הדפסה

בית משפט השלום בצפת בב"נ 44607-04-18

בפני
כבוד ה שופט רונן פיין

מבקשת

ועדה מקומית לתכנון ובנייה צפת

נגד

משיב
ידידיה אליהו סרור

החלטה

החלטה זו עניינה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי בהתאם להוראות סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 ותקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982.
עסקינן בבקשה למתן צו להפסקת כל הפעולות והשימושים להפעלת וילת אירוח באופן עסקי ללא היתר תוך גרימת מטרד לציבור, בבית מגורים בשכונת נוף כנרת, ברחוב נוף החרמון 1 בצפת, הידוע כגוש 13531 חלקה 2 (להלן: "המקרקעין" / "הווילה").
הבקשה נענתה במעמד צד אחד בתאריך 24/04/18 וניתן צו כמבוקש (להלן: "צו הפסקת השימוש").

ההליכים עד כה
כאמור צו הפסקת השימוש ניתן על ידי, במעמד צד אחד ועל יסוד הבקשה בלבד, בתאריך 24/4/18.
ביום 17/5/18 הגיש המשיב בקשה דחופה לביטול צו הפסקת השימוש (להלן: "הבקשה לביטול הצו") בטענה כי הוא תושב ירושלים, הבעלים הרשום של הווילה אותה רכש למטרת שימוש המשפחה המורחבת ולא נעשה בה שימוש כווילת אירוח כלל.
במסגרת הבקשה לביטול הצו טען המשיב כי לאחרונה, החל להשכיר את הווילה למשפחות על בסיס שיטת ההשכרה הידועה כ- air bnb וזאת בהסתמך גם על הפעילות בשכונה בה עשרות וילות מושכרות לאירוח ונופש.
לטענת המשיב השימוש שהוא עושה להשכרת הווילה הוא מינורי, מספר ימים בשנה, ללא פרסום וללא שם מסחרי לווילה .
המשיב טען לאכיפה סלקטיבית לא מידתית כאשר בדרך שרירותית ניתנים צווי הפסקה לחלק מזערי מהווילות שעל פי רוב בעליהן אינם תושבי צפת, בזמן שווילות אחרות עובדות ומפעילות אירוח ללא הפרעה.
בהחלטה בבקשה לביטול הצו, מיום 17/5/18, הוריתי על התליית צו הפסקת השימוש עד למתן החלטה אחרת.

לאחר לא פחות משש בקשות לדחיית מועד דיון, בקשות אשר שהוגשו בהסכמה , מרביתן נבעו בשל הצורך בהחלפת ייצוג למבקשת, ולאחר שהתבטלו שני דיונים מטעמים טכניים, התקיים דיון במעמד הצדדים ביום 18/10/18.
נוכח המחלוקות בין הצדדים ובהעדר ראיות מהותיות נוספות מטעם המבקשת, התרתי במסגרת הדיון חקירת עדים על אף מהות ההליך. במסגרת הדיון נחקר על תצהירו אביו של המשיב (להלן: "עמנואל"). תצהיר עמנואל הוגש בנוסף לתצהיר המשיב, ערב הדיון.
מטעם המבקשת נחקרו על תצהירם מר אלי אלקובי (להלן: "השכן") ומר נבו גואטה (להלן: "הפקח").
עמנואל העיד כי בוילה יש 7 חדרים, 4 מהם עם מקלחת ושירותים, בשני חדרים יש ז'קוזי. לדבריו בוילה קיימת בריכה מגודרת עם שילוט אזהרה למתרחצים.
לטענת עמנואל השילוט הותקן על ידי הבעלים הקודמים, אשר השתמשו בוילה כווילת אירוח.
בעדותו אישר עמנואל את נכונות סעיף 12 בתצהיר המשיב שאומר: "כאשר החלטתי להפעיל את הנכס הסתמכתי על כך שבנוף כנרת ישנן וילות אירוח ולכן הנחתי כי אין כל בעיה עם הנושא...", אך הסביר כי לא הייתה להם כוונה להפעיל את המקום כווילת אירוח אלא כבית פרטי אותו הם רשאים להחליף או להפעיל בין אנשים פרטיים.
עמנואל אישר בעדותו כי הווילה מושכרת כ- 25 ימים בשנה בלבד , כל פעם למספר לילות בודדים במחיר שמשתנה בהתאם לעונה, בסביבות 2,000 ₪ ללילה.
עמנואל אישר בדיון את האמור בתצהירו שלו, בסעיף 12 המפרט כי שיטת airbnb היא השכרה למגורים כל עוד המשכיר גר בבית ברוב ימי השנה, כמו אירוח משפחה למגורים בלבד ולא באופן עסקי, ללא פרסום וללא רישום המקום כעסק.
יחד עם זאת, בעדותו בדיון בפני הבהיר עמנואל כי הוא ומשפחתו המורחבת משתמשים בוילה בסופי שבוע ובחגים, אך לא מתגוררים בה באופן קבוע.
בנוסף העיד עמנואל כי הווילה רשומה באתר airbnb שמפנה אליו את המבקשים להתארח בווילה.
בסיכומיו חזר המשיב על טענתו כי מדובר בבית פרטי, שאינו משווק כעסק וכל הפעילות שנעשית בו מותר ת על פי התב"ע מאחר השימוש הינו למגורים בלבד. נ טען על ידו כי לאדם פרטי קיימת זכות להשכיר את הנכס שבבעלותו למגורים ותקופת השכירות אינה משנה את ייעוד המגורים.
לטענת המשיב בסיכומיו, כל טענות המבקשת בדבר אירוח אינן נכונות ולא הוכח ולא נטען כי במקרקעין נעשה שימוש נוסף פרט למגורים.
המשיב הפנה בסיכומיו לפסיקה המגדירה מהי יחידת אירוח לעניין חוק רישוי עסקים וטען כי לא מדובר בעסק שאינו מצריך רישיון עסק אלא מדובר בהשכרה קצרה למגורים בלבד ולכן יש לבטל את צו ההפסקה השיפוטי אשר בגינו נגרמים למשיב נזקים.
לטענת המשיב, המבקשת משתמשת בכוחה באופן לא אחראי כאשר היא פועלת לסגירת בית במעמד צד אחד ללא כל ביסוס עובדתי.
בנוסף טען המשיב במסגרת סיכומיו, טענה חדשה אשר לא הועלתה על ידו בעבר, כי מדיניות הוועדה בשכונת נוף כנרת היא מדיניות של נופש ומגורים. טענה זו לא פורטה ולא גובתה באסמכתאות.

כאמור, מטעם המבקשת העידו בדיון הפקח והשכן.
הפקח העיד בדיון כי מתוקף תפקידו כפקח שיטור עירוני של עיריית צפת, הגיע לווילה בעקבות קריאה במוקד על רעש. הוא העיד שכאשר הגיע לווילה כבר לא היה רעש, הוא נפגש עם אורחים שטענו כי הם חברים של הבעלים. עלפי עדותו, מתלונות השכנים ומהשלטים בבריכה עליהם היה רשום "אורח יקר" הוא הסיק כי במקום מופעלת וילת אירוח.
הפקח העיד כי במסגרת תפקידו הוא התבקש לסייר בשכונת נוף כנרת פעמים נוספות מהסיבה שישנן הרבה תלונות על וילות אירוח בשכונה ולהערכתו הוצאו כבר 8 צווים להפסקת שימוש באזור זה .
השכן טען בעדותו בדיון כי המקום מנוהל כבית מלון ולא כבית מגורים. השכן העיד כי הוא עצמו ראה ההתנהלות . לדבריו קיים במקום רעש של ילדים וצרחות התלהבות מן הבריכה. לדבריו רעש זה מאפיין ילדים אשר באים למקום בפעם הראשונה ולא לכאלה הבאים שוב ושוב וכבר "רגילים לחוויה".
לדבריו מקומות החנייה ברחוב תפוסים עד אפס מקום בשל ריבוי האורחים, כמות האשפה חורגת מן הכמות לה נועדו פחי האשפה המוצבים במקום , לשימוש ביתי וסביר ובנוסף תיאר התנהגות אנשים הנצמדים להגברה ולקריוקי.
במהלך הדיון הראה השכן לבית המשפט תמונות במכשיר הטלפון הנייד שלו, לתמיכה בטענותיו בדבר כמויות האשפה הנוצרות במקום וכמות כלי הרכב החונים ברחוב . בעדותו טען כי התמונות הנן ממועד מאוחר למועד הוצאת הצו וכי המבקשת סירבה לקבל ממנו את התמונות ולצרפן לתיק בטענה אז כי למייצג מטעמה, קיים ניגוד עניינים בתיק.
בהתאם להחלטתי בדיון, המבקשת הגישה לתיק את העתק תקנון תב"ע ג/4285 החלה על המקרקעין, לפיו השימוש המותר במקרקעין נשוא בקשה זו, הוא למגורים בלבד. בתכנית מפורטים שטחים נפרדים המיועדים למלונאות והארחה. אין בתכנית ייעוד לווילות אירוח בשכונות מגורים.
המבקשת פתחה את סיכומיה בטענה כי בשל התמשכות ההליכים, נהנה המשיב שלא בצדק מן האפשרות להשתמש במקרקעין המיועד למגורים, למטרות אחרות והוא ממשיך להפעיל את המקום כעסק ולשאת רווחים ללא הפרעה.
בסיכומיה התייחסה המבקשת לטענת המשיב בבקשה לביטול הצו ולעדות עמנואל בנוגע להשכרת הוילה באמצעות אתר airbnb ועמדה על ייעודו של האתר המשמש כמתווך בין שוכרי דירות נופש לבין בעלים או משכירים של דירות כאלה תמורת עמלת תיווך מהתשלום בעבור העסקה המתבצע ת באמצעות האתר.
המבקשת הדגישה שאתר airbnb אינו עוסק בהחלפת דירות אלא בהשכרה בלבד.
המבקשת טענה בסיכומיה כי המשיב ועמנואל אביו, אישרו כי הם אינם מת גוררים במקרקעין אלא משכירים הווילה לתקופות קצרות לאחרים . לטענתה, ב כל מקרה, גם שימוש "מעורבב" בין מגורים לנופש, אינו מותר.
לטענת המבקשת בסיכומיה, יש לסלק על הסף את הבקשה לביטול הצו וזאת מן הטעם שהמשיב לא התייצב לשני הדיונים שנקבעו בעניינו ולא נחקר על תצהירו. בנוסף, עמנואל אביו לא הגיש בקשה לביטול הצו במסגרת הזמנים הקבועים בדין ולכן יש לסלק גם את בקשתו.
המבקשת צרפה פסיקה רלוונטית בנוגע למונח "שימוש למגורים", ככזה המכוון לשימוש של קבע או לכל הפחות להשכרה של מספר חודשים, ולא להשכרה של ימים בודדים בלבד.
בנוסף התייחסה המבקשת לאכיפה בענייננו בהתאם לתיקון 116 לחוק התכנון והבניה שמטרתו לייעל את הכלים המאפשרים סילוק והפסקה של בניה ושימוש בלתי חוקיים.
לטענת המבקשת, בהתאם לרוח התיקון, יש לנהוג במשורה בביטולם והתלייתם של צווים מנהליים ושיפוטיים שכן המשמעות היא שהעבירה ממשיכה להתרחש לעיני כל תוך פגיעה בוטה וישירה בשלטון החוק.
המבקשת ציינה כי מעדויות המשיב ואביו ברור כי בכוונתם להמשיך ולהפעיל את וילת האירוח ולהשכירה לאורחים שונים תוך שימוש בווילה בניגוד לתנאי התכנית . המבקשת הפנתה לפסיקה הקובעת כי כל עוד לא קיים היתר לשימוש חורג ראוי שבית המשפט יורה בצו על הפסקת השימוש המתבצע שלא כדין ואיסור המשכו.
לעניין טענת המשיב לאכיפה בררנית, המבקשת ציינה בסיכומיה כי למשיב הומצאה רשימה של תיקים נוספים המתנהלים כנגד וילות אירוח בתחומי הועדה המקומית. לטענת המבקשת מדובר בתיקים אשר באופן דומה למקרה כאן, נפתחו בעקבות תלונות של שכנים על רעש, הכבדה על תשתיות ויצירת לכלוך רב, הנובע מהשימוש למטרת אירוח.
לטענתה תלונות אלה טופלו על פי סדר העדיפויות אשר נקבע על ידי הוועדה.
המבקשת צרפה לסיכומיה כאמור, רשימה של תיקים בהם כבר הוצאו צווים שיפוטיים על שימוש חורג למטרות אירוח בתחום אחריותה וציינה שאחד מהם אף הגיע לפתחו של מותב זה.
מכאן טוענת המבקשת כי המשיב לא עבר את המשוכה העובדתית הנדרשת להוכחת טענתו לאכיפה בררנית. עוד טוענת המבקשת, כי המשיב לא הציג בדל של ראיה לטענותיו בדבר אכיפה משיקולים זרים ובררניים, אלא הסתפק בטענה כללית בדבר "מוצאם" של בעלי הווילות לאירוח כמכנה משותף.
לסיכום טענותיה בסיכומים פנתה המבקשת לביטול התליית צו הפסקת השימוש, הותרת הצו על כנו וכלשונו וחיוב המשיבים בהוצאות בשל זימונם המיותר של העדים, אופן ניהול ההליך המתמשך שנועד להמשיך את השאת הרווחים הכספיים במהלך תקופת התליית צו הפסקת השימוש.

דיון והכרעה:
לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי לנכון לקבל הבקשה, לדחות טענות המשיב ולהורות על כניסתו לתוקף של צו הפסקת השימוש לאלתר, מן הנימוקים כמפורט להלן.
אין מחלוקת כי ייעוד המקרקעין על פי התכנית החלה במקום הוא למגורים בלבד. אין מחלוקת בדבר העובדה כי הווילה היא בית מגורים בבעלותו של המשיב , המתגורר יחד עם הוריו ואחיו, בבית הוריו בירושלים.
בנוסף, אין חולק כי השימוש הנעשה בוילה הוא בעיקר בסופי שבוע ובחופשים לצרכי אירוח משפחת המשיב ומשפחתו המורחבת ו כן לצורך השכרה קיצרת טווח, למשפחות המבקשות להתארח דרך אתר Airbnb.
סלע המחלוקת כאן נעוץ בפרשנות הצדדים למונח "שימוש למגורים".
המבקשת טוענת כי ככל שמתבצעת במקום תחלופה של מתארחים לתקופות קצובות ובתשלום, ענייננו ב"ווילת אירוח" לצורכי נופש ובילוי.
מנגד טוען המשיב, כי מדובר בבית פרטי אותו הוא משכיר למגורים כאשר תקופת השכירות אינה משנה את ייעוד הבית.

המסגרת הנורמטיבית:
מהו בית מגורים
על ההבדלים בין "דירת נופש" או אירוח ובין "בית מגורים", עמדה הפסיקה לא אחת.
במסגרת עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע ( 7.12.06), דנה השופטת פרוקצ'יה בשאלה האם פרשנות המונח "דירת נופש" עולה בקנה אחד עם "מגורים רגילים" (הדגשות שלי, ר.פ.):
"... את המונח "דירות נופש" יש לפרש על פי הניסוח המילולי והן על פי התכלית - הסובייקטיבית והאובייקטיבית כאחת - כדירות שנועדו לשימוש ציבורי למטרות נופש. שימוש זה שולל מגורים רגילים דרך קבע במתחם".

על פרשנות המונח דירת נופש אל מול "בית מגורים" בתכנית המתאר, עמדה כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות במסגרת עע"מ 8411/07 מעוז דניאל בע"מ נ' אדם טבע ודין- אגודה ישראלית להגנת הסביבה ( 28.1.10), פסקה 18 (הדגשות שלי, ר.פ.):
"דירת נופש מיועדת כידוע למטרות הבראה, מנוחה ומרגוע והיא משמשת לבילוי של חופשה וקיט לפרק זמן קצוב. לעומת זאת דירת מגורים היא דירה בה מנהל אדם את שגרת חייו ובה הוא מתגורר דרך קבע במשך רוב ימות השנה".

במסגרת ע"א 1046/12 פרדריק חכים נ' מנהל מיסוי מקרקעין נתניה ( 21.1.14) פסקה 30, קבע כב' השופט י' עמית:
" התפישה המקובלת כורכת איפוא "דירת מגורים" עם מגורי קבע, ו"דירת נופש" עם מגורי ארעי, כך שדירה אשר לא ניתן להתגורר בה דרך קבע, אין לראותה כ"דירת מגורים".

צו הפסקה שיפוטי
כידוע, צווים שיפוטיים לפי חוק התכנון והבניה, אינם מהווים סנקציה עונשית, אלא מטרתם היא להפסיק את הפרתן המתמשכת של הוראות החוק, מוקדם ככל הניתן. (ע"פ 5584/03 פינטו נ' עירית חיפה (1.12.04) ; רע"פ 47/07 מור נ' ו' מקומית גבעת אלונים (14.6.2007 )).
בנוסף ונקבע לא אחת, כי התכלית היא למנוע המשך ביצוען של עבירות והמשך הפקת רווח כלכלי מהן (רע"פ 3584/11 יד שלום נ' ו' מקומית חבל מודיעין (17.7.11); רע"פ 707/17 נבון נ' מ"י (19.3.17) ).
עוד נקבע כי אם תהיה הדרך להשגת הצו רצופה מכשולים וקשיים, יימצא הסעיף ריק מתוכן, ובלתי מועיל (עפ"א (מרכז) 43805-12-10 מ"י נ' יד שלום (24.3.11) .
כידוע, ביום 25.10.17 נכנס לתקפו תיקון 116 לחוק, אשר מכוחו הוחלף פרק י' שעניינו פיקוח אכיפה ועונשין. במסגרת התיקון לחוק נוספו כלי אכיפה שונים ולצד זה נערכו שינויים משמעותיים בנוגע לסוגי הצווים שניתן לנקוט בהם כנגד עבירות הבנייה, התנאים למתן הצווים והאפשרות לעתור לביטולם.
סעיף 236 לתיקון, קובע שינויים משמעותיים בעניינו של צו הפסקה שיפוטי, בהשוואה לדין הקודם, זאת בכמה היבטים בעלי משמעות רבה:
" 236.
א) בוצעה עבודה אסורה או שנעשה שימוש אסור, רשאי בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג), לבקשת תובע, לצוות על הגורמים המנויים בסעיף 243(ג) או (ו), לפי העניין, על הפסקת העבודה האסורה או השימוש האסור, או לתת צו לסגירת הבניין או המקום (בסימן זה – צו הפסקה שיפוטי).
(ב) בית המשפט המוסמך כאמור בסעיף קטן (א) לא ייתן צו הפסקה שיפוטי אלא אם כן נוכח שיש בידי מבקש הצו ראיות לכאורה לביצוע עבודה אסורה או שימוש אסור, לפי העניין.
(ג) מתן צו הפסקה שיפוטי אינו מותנה בנקיטת הליכים נוספים לפי פרק זה."
בחינת הסעיף מעלה כי המחוקק קובע הסדר חוקי שונה מקודמו, בשני היבטים עיקריים: א) משך תוקפו של הצו, ב) נטל ההוכחה המוטל על מבקש הצו, כפי שיובהר להלן.
משך תוקפו של הצו - על פי התיקון, צו הפסקה שיפוטי אינו מוגבל לתקופה מסוימת, ואינו תלוי בנקיטת הליכים נוספים.
אמנם, גם קודם לתיקון נקבע בסעיף 239(א) כי רשאי בית המשפט לצוות על הפסקת עבודה או שימוש אסורים, בין אם הוגש כתב אישום ובין אם לאו. ואולם על פי ההלכה הפסוקה המקובלת אז, הצו היה בעל אופי של סעד זמני, לתקופה קצובה, עד להגשת כתב אישום, ועל כן נדרש מבקש הצו להראות לכל הפחות קיומו של נאשם פוטנציאלי (רע"פ 631/06 אשר נ' מ"י (23.1.06); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה (1.12.04) ), לפיכך ברור היה כי אין המדובר בצו קבוע.
לעומת זאת, ע"פ הוראות התיקון לחוק, מתן צו הפסקה שיפוטי אינו מותנה בנקיטת הליכים נוספים כלשהם, ומכאן נובע כי לא אומצה ההלכה הפסוקה, אלא תחת זאת, יצר המחוקק כלי אכיפה עצמאי, שאינו תלוי בשום אופן בנקיטת הליכים נוספים.
(ראו: הצעות חוק הממשלה 1074 כ"ו תמוז התשע"ו- 1.8.16, עמ' 1434 ).
נטל ההוכחה המוטל על המבקש - על פי התיקון, לא יינתן צו הפסקה שיפוטי אלא אם שוכנע בית המשפט כי קיימות "ראיות לכאורה" לביצוע עבירות. זהו חידוש והכבדה על מבקש הצו שכן קודם לתיקון לחוק, חלה ההלכה הפסוקה לפיה די היה ל מבקש הצו לעמוד בנטל הוכחה מינימאלי של ראיות קלושות לביצוע בנייה או שימוש אסורים (ע"פ 47/07 הנ"ל; עפ"א (מרכז) 43805-12-10 הנ"ל).
ראו לדוגמא החלטה אשר ניתנה לאחר כניסת התיקון לחוק לתוקף, במסגרתה נערך דיון מעמיק בסוגיה:
בב"נ 20305-04-18 ועדה מקומית לתכנון ובנייה שהם נ' לקידום פרויקטים באיכות הס ואח', (29.5.18), כב' השופטת גלט.

מן הכלל אל הפרט
לאור הפסיקה לעיל ולאור תצהירי המשיב ו מן העדויות בדיון, הגעתי למסקנה כי בווילה בבעלות המשיב ולמעט שימוש עצמי של המשיב בעצמו ולכל היותר ולצורכי דיון זה אף שימוש של הוריו ואחיו , לא נעשה שימוש למגורים , על פי תכלית המונח "למגורים", כקבוע בתכנית החלה על המקרקעין.
המשיב כלל לא הופיע בפני.
המשיב הנו בחור צעיר אשר לדברי אביו עמנואל, אך התגייס לצה"ל או עתיד להתגייס בתקופה הקרובה. המשיב אינו מתגורר במקום בדרך קבע ואינו מנהל בבית את שגרת חייו. לא הוא לא הוריו ו לא מי מאחיו. אין חולק כי הווילה הושכרה למגורים ארעיים לתקופות קצובות, בעיקר בסופי שבוע וחופשות למשפחות שונות למטרות בילוי ונופש.
כעולה מן הדיון בפני ולעניות דעתי, המבקשת עמדה בנטל ההוכחה כמפורט לעיל, בכל הנוגע להוכחת "ראיות לכאורה" בדבר השימוש האסור.
ומכאן מסקנתי כי המשיב עושה שימוש בווילה בניגוד לדין , בעצמו ו/או באמצעות אביו.
אין חולק כי המשיב נהנה עד עתה מהתליית הצו.
מכאן ובהתאם לעקרונות המפורטים בפרק המישור המשפטי, הרי שאחת מתכליות הצווים השיפוטיים היא למנוע המשך ביצוען של עבירות והמשך הפקת רווח כלכלי מהן.
ראו למשל: רע"פ 3584/11 יד שלום נ' ו' מקומית חבל מודיעין (17.7.11) .

אני סבור כי קיים אינטרס ציבורי לפיו על רשויות האכיפה לפעול כנגד כל וילות האירוח בשכונת נוף כנרת, גם אם אלה לא מפריעות מנוחת השכנים, כל עוד אין בידי מפעיליהן, היתר לשימוש החורג.
בכל הקשור לטענות המשיב בדבר "אכיפה בררנית" כנגדו בניגוד לאי אכיפה כנגד וילות אירוח אחרות בשכונת נוף כנרת בצפת, אציין כי לדעתי אין כל משקל לטענות מסוג זה, במסגרת הבקשה כאן. ראו עמדתי בעניין זה במסגרת החלטות שנתתי לאחרונה במקרים דומים : בב"נ (צפת) 69090-01-18 הועדה המקומית לתכנון צפת נ' גולדגרבר ואח' (15.7.18) ), ובב"נ (צפת) 44630-04-18 ועדה מקומית עיריית צפת נ' ממן ואח' (1.11.18).
בנוסף יוער כי בית המשפט כאן חתם בתיקים אחרים על מספר צווים שיפוטיים לבקשת המבקשת, דוגמת הצו כאן.
עוד אציין כי על אף האמור, סבור אני כי עלה בידי המבקשת להראות קיומן של פעולות אכיפה המתקיימות בתחומה במקרים דומים או אחרים , בהתאם למכתב המצורף לסיכומיה.
לעניין בקשת המבקשת לחיוב המשיב בהוצאות, אציין כי למבקשת תרומה גדולה משל עצמה להתמשכות ההליך לרבות מספר בקשות לדחיית דיון אשר הוגשו בהסכמתה.
משכך, אני דוחה את הבקשה לחיוב המשיב בהוצאות.

סוף דבר
אני מורה על ביטול התליית צו הפסקת השימוש וכניסתו של הצו לתוקף באופן מידי.

המזכירות תמציא החלטה זו לב"כ הצדדים, בדחיפות.

ניתנה היום, י"ג כסלו תשע"ט, 21 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.