הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה תא"ח 35881-10-19

מספר בקשה:2
בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה שלהבת קמיר-וייס

המבקשת:

ליאת גנון אזולאי
ע"י ב"כ עוה"ד עידן אדרי

נגד

:

  1. דוד אברהם אלפר
  2. ליאורה אלפר

ע"י ב"כ עוה"ד ארז יצחקי

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה שניתן על ידי ביום 09.12.2019, מאחר שלא הוגש כתב הגנה מטעם המבקשת.
עניינה של התביעה אשר הוגשה לפי פרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: " תקסד"א") הוא פינוי מושכר אשר שכרה המבקשת מהמשיבים לשם מגורים מאז 01.06.2006 .
על פי האמור בכתב התביעה, החוזה הופר על ידי המבקשת בכך שדמי השכירות החודשיים לא שולמו מאז מרץ 2017 . כן נטען להפרות נוספות, בהן אי תשלום עבור הוצאות שוטפות של המושכר ובהן ארנונה וועד הבית. מחדלים אלו מהווים הפרה יסודית של הסכם השכירות לפי האמור בסעיף 5.4 בו.
כתב התביעה הומצא כדין לידי המבקשת ביום 27.10.19, כפי שניתן ללמוד מנספחי הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה .
פסק הדין הומצא למבקשת ביום 17.12.2019, לפי האמור בבקשתה.
ביום 19.12.2019 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין ובה טענה, כי קיבלה את ההזמנה לדיון וסברה שתוכל ביום הדיון להגן על עצמה בפניי בית המשפט ולא ידעה כי באפשרותה להגיש כתב הגנה לפני הדיון. ביקשה כי פסק הדין יבוטל ובית המשפט ייתן לה הזדמנות להגן על עצמה ולהגיש כתב הגנה. עוד ציינה בבקשה כי היא "פועלת בימים אלו לקבלת סיוע משפטי מטעם המדינה".
המשיבים עמדו בתשובתם על כך שהמבקשת אינה מכחישה קבלת כתב התביעה לידיה, ואי הגשת כתב הגנה במועד. כמו כן, מציינים, כי המבקשת לא העלתה בבקשתה טענת הגנה כלשהי כנגד התביעה.
המשיבים טענו, כי אין ממש בטענת המבקשת לאי ידיעה כי עליה להגיש כתב הגנה, הואיל וחובתה להגיש כתב הגנה תוך 30 יום רשומה בצורה ברורה בהודעת בית המשפט ובהזמנה לדין אשר נמסרו לה, והמדובר בהתעלמות מדעת מההליך השיפוטי.
לפיכך טענו המשיבים, כי המבקשת אינה מבססת עילה לביטול פסק הדין מחובת הצדק או לפי שיקול דעת בית המשפט.
בתגובתה לתשובת המשיבים (להלן: " התגובה"), אשר הוגשה על ידי בא כוח המבקשת שמונה על פי חוק הסיוע המשפטי, נטען כי אי הגשת כתב הגנה לא נבעה מזלזול בבית המשפט, אלא שלאחר קבלת כתב התביעה ביום 27.10.2019, היא פנתה ביום 07.11.2019 לקבלת סיוע משפטי לשרות ייעוץ לאזרח ושם מילאה טפסי הבקשה לסיוע משפטי (נס פח 1 לתגובה) וביום 17.12.2019 שבה ופנתה לשרות ייעוץ לאזרח לברר גורל בקשתה ושם הופנתה לסיוע המשפטי כדי לזרז הטיפול בבקשתה. בסיוע המשפטי מילאה שוב טפסי בקשה לסיוע משפטי (נספח 2 לתגובה) וכאשר שבה לביתה מצאה בתיבת הדואר את פסק הדין והגישה את הבקשה לביטול פסק הדין. המבקשת לא טענה לקיום עילה לביטול ספק הדין מחובת הצדק.
עוד הועלו בתגובה טיעוני הגנה בפני התביעה. נטען כי הסכם השכירות הוארך בעל פה ובהתנהגות מדי שנה, כאשר בפעם האחרונה הוארך הסכם השכירות לתקופה שמיום 07.06.2019 ועד ליום 07.06.2020.
לטענת המבקשת, לאחר שהתגרשה מבעלה בשנת 2012 ביקשה מהמשיבים כי ייחתם הסכם שכירות בכתב על מנת שתוכל להגישו לרשויות לשם קבלת עזרה בשיעור של 50% משכר הדירה לנוכח היותה אם חד הורית וכן הנחה בארנונה. לטענתה, בקשתה לא נענתה על ידי המשיבים אשר נמנעו מלספק למבקשת הסכם שכירות בכתב. חרף זאת המשיכה לשלם את דמי השכירות במלואם עד אשר התברר לה במרץ 2017 כי היא אינה זכאית לתשלום רטרואקטיבי של הסיוע בדמי השכירות או ההנחה בארנונה ולפיכך החליטה לקזז מדמי השכירות את מלוא כספי הסיוע להם הייתה זכאית לכאורה , לטענתה, מאז 2012 (144,000 ₪) ואף טוענת כי הודיעה למשיבים אודות הקיזוז.
בנוסף מעלה המבקשת בתגובה טענה, כי במשך כ- 14 שנות השכירות לא תיקנו המשיבים ליקויים במושכר, כך שהיא נאלצה להתגורר במושכר במשך שנים כאשר קיימת בעיית רטיבות במושכר וכשלושה חודשים ללא מים חמים, כך שנאלצה לבצע התיקונים במהלך השנים על חשבונה ואלו מוערכים על ידי המבקשת באלפי שקלים.
אציין כבר עתה, כי המבקשת לא תמכה טענות הגנתה באסמכתא כלשהי והן הועלו לראשונה, ללא כל ביסוס בתגובה, שאינה המקום להעלאת טענות חדשות שלא בא זכרן בבקשה.
המסגרת הנורמטיבית:
תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 ( להלן: "תקסד"א"), קובעת:
"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול בתוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".
בביטול פסק דין שניתן כהלכה, נתונה ההחלטה בבקשת הביטול לשיקול דעת רחב של בית המשפט. השיקולים שעל בית המשפט לשקול במקרה זה נקבעו בהלכה שהשתרשה במשך שנים רבות, ועיקרה הובא ב ע"א 7882/14 דוד אהרון נ' שלומי (סלמן) עובדיה (27.11.2014) שם נקבע כי :
"על בית המשפט שדן בבקשה לביטול פסק הדין, כאשר איננו פגום, וכשבוצעה המצאה כדין של כתב התביעה, לשקול מהו הטעם למחדל שבגינו לא הוגש כתב הגנה במועד, האם נבע מזלזול בבית המשפט או שמא קיים נימוק ראוי לכך, ומהם סיכויי ההצלחה של הגנת המבקש לגופו של עניין אם יבוטל פסק הדין, כאשר יש להעניק לסיכויי ההצלחה משקל רב יותר".
אולם ברע"א 706/15 המועצה המקומית באר יעקב נ' עו"ד מרדכי שלו-המנהל המיוחד של העמותה, (22.04.2015) הובהר כי:
"ייתכנו מקרים בהם מחדלו של בעל הדין הוא כה משמעותי עד שיאפיל על שאלת סיכויי הגנתו, ויש להבחין בהקשר זה בין המקרים בהם סיבת ההיעדרות נעוצה באי הבנה או אף רשלנות מסוימת לבין המקרים בהם ההיעדרות מקורה ב"התעלמות מדעת מההליך השיפוטי" שמקורה בזלזול בבית המשפט וללא כל סיבה סבירה"
בהתאם להלכה הפסוקה, נקבע שיש לברר במסגרת בקשה לביטול פס"ד בהיעדר הגנה את שתי השאלות הנ"ל, בבחינת תנאים מצטברים, אולם די בקביעה שלא מתקיים אחד משני התנאים כדי לדחות את הבקשה ובמקרה כזה אין צורך בבחינת התקיימות התנאי השני (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (2.2.09); רע"א 6379/09 פלוני נ' פלונית (19.8.09); רע"א 4861/09 שחיבר נ' לוי, (4.10.09).)
באותן הלכות קובע בית המשפט העליון כי כאשר בחינת הדברים מלמדת שמחדלו של בעל הדין להתגונן נגוע בזלזול בהליכים המשפטיים, די בכך כדי להביא לדחיית בקשתו לביטול פסק הדין ואין צורך לבחון כלל את השאלה העוסקת בסיכויי ההצלחה של הגנתו.
ככלל נקבע כי, לשאלה השנייה חשיבות רבה, שכן בהעדר סיכוי להצליח במשפט לא תצמח כל תועלת מביטול פסק הדין, כפי שנקבע ברע"א 9565/09 רינה מרגוליס נ' איגור גנץ (10.08.2010) כי:
"אם לא תצמח למבקש תועלת מן הביטול אין כל טעם להורות כן רק על מנת שלאחר קיום הדיון בתיק במעמד הצדדים ושמיעת המבקש יצא תחת ידו של בית המשפט אותו פסק-הדין עצמו"
לכן ייעתר בית המשפט לנתבע, רק אם יצא ידי חובתו והצביע על נימוקים לכאורה, בהם יהיה להכשיל את תביעת התובע לגופו של עניין.
בהקשר לפינוי מושכר אשר נדון ב הליך המיוחד, אשר הוסדר בפרק ט"ז 4 לתק סד"א, ונועד ליצור מסגרת דיונית מיוחדת לתביעות אלה. מסגרת דיונית חריגה למסגרת הדיון הרגילה אשר נועדה למנוע, או למצער להפחית, את האפשרות ששוכרי דירות מגורים, המפרים את חוזי השכירות, יגרמו במכוון להתמשכות ההליכים המשפטיים נגדם, ולעיכובם, תוך העצמת הפגיעה בבעלי הדירות.
על מסגרת דיונית מיוחדת זו עמד כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 5646/13 יוסף שלום נ' מדינת ישראל (25.8.2013) בקובעו כי :
"אין להשלים עם מצב של תפיסת חזקה במושכר, גם אם מדובר בדירת מגורים, תפיסת חזקה שלכאורה אינה כדין, תוך גרימת נזקים ממשיים למשכיר, בחסות משיכת זמן בטיעונים משפטיים פרוצדוראליים, שאין מאחוריהם טענות הגנה של ממש לגופו של עניין. לשם התמודדות יעילה עם מצבים קשים אלה, נוסף בשנת תשס"ט לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 פרק ט"ז4 (תקנות 215 ז - 215 יג) ...התקנות האמורות מבטאות בצורה ברורה את המגמה שלא לאפשר לשוכרים להביא למשיכת הליכי פינוי, ויש להביא מגמה זו לידי ביטוי"
וכן נקבע שם כי:
"לצד נזקו של המבקש, יש לשקול גם את הנזק המצטבר שנגרם ושממשיך להיגרם למשיב, שאמנם הוא כספי בעיקרו, אך נוכח טענות המבקש באשר למצבו הכלכלי הדחוק ספק אם יהיה בידו לפצות על נזק זה בעתיד."

יישום ההלכה במקרה שבפניי
הואיל והמבקשת מאשרת את קבלת כתב התביעה וההזמנה לדי ון, הרי ש פסק הדין ניתן כדין ואין עילה לביטולו מחובת הצדק.
בבחינת השיקול הראשון עולה, כי לפי האישורים אשר צורפו לבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה, חתמה המבקשת בנפרד על קבלת כתב התביעה, הזמנה לדין והודעה על מועד הדיון .
בהזמנה לדין מפורטת הדרישה להגיש כתב הגנה, המועד להגשת כתב הגנה, הדרישה לתמוך את כתב ההגנה בתצהיר עדות ראשית, חוות דעת ואסמכתאות. גם בהודעה אודות מועד הדיון נרשמה בסעיף 2 הדרישה להגיש כתב הגנה תוך 30 יום.
כך שטענת המבקשת כי לא ידעה ש באפשרותה להגיש כתב הגנה, תמוהה בעיני. הרושם הנוצר הוא, כי החלטת המבקשת שלא להגיש כתב הגנה נעשתה תוך שהיא מודעת לקיומו של ההליך ולדרישה להגיש כתב הגנה, ו מקורה ב"התעלמות מדעת מההליך השיפוטי" מתוך ניסיון להביא למשיכת הליכי פינוי המושכר .
אציין כי טענות המבקשת בבקשה לביטול פסק הדין ובתצהיר התומך בה, מיום 19.12.2019, כי:
"רשמתי זאת ביומני וחשבתי כי ביום דיון זה אני יכולה להגן על עצמי מול בית המשפט."
וכן כי:
"אני פועלת בימים אלו לקבלת סיוע משפטי מטעם המדינה"
אינן תואמות את פנייתה הנטענת של המבקשת לשרות ייעוץ לאזרח לקבלת סיוע משפטי עוד ביום 07.11.2019 , הואיל ופנייה מוקדמת זו לא הוזכרה בבקשה והטענה כי מטרת הפנייה המוקדמת בכדי שתוכל להביא טענותיה בפני בית המשפט באמצעות בא כוחה, הועלתה לראשונה במסגרת התגובה וזאת בתמיכה לטענה שהמבקשת לא זנחה הטיפול בהליך (סעיף 35 לתצהיר התמיכה בתגובה) .
אציין אף חוסר התאמה בין טענת המבקשת בסעיף 35 לתצהיר התמיכה בתגובה, כי מצאה את פסק הדין רק לאחר שפנתה לסיוע המשפטי ביום 17.12.2019 ומילאה שוב את הבקשה לסיוע משפטי (נספח 2) לבין המענה לשאלה ו' , הואיל ובבקשה לסיוע משפטי מיום 07.11.2019 (נספח 1) השיבה המבקשת לשאלה ו' " האם מתנהלים הליכים בבית משפט" בחיוב וציינה את בית המשפט, מועד הדיון וסוג ההליך, בעוד שבבקשה לסיוע משפטי מיום 17.12.2019 סומן איקס במקום התשובה לשאלה ו'. מענה אשר יש ב ו ללמד , כי בעת המענה כבר היה ידוע למבקשת, כי מועד הדיון כבר אינו רלבנטי.
בנסיבות העניין אני מוצאת לקבוע כי המבקשת לא הביאה נימוק מניח את הדעת לאי הגשת כתב הגנה .
בבחינת השיקול השני לא הביאה המבקשת בבקשתה כל פירוט, ולו מינימאלי, באשר להגנתה הנטענת ורק בתגובה העלתה לראשונה טענות המתיימרות להיות טענות הגנה, כאשר במסגרתן נכללת למעשה הודאה באי תשלום דמי השכירות מאז מרץ 2017 .
מבלי להידרש לפגם הפרוצדורלי של העלאת הטענות לראשונה במסגרת התגובה, אציין כי לא מצאתי שיש בטענות כדי להקים הגנה לכאורית המצדיקה את ביטול פסק הדין, כפי שיפורט להלן.
כפי שנכתב לעיל, שאלת סיכויי ההצלחה היא העיקר, ועל המבקשת להוכיח כי ישנה ממשות עניינית בבירור התביעה בהתייחס למשקל קו ההגנה שהיא עומדת להעלות ( ראו: רע"א 8290/00 גבריאלוב יוספי נ' שמואל לוינסון ואח', (27.02.01)).
המבקשת מעלה קו הגנה לאי תשלום דמי השכירות מאז מרץ 2017 ולאי תשלום הארנונה ותשלומי ועד הבית , בטענת קיזוז ובטענה לניכוי מדמי השכירות. טענותיה הועלו בעלמא, בצורה כללית, עמומה, ללא פירוט של ממש וללא הנחת תשתית לכאורית ממשית ומבוססות על אי קבלת הסכם שכירות בכתב מהמשיבים, על פניה למשיבים בנושא, על דרישת הרשויות לקבלת הסכם בכתב, על אי תיקון ליקויים במושכר על ידי המשיבים ועל נשיאה בעלות תיקון ליקויים על ידי המבקשת.
אשר לטענת המבקשת כי שילמה על דרך הקיזוז הובהר כבר ברע"א 1793/07 יופה נ' מדינת ישראל - מנהלת נמל יפו‏, (20.11.2007) כי:
"טענת קיזוז מצריכה: "להציג במדוייק את מערכת הנתונים אשר עליה היא מבוססת... יש להעלות טענת קיזוז בצורה מפורטת וברורה, כדרך שמנסחים כתב תביעה. דרישת קיזוז בעלמא, ועל דרך הסתם, אין בה כדי ליצור תשתית מספקת, שעליה ניתן לבסס תביעת קיזוז, המצדיקה דיון לגופה או הענקת רשות להתגונן.""
הואיל וכאמור המבקשת נמנעה מהעלאת טענות הקיזוז בצורה מפורטת וברורה, אלא הסתפקה בהעלאת הטענות בעלמא הרי שאין בהן משום הוכחה לקיומה של ממשות עניינית בבירורן המצדיקה ביטול פסק הדין.
אציין תחילה כי העדר הסכם שכירות בכתב אינו עילה להימנעות מתשלום דמי השכירות, ובייחוד כאשר לדברי המבקשת עצמה הוארך הסכם השכירות מדי שנה ללא הסכם בכתב, מאז שנת 2008 וזאת על אף דרישתה לקבל הסכם בכתב כבר בשנת 2012.
לא נעלמה מעיני טענת המבקשת להעדר יכולתה לקבל השתתפות במימון דמי השכירות עקב העדרו של הסכם בכתב, אולם הימנעות המבקשת מעשות דבר בעניין במשך שנים, אינה מצמיחה חוב כספי של המשיבים בגינו היא רשאית להימנע מתשלום דמי השכירות ויתר התשלומים החלים עליה כשוכרת, שעה שהינה יושבת בנכס שנים רבות.
גם טענת המבקשת לליקויים במושכר אשר לא תוקנו על ידי המשיבים נעדרת פירוט ולו מינימאלי אודות מועד גילוי הליקויים, מועד ודרך הפניה למשיבים, מועד ועלות ביצוע התיקון, ככל ותוקן וכדומה.
כבר נפסק, כי קשה להלום התנהלותו של שוכר שחדל כליל מתשלום דמי שכירות, בנימוק שהמשכיר איננו מתקן ליקויים במושכר. בית המשפט העליון כבר הבהיר בע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701, 708 (1984), כי אפילו הפר המשכיר את חובתו החוזית לתקן את המושכר, עדיין חייב הדייר בתשלום השכר החוזי כל עוד חוזה השכירות בר תוקף. למסקנה דומה הגיע בית המשפט המחוזי בע"א (מח'-ת"א) 1863-06-15 כהן נ' תיופ חב הנדסית לתכנון יעוץ ופקוח בע"מ (11.6.2015) בו נקבע כי:
"אין עסקינן בשוכרים שהפעילו את תרופת ההפחתה לפי ס' 9(א)(2) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א- 1971, המאפשרת לשוכר להפחית את דמי השכירות בהתאם לשיעור פחיתת שווי השכירות מחמת הפגם במושכר, שכן בענייננו לא מדובר בהפחתה יחסית של דמי השכירות, אלא בהימנעות מוחלטת מתשלומם לאורך חודשים רבים."
ודוק; חדילה מוחלטת מתשלום דמי שכירות אפשרית לפי חוק השכירות והשאילה, תשל"א – 1971, רק אם הפגם שלל כל יכולת ליהנות מהנכס למטרה אשר לשמה הוא נשכר. השוכר איננו רשאי לעכב או לפטור את עצמו באופן מוחלט מתשלום דמי השכירות עד שיתוקנו הפגמים במושכר. זכותו היא רק להפחית את דמי השכירות באופן יחסי לפגם. אין מחלוקת כי המבקשת לא חדלה מלעשות שימוש במושכר ולפיכך אינה יכולה לטעון לקיומה של עילה להפחתה מלאה של דמי השכירות.
הואיל ובמסגרת טיעוני המבקשת היא מאשרת כי נמנעה מתשלום דמי השכירות לחלוטין מאז מרץ 2017 וכן כי לא שילמה את הארנונה ומיסי ועד הבית, הרי שיש בכך משום הודאה בהפרה יסודית של הסכם השכירות ושל חובתה כשוכרת.
נוסף לאמור לעיל, נקבע ברע"א 3595/12 גורג כלאסני נ' מונתהא מגדלאני (25.06.2012) כי:
"באם המשיכה השכירות להתקיים אף לאחר תום התקופה עליה הסכימו הצדדים, זאת מבלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות באמצעות מתן הודעה לצד השני שתישלח על פי הכללים המקובלים בשיטתנו ( ראו סעיף 19( א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971"
וניתן לראות בהגשת התביעה לפינוי מושכר כהודעה למבקשת על סיום השכירות אשר נשלחה זמן סביר לפני מועד הפינוי ולפיכך גם לו בוטל פסק הדין לא היה בכך כדי להביא תועלת למבקשת אשר נדרשת לפנות את המושכר עקב סיום השכירות.
מן האמור לעיל, עולה כי אין בטענות הגנה אלה להוביל לדחיית התביעה לפינוי מושכר או לשינו י תוצאת פסק הדין.

לסיכום
לפיכך כאמור, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה ופסק הדין יוותר על כנו.
לפנים משורת הדין, ומתוך התחשבות במצבה הכלכלי הנטען של המבקשת, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ד' שבט תש"פ, 30 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.