללי האתיקה העיתונאית כאשר פרסמו הידיעה מבלי לבקש קודם את תגובת התובעת.
74. הכתבת העידה כי אם היה מדובר בכתבה גדולה, הייתה מתבקשת תגובה. לטענתה במקרה כמו כאן כשמדובר בידיעה מאד קצרה שהיא דיווח על בסיס מקורות מהימנים, אין צורך להביא תגובה. " ...זו ידיעה קצרה, זו לא כתבה, זה דיווח, תפתחו עיתון ותראו כל יום ידיעות כאלה קצרות ואין תגובה של מושא הכתבה." (ר' עמ' 22 ש' 13-14).
75. אני דוחה טענת התובעת. ענייננו בתביעת לשון הרע לפיצוי סטטוטורי בכוונה לפגוע, בכך בלבד נדרשת הכרעתי כאן ושאלת האתיקה העיתונאית איננה נדרשת ברור .
76. חוסר תום לב לפי ס' 17 לחוק - לא מצאתי כי היה על הנתבעים לפרסם התנצלות, תיקון או הכחשה בהתאם ל הוראות סעיף 17 לחוק, סמוך למועד פרסום הידיעה, כפי דרישת התובעת במכתביה עובר להגשת התביעה כאן. הוראת סעיף 17 לחוק רלוונטית רק כאשר הוכח פרסום לשון הרע.
77. כאמור, פרטי הידיעה היו נכונים ומבוססים במועד הפרסום, 5/1/18, הידיעה הייתה נטולת ביטויי דיבה, בוז או הכפשה ולא הייתה כל הצדקה או סיבה אחרת, לפרסם תיקון או התנצלות.
78. בשולי הדברים יוער ובדיעבד, לאחר שהוחלט בפברואר 2019 שלא להעמיד לדין את התובעת, ולאחר שנחתם הסכם הגישור ביולי 2019, יתכן כי היה מקום לפרסם במדור "בשבילי הקיבוץ" בשבועון ידיעה ובה דיווח על סיומו של הסכסוך, על חזרת הקיבוץ מטענותיו כנגד התובעת לנטילת כספים שלא כדין ו כן על ההחלטה שלא להעמיד לדין התובעת. סבורני כי יש בידיעה כזו עניין לציבור הקוראים של השבועון ובבחינת מעין follow up עיתונאי מתבקש.
עם זאת, אין לצפות מהנתבעים כי ידעו על סיום הסכסוך ופרטיו באם לא יקבלו המידע מבעלי העניין, קרי התובעת או מי מטעמה.
סוף דבר
79. התביעה נדחית.
80. התובעת תישא בהוצאות משפט הנתבעים ו בשכ"ט ב"כ, בסכום כולל של 15,000 ₪, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, כדין.
המזכירות תשלח פסק הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום.

ניתנה היום, י"ט תשרי תשפ"א, 07 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.