הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה תא"מ 26475-03-13

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת

חיה ג'ודי בן ארי

נגד

נתבעת

שירה לילך שלו

פסק דין

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

בפניי תביעה כספית שראשיתה בבקשה לביצוע 3 שיקים, משוכים מחשבונה הפרטי של הנתבעת בבנק לאומי והינם ע"ס כולל של 60,000 ₪; שיק מס' 101 (ז.פ. 14/5/11) על סך 40,000 ₪ ושיק מס' 123 (ז.פ. 16/6/11) על סך 10,000 ₪ ערוכים לפקודת התובעת. השיק הנוסף מס' 122 (ז.פ. 10/6/11) ע"ס 10,000 ₪ ערוך לפקודת "יעקב שווהנה" כשעל גבו ישנו חתימת היסב של המוטב וחתימת התובעת.

לאחר הפקדתם של השיקים ביום 24/7/12 הם הוחזרו לתובעת מסיבת 'עבר זמנם'. כארבעה חודשים מאוחר יותר, הגישה התובעת (ביום 5/12/12) את השיקים לביצוע בהוצאה לפועל (תיק מס' 20-18546-12-3).

הנתבעת הגישה התנגדות לבקשה לביצוע השיקים ביום 11/3/13, אשר הועברה בהחלטת רשמת ההוצאה לפועל מיום 12/3/13 לדיון בבית משפט זה.

בדיון שהתקיים לפניי ביום 22/12/13 (דיון שנקבע לאחר שני דיונים נדחו על רקע הסדרת הייצוג של הנתבעת), ניתנה לנתבעת בהסכמה רשות להתגונן והתביעה עברה להתברר בהליך של סדר דין מהיר לאור הסכום הכולל של השיקים.

עוד בטרם אפנה להצגת טענות הצדדים, אעמוד בקצרה על מיהות הצדדים ואופייה הכללי של מערכת היחסים ביניהם כפי שנלמדה מחומר הראיות שהונח בפניי. התובעת הינה יזמית נדל"ן ובעליה של חברת ג.ב.נ.א יזמות ובניה בע"מ המציעה שירותי בניה לבתי מגורים. הנתבעת הינה הנדסאית אדריכלות במקצועה אשר עבדה בזמנים הרלוונטיים בחברה שבבעלותו של בעלה אשר עסקה בשירותי תכנון ופיקוח של בניית בתי מגורים. אין חולק כי בין שתי החברות התנהלו יחסי עבודה בד בבד עם קשרי חברות שנרקמו בין כלל הצדדים.

על אף בירורו של תיק כתביעה המתנהלת במסגרת סדר דין מהיר, התקיימו בתיק 6 ישיבות כאשר התמשכות ההליכים נבעה בעיקרה לאור התנהלות הצדדים אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בבקשות דחייה על רקע החלפת ייצוג בעיקר מצד הנתבעת; מחדלים בהגשת תצהירים וכן דחייה של מועד ההוכחות אשר היה קבוע תחילה ליום 7/4/16 ונדחה למועד האמור לאחר בקשה משותפת של ב"כ הצדדים מטעמים אישיים. בסופו של יום, הראיות נשמעו רק ביום 8/12/16 במסגרתן נחקרו התובעת והנתבעת על תצהיריהם. בסיום הישיבה נשמעו סיכומי הצדדים בעל-פה.

תמצית טענות הצדדים:

לטענת התובעת, על רקע יחסי החברות עם הנתבעת ובעלה והיקלעותם של האחרונים לבעיות כלכליות קשות, היא הסכימה לסייע להם במגוון צורות ובייחוד באמצעות מתן הלוואות קצרות ובסכומים נמוכים – הן באופן ישיר של מתן כספים והן באופן עקיף באמצעות תשלום חשבונות שונים (סלולר, חשמל ועוד). לאחר מכן, בני הזוג היו מחזירים את הכספים. לא היה בליבה של התובעת ספק כי הינה נרתמת לעזרתם של שני חברים קרובים וסמכה כי כל הכספים שהלוותה ושילמה יוחזרו על ידם ללא כל קושי.

בעקבות הסכסוך בין בני הזוג ושהייתו של בעלה של הנתבעת במעצר בית אצל התובעת, גדלו בקשות ההלוואה של בני הזוג, כאשר בשלב מסוים הצטבר החוב הכולל לסכום גדול במיוחד, ועל רקע זאת ביקשה התובעת המחאות לביטחון על מנת להבטיח את החזר החובות של בני הזוג. לצד מסירת ההמחאות, סוכם כי בני הזוג יתחייבו להשיב את כלל ההלוואות והכספים אותם הם חבים לתובעת בתוך מספר חודשים. בני הזוג התקשו לעמוד בהתחייבויותיהם באשר להחזר הכספי ועל רקע זאת סוכם כי חלק מאותם חובות, יוחזרו בצורת עבודות אדריכליות שתבצע הנתבעת ו/או הבעל וחברתו, בעבור חברת התובעת ובאופן זה יתקזז ולוּ חלק מההלוואות שנטלו הנתבעת ובעלה.

והנה, בעוד שהיה על הנתבעת לטפל בקבל היתר, ביצוע פיקוח לכל הליך הבניה בפועל וקבלת אישורים שונים, היא ובעלה לא עמדו בכל הסכם אשר נחתם מולם, ובכך לא החזירו לתובעת ולוּ שקל אחד באמצעות ביצוע העבודה. משכך הם לא היו זכאים להחזר ההמחאות שנמסרו כאמור לבטוחה לשם כך.

הנתבעת ניסתה לקבל את כל השיקים שהיו ברשות התובעת עוד טרם שהשלימה את החזר ההלוואות ועוד טרם שהשלימה את ביצוע העבודות, תוך שהיא מודעת היטב לעובדה כי התובעת והחברה שבבעלותה, מצויים בהתחייבות כלפי רוכשי הבתים והנתבעת ניסתה לנצל עובדה זו.

מאחר והעבודות לא הושלמו ומאחר והמועצה המקומית סירבה להתבסס על העבודה החלקית, התובעת נאלצה לשכור את שירותיו של איש מקצוע אחר על מנת להגיש תכניות חילופיות חדשות. לטענת התובעת, באם הנתבעת הייתה חותמת על הדרוש ומשלימה את עבודתה כחלופה להחזר ההלוואה, התובעת הייתה מחזירה את השיקים.

באשר לטענת הנתבעת (המאוחרת) כי נודע לה על עצם קיומם של השיקים רק במועד הפקדתן ביום 24/7/12, טענה התובעת כי המדובר בטענה מופרכת שכן לא ייתכן שהנתבעת ביצעה את כל העבודות במשך שנה ויותר בלא כל תשלום מצד התובעת. בנוסף, בעצם זאת שהמחאות נוספות נמסרו על ידי הנתבעת לתובעת ולצד שלישי בהסכמתה, יש כדי לסתור את טענתה כי בעלה של הנתבעת נטל את השיקים שלא בהסכמתה.

גרסת ההגנה של הנתבעת בתיק ידעה שינויים והתפתחויות במשך ניהול ההליך. להלן אבחן התפתחויות אלה על פי סדרן הכרונולוגי;

בתצהיר ההתנגדות לביצוע השיקים מיום 11/3/13 שהגישה הנתבעת בהוצאה לפועל, טענה האחרונה כי התובעת חבה לבעלה סך של "כ-750,000 ש"ח". כן, נטען כי בתמורה לשיקים נשוא התביעה בוצעו עבור התובעת עבודות אדריכלות למספר פרויקטים בסכום העולה על סכום השיקים הכולל.

ביום 17/12/16 הגישה הנתבעת בקשה לתיקון התנגדות לביצוע השטר. במסגרת נימוקיה טענה הנתבעת כי מאחר ובעת הגשת ההתנגדות המקורית מטעמה היא לא הייתה מיוצגת, התנגדותה הייתה כה כללית עד שב"כ התובעת בחר שלא לחקור אותה. בתוך כך ביקשה לתקן את התנגדותה על מנת שבפני בית המשפט יוצגו מלוא העובדות. בהחלטתי בדיון הקד"מ שהתקיים ביום 22/12/16, הוריתי כי התצהיר שצורף לבקשה המתוקנת האמורה מיום 17/12/13 ישמש ככתב הגנה.

בתצהיר זה, טענה הנתבעת, בין היתר, כי במסגרת קיזוז כספי אשר בצעה התובעת במסגרת העבודה המשותפת עם החברה של הבעל, העבירה הנתבעת, בהתאם לבקשת בעלה, המחאות השייכות לה על מנת להבטיח את הקיזוזים, כערובה ולביטחון בלבד. כן, נטען כי לא בכדי כל ההמחאות הוחזרו על ידי הבנק מן הטעם של "עבר זמנם" ועל כן לא נפרעו. במסגרת מהלך העבודה הרגיל בין חברת הבעל לחברת התובעת, הוחלט כי סכום ההמחאות אשר לא נפרעו יקוזז מהתמורה אותה עתידה חברת התובעת להעביר לידי חברת הבעל בגין תכנון בתים עתידיים ודאז תשיב חברת התובעת את ההמחאות על שמה לידי הנתבעת.

כן, נטען כי על-פי ההסכמות בין הצדדים, החוב של הנתבעת יסולק בתמורה לתכנון שתבצע האחרונה ל-6 בתי מגורים שעל חברת הבעל לבצע עבור התובעת, כך שתכנון בתי מגורים במגרשים (מס' 380, 351 ו-348), עד לקבלת היתר ועבודה, יהווה סילוק סופי ומוחלט של חובות הנתבעת כלפי התובעת. לטענת הנתבעת היא עמדה בדרישות התובעת והגישה לוועדה המקומית לתכנון ובניה את התכניות עבור המגרשים. כן, טענה הנתבעת כי נתבקשה לתכנן תכניות נוספות אשר באו לידי ביטוי בבאים: תכנית אינסטלציה עבור המגרשים בסך כולל של 8,496 ₪; שינוי תב"ע נקודתי עבור 4 מגרשים בעלות כוללת של 18,880 ₪ ותכנית שינויים עבור מגרש 385 בסך של 7,080 ₪. סך עלות העבודות הנוספות אותם התבקשה הנתבעת לבצע מעבר לעבודות אשר סוכם כי תבצע לסילוק החוב – עומד על סך 34,376 ₪, כשסכום זה לא שולם על ידי התובעת.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי למרות שהיא ביצעה את כל עבודות התכנון ולמרות קבלת רוב האישורים הסופיים מאת הוועדה לתכנון ובניה, היא לא סיימה את עבודתה עקב הפסקתה על ידי התובעת בעקבות הסכסוך הכספי נשוא התיק. כל זאת בשלבי היתר אחרונים ולאחר שרוב העבודה כבר בוצעה על ידי הנתבעת, כאשר התובעת החליטה להחזיק את הנתבעת כבת ערובה ותו לא.

ביום 27/10/14 הגישה הנתבעת בקשה לתיקון כתב הגנה. בהחלטתי בפרוטוקול הדיון מיום 28/10/14 התרתי לנתבעת את תיקון כתב ההגנה המבוקש, בכפוף לתשלום הוצאות בסך 1,000 ₪. במסגרת כתב הגנה זה נטען עוד בפתח הטענות שבו כי "שלושת השיקים נשוא התביעה נגנבו ע"י בעלה של הנתבעת, נמשכו ונחתמו שלא בידיעת ובהסכמת הנתבעת". בתוך כך צוין כי בעקבות תקיפתה של הנתבעת על ידי בעלה בחודש 5/2011, שהה האחרון מספר ימים במעצר ולאחר מכן שוחרר למעצר בית בביתה של התובעת. הבעל נקלע לחובות כספיים ומסר שיקים רבים ללא יכולת פירעון. בשל היחסים הקרובים בין בעלה של הנתבעת והתובעת, נטען כי בעלה של הנתבעת ביקש את עזרת התובעת וזו האחרונה נעתרה לבקשה.

כן, נטען כי בחודש 3/2011 לווה בעלה של הנתבעת מהתובעת סך של 32,000 ₪. לטובת הלוואה זו, בעלה של הנתבעת גנב ממנה שיקים וחתם עליהם ללא ידיעתה של הנתבעת. אחד משלושת השיקים הינו השיק על סך 40,000 ₪. שני השיקים האחרים (על סך 10,000 ₪ כ"א), נמסרו על ידי בעלה של הנתבעת לידי קבלן עבודות בשם עבד שווהנה. בהמשך, שיקים אלה נרכשו על ידי התובעת בחודש 6/2011 כעזרה לבעלה של התובעת שלא יכל לפרוע את השיקים. בעלה של הנתבעת התחייב כלפי התובעת כי בגין הסכומים המפורטים לעיל יבצע עבודות קבלנות ואדריכלות שונות.

בנסיבות אלה, טענה הנתבעת כי עסקינן בזיוף וחתימה בהעדר הרשאה, ומשכך נטען כי התובעת לא הגיעה לבית המשפט "בניקיון כפיים", מאחר ובעלה של הנתבעת חתם על גבי השיקים בנוכחותה וללא נוכחות הנתבעת. בתוך כך, נטען כי לא בכדי בבקשה לביצוע השטר לא נרשם מי חתם על השיקים נשוא התביעה, ובכך יש לחזק את טענת הנתבעת כי התובעת ידעה שהשיקים אינם בחתימתה.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי מתוך רצון לשלום בית, לאחר שבעלה השתחרר ממעצרו, הוא סיפר לה אודות השיק בסך 40,000 ₪ שמסר לתובעת. מרגע שהדבר נודע לנתבעת היא פעלה נחרצות ובלית ברירה להחזרת ההלוואה של בעלה והשקיעה שעות רבות בחברת הבעל. הנתבעת ציינה כי בשנת 2012 ניהלו הצדדים משא ומתן בעזרת עו"ד משותפת אולם משא ומתן זה לא הבשיל שכן הצדדים הסתכסכו בגין השיקים. מכל מקום העבודות שבוצעו על ידי הנתבעת במסגרת עבודתה בחברת הבעל היו ביצוע של 70% לפי ההסכם בעבור 6 המגרשים בסך של 42,000 ₪ וכן ביצוען של העבודות הנוספות שתמורתם עומדת על סך של 34,456 ₪.

טענה נוספת שנטענה על ידי הנתבעת בכפוף לטענת הזיוף, הייתה כי השיקים ניתנו על ידי בעלה של הנתבעת על תנאי כשהתנאי לא התקיים; השיק נמסר כדי להבטיח כי חברת הבעל תבצע עבור חברת התובעת את העבודות שפורטו; חברת הבעל עמדה בהתחייבויותיה; עקב ביצוע העבודה התנאי לפירעון השיק לא התקיים כשהשיקים מהווים אינדיקציה לעסקת היסוד שהייתה בין החברות.

במסגרת תצהיר העדות הראשית של הנתבעת (הוגש ביום 25/1/15), בקשה הנתבעת לחדד כי אין היא חבה בגין אי אלו מהשיקים מאחר וכאמור ובעלה הוא שזייף את חתימתה על גבי השיקים ומסר אותם ללא הרשאתה. כן, ציינה הנתבעת כי התובעת למעשה כורכת את תביעתה כנגדה במעשיו של הבעל וחובות חברתו לחברתה וזאת מתוך ידיעה כי ייתכן ומהנתבעת יהיה ניתן לגבות כספים מאשר סיכויי הגבייה מהבעל. כן, נטען כי מהעובדה שהתובעת לא מציינת שהנתבעת היא זו שמסרה ו/או חתמה על השיקים, הרי שבכך היא מודה שנפל פגם מהותי בעסקת היסוד, שכן אפילו אם היא אוחזת בעד ערך אין היא אוחזת כשורה.

דיון והכרעה:

עוד בטרם אתמקד ואבחן את טיב המחלוקת הדרושה הכרעה בתיק זה שהתגבשה על פי טענות הצדדים כאמור, ובהמשך לאמור בסעיף 5 לעיל, אדגיש כי אין בכוונתי במסגרת תביעה זו להידרש לניתוח כולל של אופי משולש היחסים שבין שלוש הדמויות המרכזיות - התובעת, הנתבעת והצלע השלישית – בעלה של הנתבעת (או ליתר דיוק אופי המחומש באם נכלול את שתי החברות שגם באמצעותן התנהלו הצדדים). כעולה מחומר הראיות, היחסים העסקיים לצד יחסי החברות, נמשכו תקופה לא מעטה ודי לעיין בעדותה של התובעת מיום 16/5/11 שנגבתה על ידי חוקר המע"מ על מנת ללמוד על ההיקף הכספי של שיתוף הפעולה בין הצדדים, לכל הפחות, נכון למועד חקירה זה (ר' ת/1). כן עולה מחומר הראיות כי יחסים אלה אופיינו בעליות ומורדות, הן ביחסי התובעת לנתבעת ו/או בעלה והן בין הנתבעת לבעלה – הצלע השלישית כאמור שקולה לא כלל לא נשמע לאורך כל ההליך, כשניסיונה של הנתבעת בכל זאת לשרבבו להליך על ידי בקשה לזימונו שהוגשה יומיים לפני ישיבת ההוכחות, נדחה על רקע היותה נגועה בשיהוי לא מתקבל ולאחר שהוברר כי כלל לא ניתנה הסכמה של התובעת (ר' החלטתי מיום 7/12/16).

מכל מקום, הגם שעולה שבין הצדדים מחלוקת כספיות נוספות ושונות שמקורם אינו על רקע עסקי גרידא (על כך ניתן ללמוד, בין היתר, מהפסקה הראשונה לתכתובת הדואר האלקטרוני ששלחה התובעת לנתבעת ביום 8/7/12 נ/2 - אליה עוד אשוב בהמשך), יובהר כי הדיון במסגרת תיק זה יתמקד במישור השטרי הרלוונטי באשר לשלושת השיקים ועל פי טענות הצדדים הרלוונטיות על התפתחויותיהן כאמור במהלך ניהול התיק.   

נקודת המוצא לעצם חיוב בשטר מצויה בסעיף 22(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), הקובע כי: "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה".

במצב בו קיימת חתימה על השטר אולם עולה טענה בדבר אמיתותה, קובע סעיף 23(א) לפקודה, כי ככלל, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות בשטר. הפסיקה שבה וחזרה כי על התובע מוטל נטל השכנוע משקמה טענה בדבר אמיתות החתימה, שכן זו חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך הרלוונטי (ר' ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, מז (3) 240).

טענת הזיוף מצד הנתבעת נטענה כאמור לראשונה רק בכתב הגנתה מיום 17/11/14, זאת בשעה שלא מצאה להעלות טענה כה מהותית זו בשתי הזדמנויות קודמות שעמדו לרשותה (בתצהיר ההתנגדות המקורי שהוגש להוצאה לפועל ובמסגרת תצהיר ההתנגדות המתוקן). על פניו, משעה שעלתה טענת גניבת השיקים וזיוף החתימה, ואף נטענה בסיכומים, היה מקום להידרש עוד בפתח פסק הדין לטענת הזיוף כאמור.

ואולם, הנני מוצאת שלא להידרש כלל להכרעה בסוגיה זו בגין הפיכתה לטענה לא רלוונטית על רקע טענותיה המאוחרות של הנתבעת אשר יש בהן להוות אישור בדיעבד של מסירת השיקים לידי התובעת.

ובמה דברים אמורים;

בהמשך לטענת הזיוף כאמור שהועלתה לראשונה בכתב ההגנה מיום 17/11/14, טענה הנתבעת בנוסף כי לאחר שבעלה התוודה בפניה אודות זיוף השיק בסך 40,000 ₪, היא פעלה החל מרגע ידיעתה על הדבר, בלית ברירה, בהשקעת שעות רבות של עבודה להחזרת ההלוואה של בעלה – הלוואה בסך 32,000 ₪ שנטל הבעל מהתובעת ובגינה מסר את השיק. בסעיף 10 לתצהירה חדדה התובעת כי שיק זה כמו גם שני השיקים הנוספים, ניתנו למעשה לביטחון בלבד ולא היו מיועדים לפירעון. הגם שהנתבעת למעשה העלתה את טענת הזיוף באשר לשיקים, הרי שלנוכח טיב טענותיה המאוחרות, בעצם זאת שהיא הסכימה להֵירתם לטובת בעלה לצורך השבת ההלוואה שהאחרון נטל מהתובעת, היא מוחזקת כמי שהכירה בחתימה על גבי השיקים כ"חתימה בתוקף הרשאה" בהשאלה מסעיף 92(א) לפקודת השטרות. במילים אחרות, בכך למעשה הנתבעת "אשררה" בדיעבד את מסירת השיקים כבטוחה להלוואה אותה נטל בעלה, בין אם אכן הבעל חתם בשמה ובין אם היא זו שחתמה.

ויודגש, כי עצם היותם של השיקים ככאלה שנמסרו לביטחון, עולה למעשה בקנה אחד עם גרסת התובעת אשר כאמור הבהירה בתצהירה כי קיבלה לידיה את השיקים על מנת להבטיח את החזר החובות של הנתבעת ובעלה כלפיה אשר הצטברו לסכומים גדולים. בתוך כך, טענה כאמור כי התנאי להשבת ההמחאות בחזרה לידיה של הנתבעת היה כי היא תעמוד בהתחייבויותיה לביצוע עבודות אדריכליות לגביהן סוכם כי ישמשו כדרך לקיזוז ההלוואות.

על מהותו של שטר ביטחון עמד כב' השופט שמגר בע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג (4), 680, 691:

"שטר ביטחון הוא, כאמור, שטר שמסירתו הותנתה בתנאי. הצדדים הסכימו, שהאוחז לא ידרוש את פרעונו, אלא אם יקרה אירוע מוגדר, כגון קיום התחייבות אשר למען הבטחתה נמסר השטר. מאחר שהחיוב שבהתנאה חל רק על הצדדים הישירים, הרי התנאי המתלווה לשטר ביטחון הוא, כי האוחז ישמור אותו בחזקתו ולא יסחר אותו. מובן, שעם היווצר הנסיבות, אשר סוכמו מראש ואשר מתירות את השימוש בשטר הביטחון לשם מימוש הביטחון אשר אותו הוא נועד להבטיח, משוחרר האוחז מכל סייג בכל הנוגע לסחרותו של השטר, כמו גם בכל האמור בתביעה על יסודו".

כן, נקבע כי המסירה של שטר ביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, 'מסירה-על-תנאי', וזכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו (כגון על-ידי סיחור או תביעה לפרעונו) קמה, רק אם נתמלא התנאי, והמסירה הופכת עקב כך שלמה. כדי לעשות 'התקשרות בת-פעל' כמובנה בסעיף 20(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש], יש כידוע צורך הן ביסוד פיסי והן ביסוד נפשי כשלא די באחד מהם (ר' ע"א 358/80 קדש נפתלי, מושב עובדים להתיישבות חקלאית נ' שאר ישוב, פ"ד לז(3) 830).

הגם שנלמד מסעיף 20(ג) לפקודת השטרות ש"שטר שיצא מהחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך, או קבל או מסב, חזקה שנמסר על ידי מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר", הרי בהתאם לסעיף 20(ב)(2) "מותר להוכיח שהמסירה הייתה על תנאי או למטרה מיוחדת בלבד ולא לשם העברת הקניין בשטר;". במשמע, שעל פי סעיף זה יכול עושה השטר לסתור חזקה זו שניתנת לסתירה על ידי הוכחת קיומו של תנאי. נטל ההוכחה המוטל על עושה השטר במקרה דנן הינו כפול: ראשית, ההוכחה שהשטר נמסר בכוונה להצמיח על פיו חבות הכפופה לתנאי. שנית, הוכחה שהתנאי לא התקיים (ר' מנחם מאוטנר, "שטר-הבטחון": חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך", עיוני משפט יב (תשמ"ז), 208)-206.

משעה שכאמור שני הצדדים מסכימים כי השיקים בענייננו הינם שיקים שניתנו לביטחון - כבטוחה להלוואות שהעניקה התובעת – הרי שבכך נענה החלק הראשון של ההוכחה. המחלוקת בין הצדדים הינה אם כן, בשאלת התקיימותו של התנאי הנוסף – עמידתה של הנתבעת בתנאי שהוסכם לפיו יכול ויהיה בעבודות האדריכליות שתבצע הנתבעת לקזז את סכום ההלוואה.

על סוגית נטל ההוכחה המוטל על עושה השטר המתגונן בטענת תנאי שלא התקיים בהתייחס לשיק שניתן לביטחון חזר לאחרונה כב' הנשיא גרוניס (כתוארו אז) בע"א 363/12 עו"ד עופר שפירא, כונס נכסים של מ.מ יבולי התבור (1995) בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' דוד שחר ובניו (1995) בע"מ [פורסם בנבו ] (20/2/14), בהבהירו כי נטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הביטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על עושה השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. במילים אחרות, על הנתבעת להוכיח במקרה דנן את 'עיסקת היסוד' על רקע 'אשרורה' כאמור את הותרת השיקים בידי התובעת – היא ביצוען של עבודות האדריכלות בעבור התובעת.

התובעת לא טוענת כי הנתבעת כלל לא פעלה לביצוע עבודות כמוסכם, אלא שטענתה הינה כי בעת שהנתבעת הגיע לשלב קבלת ההיתר היא הפסיקה את עבודתה, ועל כן התובעת נאלצה לשכור את שירותיו של אדריכל אחר על מנת שהאחרון יבצע את העבודה "מלכתחילה".

באם להתחקות בחומר הראיות שהונח בפניי אחר הסיבה להפסקת העבודה, הרי שמתכתובת הדואר האלקטרוני מיום 8/7/12 (נ/2), עולה כי מי שלמעשה יזמה את הפסקת ההתקשרות הייתה התובעת בעצמה אשר ציינה, בין היתר, בתכתובת האמורה את הדברים הבאים: "... אני מפטרת אותכם מיידית בכול הנוגע להיתרים ולמגרשים. אני לא רוצה לשמוע ממכם ולא לראות אותכם...". בהמשך ציינה (בפונט גדול יותר): "לא רוצה לשמוע ממכם יותר לא רוצה לראות אותכם לא רוצה לקבל מייל ממכם...".

דומה כי דברים אלה מדברים בעד עצמם, ונראה כי מקום בו התובעת הביעה עמדה כה בהירה ונחרצת באשר לגורל ההתקשרות של הנתבעת (ובעלה) עימה, קשה לראות בנתבעת כ"אשמה" (לכל הפחות האשמה הבלעדית) באי השלמת העבודות. הפגנת עמדה נחרצת זו אף מביאה בפועל לראות בתובעת כמי ששמטה במו ידיה את האפשרות לתבוע מכוח השיקים את הסכום הנקוב בהם ובכלל. לא נעלם מעיני כי ייתכן ומתוכנה של ההתכתבות האמורה ניתן ללמוד ש"הודעת הפיטורים" הינה על רקע טענת התובעת ל"הפרה יסודית" וכוונה נטענת של הנתבעת לגרום לתובעת נזק בהגעה אל "מחלקת ההנדסה". ואולם, עדיין, קיים קושי כאמור לראות את הנתבעת כבעלת האשמה המכרעת בהפסקת ההתקשרות, מקום בו אין חולק שהתובעת לא "שחררה" ולו שיק אחד מתוך השלושה נשוא התביעה, כאשר אין חולק כי ניתן היה לעשות, לכל הפחות ביחס לשני השיקים בעלי הערך הכספי הנמוך יותר, וזאת נוכח ההספק של הנתבעת וההתקדמות בעבודות עד לאותה נקודת זמן (ר' בעניין זה עדות הנתבעת בע' 22 שו' 26-29 לפרו').

אם לא היה די באמור, הרי שגם אם הנטל להוכחת אי התקיימותו של התנאי מוטל כאמור על הנתבע – משעה שהתובעת לא מכחישה כי הנתבעת בצעה בפועל מספר עבודות אדריכליות והסתייגותה הינה באשר לטיב השלמתן של עבודות אלה – הרי שמדובר למעשה בטענת הודאה והדחה ומכאן שהנטל עובר אליה על מנת להוכיח את טענתה זו.

בבואי לבחון האם עלה בידיה לעמוד בנטל זה, מוצאת אני כי התשובה שלילית. בחקירתה הנגדית, תחת השאלה באשר לעיתוי הפקדת השיקים אל מול מועד זמן פרעונם, התייחסה התובעת באריכות להתנהלות הנתבעת באשר לאי השלמת העבודות, ובתוך כך ציינה כי בשלב מסוים הנתבעת בקשה "לסחוט" אותה באופן שאם התובעת לא תמסור לידיה את השיקים, תימנע הנתבעת מחתימה על טפסים רלוונטיים לקבלת טופס 4 לאכלוס הבתים. לטענת התובעת מאחר והיא נלחצה מתנאי זה שהוצב לה (מאחר והבתים נמכרו כבר לרוכשים), היא נאלצה להרוס חלק משלדי הבתים ולתקנם כמו גם לשכור כאמור את שירותיו של אדריכל אחר (ר' ע' 15 שו' 9-26 לפרו').

אך טבעי הוא כי מקום בו עולה טענה כה מהותית באשר לצורך הנטען לשכירת איש מקצוע חלופי, היה מצופה מהתובעת להציג ראיות רלוונטיות בנדון, כדוגמת ההסכמים אשר בהם התקשרה עם האדריכל החלופי ואף הבאתו לעדות; אסמכתאות בעניין השינויים שאותם ביצעה בתכניות הבתים, לרבות אסמכתאות בעניין עלות השינויים ועוד. התובעת לא הציגה דבר, ובמנותק מהאמור בעניין הפסקת ההתקשרות, בחירתה זו עומדת אף היא לרועץ בעבורה, בכל הקשור להפעלת החזקה הראייתית כנגדה, לפיה אי הבאתה של ראיה רלוונטית יוצרת הנחה (הניתנת לסתירה) כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב והסיבה לאי הבאתו היא החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד: "עד נחשב רלבנטי לגרסת בעל דין מקום בו קיימת ציפייה הגיונית ומתבקשת בנסיבות המקרה כי בעל הדין ישמיע את העד המסוים לשם גילוי האמת וחקר העובדות כפי שאותו בעל-דין טוען להן" (ר' ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659).

לסיכום, משעה שלא הוכח בפניי כי התמלא התנאי להתקיימותם של השיקים שיש לסווגם כאמור כשיקים לביטחון להחזר ההלוואה בתמורה לעבודות - הרי שדין התביעה להידחות. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים, כשאציין רק כי לאור הניתוח המשפטי האמור, אין כל מקום לבחינת שאלת היותה של התובעת כבעלת מעמד של אוחזת כשורה, שעה שאין לראות בה כלל כצד רחוק בנסיבות העניין.

סוף – דבר:

לאור כל האמור, דין התביעה להידחות.

על אף תוצאה זו, איני מוצאת לפסוק לזכות הנתבעת כל הוצאות. אופן ניהול התיק מצידה, הבא לידי ביטוי, בין היתר, בבקשות דחייה רבות כמו גם מספר הבקשות לתיקון כתב הגנתה, הביא כאמור להתמשכות ההליך שלא לצורך. הגם שהתובעת אף היא לא חפה מתרומה לכך, חלקה של הנתבעת היה גדול ומהותי יותר ועל כן, בנסיבות אלה, הנני מורה שכל צד יישא בהוצאותיו.

התובעת תפעל לסגירת תיק ההוצאה לפועל (תיק מס' 20-18546-12-3) שנפתח עם הבקשה לביצוע השיקים, לאלתר .

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ז, 13 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.