הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה 12

בפני
כב' השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע

תובעים

  1. יוסף צבי רוחמקין
  2. צחרה רוחמקין

נגד

נתבעים

  1. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
  2. יצחק מזרחי

החלטה

בפני בקשת הנתבע 1 (להלן: הבנק) לסילוק התובענה על הסף .

במסגרת התביעה עותרים התובעים לקבלת צו הצהרתי הקובע שהם דיירים מוגנים בבית מגוריהם שבעיר אלעד (להלן: הנכס), ושכל ההגנות שבסעיפים הרלוונטיים בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 (להלן: חוק ההוצל"פ), פקודת פשיטת הרגל, תש"ם - 1980 ו/או כל הגנה אחרת על פי כל דין, חלות בעניינם כנגד מימוש המשכון על הנכס, הרשום לטובת הנתבעים.

התובעים הם זוג נשוי ובעלים של עסק לנגרות ולמטבחים. בשנת 2008 קיבלו התובעים הלוואה בסך 328,000 ₪ מה בנק למחז ור משכנתא על הנכס וחתמו על שטר משכנתא המשעבד את הנכס לבנק.

התובעים טוענים כי בעת חתימה על הסכם המשכנתא, הם הוחתמו ללא ידיעתם והסכמתם ומבלי שהוסבר להם, על שני נספחים נלווים שמהותם היא וויתור על זכויות המוקנות להם מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ו/או סעיפים 38-39 לחוק ההוצל"פ. במהלך שנת 2011, משנקלעו התובעים לקשיים כלכליים ולא עמדו בתשלומי המשכנתא, נפתחו כנגדם הליכי כינוס ע"י הבנק (תיק הוצל"פ 01-XX869- 11-1) וניתן צו פינוי לנכס ולמימושו ביום 10.7.12.

במסגרת התובענה עותרים לקביעה כי קיימות לזכותם הגנות מכח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר ו/או סעיף 38 לחוק ההוצל"פ ו/או סעיף 86 לפקודת פשיטת הרגל, המונעות מהבנק למשש את המשכנתא הרשומה לטובתו על הנכס, ושהינם דיירים מוגנים בנכס .

הבנק טען לסילוק התובענה על הסף בגין התיישנות ושיהוי, השתק עילה/פלוגתא, מעשה בית דין, חוסר תום לב ואי נקיון כפיים, ואי תשלום הוצאות שנפסקו לחובת התובעים בתובענה קודמת.

ראשית נדרשתי לטענה בדבר קיומו של השתק פלוגתא/עילה, אשר אם תתקבל, תייתר את הדיון בשאר הטענות .

לאחר בחינת מלוא טענות הצדדים וההליכים המשפטים הקודמים שהתנהלו ביניהם בעניין נשוא התובענה, מצאתי לקבל את טענותיו של הבנק, כפי שאפרט להלן.

כאמור, משלא עמדו התובעים בתשלומי המשכנתא, נפתח תיק ההוצל"פ למימוש המשכנתא כבר בשנת 2011, מונה כונס נכסים לנכס וניתנו במסגרת התיק חמישה צווים לפינוי הנכס, כאשר הפינוי נדחה שוב ושוב בגין למעלה מ-50 בקשות שהגישו התובעים לרשם ההוצל"פ במטרה למנוע את הליכי הפינוי . בכל ההליכים הנ"ל, התובעים מעולם לא העלו טענות כי לא הוסבר ה להם המשמעות של ויתו ר על ההגנות של חוק הגנת הדייר וחוק ההוצל"פ אלא טענו טענה אחרת שלפיה, הם זכאים לדיור חלופי . העניין הוכרע שוב ושוב בהחלטות, שלפיהן התובעים ואף ילדיהם הקטינים, אינם זכאים לדיור חלופי מאחר שוויתרו על ההגנות של חוק הגנת הדייר וההוצל"פ בחתימתם על מסמכי הויתור ושהם מנועים מלטעון ל הגנת חוק הגנת הדייר וההוצל"פ מאחר שהם ויתרו עליה בחתימתם.

כך, בהחלט ת כב' הרשם מיום 12.4.12 נקבע: "פסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים 8002/02 בעניין הסידור החלופי צומצם וסוייג במספר פסקי דין מאוחרים (...) יתר על כן, בית המשפט העליון בע"א 232/10, קבע בהחלטה מיום 18.9.11 כי הערעור על פסק דינו של בית הדין לחוז ים אחידים יתקבל בכל הנוגע לסוגיית הדיור החלוף וקבע כי בכל הנוגע לחוזי הלוואה ישנים, קרי הלוואות מלפני 16.5.109, יכללו החוזים את הסעיפים המקוריים בעניין הוויתור על הסידור החלופי. מאחר ועל פי חוזה ההלוואה ומסמכיו וכן שטר המשכנתא נשוא התיק דנן, ויתרו החייבים על הגנות הדיור והסידור החלופי , יש לראות בוויתור זה כחל על הלווים (החייבים) ובני משפחותיהם לרבות הקטינים." (ההדגשות אינן במקור – נ' מ' ש').

התובעים לא הגיש ערעור וההחלטה הפכה חלוטה .

באותו הליך, גם כאשר כונס הנכסים הגיש תגובתו לעניין הסידור החלופי לקטינים וצירף את מסמכי הוויתור החתומים, התובעים לא העלו כל טענה באשר לאי הבנתם/אי הסכמתם לוויתור על ההגנות שבחוק, אלא בחרו לתקוף את כתבי הוויתור מהיבט של חוזים אחידים.

משנסיון זה לא צלח, הגישו התובעים בקשה נוספת לקבלת דיור חלופי, וזאת תוך התעלמות מכך שהעניין כבר הוכרע בהחלטה חלוטה של כב' הרשם. גם במסגרת בקשה זו לא העלו התובעים טענה כי לא הוסבר להם אודות הוויתור על הגנות דירת המגורים בעת נטילת ההלוואה, וכל שביקשו הוא דיור חלופי בהתאם לסעיף 38 לחוק ההוצל"פ.

ביום 18.5.14 ניתנה החלטת כב' הרשם שקבע : "לפני בקשת החייבים לקציבת דיור חלופי ועיכוב הליכי פינוי. לאחר שעיינתי בבקשה החלטתי לדחותה. במסגרת סעיף 11ב' להסכם ההלוו אה ויתרו החייבים על הגנת סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל. הסכם ההלוואה נחתם ביום 11.2.08 ולכן החייבים אינם זכאים לסידור חלוף בהתאם לסעיף 38(א1) לחוק ההוצאה לפועל שחל רק על הסכמי הלוואה שנחתמו לאחר 16.5.19."

התובעים הגישו בקשה נוספת ביום 16.4.14 לעיכוב הליך הפינוי ולמציאת סידור מגורים חלופי עבורם , תוך הסתרה כי מדובר באותן טענות שהעלו כבר בבקשות הקודמות והוכרעו במסגרת החלטה מפורטת מיום 20.1.14, והצליחו להביא לעיכוב הפינוי , כאשר יצוין שבבקשה התובעים מודים מפורשות שהם מודעים לכך שאינם זכאים לדיור חלוף מול הבנק (סעיף 3 לבקשה). ביום 7.8.14 ניתנה החלטת הרשם - " טענה זו (בדבר סידור חלוף – נ' מ' ש' ), במישור היחסים שבין הזוכה לחייבים, נדונה והוכרעה במסגרת שתי החלטות שניתנו בתיק זה (...) מן האמור לעיל עולה, כי לא היה מקום מלכתחילה לבטל את הפינוי כדי לברר סוגיה זו ולא ברור לי מדוע המבקשים העלו טענה זו (ראה סעיף 3 לבקשתם מיום 15.6.14) ולא הזכירו בבקשתם את החלטתי מיום 20.1.14." גם על החלטה זו לא ערערו התובעים והיא הפכה חלוטה.

זאת ועוד, במהלך ההליכים, הגישו התובעים בקשות נוספות לדחיית מועד הפינוי בטענה כי הם מבקשים להסדיר את חובם מול הבנק אך נקלעו לקשיים כלכליים מכיוון שקיים נושה נוסף (הנתבע 2), אשר גם לו שיעבוד על הנכס. מעיון בבקשות עולה כי התובעים מאשרים את קבלת ההלוואה מהבנק ושעליהם לפנות את הדירה, והם מסכימים שאם לא ייפרע החוב בתקופה שנקבעה, הם לא יתנגדו לצו הפינוי (נספחים ט"ז, כ"ב-כ"ה, כ"ז). כלומר, גם כאן לא הועלתה כל טענה כנגד ויתור התובעים על ההגנות, אלא ההפך, התובעים מודים בזכות הבנק לפנותם ומבקשים את דחיית הפינוי אך ורק בגין ההליכים המתנהלים בינם לבין הנתבע 2. גם בהתכתבות באמצעות הדוא"ל בין הבנק לבא כוחם של התובעים, עו"ד גרוסמן, הוא חוזר ומאשר כי התובעים ויתרו על דיור חלופי בהתאם להסכם ההלוואה ושטר המשכנתא (נספח י"ז, עמ' 2). בנוסף, במכתבים ששלחו התובעים לבנק לאחר פתיחת תיק ההוצל"פ כדי להסדיר את החוב, התובעים מודים בנטילת ההלוואה ומסבירים שנקלעו לקשיים כספיים ולכן מבקשים הקלה בתשלומים, ו מציינים שהם מודעים לכך שיפונו מהנכס אם החוב לא יוסדר (נספחים י"ד ו-ט"ו לתשובת ה בנק לכתב התביעה). כלומר, גם בפניות אלו, לא טענו התובעים שלא הוסבר להם ו/או שהם לא ידעו שבחתימה על מסמכי ההלוואה הם מוותרים על ההגנות, אלא אמרו ההפך, שהם מודעים שאי החזר ההלוואה יביא לפינויים.

כלומר, בין הצדדים כבר נפסק בשלוש החלטות חלוטות של כב' הרשם, שהתובעים אינם זכאים להגנות של חוק הגנת הדייר וחוק ההוצל"פ מאחר שוויתרו עליהן בחתימתם . ההתדיינות שקדמה לכל אחת מהחלטות אלה יוצרת השתק פלוגתא ועילה כלפי התובעים, שהיתה בידיהם האפשרות וההזדמנות להעלות את הטענות שהם מעלים כעת, והם נמנעו מכך. בכל אחת מהבקשות הרבות שהגישו לצורך מניעת /דחיית הפינוי מהנכס , לא העלו התובעים כל טענה באשר לאי הבנתם/אי הסכמתם לוויתור על ההגנות שבחוק (כפי שהם טוענים במסגרת התובענה דנן) אלא נהפוך הוא, התובעים טענו טענה סותרת לזו שנטענת בהליך דנן והודו כי אינם זכאים להגנות אלו ולדיור חלופי, ואילו כעת, לאחר שנדחו כל טענותיהם, נראה כי הם מנסים מזלם שלא כדין פעם נוספת, במסגרת ההליך דנן, ומעלים טענות סותרות על מנת לקבל מבוקשם.

על פ י הפסיקה לשם בחינה אם מתקיים מעשה בית דין, יש לבחון את העילה בהליך בו עולה טענה זו אל מול העילה בהליך הקודם. מבחן זהות העילות בין שני ההליכים בהקשר של מעשה בית דין קובע שהשתק עילה יתקיים מקום שמדובר בשני התדיינויות באותו עניין עצמו. (ראו ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון [פורסם בנבו]). הרציונל לכלל השתק העילה טמון באינטרס למנוע הטרדתו של בעל הדין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע, או שניתנה הזדמנות לבעל הדין להעמידו לדיון וה כרעה במסגרת התובענה הראשונה, וכן באינטרס הציבורי למנוע עומס-יתר על מערכת השיפוט בהתדיינות בעניינים שכבר נדונו (ראו רע"א 6830/00 ברנובי ץ נ' תאומים [פורסם בנבו]; נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי , עמ' 31). העילות הנטענות בהליך דנן זהות לעילות אשר הועלו ע"י התובעים בהליכי ההוצל"פ שנדונו והוכרעו ע"י כב' הרשם, בהחלטות חלוטות.

כמצויין לעיל, הלכה היא כי מעשה בית דין חל לא רק לגבי טענות שהועלו מפורשות בהליכים קודמים אלא גם לגבי טענות אחרות הקשורות לטענות אשר הועלו בהליכים הקודמים ולעילה, ואשר היה ניתן להעלות ן בהם (ראו ע"א 9774/05 ראובן נ' רוקח [פורסם בנבו]). התובעים היו רשאים להעלות כל טענה שברשותם במסגרת הליכי ההוצל"פ, אך בחרו שלא לעשות כן ולא טענו כנגד מצב הבנתם או אי הסכמתם לוויתור , כפי שהם טוענים היום , ועל כן הם מנועים מלהעלותן במסגרת ההליך דנן.

טענת התובעים בתגובה לבקשה לסילוק על הסף, שלפיהן כב' הרשם מעולם לא דן בטענות התובעים בתיק דנן מאחר ומעולם לא העלו טענות אלו בדבר חוסר הבנתם על מה הם חותמים, מחזקת את קביעות כב' הרשם בדבר חוסר תום הלב של התובעים בהתנהלותם בהליכי ההוצל"פ.

התובעים לא הביאו בפני בית המשפט את מלוא העובדות הרלוונטיות לצורך הכרעה בתיק דנן והעלימו מבית המשפט את ההליכים הקודמים הרבים שהתנהלו בעניין והוכרעו (אשר לא כולם פורטו לעיל) , ומצאתי כי התנהלותם עולה כדי חוסר תום לב וחוסר נקיון כפיים.

לפיכך , עולה בבירור כי התובעים בחרו לנקוט בשיטת "מצליח" ושהתובענה דנן אינה אלא נסיון נוסף למקצה שיפורים מצד התובעים לאחר שכל טענותיהם שהועלו במסגרת הליכי ההוצל"פ הרבים כנגד פינויים ממגוריהם וכן בשני הליכים שהגישו בשנת 2014 בבית המשפט השלום – כולם נדחו.

לאור כל הנאמר לעיל, אני קובעת כי התביעה תסולק על הסף מחמת השתק עילה המהווה מעשה בית דין, המסיים את ההתדיינות בין הצדדים ומונע מהתובעים להגיש תביעה זו.

בהערת אגב אציין כי בנוסף לכמות ההליכים הרבה שפורטה עד כה , הוסיפו התובעים ובשנת 2016 הגישו תובענה דומה כנגד הבנק והנתבע 2, במסגרת ה"פ 3257-05-16 , אשר הופסקה לבקשת התובעים עקב סגירת תיק המשכון שפתח הנתבע 2. מאחר שהבנק כבר הגיש תשובתו טרם בקשת המחיקה , בית המשפט קבע כי התובעים לא נתנו הסבר מדוע הם מבקשים להפסיק את ההליך גם כנגד הבנק, ופסק הוצאות לטובת הבנק בסך 6,000 ₪, אשר לא שולמו. כפי שצויין בפתיח, הבנק ביקש לסלק את התובענה על הסף גם מהטעם שההוצאות טרם שולמו במלואן ע"י התובעים.

התובעים היו מודעים לכך שעליהם לשלם את ההוצאות ואף ביקשו מבית המשפט הבהרה ביחס למועד תשלום ההוצאות בטענה כי לדידם עליהם לשלם את ההוצאות רק במקרה של חידוש התובענה. בית המשפט נתן החלטתו בעניין ביום 10.5.17, שלפיה, למען הסר ספק , יש לשלמן בתוך 7 ימים . התובעים בחרו שלא למלא אחר החלטת בית המשפט ולא שילמו את ההוצאות עד ליום זה. גם מטעם זה היה מקום למחוק את הת ביעה על הסף. אלא, שלאור החלטתי כי התביעה נדחית על הסף מחמת השתק עילה ומעשה בית דין, הרי שהמחיקה מתייתרת.

התובעים ישאו בהוצאות הבנק בסך 10,000 ₪.

ניתנה היום, ט' סיוון תשע"ט, 12 יוני 2019, בהעדר הצדדים.