הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה 07

בפני
כב' השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע

תובעות

  1. יכין - חקל בע"מ
  2. יכין חברה חקלאית בע"מ

נגד

נתבעת

סיתה אבו עסא

החלטה

לפני תביעה לפינוי וסילוק יד בה הוגשה בקשת רשות להתגונן.

כעולה מכתב התביעה, התובעת 1 הינה חברה פרטית אשר הוקמה בשנת 1927, פועלת בענף החקלאות ומעבדת אלפי דונמים של שטחים חקלאיים.
התובעת 2 הינה חברה אחות של התובעת 1, וחוכרת לדורות של מקרקעין אשר בבעלות רשות הפיתוח, המצויים בגוש 3782 חלקה 24, ונמצאים מדרום-מזרח למושב גאליה השייך למועצה האזורית גן רווה להלן: המקרקעין).

בתביעה נטען כי בסוף חודש נובמבר 2018, במהלך סיור שגרתי שהתבצע במקרקעין, עובדי התובעות הבחינו כי הנתבעת פלשה למחסן חקלאי הממוקם במקרקעין .
נטען כי הנתבעת ו/או מי מטעמה הסבו את המחסן למעין דירת מגורים, והתקינו בו בין היתר: מטבח, דלתות, תריסים, מרצפות, אסלה, ברזי מים, קולטי שמש לייצור חשמל, דוד שמש, צלחת לוויינית לקליטת שידורי טלוויזיה, צינור לאספקת מים, מזגן, ועוד. לאור הציוד שנמצא במחסן, עולה כי הנתבעת גרה בו, עם מי מילדיה הבוגרים.

נטען כי לנתבעת אין זכויות כלשהן במקרקעין ו/או במחסן והיא לא קיבלה רשות מבלי הזכויות במקרקעין להשתמש בהם. הפלישה למחסן בוצעה שלא כדין, השימוש במחסן למטרת מגורים מהווה עבירה על חוק התכנון והבנייה.
נטען כי הפלישה למחסן מונעת מהתובעות להשתמש בו לצרכיהן, ופוגעת בזכות הקניין שלהן במקרקעין.
לאחר שנודע לעובדי התובעות אודות הפלישה, הם פנו לנתבעת ולבנה האשם אבו עסא, וביקשו מהם שנתבעת תפנה את המחסן.
משסירבה הנתבעת לעשות כן, ובהתחשב בכך שהתובעות סברו כי המדובר בפלישה " טרייה", התובעות הגישו ביום 27.11.2018 תלונה על הסגת גבול וביקשו כי המשטרה תלווה אותן בהליך פינוי המחסן.
בתאריך 11.12.2018 החל הליך הפינוי בנוכחות שני שוטרי משמר הגבול, ובמסגרת ההליך פורקה חלק מהבנייה הפולשת מן המחסן. במהלך ההליך הגיעו מקורבים לנתבעת והתנגדו לפינוי, בשלל דרכים כוחניות. לאור ההתנגדות הכוחנית לפינוי, המשטרה עזבה את המקום, וכיוצא מכך נציגי התובעות הפסיקו את הליך הפינוי והותירו את הבנייה הפולשת, מחוץ למחסן.
בתאריך 17.12.2018 הבחינו עובדי התובעות כי מרבית הבנייה הפולשת שפורקה, הורכבה מחדש, וכי הנתבעת חזרה להתגורר במחסן.

הסעדים שהתבקשו הם להורות על סילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין, בהתאם לסעיפים 16 ו-17 לחוק המקרקעין, בין היתר באמצעות הריסת הבנייה הפולשת שבנתה במחסן, וכן לחייב את הנתבעת בהוצאות משפט בתוספת מע"מ ושכ"ט עו"ד כדין.

בבקשת הרשות להתגונן העלתה הנתבעת טענות סף של העדר יריבות וחוסר תום לב. נטען כי אין לתובעות או מי מהן חוזה חכירה בתוקף, ויתרה מכך ישנה מחלוקת בין רמ"י לבין קבוצת יכין חקל ביחס לעצם חידוש חוזי החכירה.
מבחינה עובדתית, נטען בתצהיר הנתבעת כי משפחת הנתבעת התגוררה בעבר באוהל לצד פרדסי בית גמליאל בשטח הפתוח.
אבי המשפחה ( שהלך לעולמו בטרם המעבר למחסן), היה הקבלן האחראי לפרדסי התובעות, ומשהלך אבי המשפחה לעולמו, הציע מר יחיאל חקל לנתבעת לעבור להתגורר במחסן. נטען כי הוסכם בין יחיאל לנתבעת כי המשפחה תדאג לשמירה על השטח נקי, ללא השלכת פסולת, וכל זאת החל משנת 2001. נטען כי אין המדובר בהסגת גבול, שכן הנתבעת הינה ברת רשות בלתי הדירה, לאור העובדה שבעל הזכויות העניק לנתבעת את הזכות להתגורר במחסן יחד עם ילדיה, וכיום הנתבעת מתגוררת במחסן יחד עם בנה השאם הנשוי, וארבעת ילדיו.

נטען כי הרשות ניתנה ע"י התובעות בעצמן, ובוודאי שלא מדובר בפלישה, ולא בכדי במשך כל השנים לא מחו התובעות או מי מהן על נוכחות ומגורי הנתבעת וילדיה במחסן.

כהוכחה לכך שהנתבעת התגוררה במחסן במשך שנים הוצגה ראי ה לכך ש מפעל עדיגל סיפק לנתבעת ומשפחתה חשמל ומים לצריכתם תמורת שמירה על המפעל החל משנת 2001 – הוצג מכתב מנהל המפעל בנדון .

ראיה נוספת שהוצגה היא כתב אישום והחלטות בדבר תנאי מעצר בית שהוטלו על בנה של הנתבעת, השאם אבו עסא, בכתובת המחסן בשנת 2012.
כן הוגשו תצהירי תמיכה של קרובי משפחה שנהגו לבקר את הנתבעת במחסן במשך השנים.

ב"כ התובעות לא ביקש לחקור את המצהירים על תצהיריהם וטען כי גם לפי ההנחה כי כל הכתוב בתצהירים הוא אמת אין בתוכנם כדי להקנות הגנה מהותית לנתבעת בפני תביעת הפינוי ו/או להעניק לה חזקה במחסן נשוא התביעה.

דיון

ראשית ייאמר, בהתייחס לטענה המקדמית שהעלתה הנתבעת ביחס לזכויות התובעות במקרקעין, כי לא יכולה לצמוח לנתבעת כל תועלת מהעלאת טענות לעניין אי חידוש הסכם החכירה בין רמ"י לבין התובעות. הנתבעת מבססת את ישיבתה במחסן על רשות שניתנה לה ע"י עובד של התובעות, ומודה כי לא ניתנה לה כל רשות, בכתב או בעל פה, ע"י הבעלים – רמ"י. מכאן ברי כי כל רשות שניתנה כפופה לזכותן של התובעות להמשיך להחזיק במקרקעין, וטענה כנגד זכות זו שומטת את הקרקע א-פריורי מתחת טענות הנתבעת.

עובדתית יצויין, כי התובעות מחזיקות במקרקעין במסגרת חוזה חכירה החל משנות ה-50. הסכם החכירה הוארך פעם אחת ולאחר מכן המשיכו התובעות להחזיק במקרקעין לפי החלטת מינהל שמאריכה את ההסכם עד 2058, כאשר פרטי החכירה עדיין לא נסגרו, ולכן חוזה פורמלי עדיין לא קיים. העובדה כי בין רמ"י לתובעת מתנהל מו"מ לגבי תנאי החכירה, כשבפועל משולמים דמי חכירה לרמ"י באופן סדיר, שומטת גם את הבסיס העובדתי לטענה זו, ועולה מהראיות שלא נסתרו כי רמ"י רואה בתובעות כחוכרות הכפופות לחוזה החכירה ולתנאיו, גם אם חוזה החכירה שהסתיים לא חודש בכתב (ראו מכתב רמ"י ת/1) .

בהתאם לחוזה החכירה, סעיפים 8 ה' ו-11 א', אסור לחוכר להעביר לאחרים את זכויותיו במוחכר או להשכיר את המוחכר כל עוד לא קיבל אישור בכתב מהמינהל, ובמקרה דנן ברי כי הנתבעת לא קיבלה מעולם אישור בכתב מרמ"י לשימושה ומגוריה במקרקעין . נהפוך הוא, הנתבעת קיבלה התראה ודרישה לסילוק יד מפקח של המינהל ביום 13.1.19 (ת/2).

כן מחוייבות התובעות על פי חוזה החכירה, סעיף 6 ב', לשמור על המקרקעין מפני הסגת גבול ולנקוט בכל האמצעים. לאחר שהבחין הפקח בפלישה, הורתה רמ"י לתובעות לנקוט אמצעים לסילוק הפלישה בהתאם להוראות החוזה.

מכאן, שגם אם כל האמור בתצהירי הנתבעת נכון, לא היתה לכל אדם שהינו עובד התובעות זכות חוקית להקנות זכויות במקרקעין ו/או במחסן על פי חוזה חכירה שמכוחו מחזיקות התובעות במקרקעין, וכל "הענקה" כזו היא חסרת תוקף משפטי ללא אישור של רמ"י בכתב.

לעניין זהות הגורם ה"מעניק", התברר בדיון , מפי בנה של הנתבעת, כי אין מדובר במי ששמו "יחיאל חקל" כפי שנכתב בתצהירים, אלא באדם ששמו הפרטי יחיאל ושם משפחתו לא ידוע, ואשר שימש כאחראי על העסקת הקבלן אבי המשפחה. בנה של הנתבעת טען בדיון כי אותו אדם נפטר.

ב"כ התובעות ציין כי מבדיקה שנערכה בארכיון התובעות, נמצא כי האדם היחיד בשם "יחיאל" שעבד בתובעות במהלך השנים היה נהג שהועסק במשרה זמנית.

כך או כך, ברי כי אין מדובר במי שהיה, אישית, "בעל זכויות" בעלות או חכירה במקרקעין ו/או במחסן אשר הינם מקרקעי המדינה המנוהלים על פי חוק ע"י רמ"י. התובעות עצמן הינן רק בעלות חוזה חכירה במקרקעין, כאשר על פי תנאי חוזה החכירה, אין החוכר יכול להעניק זכות כלשהי במקרקעין לזולתו ואין כל תוקף משפטי להענקה כזו.

ב"כ התובעות הפנה לע"א 527/07 נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם בנבו), שם נדחתה הבקשה למתן רשות להתגונן בנסיבות בהן הגורם שנטען כי נתן רשות למגורים בנכס, כלל לא היה מוסמך על פי הוראות חוזה החכירה לעשות כן. קל וחומר, כאשר עסקינן בקרקע חקלאית ו"רשות" להקמת בית מגורים היא בלתי חוקית גם לפי דיני התכנון והבניה.

כפי שנפסק בעניין נחום נ' אהרונסון הנ"ל, מפי כב' השופט א' רובינשטיין:

"בע"א 89/248 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ציין הנשיא שמגר, "כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר. אולם אם תצהירו של הנתבע אינו מצליח לעמוד אפילו במבחן זה, אין להגנתו כל יסוד, ובכגון דא אין נותנים רשות להתגונן... גם הימנעותו של התובע מניצול זכותו לחקור את המצהיר על תצהירו אין בה כדי להוסיף לתצהיר את שאין בו מעיקרו... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה".

"בענייננו ההגנה אינה אלא טענת הבטחה שאין דרך שבעולם להפריכה נוכח פטירת הגב' אהרונסון ע"ה, וגם אין דרך להוכיחה למעט אמירתו של המערער 4 בתצהירו בדבר ההבטחה מפי גב' אהרונסון; אין היא מסתייעת בכל ראיה נוספת, ואין איפוא לכאורה טעם בחקירתו על תצהירו; אך אפילו ייאמנו דבריו, אין הם יכולים להועיל כיוון שאין טענה כי לגב' אהרונסון היו סמכות וזכות להבטיח לאדם כלשהו הבטחות כאלה."

"אפרט עוד במקצת באשר להבטחה הנטענת מפי הגב' רבקה אהרונסון המנוחה. בתקופה בה עסקינן – שנות השבעים – חל הסכם החכירה בין המשיבה לפיק"א (שבמקומה בא מינהל מקרקעי ישראל) מ-28.4.55 (מוצג מש/2 בבית המשפט המחוזי), שמועדו היה עד 30.9.03. נאמר בו בסעיף 10(ב) בין היתר כי "החוכר (הקרן המשיבה – א"ר) לא יהיה רשאי להעביר או למסור או למשכן לאיזו תקופה שהיא את זכויותיו לפי הסכם זה, או איזה מהן, או להחכיר את הנכסים המוחכרים או איזה חלק מהם, או למסור את החזקה על הנכסים המוחכרים... בלי לקבל על כך מראש הסכמה בכתב מפיק"א". אם כן, המנוחה לא יכלה משפטית להבטיח את ההבטחה הנטענת, אף מבלי שנידרש לסמכויותיה במסגרת המשיבה, ואם כן אף אילו ניתן אמון בטענת ההבטחה – דבר הנראה כאמור בעייתי שבבעייתי מתוך כלל הנסיבות – לא היה בכך כדי ליצור זכות למערערים. קרי, גם אילו הנחנו כי גב' אהרונסון הבטיחה, לא היתה לה היכולת המשפטית לעשות כבשלה באדמת המינהל."

בנוסף, גרסת הנתבעת בתצהיריה גם אם תתקבל כנכונה עובדתית, יכולה, לכל היותר, לבסס מתן רשות זמנית והדירה לשימוש ומגורים במחסן כנגד שירותי שמירה על המקרקעין, אשר הינה הדירה וכפופה להודעה של המחזיק החוקי על סיום הרשות, בבחינת "הפה שהתיר הוא הפה שאסר". ברי מהתצהירים כי לא נעשתה כל עיסקה קניינית אלא לכל היותר מתן הרשאה זמנית למגורים כנגד שירותי שמירה, כאשר לא ניתנה כל התחייבות לגבי תקופת "ההעסקה", וממילא לא היה אותו עובד מוסמך להעניק התחייבות כזו.

רשיון לשימוש במקרקעין מוכר בדין כבלתי הדיר רק במקרים חריגים ונדירים ובכפוף לתנאים שאינם מתקיימים במקרה דנן ולא נטען לקיומם, כגון הסתמכות ושינוי מצב לרעה ( ראו נ' זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב(1) 24 , 30 (1995) .

ברע"א 5312/12 שלום נ' כרסנטי (פורסם בנבו) כתב כב' השופט י' דנציגר כי –

"יש אף המטילים ספק בדבר קיומו של מוסד זה בשיטתנו המשפטית מאחר והוא מעורר קשיים בלתי מבוטלים [ראו למשל: ע"א 7242/00 רשות הנמלים והרכבות נ' כדורי [פורסם בנבו] (25.11.2002), פסקה 12 לחוות דעתו של השופט י' אנגלרד]. זכות במקרקעין יכול שתינתן כ"רשות גרידא" ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, כביטוי של רצון טוב, בלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין [ראו למשל: נ' זלצמן "רישיון במקרקעין" הפרקליט מב(1) 24 (1995); רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3) 949, 955 (2003)]. לכל היותר ניתן להסיק מהמכתב שבנדון, עליו חתם ראש המועצה דאז, רצון טוב של המועצה לאפשר למשיב שימוש במקרקעין שעה שבאותה עת המועצה לא נזקקה לקרקע. ברם, לטעמנו אין באמור להוות ראיה להיווצרות זכות קנויה כלפי בעל המקרקעין".

לפיכך אני קובעת כי גם אם הנתבעת התגוררה במחסן משנת 2001, וגם אם מגוריה היו בידיעת מי מעובדיהן לשעבר של התובעות, הרי שמדובר ברשות הדירה בלבד, ואין במתן הרשות דאז כדי להקנות לה זכות חזקה ו/או שימוש ו/או מגורים במחסן או זכות להמצא במקרקעין לאחר שהתובעות הודיעו לה, זה מכבר, כי הן אינן מוכנות להמשך שהייתה במקום, ודרישה כאמור הועלתה גם מצד רמ"י.

על כן אני קובעת כי אין בבקשת הרשות להגן ובעובדות המפורטות בתצהירים, גם אם יוכחו כנכונות, כדי להעניק לנתבעת זכות להמשיך לשהות במקרקעין ולהתגורר במחסן בניגוד לרצונן של התובעות, שהן בעלות החזקה החוקית, ועל כן אני דוחה את בקשת הרשות להתגונן ואני מורה כי על הנתבעת לפנות את המקרקעין מכל אדם וחפץ עד ליום 1.7.19, שאם לא כן רשאיות התובעות להפעיל את המשטרה לצורך ביצוע הפינוי.

ניתנה היום, ב' ניסן תשע"ט, 07 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.