הדפסה

בית משפט השלום בצפת ה"פ 35182-05-16

בפני
כבוד ה שופטת מיכל ברלינר לוי

מבקשים

  1. הוואקף האסלאמי בצפת וטבריה
  2. שמעון שלום סעדיה

נגד

משיבים

עירית צפת

החלטה

מבוא

ביום 17.5.16 הגישו המבקשים, הוואקף האסלאמי בצפת וטבריה ומר שמעון שלום סעדיה ( להלן: "המבקשים 1 ו- 2" בהתאמה) בקשה למתן צו מניעה זמני ( במעמד צד אחד) נגד עירית צפת ( להלן: "המשיבה"). בבקשתם למתן צו מניעה זמני, ביקשו להורות למשיבה להימנע מלהחזיק ו/או לעשות שימוש בנכס המקרקעין הידוע כגוש 13069 חלקה 129, ברחוב ארלוזורוב בצפת (להלן: "הנכס). זאת, לרבות ביצוע פעולות שיפוץ ו/או תיקון ו/או התאמה לשימוש עכשווי/או עתידי, עד להכרעה בתביעה העיקרית אשר הוגשה בד בבד עם הבקשה דנא ( להלן: הבקשה").

ביום 17.5.16 ניתנה החלטת כבוד השופט הבכיר שכיב סרחאן מבית המשפט השלום בנצרת במסגרתה נדחתה הבקשה למתן צו המניעה הזמני במעמד צד אחד, תוך שצוין כי הבקשה לוקה בשיהוי רב, ללא הסבר סביר ומהימן, ונקבע מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים.
באותו יום, בהתאם להחלטת נשיא בית משפט השלום בנצרת, כבוד השופט דורון פורת, הועבר התיק לבית המשפט השלום בצפת, ונקבע לדיון בפני.

ביום 19.5.16 הוגשה תשובת המשיבה לבקשה ( להלן: "התשובה").

ביום 22.5.16 התקיים דיון בבקשה לפני, במהלכו נחקרו חלק ממצהירי המבקשים על תצהיריהם (המבקש 2 ומר טברי). בתום חקירתו של מר טברי יצאו הצדדים להפסקה בת 10 דקות, ולאחריה נרשם בפרוטוקול כדלקמן:

"עו"ד גרייב: מבחינתו יש נכונות להידברות להגיע להסכמה, הצעתי לחבריי להסכים להצעת ביהמ"ש ולא לעשות שום שימוש בנכס, ובתקופה הזאת ימציאו את כל המסמכים ולאחר מכן או במהלך תקופה זו ננהל משא ומתן ונגיש הודעה לביהמ"ש.

עו"ד רותם: אנחנו מסכימים שבשלב הביניים יישאר המצב על כנו. מתחייבים לא לעשות שום שינוי בנכס, כן אנו מבקשים שיתאפשר לנו להמשיך את השימוש".

בהמשך ניתנה החלטה כדלקמן:

"הנתבעת תגיש כתב תשובה מפורט בצירוף עמדתה לעניין זכויותיה בנכס בצירוף אסמכתאות וזאת תוך 30 ימים מהיום. זכות תגובה תוך 14 ימים למבקשים.

בשלב זה, ועד להגשת כתב התשובה ומתן החלטה אחרת, אף צד לא ייכנס לנכס, לא ייעשה בו שימוש וכן לא יבצע כל שיפוץ או טרנזקציה אחרת".

כנגד החלטה זו הוגשה ביום 22.6.16 בקשת רשות ערעור מטעם המשיבה לבית המשפט המחוזי ב- רע"א 45453-06-16 עירית צפת נ' הוואקף האסלאמי בצפת וטבריה ואח', בגדרה נתבקש ביטולה של ההחלטה. ביום 7.7.16 ניתן על ידי כבוד נשיא בית משפט המחוזי, השופט ד"ר אברהם אברהם, פסק דין המורה על החזרת התיק למתן החלטה בבקשה לסעד הזמני תוך 7 ימים, תוך שצוין כי בהסכמת הצדדים יוותר הסעד הארעי שניתן על כנו עד למתן ההחלטה בבקשה למתן הסעד הזמני.

בין לבין, ביום 19.6.16 הוגשה בקשה מטעם המשיבה לסילוק התובענה על הסף ולחלופין להארכת המועד להגשת תשובה מטעם המשיבה להמרצת הפתיחה, בטענה כי לא הוגש תצהיר מתוקן בניגוד להתחייבות המצהיר במהלך הדיון דלעיל. ברם, משצורף התצהיר המתוקן לתגובת המבקשים לבקשה לסילוק על הסף, התייתר הדיון בבקשה זו, בהתאם וכאמור בהחלטתי מיום 28.6.16.

לאחר תיאור השתלשלות העניינים האמורה, יובאו להלן עיקרי טענות הצדדים בבקשה ובתשובה.

הרקע העובדתי ותמצית טענות הצדדים
תמצית טענות המבקשים

על פי הנטען בבקשה, המבקש 1 הינו מוסד דתי הממונה על נכסי העדה המוסלמית באזור צפת וטבריה והמנוהל על ידי ועד נאמנים המונה 5 אנשים, בהתאם להחלטת בית הדין השרעי בעכו מיום 18.1.16 בתיק מס' 2178/2015 ולשם שמירה וניהול נכסי הוואקף. נטען, כי החלטת בית הדין השרעי ניתנה בדחיפות, בין היתר מן הטעם, שנודע לנציגי המבקש 1 כי פולשים השתלטו על חלק מנכסיו, לרבות הנכס נושא הבקשה, באופן שעורר צורך דחוף למנות נציגות משפטית לטיפול בעניין.

ועד הנאמנים התאגד ביום 20.9.15 כעמותה רשומה מס' 580610442.

נטען כי המבקש 1 הינו הבעלים הרשום של הנכס הרשום בלשכת רישום המקרקעין בנצרת עוד משנת 1938. העתק רישום מפנקס השטרות צורף לבקשה.

הנכס היה מוזנח ולא מתוחזק, לפרקים גרו בו דרי רחוב ומחוסרי בית. בתקופה האחרונה היה הנכס מוזנח, מלוכלך, נמצאו בו פגרי חיות ובחלקו התגורר מחוסר בית בשם מ. בוהדנה (להלן: "מר בוהדנה").

המבקש 2 פנה למבקש 1 בבקשה לשכור את הנכס תוך התחייבות לנקותו, לשפצו ולהתגורר בו.

ביום 27.1.16 נחתם בין המבקשים הסכם שכירות להשכרת הנכס (להלן: "ההסכם "), אשר קיבל את אישורו של בית הדין השרעי במהלך חודש מרץ 2016, ומכוח צו שיפוטי כאמור נרשמה לזכות המבקש 2 הערת אזהרה בספרי רשם המקרקעין בנצרת.

לנוכח האמור נטען כי המבקש 2 הינו בעל זכות החכירה והשימוש בנכס מכוח ההסכם.

בסמוך לחתימת ההסכם החל המבקש 2 לפעול לשיפוץ הנכס ואף הגיע להבנה עם מר בוהדנה בדבר פינוי הנכס (על פי הנטען, תוך תרומת סכום כסף מסוים). כן נטען, כי המבקש 2 החליף את המנעול, כדי למנוע מפולשים אחרים להשתלט שלא כדין על הנכס, והחל לשפצו ולהתאימו לצרכיו.

בסמוך לאחר מכן נתחוור למבקש 2, כי המשיבה טוענת לזכויות "דייר מוגן" בנכס, לכאורה שלא כדין, שכן לשיטתו המשיבה לא החזיקה בנכס באותה העת. פניותיו למשיבה בבקשה לראות הסכם דיירות מוגנת, לא נענו.

נטען כי המשיבה החלה לפעול בצורה בריונית, בכח הזרוע והשררה ובאמצעות שליחים, על מנת למנוע מהמבקש 2 שימוש בנכס, ואף פרצה את מנעול הכניסה שהותקן על ידי המבקש 2 עם כניסתו לנכס והתקינה במקומו מנעול משלה.

משכך, ביום 4.4.16 פנה המבקש 1 למשטרת צפת במטרה להגיש תלונה כנגד המשיבה בגין הסגת גבול במקרקעין. לטענתו, המשטרה סירבה להגשת התלונה בטענה כי המדובר בסכסוך אזרחי מובהק שאין בכוונתה ליטול בו חלק.

מאז, הופעלו על המבקש 2 לחצים כבדים לסגת מזכויותיו הנטענות בנכס ומטענותיו לגביו.

ביום 19.4.16 הוזמן המבקש 2 למשטרת צפת לשם מתן הבהרה, בסיומה הובהר לו על ידי החוקר, מר פאדי מדאח, כי אין ספק באשר לזכויותיו בנכס, כאשר באותו מעמד הובהר ליועץ המשפטי של המשיבה, עו"ד טרבלסי, כי המדובר בסכסוך אזרחי גרידא ובפני המשיבה פתוחה הדרך להגיש תובענה אזרחית לבית המשפט הרלוונטי, ככל שיש בידה מסמכים לתמיכה בזכויותיה הנטענות.

על אף האמור, על פי הנטען, בשל הפעלת כוח שררה על ידי המשיבה, ביום חמישי 21.4.16, יום לפני ערב חג הפסח, זומן המבקש 2 לתשאול נוסף במשטרת צפת ובאותו הערב, זומן בבהילות פעם נוספת בשעה 20:00 לערך לתשאול נוסף במשטרה - או אז נתחוור לו כי הוא נחקר תחת אזהרה בגין עבירה של הסגת גבול. בתום החקירה שוחרר המבקש 2 לביתו, תוך התראה כי אינו רשאי להתקרב לנכס לתקופה של 15 ימים ותוך שהוסבר לו, לטענתו, כי הצו הוא הדדי וגם נציגי המשיבה אינם מורשים להתקרב לנכס.

לטענת המבקש 2, בניגוד למה שנאמר לו על ידי נציגי המשטרה, העיריה ונציגיה הוסיפו לפקוד את הנכס, להציב עובדות מוגמרות בשטח, לשפצו ולעשות בו כבשלה, משל היה קניינה.

המבקש 2, לא השלים עם הגזירה, פנה בערר לבית המשפט והצו בוטל בהתאם וכאמור בהחלטת כבוד השופטת רות שפילברג כהן מבית משפט השלום בקריית שמונה מיום 3.5.15 (ב- ע"ק 3625-05-16 סעדיה נ' מ.י צפת; נספח ז' לבקשה).

בין לבין הוחלפו תכתובות והתראות בין הצדדים ובאי כוחם, עובר להגשת הבקשה.

תמצית טענות המשיבה

המשיבה טוענת בתשובתה כי דין הבקשה להידחות על הסף או לאחר דיון לגופה.

לטענתה, הנכס הינו מבנה היסטורי, עתיק, משנת 1376, הידוע בכינוי "המוזוליאום הממלוכי", אשר למיטב ידיעת המשיבה, מעולם לא שימש למגורים ואינו מתאים למגורים. נטען כי התאמתו למגורים תחייב שינויים אשר יפגעו בנכס ובערכו ההיסטורי. לפיכך, הנכס שימש משך עשרות השנים בהן הוא מוחזק על ידי המשיבה, אך ורק לצורך פעילות ציבורית של ארגונים בעלי אופי ציבורי וקהילתי, ולא למגורים.

בהתאם לרשימת נכסי דלא ניידי שנערכה ביום 15.5.1986 (להלן: "הרשימה"), היה הנכס מוחזק על ידי המשיבה ושימש כ"לשכת זוהר" של ארגון הבונים החופשיים. ברשימה נרשמה הערה כי העיריה קיבלה את המבנה עם הציוד שהיה בו עפ"י הסכם עם מנהל עזבונו של דימנשטיין (סעיף 1.6. לתשובה).

נטען עוד, כי בשל קוצר הזמן שניתן למשיבה להגיב לבקשה ובשל השיהוי הרב שנקטו המבקשים בהגשת התביעה והבקשה, לא התאפשר למשיבה לברר יותר פרטים באשר לנסיבות מסירת הנכס למשיבה, אולם למיטב ידיעתה, הנכס מוחזק על ידה בפועל כבר משנת 1948. מאז מחזיקה בו המשיבה ברציפות, בין בעצמה ובין באמצעות גופים ציבוריים ו/או עמותות שונות, לצורך פעילות בעלת אופי ציבורי - חברתי.

נטען עוד, כי לפני מספר שנים התקבלה החלטת ממשלה המכירה בעיר העתיקה בצפת כאתר מורשת, הוקמה ועדה בינמשרדית בהובלת המשיבה למימוש החלטת הממשלה, וכרכז הועדה מונה מר אמנון נחמיאס. המשיבה טוענת כי במהלך חמש השנים האחרונות, מרוכזת פעילות הועדה במשרדיה בנכס. כן, הנכס משמש, לטענת המשיבה, כמשרד שטח של רשות העתיקות. עובר לכניסתה של הועדה הבינמשרדית לנכס, הוקצה הנכס משך עשרות שנים לגופים בעלי אופי ציבורי- חברתי, כגון: רוטרי, בני ברית והבונים החופשיים (אשר היו האחרונים להחזיק בנכס טרם הקצאתו לועדה הבינמשרדית).

במהלך כל השנים לא נעשתה כל פניה ולא הועלתה כל טענה לזכות בנכס על ידי המבקשים או מי מטעמם או מגורם אחר, עד אשר בסוף חודש ינואר 2016 או בסמוך לכך, פנה אל המשיבה מר ראובן שדה, הציג עותק ממסמך הנחזה להיות חוזה שכירות בין המבקשים, ודרש כי המשיבה תפנה את הנכס.

נטען כי הייתה זו הפעם הראשונה בה נודע למשיבה על טענה כלשהי שיש למאן דהוא לגבי הנכס.

בעקבות הפניה האמורה, פנה בא כוח המשיבה, עו"ד יוסף עוז, במכתב לעו"ד איהאב פאהום, בא כוח המבקש 1, בגדרו פורטו, בין היתר, חלק מטענות המשיבה לזכותה בנכס, וכן טענותיה כנגד החלטת בית הדין השרעי אשר המשיבה לא הייתה צד לה. ביום 1.3.16 נשלח למשיבה מכתבו של מר חיר טברי, בו הוא שב על טענות המבקשים בקשר לנכס. מכתב זה זכה לתשובת עו"ד עוז מיום 14.3.16.

בין לבין, על פי הנטען, נודע למשיבה ביום 13.3.16 כי הנכס נפרץ בכוח והמנעול שהיה במקום הוחלף.

עקב כך הוגשה תלונה מצד נציג המשיבה במשטרה בגין גרימת נזק למנעול וחשד לפריצה.

ככל הנראה עקב הגשת התלונה במשטרה, נשלח למשיבה מכתב נוסף על ידי בא כוח המבקש 2, עו"ד שי שלמה, בו נטען כי המשיבה מחזיקה בנכס שלא כדין והוחלפו תכתובות בין באי כח הצדדים.

נטען כי חרף פניות חוזרות של בא כוח המשיבה למבקשים לקבלת מסמכים הנוגעים לטענותיהם לזכויות בנכס, עד להגשת התביעה לא הומצאו המסמכים המבוקשים למשיבה.

כשבועיים לאחר מכתבו האחרון של עו"ד עוז נודע למשיבה לטענתה, כי המבנה נפרץ בשנית וכי הפעם גם נלקחו מהמקום קלסרים ותיקים של רשות העתיקות ושל הוועדה הבינמשרדית והוסרו מהקירות שלטים שונים של הארגונים הציבוריים שפעלו במקום מטעם משיבה.

לפיכך הוגשה תלונה נוספת במשטרה, והפעם בגין גניבה והיזק במזיד לרכוש.

לטענת המשיבה, בעקבות התלונה האמורה, ולאחר בירור עם המבקשים או מי מהם והתייעצות עם יועמ"ש מחוז צפון, קיבלה המשטרה החלטה לפיה "עירית צפת רשאית לפעול בנכס כמי שיש לה חזקה על הבניין ובמידה ותצטרך סיוע משטרתי עליה לפנות לתחנת צפת לצורך בקשת סיוע" (תוך הפניה לנספח ט' לתשובה).

עוד לטענת המשיבה, במהלך השנים ולצורך השימוש הציבורי שנעשה בנכס, השקיעה סכומי כסף גבוהים בשיפוץ המבנה ואחזקתו והשביחה את הנכס עשרות מונים לעומת מצבו בעת קבלתו לחזקתה וכי לא יכול להיות חולק כי המבקשים ידעו על החזקת המשיבה בנכס לאורך שנים ארוכות, כפי שעולה אף מלשון המבוא להסכם.

לשיטת המשיבה, למבקש 1 מעולם לא הייתה זכות תביעה לגבי הנכס שכן הוא איננו הבעלים הרשום בנכס. לחלופין לטענתה, בהתאם להוראות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, הואיל והמשיבה מחזיקה בנכס משך תקופה ארוכה של יותר מ- 25 שנים, ככל שהייתה למבקש 1 זכות תביעה, המוכחשת כאמור, הרי שהיא התיישנה זה מכבר.

כן טוענת המשיבה, כי הסעד המבוקש איננו לצו מניעה אלא לצו עשה, לסילוק ידה של המשיבה מנכס המוחזק על ידה משך שנים רבות, באופן שמשמעותו הינה שינוי המצב הקיים ולא שימור המצב הקיים.

נטען עוד כי היעתרות לבקשה תגרום לתוצאה קשה של סיכול פעולתם של גופים ציבוריים העושים בנכס שימוש מזה שנים ארוכות.

נטען עוד, כי דין הבקשה להידחות אף בשל השיהוי הרב בו היא לוקה. משעילת התביעה קמה עם תפיסת הנכס על ידי המשיבה, עם קום המדינה, ומשהמבקש 1 לא פעל במהלך עשרות שנים ולא טען כל טענה כנגד החזקת המשיבה בנכס, על אף שידע כי המשיבה מחזיקה בנכס, יש לראותו כמי שויתר על זכותו בנכס או לפחות כמי שהסכים להחזקת המשיבה בנכס, לרבות להשקעות הרבות שביצעה בנכס.

עוד נטען, כי דין הבקשה להידחות בשל חוסר תם ליבם של המבקשים אשר ניסו לעשות דין לעצמם, פרצו מנעול הנכס, ולכאורה גרמו נזק לרכוש וככל הנראה אף לקחו חפצים ותיקים מן הנכס שלא כדין.

כן, חרף בקשות חוזרות ונשנות מצד המשיבה, נמנעו המבקשים במפגיע מלהמציא מסמכים המעידים על זכותם בנכס ו/או על הליכים שהתנהלו בפני בית הדין השרעי; הסתירו מבית הדין השרעי עובדת החזקתה רבת השנים של המשיבה בנכס; וכי אף עצם חתימת ההסכם עם המבקש 2, בידיעה כי המשיבה מחזיקה בנכס משך שנים רבות וארוכות ואף השקיעה בו ממון רב, מבלי לידע את המשיבה או לאפשר לה להשוות את הצעת המבקש 2, מהווה חוסר תם לב מצד המבקש 1.

עוד נטען, כי דין הבקשה להידחות על הסף בהיעדר יריבות ו/או בהעדר עילה, משהמבקשים מסתמכים על העתק רישום מפנקס השטרות אשר נערך בלשכת רישום המקרקעין בנצרת, ולפיו בעל המקרקעין הינו "נציג הווקף בעכו".

כן נטען, כי עולה מטענות המבקשים, כי הועד הממונה על נכסי הוואקף האסלמי בצפת ובטבריה קיבל מינוי זמני מאת בית הדין השרעי "כנאמנים על הוואקף המוסלמי נפת טבריה וצפת, באופן ארעי עד לקבלת החלטה בבקשה העיקרית..". משכך נטען להיעדר זהות בין המבקש 1, אותו מתיימר הוועד הממונה לייצג, לבין בעל הזכויות הרשום במקרקעין, באופן שהמבקש 1 אינו רשאי לתבוע ו/או להשכיר הנכס. נטען, כי ההסכם חורג מהסמכות שהוקנתה לוועד הממונה על ידי בית הדין השרעי, בטענה כי השכרת המבנה למגורים למשך תקופה של 20 שנים אינה עולה בקנה אחד עם המינוי הארעי שהוענק לועד, וכי ככל שמדובר במקום קדוש, אזי השכרתו למטרת מגורים (לתקופה ארוכה של 20 שנים) אינה מתיישבת עם החובה "לשמור על המקומות הקדושים מפני אובדן והרס", כלשון החלטת בית הדין השרעי.

עוד נטען, כי השכרת מבנה בשטח של 118 מ"ר (כעולה מנספח ג' לתביעה) למטרת מגורים, תמורת סך של 40,000₪ עבור תקופה של 20 שנה (שכר דירה של כ- 166 ₪ לחודש) מעלה חשד, כי אין המדובר בעסקה אמיתית אלא בהסכם פיקטיבי שמטרתו יצירת מצג שווא בפני בית המשפט, לפיו לכאורה, צד שלישי מסתמך על זכותו הנטענת של המבקש 1.

כן נטען, כי המסמך אשר הוצג על ידי המבקשים ונחזה להיות אישור בית הדין השרעי, לא תורגם על ידי המבקשים לעברית וממילא הוצג באופן שהחלטת בית הדין מחוקה בחלקה ולא ניתן להבין ממנה מה, אם בכלל, הותר לוועד הממונה לעשות במקרקעין. יתרה מזאת, הואיל והבקשה הוגשה על ידי הוועד הממונה לבית הדין השרעי תוך הסתרת עובדות מהותיות הנוגעות למקרקעין, לרבות החזקת המשיבה בהם שנים ארוכות, ומבלי שתינתן למשיבה אפשרות לטעון בפני בית הדין השרעי, הרי שהחלטה זו אינה תקפה בכלל, ומקל וחומר, אינה תקפה כלפי המשיבה.

כן נתבקשה מחיקת שמו של המבקש 2 מן הבקשה ומכתב התביעה וקביעה כי הוא אינו צד בתיק זה, בטענה כי אינו מיוצג על ידי בא כוח המשיבה החתום על הבקשה והתביעה לבדו.

נטען, כי למשיבה זכויות במקרקעין הראויות להתברר לגופן על ידי בית המשפט, בטרם יינתן צו אשר משמעותו הינה סילוק ידה של המשיבה מן המקרקעין. נטען עוד, כי מאחר שהמשיבה החזיקה בנכס משך שנים רבות לפני שנת 1968, הרי שחל על החזקתה בנכס חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") וככל שהמבקשים מבקשים לפנותה מהנכס, עליהם לעשות כן בהתאם לחוק הגנת הדייר, ובכלל זה באמצעות פניה לערכאה המוסמכת, היא בית הדין לשכירות.

בנוסף נטען, כי בהתאם להוראת סעיף 94 לחוק המקרקעין, הואיל והמשיבה מחזיקה בנכס למעלה מ- 30 שנים, הרי שהיא זכאית להירשם כבעלת זיקת הנאה בנכס מכוח שנים.

בנוסף נטען כי מאזן הנוחות נוטה בברור לטובת המשיבה משמדובר בנכס המוחזק בפועל עשרות שנים ברציפות על ידה ומשהבקשה אינה נוגעת במהותה לשמירה על המצב הקיים, אלא לשינויו.

דיון והכרעה

הוראת תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות) קובעת כדלקמן:

"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."

ראו: רע"א 5114/05 מינהל מקרקעי ישראל ואח' נ' חאן מנולי בע"מ (פורסם בנבו, 23.8.05):

"לצורך מתן סעד זמני, דרך כלל, נשקלים שני תנאים: סיכויי התביעה העיקרית ומאזן הנוחות בין הצדדים. כל אחד מתנאים אלה עומד לעצמו ונשקל לעצמו, אולם קיים גם יחס גומלין ביניהם במובן זה שמשקלו של התנאי האחד עשוי להיות מושפע ממשקלו של התנאי האחר. כך למשל, ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לכיוונו של המבקש ומעמיד בסכנה מוחשית את היכולת להחזיר מצב לקדמותו, כך פוחת המשקל הנדרש לביסוסם של סיכויי התביעה, ובלבד שאין מדובר בתביעת סרק; ולהיפך – ככל שסיכויי התביעה העיקרית גוברים, כך פוחת משקלו הנדרש של מאזן הנוחות ( רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פד"י נו(1) 529, 533; רע"א 5686/00 מיסטריאל נ' בנק לאומי למשכנתאות, תק-על 2000(4) ) 215".

במסגרת שיקולי היושר יבחן בית המשפט, בין היתר, אם הבקשה הוגשה בתם לב וכן אם הוגשה בשיהוי העלול להעיד על אי נחיצות הסעד. ראו: רע"א 8716/15 אמיליו מימון נ' דן דוד רייטר (פורסם בנבו, 28.12.15), פסקה 24 עמ' 9 וההפניות שם:

"שיקול שלישי שיישקל על-ידי בית המשפט הוא שיקול של יושר: אם הוגשה הבקשה בתום לב ואם מתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין (תקנה 362(ב)(2) ל תקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, [פורסם בנבו] פסקה 24 (20.9.2011) (להלן: עניין אקסלרוד); רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 10 (28.6.2010)). מכך גם נגזרת החובה להביא לפני בית המשפט את כלל המידע הרלבנטי לבקשה, וכן שלא להגיש את הבקשה בשיהוי, שיש בו כדי להעיד על אי-נחיצותו של הסעד (רע"א 8415/07 חברת אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 8 (24.10.2007); עניין אקסלרוד, פסקה 25)." (ההדגשה שלי – מ.ב.ל.)

כאמור, דין הוא שמבקש הסעד הזמני צריך לבוא לבית המשפט נקי כפיים ותם לב, תוך פרישת מלוא המערכת העובדתית ובלא לסנן הימנה נושאים כאלה ואחרים. ראו למשל רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ (פורסם בנבו, 13.6.01), 441 וההפניות שם (להלן: "פרשת שפר"):

" הלכה מיוסדת היא כי "... מי שפונה לבית המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוואנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוואנטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט" (דברי השופט ש' לוין ברע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות ייצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ [1], בעמ' 168)."

ומן הכלל אל הפרט

לאחר שעיינתי בחומר שהונח לפני ושקלתי טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה, למתן צו זמני המורה למשיבה להימנע מלהחזיק ולעשות שימוש בנכס, להידחות, משני טעמים עיקריים. האחד, לא שוכנעתי כי בנסיבות העניין, ראוי לתת הסעד טרם ברור התביעה, וזאת משבמהות מדובר בסעד של סילוק יד כפי שיפורט להלן. השני, נעוץ בשיהוי הניכר בהגשת הבקשה. מנגד, באשר לבקשה להורות למשיבה להימנע מביצוע שינויים ושיפוצים בנכס, מצאתי כי יש להיעתר לה, הן נוכח הנסיבות ובפרט נוכח הבעת הסכמה מצד המשיבה לאי ביצוע שינויים כאמור.

ראשית, מן הראיות לכאורה שהונחו בפני, נחה דעתי כי בעבר המשיבה החזיקה בנכס משך שנים ארוכות, זאת, מבלי לקבוע מסמרות ומבלי להביע עמדה בסוגיית החזקתה בנכס בעת האחרונה.

בהקשר זה, ראוי לציין את המבוא להסכם השכירות שנערך בין המבקשים בו ציינו הדברים הבאים:

"והואיל וידוע לשני הצדדים שהבנין נטוש ומוזנח מזה הרבה שנים, וידוע כי קיים פולש במושכר שמחזיק בו שלא כדין;
והואיל וידוע לשני הצדדים כי הבנין הוחזק מזה הרבה שנים על ידי גופים
אחרים ובחסות גופים ממשלתיים ו/או עירוניים והסכמתם; " (עמ' 2
להסכם, נספח ד' לבקשה).

קרי, עולה כי המבקש 1 ידע ואישר בהסכם, כי הנכס הוחזק "מזה הרבה שנים" בידי גופים ממשלתיים ועירוניים.

מסקנתי מתחזקת אף בהינתן המסמכים והראיות שהונחו לפני, מהם עולה כי טענת המבקשים כי הנכס לא היה תפוס, לכאורה אינה נקייה מספקות, וביניהם:

חשבונות שוטפים, לכאורה בקשר עם הנכס, בגין צריכת חשמל לחודשים 2-4.15; טלפון לחודשים 4-5.16; ומים, אשר צורפו לתצהירו של מר נחמיאס.

מזכר המשטרה, כפי שנרשם על ידי מר פאדי מדאח מחודש 4.16, ממנו עולה לכאורה, כי עירית צפת רשאית לפעול בנכס כמי שיש לה חזקה על הבניין ובמידה שתצטרך סיוע משטרתי עליה לפנות לתחנת צפת לצורך בקשת סיוע (נספח ט' לתשובה; נספח ד' לתצהיר מר נחמיאס) .

החלטת כבוד השופטת רות שפילברג כהן מבית משפט השלום בקריית שמונה מיום 3.5.15 ב- ע"ק 3625-05-16 סעדיה נ' מ.י צפת, בגדרה צוין בעמ' 4 כדלקמן: ".... ואולם אומר, כי קמה מתוך חומר החקירה מכסת ראיות המעוררת חשד סביר להסגת גבול." (נספח ז' לבקשה).

העובדה כי ביום 13.3.16 הגישה המשיבה תלונה למשטרה, בגין גרימת נזק למנעול בנכס וחשד לפריצה. שבועיים לאחר מכן הוגשה על ידה תלונה נוספת בגין גניבה והיזק במזיד לרכוש, בין השאר בטענה, כי נלקחו מהנכס קלסרים ותיקים של רשות העתיקות ושל הועדה הבינמשרדית. לעובדה כי הגשת התלונה הראשונה למשטרה נעשתה דווקא על ידי המשיבה, ולא ביוזמת המבקשים, יש ליתן את המשקל המתחייב.

לא נעלמה מעיניי טענת המבקשים כי בסמוך לחודש ינואר 2016 עדיין היה בנכס פולש חסר בית אשר גם התייצב לדיון. ברם, ומבלי לקבוע מסמרות, הרושם הינו כי הוא נכנס ללא רשות למקום אשר שימש לכל הפחות לצורך אחסנת ציוד מסויים של המשיבה או מי מטעמה.

מסקנתי מתחזקת בראי טענת המשיבה כי בסוף חודש ינואר 2016 או בסמוך לכך, פנה אל המשיבה מר ראובן שדה, הציג עותק ממסמך הנחזה להיות חוזה שכירות בין המבקשים ודרש כי המשיבה תפנה את הנכס, פעולה אשר יש בה כדי להעיד לכאורה כי המבקשים או מי מטעמם סברו כי המשיבה, היא היא המחזיקה בנכס.

משכך, מתן צו בעת הזו האוסר על המשיבה לעשות שימוש במקרקעין הוא למעשה מתן סעד של סילוק יד כבר בשלב המקדמי וטרם ברור התביעה עצמה, דבר החותר תחת מטרתו העיקרית של הסעד הזמני שהינה מניעת שינוי במצב הקיים. סילוק ידה של המשיבה בשלב זה של ההליך, יהווה שינוי המצב הקיים, דבר שאיננו ראוי לדידי, טרם ברור התביעה לגופה.

דין הבקשה למתן צו המונע ואוסר שימוש בנכס, להידחות, אף מטעמים של שיהוי.
סוגיית השיהוי נוגעת לשני רבדים. האחד, השנים הרבות בהן לא החזיקו המבקשים בנכס, כשהנכס הוחזק לכאורה על ידי המשיבה. השני, השיהוי בו נקטו המבקשים מרגע שנודע להם אודות הפלישה הנטענת בעת האחרונה.

ברובד הראשון, ובהתייחס לשיהוי בפניית המבקש 1 למימוש זכויות הבעלות הנטענות בנכס, הרי הגם שאנו נמצאים בשלב המקדמי של הדיון ומבלי לקבוע מסמרות, עולה כי לכאורה במשך שנים רבות הוחזק הנכס על ידי המשיבה. זאת ניתן לראות מעיון בהסכם השכירות שנערך בין המבקש 1 למבקש 2. משכך, על פניו, אין דבר הדוחק במתן סעד זמני שמשמעותו סילוק יד, משעסקינן בהחזקה שהחלה לכאורה לפני עשרות בשנים.

הרובד השני, מתייחס להתנהלות המבקשים בעת האחרונה. הסכם השכירות בין המבקשים נחתם לכאורה ביום 27.1.16. עיון במבוא להסכם כפי שפורט לעיל, מעלה כי לכאורה, כבר בשלב זה ידעו המבקשים אודות האפשרות להחזקת המשיבה בנכס. הבקשה לצו מניעה הוגשה אך במהלך חודש מאי 2016, קרי בחלוף כ- 4 חודשים ממועד חתימת ההסכם.

הואיל ובית משפט בתוך עמו הוא חי, ניתן להניח כי ההסכם לא נחתם ביום אחד. קרי, המודעות לדברים ולאפשרות כי המשיבה בנכס, קדמה למועד החתימה. ראו לעניין זה: עדותו של המבקש 2, ממנה עולה בבירור כי פניית המבקש 2 לוואקף נעשתה כבר בסוף שנת 2015 (עמ' 3 שורה 13-14, פרוטוקול מיום 22.5.16), וכן עדותו של מר טברי, ממנה עולה כי המבקש 1 ידע כי פולשים השתלטו על חלק מנכסיו כבר מחודש נובמבר 2014 ולגבי הנכס הזה נודע לו באמצע שנת 2015. (עמ' 4, שורה 15-16, פרוטוקול מיום 22.5.16).

מכאן, נראה כי המבקשים ישנו על זכויותיהם, לא טרחו לברר העובדות הנוגעות לחזקה בנכס לאשורן, והשתהו באופן ניכר בפנייתם לבית המשפט בבקשה לסעד זמני.

בנוסף, כבר במכתבו של בא כוח המשיבה, עו"ד יוסף עוז , מיום 25.2.16 (נספח ב' לתשובה) נטען בסעיף 2, כי הנכס מוחזק כדין על ידי המשיבה מאז שנת 1948 ועד היום, ולמעשה נפרשו עיקרי טענות המשיבה באשר לזכויותיה הנטענות בנכס. על אף האמור, המבקשים לא מצאו לנכון לפנות בדחיפות לבית המשפט בבקשה לקבלת סעד מתאים. גם לאחר חילופי תכתובות והתכתבויות בין הצדדים ובאי כוחם, ולאחר שהוגשו כנגד המבקש 2 תלונות במשטרה, לא מיהרו המבקשים לפנות בבקשה לסעד זמני לבית המשפט. לדידי, גם בנקודה זו יש לתת משקל לעובדה כי היוזמה להגשת התלונה הראשונה במשטרה, הייתה של המשיבה כבר ביום 3.3.16.

מכל הטעמים האמורים באתי לכלל מסקנה, כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר המטה את הכף לכיוון דחייתה.

כאמור, הלכה היא כי בית המשפט ימנע מלתת סעד זמני מקום בו לא שוכנע בדבר הדחיפות שבנתינתו. ראו לעניין זה: רע"א 5841/11 אקסלרוד איטה נ' בנק מזרחי ( פורסם בנבו, 20.9.2011) פסקה 25:

"אשר לשיקולי היושר והצדק, הפסיקה הכירה בכך כי יש ליתן משקל למועד בו פנה מבקש הסעד לבית המשפט. כידוע, בית המשפט לא ייעתר לבקשה למתן סעד זמני מקום בו לא שוכנע כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות שיפוטית מוקדמת עוד בטרם הוכרעה התובענה. הגשת בקשה למתן סעד זמני בשיהוי, חותרת תחת הטענה בדבר הדחיפות במתן הסעד והיא יכולה לשמש כראיה לסתירת טענות מבקש הסעד בדבר חיוניותו ונחיצותו המיידית. לעניין זה עשויה להיות השלכה אף על מאזן הנוחות ( ראו: עניין אלו עוז בע"מ, לעיל, בפסקה 11; רע"א 8630/05 ניר שיתופי- אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון, בפסקה 6 ([ פורסם בנבו], 10.4.2007))."

ובהמשך פסק הדין, בפסקה 27, עמ' 12:

"בעניין זה אחזור ואדגיש כי גם לשיטתם של המבקשים הטענות שהועלו על ידם בתביעתם הנוכחית דומות לטענות שהועלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן והדבר מלמד כי לא חל שינוי נסיבות כלשהו שהצדיק את הגשת התביעה בשיהוי. מי שמגיש תביעה ועמה בקשה לסעד זמני בשיהוי, חייב להביא בחשבון כי בשל כך בלבד, בדרך כלל תידחה הבקשה לסעד זמני." (ההדגשה שלי – מ.ב.ל)

ראו גם: רע"א 3285/13 ד.כ חנויות להשכרה בהרצליה הצעירה בע"מ נ' חברת אברהם כהן ושות' חברה קבלנית בע"מ (פורסם בנבו, 3.7.13), עמ' 10-11:

"כידוע, שיהוי בהגשת תביעה ובהגשת בקשה לסעד זמני פועל לרעת מבקש הסעד, מכיוון ששיהוי כזה חותר תחת הטענה בדבר הדחיפות שבמתן הסעד בפתח התובענה ובדבר חיוניותו. הדברים נכונים בבחינת קל וחומר כאשר נטען שהסעד הזמני נדרש לשם הגנה על זכות קניינית [ראו והשוו להחלטת השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בעניין אלו עוז והאסמכתאות המוזכרות בפסקה 11 שם]. סבורני כי השיהוי הניכר מצד המבקשות מהווה נימוק מכריע בנסיבות העניין לדחיית בקשתן למתן סעד זמני." (ההדגשה שלי – מ.ב.ל.)

משכך, אף אם אניח לטובת המבקשים, מבלי לטעת מסמרות ובמלוא הזהירות המתבקשת, כי סיכויי תביעתם אינם מן הנמוכים וכי קיימות ראיות לכאורה לביסוסה, עדיין באתי לכלל מסקנה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה וקיימים שיקולים שביושר ובצדק הפועלים לחובת המבקשים, וזאת אף לנוכח השיהוי הניכר בו הוגשה הבקשה.

לנוכח האמור לעיל, הבקשה למתן צו מניעה זמני המונע מן המשיבה להשתמש בנכס, נדחית.

מנגד, שונים הדברים בהתייחס לבקשה למתן צו מניעה זמני המונע מן המשיבה לערוך שינויים ושיפוצים בנכס. מקבלת אני את עמדת המבקשים כי בעת האחרונה החלה המשיבה לבצע עבודות בנכס. מעבר לכך, כשם שהתרשמותי הראשונית הינה כי המשיבה אכן החזיקה בנכס שנים ארוכות, במידה דומה התרשמתי כי בעת האחרונה, השימוש שביצעה היה מינורי ופאסיבי, דומה יותר לאחסנה מאשר שימוש שוטף ואקטיבי, אם בכלל. דבר זה מוצא ביטוי בחשבונות השוטפים שצורפו המעידים על שימוש מינימלי, לכאורה. התנהלות זו היא שאיפשרה, ככל הנראה, כניסת מחוסר דיור לנכס, כמו גם את ההזנחה שתוארה בבקשה ובדיון. יודגש, כי הדברים נאמרים במלוא הזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות להליך העיקרי.

במצב דברים זה, שעה שהתרשמתי כי לא אצה דרכה של המשיבה להשקיע בנכס ולערוך בו שינויים ושיפוצים בעת האחרונה, סבורני כי אין זה ראוי כי תפעל לשיפוץ הנכס דווקא על רקע ההליך דנן.

מעל זאת, יוזכר כי במהלך הדיון שנערך בפניי, הודיעו באי כוח המשיבה בהגינותם לפרוטוקול כדלקמן: "אנחנו מסכימים שבשלב הביניים יישאר המצב על כנו. מתחייבים לא לעשות שום שינוי בנכס". (ראה פרוטוקול הדיון מיום 22.5.16).
משמע, לשני הצדדים ברור כי מהות התיק תיגזר בהכרעה לגבי הזכות להחזיק בנכס, כאשר באם תתקבל עמדת המבקשים, הרי שאין זה סביר כי המשיבה תשקיע בנכס בשלב זה.
לפיכך, אני מורה כי המשיבה תימנע מביצוע שינויים ושיפוצים בנכס, עד הכרעה בתביעה.

סוף דבר

אשר על כן - הבקשה למתן צו מניעה זמני המונע מן המשיבה לעשות כל שימוש בנכס - נדחית.
הבקשה למתן צו מניעה זמני המונע מן המשיבה לערוך שינויים ושיפוצים בנכס עד הכרעה בתובענה העיקרית- מתקבלת.

בנסיבות, ומשהבקשה נתקבלה אך בחלקה, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ח' תמוז תשע"ו, 14 יולי 2016, בהעדר הצדדים.