הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה 28

בפני
כב' השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע

מבקש/משיב

אריאל שרון

נגד

משיב/מבקש

דוד אבודרהם

החלטה

לפני בקש ת המבקש לביטול פסק הבור רות שניתן בידי בית הדין "ארץ חמדה" (להלן: בית הדין) ביום 18.10.20 (להלן: פסק הדין) והושלם בפסק דין משלים שניתן ביום 3.11.20 (להלן: הפסק המשלים).

מנגד הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הדין והפסק המשלים. הדיון בבקשות אוחד והצדדים השלימו טיעוניהם בעל פה.

בבקשת הביטול נטען כי נפלו בפסק הדין פגמים יסודי ים ומהותיים המחייבים את ביטולו.
נטען, כי התקיימו עילות הביטול הבאות: הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם הבוררות; לא ניתנה לבעל דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו; ת וכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור; קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.
נטען כי נשוא הפסק הינו חיוב המבקש בפיצויים למשיב אשר תבע את המבקש לפצותו בסכום של 90,000 ₪, זאת בשל התלונות שהגיש המבקש נגדו במשטרת ישראל בשל שורה של מעשים שעשה ובעיקר בשל תלונה בגין תקיפה, שלטענתו , הכתימה את שמו.
נטען כי תביעת המשיב הוגשה אך ורק בשל פרסום על דרך הגשת תלונות למשטרת ישראל ולא בגין שום פרסום אחר – לא פניה לקהל הרחב, לא פרסום ברשתות החברתיות, ולא בכל אופן או אפיק אחר.
נטען כי המבקש נענש רק משום כך שהוא הגיש תלונה בתום לב נגד המשיב, זאת בשל חשד לביצוע עבירה פלילית ובשל עוולות מתמשכות שהמשיב עשה או ניסה לעשות.
נטען כי המבקש חויב על פי פסק הדין בתשלום פיצויים למשיב בסך 25,000 ₪ רק בשל הגשת תלונה.
נטען כי באמצע חודש מאי 2017 החליט המשיב לקחת למבקש את המבנה שהמבקש רכש, להצר את צעדיו, ולעשות שורה ארוכה של מעשים כדי לדחוק את רגליו של המבקש. המבקש לא שתק והעז להגיש תלונה בשל כך שהוא אוים בידי המשיב ובשל כך שהמשיב נקט נגדו כוחנות, ניתק את הבית שבחזקתו ממים וחשמל וגם נדחף על בטנו כאשר נכנס לבית בניגוד לרצונו. נטען כי אילולא התערבות המשטרה, הגשת התלונות ומתן צו עשה למניעת הטרדה מאיימת אין לדעת היכן הדברים היו נעצרים.
נטען כי בפסק הדין נטל על עצמו בית הדין לדון במכלול התלונות למשטרה שסבבו לאירוע שאירע ביום 17.5.17, הגם שבית הדין לא נדרש לכך בכלל.
בית הדין הגיע למסקנה כי התלונה בעניין האיומים, היא תלונת שווא, קרי שהיא שקרית ובלתי מבוססת, הגם שהיא מושתת על מכתבו של המשיב והגם שהבסיס העובדתי של התלונה לא היה שנוי במחלוקת.
בית הדין גם קובע בפסק הדין כי החיוב בפיצויים בפועל, נעשה בשל "ההקשר וריבוי התלונות". כלומר המבקש נדרש לשלם פיצויים לא בשל תלונת שווא (לפחות לא רק בשל תלונת שווא) אלא בעיקר בשל ההקשר וריבוי התלונות ובכך, למעשה, בית הדין בעצם מודה בכך שהמבקש חויב לא רק בשל הגשת התלונה בעניין האיומים. בנוסף, בית הדין לא מפרט מהו בדיוק אותו הקשר ומהן התלונות האחרות אשר בגינן הוא חויב.
מפסק הדין לא ברור האם ההנמקה העיקרית של החיוב הייתה בגין תלונת השווא, המבוססת על מכתב איום, שאין חולק שהוא נשלח, או שמא חיוב בשל איזו תחושה של בית הדין.
נטען כי התלונה לא הוגשה בחלל ריק אלא בשל שורה של מעשים שהמשיב ביצע: איים כי ייקח את הבית; דרש מהמבקש תשלום של 600,000 ₪ מעבר לעלות המבנה ומעבר ל 50,000 ₪ נוספים שהוציא באמתלה כלשהי אחרת. לעניין זה נטען כי המשיב מעולם לא הכחיש או הסתיר כי איים על המבקש שאם לא ישלם 600,000 ₪ הוא ימכור את הבית. המשיב התכוון להוציא איומו לפועל ואם המבקש לא היה פועל למנוע זאת ממנו, הוא היה פועל למימוש תכניתו. המבקש מציין עוד כי הוא הגיש במשטרה תלונה על הסגת גבול, כאשר בשלב זה שילם המבקש את מחירו המלא של המבנה ואף נקבע בהסכמים כי רק המבקש אחראי בלעדית למבנה שהיה בחזקת המשיב מיום הרכישה. בנוסף, הגיש תלונת אמת על איומים. המבקש גם קבל על כך שבזמן ששהה במשטרה בלילה שבין 17.5-18.5, הורה המשיב לעושי דברו לנתק את הבית מאספקת מים וחשמל.
נטען כי בית הדין ניתח בפסק דינו את כל יתר התלונות שהגיש המבקש, לרבות העתירה לבית המשפט למניעת הטרדה מאיימת ו לרבות תלונת המבקש בגין תקיפה ומצא כי לא היה בה ן כל דופי ולא היה בהם מאומה שיכול להשתית את חיוב המבקש בפיצויים.
נטען כי הבסיס העובדתי שבתלונה זו מעוגנים במכתב ששיגר המשיב למבקש, במסרון טקסט, במסרון ווטסאפ ובדואר רשום מיום 15.5.17 אשר בו המשיב אומר במפורש כי (בנוסף לסכומים ששילם כבר המבקש) מחויב המבקש לשלם תוספת (שלא מעוגנת בשום התחייבות) בסך 600,000 ₪ וכי אם המבקש לא יעשה כן, המשיב ימכור את הבית.
בהקשר זה, נטען כי לאור תלונת האמת עומדת למבקש הגנת "אמת דיברתי".
נטען כי הענשת אזרח בישראל לרבות הענשה אזרחית של חיובו בהוצאות כבדות משקל, רק משום כך שהוא" העז" להגיש תלונת אמת במשטרת ישראל על אירוע בו מתעורר חשד פלילי, נוגדת את תקנת הציבור.
עוד נטען כי בית הדין לא החיל את ההגנות הקבועות בחוק איסור לשום הרע, זאת על אף שהוא הביע את עמדתו העקרונית כי החוק מחייב גם את בית הדין.
נטען כי התיק המשטרה נסגר בשל "חוסר עניין לציבור" לאחר שהחוקר אכן התרשם כי יש בסיס עובדתי לאישום נשוא התלונה.
בית הדין סטה מהמחלוקת שנמסרה להכרעתו, פטר את המבקש מאחריות לכל העניינים אשר נידונו בפועל, כגון תלונה על ההדיפה, קרי תקיפה, אך נטפל לעניין צדדי שכלל לא נדון.
בית הדין לא פסל את דברי ההלל והשבח בהם התהדר המשיב, זאת על אף בקשת המבקש. באמצעות דברים אלה ביקש המשיב לקנות את ליבו של בית הדין.
למרות שבית הדין קבע שנושא סירובו לבטל את התלונה בגין אלימות אינו בסמכותו, בכל זאת המבקש "נענש" על כך שלא ביטל את התלונה.

בכתב התשובה לבקשה נטען כי יש לדחות על הסף את בקשת המבקש להורות על בטלותו של פסק הבורר מיום 11.4.19 ושהושלם ביום 15.1.20, ו יש להורות על אישורו של פסק בורר זה בנוסף לפסק הבורר החלקי שאושר ע"י ביהמ"ש לאור בקשת המבקש ביום 15.1.20 (מספר הליך 42622-08-19).
נטען כי המבקש העלים מבית המשפט מידע מהותי תוך הסתרה מקוממת של עובדות מהותיות .
נטען כי הצדדים חתמו על הסכם חברות במיזם אידיאולוגי, שאינו כלכלי, לצורך בניה מרוכזת של בתים בהתיישבות בשכונה הצפונית ביישוב צופים שבשומרון.
במסגרת ההסכם חתמו הצדדים על תניית בוררות בכל מקרה של חילוקי דעות אצל בורר מוסכם – "בית הדין הרבני לענייני ממונות בקדומים" . כאשר החל הסכסוך בין הצדדים והמשיב פנה לבורר המוסכם על פי הסכם הבוררות, המבקש לא הופיע בפני הבורר למרות מספר הזדמנויות שניתנו לו.
כאשר המשיב הבחין שהמבקש לא מופיע בפני הבורר, ביקש המשיב סעד זמני מהבורר וקיבל. משלא ביצע המבקש את החלטת הביניים של הבורר, הוציא הבורר החלטה חדשה ביום 6.6.17. המבקש גרר את המשיב במשך 4 שנות דיונים בשלוש ערכאות שונות: האחת, בית הדין בקדומים אליו מאן המבקש להתייצב חרף תניית הבוררות . השניה, בית הדין "ארץ חמדה" שנבחר ע"י המבקש כחלופה לבית הדין בקדומים, זאת לאחר שהמשיב הסכים לדרישתו של המבקש להתדיין שם למרות החתימה על ההסכם הבוררות ולפנים משורת הדין כדי לפתור את הבעיה בדרכי שלום. בהמשך לכך, ביום 12.6.17 חתמו הצדדים בשנית על הסכם בוררות בבית הדין ארץ חמדה.
הדיון הראשון בפני בית הדין התקיים ביום 28.9.17, מאז התקיימו במהלך השנים למעלה מ-10 דיונים ארוכים ומתישים, כולל דיוני הוכחות וסיכומים, ולבסוף ניתן פסק דין.
ביום 11.4.19 ניתן פסק בורר חלקי. המבקש הגיש לבית המשפט בקשה לאישור הפסק, המשיב לא הגיש התנגדות לבקשה והבקשה אושרה.
נטען, כי באותו הפסק נכתב כך: "הנתבע יפנה למשטרה וימחק את כל התלונות שהגיש נגד התובע, ויבטל את הצו למניעת הטרדה מאיימת, וזאת בתוך 30 יום מהמועד הנקוב על גבי פסק הדין. לאחר מכן ניתן את הכרעתנו בנושא תביעת התובע לפיצוי על לשון הרע."
למרות זאת ועל אף שהמבקש ביקש את אישור הפסק בעצמו, טוען המבקש כעת כי הבורר פעל כנגד תקנת הציבור.
ביום 15.1.20 נתן בית הדין פסק דין בגין הוצאת שם רע. בפסק הדין נקבע שעל המבקש לשלם סך של 10,000 ₪ למשיב, ואם לא יבטל את התלונה בתוך 14 יום, יחויב בעוד 10,000 ₪ וכן בתוספת של 500 ₪ לכל יום של עיכוב עד 30 יום ומקסימום עד 35,000 ₪. ברם, המבקש לא פנה לביהמ"ש בבקשה לביטול פסק בורר, אשר לשיטתו ניתן בחוסר סמכות, אלא המבקש פנה לערעור כנגד פסק הדין (הערכאה השלישית במספר).
ביום 18.10.20 נתן בית הדין את החלטתו בפסק הדין בערעור על החלטת הבורר ועל אף כל התהליך , שנמתח מעבר לכל הגיון סביר, טוען המבקש כעת לחוסר סמכות של הבורר.
התייחסות המשיב לעילות בקשת הביטול מטעם המבקש:
הבורר לא חרג מסמכותו הנתונה לו לפי הסכם הבוררות – הבורר פעל בסבלנות אין קץ במהלך כ-10 דיונים שהתנהלו בפניו, וכן הערעור שהגיש המבקש כאמור. נטען כי בכל ערכאה התנהלו דיונים וחקירות ונכתבו סיכומים ורק לאחר כל אלו ניתן פסק הדין.
הבורר דן בכל הנושאים שהועלו בדיונים ובכתבי בית הדין ועל כך חתמו הצדדים בשטר הבוררות ובוודאי שהבורר לא חרג מסמכותו.
המבקש פנה לבית המשפט לאשר את פסק הדין החלקי ואכן הוא אושר . כעת לאחר שהבורר נתן את פסק דינו בנושאים שאושרו על ידי ביהמ"ש טוען המבקש כי הבורר פעל ללא סמכות .
נטען כי ההחלטה של בית הדין לפצות בעילה של לשון הרע ניתנה בגין מכלול של נושאים. הבורר הגיע למסקנה כי לא היה שום אמת בטענות המבקש ולכן אין למבקש להלין אלא ע ל עצמו.
בית הדין ירד לחקר האמת, ראה סרטונים, עבר על החקירות בדיוני הוכחות והגיע למסקנות שאליהן הגיע.
ניתנה למבקש הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו במשך 4 שנים שבה ן התקיימו מעל 10 דיונים, הוכחות, סיכומים וערעור שהגיש המבקש.
לעניין הטענה כי תוכנו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור – נטען כי איך ייתכן שהגיש המבקש בקשה לבית הדין לאשר פסק בורר חלקי שבו מדובר בדיוק גם על פסק הדין הסופי וכן על התלונה במשטרה ובית המשפט נתן אישור לפסק. לא יעלה על הדעת שבית המשפט ייתן אישור פסק בורר כפסק דין הנוגד את תקנת הציבור.

דיון
לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בית הדין ובטענות הצדדים, מצאתי כי כל טענות המבקש הינן טענות ערעוריות גרידא, שאין בהן עילה לביטול פסק בורר לפי חוק הבוררות.

בפסק הדין הראשון בתביעה שכנגד של המשיב נגד המבקש, קבע בית הדין לאחר צפיה בסרטון ושמיעת העדויות, כי לא התבצעה תקיפה של המבקש ע"י המשיב ועל כן הורה למבקש לבטל את התלונה , ובפסק הדין השני קצב לכך מועד תוך חיוב בפיצוי מדורג ככל שלא תבוצע ההחלטה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור, בקשתו התקבלה והעניין נדון מחדש בפני ערכאת הערעורים של בית הדין, תוך שהצדדים שטחו טענותיהם והותר להם להציג מסמכים נוספים מתיקי המשטרה. מעצם הגשת הראיות והמסמכים אודות כלל התלונות שהוגשו ע"י המבקש נגד המשיב, עולה הסכמת הצדדים כי בית הדין ידון במכלול התלונות.

בית הדין לערעורים, בהרכב תלתא , סקר באריכות את האירועים והראיות שהוצגו לפניו ואת סעיפי החוק הרלוונטיים, וקבע כי לגבי נקיטת אלימות (דחיפה) מצד המשיב כלפי המבקש, מסר המבקש גרסה כוזבת, וכן קבע כי הגשת התלונה למשטרה על ידו לגבי סחיטה באיומים היתה תלונת שווא כוזבת ביודעין שהתייחסה למכתב התראה משפטי מצד המשיב, ועל כן אין הגנת חוק איסור לשון הרע לגבי הגשת תלונה בתום לב לרשות מוסמכת חלה עליה. קביעה זו תואמת את הדין החל, שכן ההגנה של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע על הגשת תלונה לרשות מוסמכת אינה מוחלטת אלא כפופה לדרישת תום הלב, שבית הדין קבע כי לא התקיימה במקרה דנן. לפיכך אין יסוד לטענה כי פסק הדין נוגד את תקנת הציבור.

מבחינת ההתנהלות הדיונית, לא נפל כל פגם המצדיק ביטול פסק הדין.

לפיכך אני קובעת כי המבקש לא הראה כל עילה על פי חוק הבוררות לביטול פסק הדין.

אני מאשרת את פסק הדין ואת הפסק המשלים של ב ית הדין לערעורים, ודוחה את הבקשה לביטולם .

המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 3,000 ₪.

ניתנה היום, כ"ד טבת תשפ"ב, 28 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.