הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה תא"ק 64949-02-19

בפני
כבוד ה שופט אריאל ברגנר

התובעת

פוליגון נדל"ן בע"מ

נגד

הנתבעים

  1. ב.ה.ש. שירותי מזון בע"מ
  2. יצחק פורת
  3. אביעד סעדיה שאער

החלטה

לפני בקשת הנתבע 3 לדחיית התביעה כנגדו על הסף בשל מיצוי העילה .

התובעת הינה הבעלים של המרכז המסחרי "מתחם מיקס" בעיר חדרה, בו הפעילה הנתבעת 1 סניף של רשת חנויות לממכר פיצה ומזון איטלקי מהיר בשם "פיצה הום". הנתבע 2 הוא מנהלה של נתבעת 1.

הנתבע 3 הוא זכיין של הנתבעת 1 ומי שניהל בפועל את סניף הרשת במרכז המסחרי.

ביום 16.12. 10, עוד בשלבי ההקמה, נכרת בין התובעת לבין נתבעת 1 הסכם להשכרת חנות במרכז המסחרי. כחצי שנה לאחר מכן, ביום 6.7.11, נחתמה תוספת להסכם השכירות במסגרתה הוחלף המושכר שיועד לשמש את הסניף של הנתבעת 1 במתחם המזון המהיר בחנות במיקום אחר במרכז המסחרי.

בהתאם להסכם השכירות הוקצתה תקופת הכשרה לפתיחת החנות לצורך ביצוע עבודות בינוי והתאמה שמועד סיומה ביום 20.9.11. בפועל העבודות הסתיימו ביום 15.1.12 ובמועד זה נפתח בית-העסק לקהל הרחב .

בחלוף כשנה לאחר פתיחת החנות היא נסגרה בחודש ינואר 2013 והחנות פונתה.

ביום 13.11.12 הגישה התובעת תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים לבית משפט זה אשר נדונה לפני כב' השופטת עדנה יוסף-קוזין בתא"ק 237691-11-12. בתביעה זו טענה התובעת להפרת הסכם שכירות ולחובות בגין תשלומי השכירות בגין התקופה שבין10/11 ועד לחודש 11/12. כמו כן עתרה התובעת לסעד של פיצוי מוסכם. ביום 29.10.15 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן וביום 20.11.18 ניתן פסק הדין בתביעה הראשונה ובו חויבו הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום דמי השכירות ודמי הניהול עבור התקופה שבין 15.1.12 עד 30.11.12 וכן בגין חיובי החשמל וההשקעות כפי סכומם בפסק הדין המשלים מיום 11.2.19.

בכתב התביעה שהוגש בתיק שלפני עותרת התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום דמי השכירות ודמי הניהול עבור יתרת התקופה שמחודש 12/12 ועד תום תקופת השכירות ביום 15.1.14 בתוספת ריבית פיגורים בשיעור המירבי הנהוג בבנק הפעלים בשיעור 1.155% לחודש ובסכום כולל של 528,931 ₪.
הנתבעים 2 ו-3 נתבעים בתביעה זו מכוח ערבות אישית לחיובי הנתבעת 1 בהתאם להסכם השכירות ולתוספת להסכם.

הנתבע 3 הגיש בקשת רשות להתגונן ובמסגרתה ביקש לדחות התביעה כנגדו על הסף. עפ"י הנטען בבקשה, בית המשפט הבהיר מפורשות בתביעה הראשונה כי לתובעת אחריות לאיחור בפתיחת העסק ולפיכך אינה זכאית לדמי השכירות הנתבעים עבור התקופה מתחילת תקופת השכירות ועד למועד הפתיחה. כך גם נמצאו ראיות פוזיטיביות למצגי שווא שהציגה התובעת בדבר החנויות שתפתחנה במרכז המסחרי וביחס להיקף פעילות המקום, ומטעמים אלו ואחרים דחה בית המשפט את רכיב התביעה של הפיצוי המוסכם. הנתבע 3 מפנה לפסק דינה של כב' השופטת קוזין שם קבעה כי נסיבות המקרה ובעיקר הקשיים הכלכליים בהם נתון היה המרכז המסחרי בתחילת פעילותו אל מול ציפיות הצדדים טרם ההתקשרות לפעילות מסחרית תוססת אינן מצדיקות להטיל על הנתבעים חיוב בגין הפיצוי המוסכם. קביעה זו, לשיטתו של הנתבע 3, יפה ונכונה לעניין תביעת התובעת לחיוב בגין דמי השכירות תקופה שלאחר סגירת בית העסק.

זאת ועוד טוען הנתבע 3 כי בחירתה של התובעת לתבוע את הפיצוי המוסכם ללא הוכחת נזק מונעת ממנה את האפשרות לתבוע את הסעדים האחרים בגין נזקה הממשי – ובין אלה הפסד דמי שכירות ודמי הניהול , שעה שעסקינן בסעדים חלופיים במהותם.

התובעת השיבה לטענות הנתבע 3, ולדידה, בית המשפט בתביעה הראשונה קבע בפסק דינו כי מדובר בתשלומים שמועדם טרם הגיע במועד הגשת התביעה ובהתאם בנזקים שטרם התממשו ולפיכך התובעת אינה מנועה מלהגיש בגינם תביעה נפרדת. על כך מוסיפה התובעת כי ההלכה הפסוקה עליה מבסס הנתבע 3 טיעוניו מתייחסת לנסיבות בהן זכה התובע בעתירתו לפיצוי מוסכם שעה שבענייננו נדחתה התביעה לעניין רכיב זה ועל כן לא ניתן לגזור מהם גזירה שווה למיצוי העילה.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסק דינו של בית המשפט בתביעה הראשונה אני סבור כי דינה של הבקשה להידחות.

בפסק דינה של כב' השופטת קוזין נמצא כי המרכז המסחרי בתחילת דרכו סבל מחבלי לידה והיקף הפעילות ותנועת הלקוחות היו נמוכים מהמתוכנן ועל כן אפוא חייבה את הנתבעים בגין דמי השכירות ודמי הניהול לתקופה שממועד הפעלת העסק ביום 15.1.12 ועד למועד סגירתו ביום 30.11.12. אשר לרכיב הפיצוי המוסכם קבעה כב' השופטת קוזין כי העסק נסגר בחודש ינואר 2013 לאחר פעילות של כשנה אחת בלבד כאשר ציפיית הצדדים הייתה שהעסק יפעל שלוש שנים ואף יותר ו מכלול הנסיבות מבסס אפשרות סבירה כי קשיים אלו תרמו לקשייו וסגירתו. מ טעמים אלו נדחה רכיב התביעה של הפיצוי המוסכם.

בסיום פסק הדין מתייחסת כב' השופט ת קוזין לתביעת התובעת לפיצוי בגין נזקים כתוצאה מהפרת ההסכם שעיקרם דמי שכירות ודמי ניהול לתקופה שעד למועד הגשת התביעה בחודש 12/12, כאשר התובעת עתרה לפיצול סעדיה לצורך הגשת תביעה נוספת בגין התקופה מיום 1.1.13 ועד לסיום תקופת השכירות. כזכור התביעה שלפני עניינה בחיובים בגין יתרת דמי שכירות וניהול עבור התקופה שמחודש דצמבר 2012 ועד לתום תקופת השכירות החוזית ביום 15.1.14.

אשר לטענה זו קבעה כב' השופטת קוזין כי מאחר שמדובר בתשלומים שמועד פירעונם טרם הגיע במועד הגשת התביעה ובהתאם בנזקים נטענים שטרם התממשו, הרי שהתובעת אינה מנועה מלהגיש בגינם תביעה נפרדת. אולם בתוך שכך הבהירה כי ביחס לרכיב הפיצוי המוסכם התובעת מיצתה זכותה לתבוע והיא אינה רשאית לתבוע בגינו.

אכן ככלל, כאשר עילת התביעה היא אחת אין לפצל אותה לתביעות אחדות ויש למצות את מלוא הסעדים בהליך אחד אלא אם התקבל היתר לכך מבית המשפט (ראו תקנות 44 ו-45 לתק נות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). מתן ההיתר לפיצול הסעדים נועד למנוע טענה של מעשה בית -דין הנובע ממיצוי העילה ש על בסיסה נתבע רק אחד הסעדים שנצמחו מאותה עילה או חלק מהם.
בענייננו עתרה התובעת לפיצול סעדיה בהתייחס לתשלומי השכירות ודמי הניהול שהתגבשו לאחר מועד הגשת התביעה מחודש ינואר 2013 ולעניין זה כאמור נקבע כי התובעת אינה מנועה מלהגיש בגינם תביעה נפרדת ובלבד שלא יתבע רכיב ה פיצוי המוסכם בשנית .
בהינתן החלטה זו אני סבור כי לא ניתן להעלות טענות של מיצוי העילה כנגד רכיבי כתב התביעה המתייחסים לחיובים בגין דמי השכירות ודמי הניהול עבור התקופה שמחודש ינואר 2013 ואילך.

אשר לטענת הנתבע 3 לפיה דחיית רכיב התביעה של הפיצוי המוסכם בהליך הקודם נועל את שערי בית המשפט בפני הטענה לנזקים הממשיים שנגרמו לכאורה לתובעת בעקבות סיום הסכם השכירות טרם זמנו היות שמדובר בסעדים חלופיים ולא מצטברים.

סעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א 1970 מורה כי אם הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים יהיו הפיצויים כמוסכם ללא הוכחת נזק. אולם הסכם על פיצויים מוסכמים אין בו כשלעצמו כדי לגרוע מזכותו של הנפגע לתבוע במקומם פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 לחוק זה. ההלכה הפסוקה פירשה הוראה זו באופן שמסלול של הוכחת הנזקים לפי סעיפים 10 עד 14 הינו חלופי למסלול הפיצוי המוסכם לפי סעיף 15 כאשר סעיף 15(ב) מקנה לנפגע זכות בחירה בין דרכים חלופיות ולא מצטברות ( ע"א 628/87 יוסף חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1), 115 (1991)).

התובעת במקרה דנא בחרה לתבוע בהליך הראשון פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם השכירות שהוערך על ידי הצדדים בסכום "השווה לדמי שכירות ודמי ניהול בתוספת מע"מ בגין שישה חודשי שכירות וניהול", כלשונה של ההוראה החוזית שבסעיף 19.4 של ההסכם. שניתנה לתובעת הבחירה האם לתבוע את הפיצויים המוסכמים בגין הפרת ההסכם או לחילופין להוכיח את הנזקים הממשיים שנגרמו לה כתוצאה מן ההפרה, הרי שבבוחרה בדרך האחת אין היא רשאית לילך בדרך השניה .
אולם משנפסקו לתובעת בהליך הקודם נזקיה המוכחים בגין הפרת ההסכם תוך דחיית רכיב הפיצוי המוסכם רשאית היא כעת לעתור בתביעה חדשה לקבלת פיצוי בגין נזקיה הממשיים וככל שיוכחו, אם בכלל, עבור התקופה שלמן מועד הגשת התביעה הראשונה ועד לתום התקופה החוזית לפי ההסכם.

לאור האמור הבקשה נדחית.

בהתחשב במכלול הנסיבות אני מותיר את פסיקת ההוצאות בגין בקשה זו לתום ההליך.

ניתנה היום, י"ד תמוז תשע"ט, 17 יולי 2019, בהעדר הצדדים.