הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"ת 48528-02-18

בפני
כבוד השופט אמיר לוקשינסקי-גל

תובעת

ברלינר מעליות בע"מ

נגד

נתבעים

  1. אילנית גרוסמן
  2. בדלו קבצו
  3. נציגות הבית המשותף מרח' בן גוריות 45 רחובות

ב"כ התובעת: עו"ד שמואל פלד

ב"כ הנתבעים: עוה"ד שלמה כרוב ועמית סבו

פסק דין

תביעה של חברת "ברלינר מעליות בע"מ" (להלן: "ברלינר") נגד נציגות בית משותף וחברי הנציגות (להלן: "הנציגות") לתשלום דמי שירות מעלית למשך שנה, בהתאם להסכם שבוטל על ידי הנציגות בחלוף כשלושה שבועות מתחילת ההתקשרות.

השאלה המרכזית המתעוררת הינה האם הסכם שירותי המעלית הינו בגדר עסקה מתמשכת לתקופה בלתי קצובה, המאפשר את ביטולו בכל עת, בהודעה מוקדמת של 3 ימי עסקים בהתאם לסעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: " חוק הגנת הצרכן" או "החוק"); או שמא מדובר בהסכם לתקופה קצובה שאינו מאפשר את ביטולו עד למועד הסיום הנקוב בו.

כן מתעוררת שאלת נפקות הפרת סעיף 7ב(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (התקנת מעליות ומתן שירות למעליות), תשמ"ד-1984 (להלן: " צו הפיקוח") שלפיו לא ייכרת חוזה שירות למעליות לתקופה העולה על 12 חודשים, אלא אם שמורה בו הזכות הבלתי מותנית של הנציגות לסיים את החוזה בכל עת, לאחר תום 12 החודשים הראשונים.

רקע וגדר המחלוקת

1. התובעת, "ברלינר", התקשרה עם הנציגות בהסכם למתן שירותי תחזוקה ותיקונים למעלית בבית המשותף. תקופת ההתקשרות נקבעה לשנה אחת, המוארכת מדי שנה בשנה לשנה נוספת, אלא אם מתקבלת הודעת ביטול עד 30 ימים לפני תום כל שנה.

2. עד למועד ההתקשרות עם "ברלינר" , קיבלה הנציגות שירותי מעלית מחברה מתחרה "אלקטרה", ובעקבות ההתקשרות עם "ברלינר" ביטלה הנציגות את ההסכם עם "אלקטרה".

חברת "אלקטרה" לא שקטה על השמרים, ומיד עם קבלת הודעת הביטול פנתה לנציגות כדי לשכנע אותה לחזור לקבל שירותים מ"אלקטרה". מאמצי השכנוע נשאו פרי, והנציגות שבה להתקשר עם "אלקטרה", בתנאים משופרים מבחינת הנציגות, והודיעה ל"ברלינר" על ביטול ההסכם עמה.

3. ביטול ההסכם עם "ברלינר" נעשה ביום 9.3.17, דהיינו בחלוף כשלושה שבועות ממועד התקשרות הנציגות עמה. בעקבות ביטול ההסכם, דרשה "ברלינר" מהנציגות תשלום בגין שנת שירות, בסך 4,802 ₪.

4. הנציגות סירבה לשלם, שכן לטענתה, מאחר שמדובר בעסקה מתמשכת לתקופה בלתי קצובה, הרי שעומדת לה הזכות לבטל את ההסכם בכל עת, בהודעה מוקדמת של 3 ימי עסקים, בהתאם לסעיף 13ד לחוק הגנת הצרכן. כמו כן, מאחר שההסכם אינו מפרט את הזכות המנויה בסעיף 7ב(א) לצו הפיקוח, לפיה ניתן לבטל את ההסכם בכל עת לאחר תום תקופה של 12 חודשים, הרי שההסכם בטל מדעיקרא.

5. להשלמת הרקע יש לציין, כי התופעה שבה החברות נאבקות על התקשרויות עם נציגויות בתים משותפים, ומשכנעות את הנציגויות למעבר מחברה אחת לאחרת, וחוזר חלילה, אינה חזון נפרץ, ולדברי הצדדים, היא רווחת במסגרת התחרות החיובית בין החברות שמעניקות שירותי מעליות. לעיתים חברה אחת זוכה במאבק ההתקשרות עם נציגות פלונית, ולעיתים חברה אחרת. החברות המתחרות, נמצאות אפוא בשני צידי המתרס, וטענותיהם בהליך זה, עשויות לפעול לרעתן במקרים אחרים, שבהן תוצאת המאבק על ליבה של הנציגות תהא הפוכה. האינטרס של החברות הללו, לדבריהן, הינו שייקבע דין ברור בעניין זה, שיאפשר להן לכלכל את צעדיהן בהתאם.

6. בדיון בבקשת הרשות להתגונן הוסכם כי מאחר שאין מחלוקות עובדתיות, ומדובר בסוגיה משפטית הטעונה הכרעה, תינתן רשות להתגונן והצדדים יסכמו טענותיהם בכתב, ללא צורך בהוכחות. השאלות שבמחלוקת הוגדרו כדלקמן:

א. האם ההסכם נושא התביעה הינו הסכם לתקופה קצובה או בלתי קצובה לצורך סעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981.

ב. האם ההסכם נושא התביעה שאינו מפרט את הזכות המנויה בסעיף 7ב(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (התקנת מעליות ומתן שירות למעליות), תשמ"ד-1984, שלפיה, שמורה הזכות הבלתי מותנית של נציגות הבית לסיים את החוזה בכל עת, לאחר תום תקופה של 12 חודשים ממועד החתימה על החוזה, הינו הסכם הבטל מדעיקרא או שמא יש לו תוקף או שיש לתת לו תוקף, למצער למשך 12 החודשים הראשונים.

האם הסכם שירות המעלית הינו לתקופה קצובה או בלתי קצובה

7. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכם לתקופה בלתי קצובה, ניתן לביטול בכל עת. אכן, בהתאם להלכה הפסוקה, צד להסכם לתקופה בלתי קצובה רשאי לבטלו בכל עת, בהודעה מוקדמת סבירה בנסיבות העניין (ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661 [1990]). בהסכם צרכני שהעוסק לא טרח להסדיר בו את זכות הביטול, אין כל סיבה להניח כי תידרש הודעה מוקדמת מיוחדת. ככל שעניין זה חשוב לעוסק, ניתן להניח כי הוא ייקבע בהסכם באופן מפורש את משך ההודעה המוקדמת הנדרשת לו, וככל שלא עשה כן, החזקה היא כי לא נדרשת הודעה מוקדמת מעבר לתקופה המינימאלית של 3 ימי עסקים הנקובה בסעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן .

8. סעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן, מאפשר לבטל חוזה בעסקה מתמשכת בהתראה מוקדמת של 3 ימי עסקים (או בתוך 6 ימי עסקים ממועד מסירתה למשלוח בדואר רשום) כדלקמן:

"חוזה בעסקה מתמשכת יסתיים בתוך שלושה ימי עסקים מיום שנמסרה הודעת ביטול לפי הוראות סעיף 14ט, ואם נמסרה הודעת הביטול באמצעות דואר רשום – בתוך שישה ימי עסקים מיום מסירתה למשלוח, והכל אם לא נקב הצרכן במועד מאוחר יותר בהודעת הביטול (בפסקה זו – מועד הביטול); במועד הביטול יפסיק העוסק את הספקת הטובין או השירותים, ולא יחייב את הצרכן בתשלומים בעד טובין או שירותים שניתנו לאחר מועד הביטול".

בפסיקה נקבע כי סעיף זה קובע את אופן ודרך הביטול של עסקה מתמשכת, מבלי שיש בו כדי לקבוע את זכות הביטול המהותית. מכאן, כאשר עסקינן בהסכם לתקופה קצובה, ללא מקור נורמטיבי מיוחד, אין זכות מוקנית מן הדין לצרכן לבטלו לפני תום התקופה (ת"צ 14796-01-14 סטמטי ואח' נ' סטודיו סי בע"מ (10.7.17) . ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק הדין, נדחה בהסכמה, בהמלצת בית המשפט - ע"א 6892/17 סטמטי נ' סטודיו סי בע"מ, 10.1.19)).

להשלמת התמונה יוער, כי לעניין הסכם לתקופה קצובה, חל סעיף 13א1 לחוק הגנת הצרכן, המאפשר לצרכן לבטל הסכם לתקופה קצובה בכל עת, ביחס לסוגי עסקאות ספציפיים הקבועים בתוספת הרביעית לחוק. עסקה לשירות מעליות אינה נכללת בסוגי העסקאות הללו, ולכן אין תחולה לסעיף זה בענייננו.

9. לטענת התובעת קיים בענייננו דין מיוחד, צו הפיקוח, הגובר לטענתה על חוק הגנת הצרכן. ברם, כפי שיובהר בהמשך, התובעת, שהפרה במכוון את צו הפיקוח בכך שלא כללה בהסכם את זכות הביטול בכל עת המוקנית לנציגות החל מהשנה השנייה (בהודעה מוקדמת של 3 חודשים) מנועה מלהסתמך על הוראותיו המיטיבות עמה. כמו כן, צו הפיקוח, שאתייחס אליו בהמשך, יוצר הסדר שלם אשר מחד גיסא מחייב את חברת המעליות לכלול בחוזה הוראה המ אפשרת לנציגות לבטל את ההסכם, החל מהשנה השנייה, בכל עת, ומאידך גיסא מורה כי הביטול "בכל עת" ייעשה בהודעה מוקדמת של 3 חודשים. אין בו כדי ללמד שתקופת ההודעה המוקדמת שנקבעה בצו, הינה התקופה המתחייבת בכל מקרה, גם כשהצו מופר וחברת המעליות לא כללה בחוזה אפשרות לבטלו בכל עת החל בשנה השניה, כבמקרה דנא. לבסוף יש להזכיר, כי מעמדו הנורמטיבי של חוק הגנת הצרכן הינו גבוה יותר משל צו הפיקוח, והוראת החוק הרלבנטית בדבר ביטול עסקה מתמשכת חוקקה לאחר הצו. אין דבר בחוק אשר ניתן ללמוד ממנו כי יש לסייגו בשל צו שהותקן לפני חקיקתו. מטעמים אלה, במקרה דנא, שבו חברת המעליות הפרה את צו הפיקוח, אין מקום לסטות מתקופת ההודעה המוקדמת הכללית שנקבעה בחוק הגנת הצרכן.

10. השאלה הינה אפוא, האם הסכם שירות המעלית נושא התובענה, הינו לתקופה בלתי קצובה, שאז ניתן לבטלו בכל עת בהודעה מוקדמת של 3 ימי עסקים ; או שמא הוא לתקופה קצובה, ואז לא ניתן לבטלו עד לתום התקופה. ההוראה הרלבנטית בהסכם, המגדיר ה את תקופ ת ההתקשרות מורה כך:

"הסכם זה הנו לתקופה החל מיום 20.2.17 וכלה ביום 19.2.17.

לכל צד הזכות להודיע לצד השני במכתב רשום על רצונו שלא לחדש הסכם זה לתקופה נוספת עד 30 יום לפני תום תוקפו של הסכם זה. לא ניתנה הודעה כאמור, יוארך הסכם זה לתקופה נוספת של 12 חודשים ותחייב את הצדדים וכן הלאה מדי שנה" (סעיפים 7( א)-(ב) להסכם).

11. לדידי אין כל ספק כי העסקה בין הצדדים, כפי שנוסחה על ידי התובעת בהסכם ההתקשרות, הינה לתקופה בלתי קצובה. עסקה לתקופה קצובה, מוגדרת בסעיף 13א לחוק הגנת הצרכן כ"עסקה לתקופה מסוימת לרכישת טובין או שירותים". מכאן, על מנת שהעסקה תהא לתקופה קצובה, נדרש שההסכם ינקוב במועד מסוים שבו תבוא העסקה אל קיצה. במקרה דנא, אין בהסכם כל מועד מסוים שבו מסתיימת העסקה , ואף נקבע בו מפורש כי ככל שלא תתקבל הודעת ביטול בתקופת 30 הימים לפני תום כל שנה, ההסכם יוארך לתקופה נוספת של 12 חודשים "וכן הלאה מדי שנה".

מועדי סיום לכאורה הנקובים בהסכם (" וכלה ביום 19.2.17" ובהמשך "יוארך הסכם זה לתקופה נוספת של 12 חודשים") אינם מועדים מסוימים לתום העסקה כלל וכלל. הם בסך הכל מועדים אופציונאליים לסיום העסקה, אם מי מהצדדים יודיע על כך בחלון הזמן של 30 ימים לפני מועד סיום כל תקופה. ככל שאופציית הסיום לא תמומש, ההסכם יימשך ויוארך מדי שנה, ללא מועד סיום. אילו היה נקבע בהסכם כי תוקפו יוארך בתום כל שנה לשנה נוספת (אם לא תתקבל הודעת ביטול) עד לתקופה מצטברת מרבית, למשל של שלוש שנים, כי אז היה בהסכם מועד מסוים לסיומו, והיה מדובר בהסכם לתקופה קצובה. אולם ההסכם לא קובע תקופת סיום, אלא מורה במפורש כאמור, כי תוקפו יוארך מדי שנה בשנה ללא הגבלת תקופות ההארכה ("וכן הלאה מדי שנה") כל עוד לא יודיעו על ביטולו בחלונות הביטול שנקבעו בו.

במאמר מוסגר יצוין כי סעיף 13א לחוק מונה שתי חלופות נוספות להגדרת "עסקה לתקופה קצובה", פרט לחלופה שנזכרה לעיל. הראשונה מביניהן (ס"ק (2)) עוסקת במתן הנחה לתקופה קצובה, ואינה רלבנטית לענייננו. החלופה הנוספת (ס"ק (3)) עניינה ב"עסקה הקשורה לעסקה אחרת, כך שהמחיר בעבור רכישת טובין או שירותים בעסקה אחת מושפע, לתקופה מסוימת, מהמחיר המשולם בעסקה האחרת או משפיע עליו". בהסכם דנא נקבע בסעיף 4(ה), כי "התמורה תגדל אחת לשנה בשיעור של 3% בשל התיישנות המעלית". ברם, סעיף 13א לחוק מגדיר את "מועד סיום העסקה או ההתחייבות" ביחס לחלופה זו, כ"מועד סיום ההשפעה בעסקאות קשורות". מאחר שמועד סיום ההשפעה לא נקבע בהסכם, אלא להיפך, נקבע שכל עוד הצדדים לא מודיעים על סיום ההסכם, הוא ימשיך ויוארך ללא הגבלה, הרי שאין בסעיף זה כדי לסייע לתובעת להכניס את ההסכם שערכה לגדרי עסקה לתקופה קצובה.

12. הלכה למעשה, הסכם דנא הינו הסכם לתקופה בלתי קצובה עם תנאי מפסיק, המאפשר לכל צד את האפשרות לסיימו בתום כל שנה, אם יודיע על כך 30 ימים לפני תום השנה. כל עוד לא התקיים התנאי, שאינו קשור במועד אובייקטיבי כלשהו, אלא תלוי בהודעה של אחד הצדדים, ההסכם ממשיך ומתקיים, ללא הגבלת זמן. לעניין זה, מקובלים עליי במלואם דבריו של כב' השופט רחמים כהן בת"א (שלום ת"א) 18694/06 אלקטרה בע"מ נ' נציגות הבית המשותף (7.2.07). בפסק הדין ניתח כב' השופט כהן, הסכם שנוסח באופן דומה ביותר להסכם שלפנינו, והגיע למסקנה כי מדובר בהסכם ללא מועד סיום קבוע, עם תנאי מפסיק, כדלקמן:

"בחוזה נאמר, כי תקופת החוזה היא 12 חודשים... לכאורה תקופה קצובה, אולם סעיף 8ב' לחוזה קובע חידוש אוטומטי: 'לכל צד הזכות, עד 90 יום לפני תום תקופת ההסכם, להודיע לצד השני במכתב רשום על רצונו שלא לחדש הסכם זה מעבר לתום תקופת ההסכם. לא ניתנה הודעה כאמור, יוארך הסכם זה ויחייב את הצדדים לתקופה נוספת של 12 חודשים...". הודעת הצדדים על רצונם לא לחדש את החוזה היא תנאי מפסיק, שבהתקיימו החוזה מתבטל. כל עוד לא הודיעו הצדדים על רצון זה, החוזה מתקיים ולכן יש לראותו כחוזה ארוך טווח, ללא מועד סיום קבוע, שכן מועד הסיום תלוי בהודעת הצדדים (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (2005) עמ' 474 ואילך; סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973)" (שם, בעמ' 7-8 לפסק הדין).

יוער כי פסק הדין ניתן בטרם כניסתו לתוקף של סעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן, והדיון בו נערך לצורך בחינת תחולת צו הפיקוח על ההסכם. אולם להבדל זה אין כל משמעות לעניין הניתוח המשפטי של ההסכם, כהסכם ללא תקופת סיום, ומכאן כהסכם לתקופה שאינה קצובה.

13. התובעת הפנתה לפסק דין אחר שניתן בעניינה, ת"ת (פ"ת) 44645-12-16 ברלינר מעליות בע"מ נ' גורי (18.12.17). באותה פרשה התייחס בית המשפט (כב' הרשם הבכיר א' כרמלי) לטענת התובעת כי יש לסווג את ההסכם כ"חוזה מתחדש". בית המשפט חידד כי אין בחוק הגנת הצרכן מושג של "חוזה מתחדש" (המונח מופיע בצו הפיקוח) וכי מכל מקום אין בכך כדי לשנות מאופייה של העסקה כעסקה מתמשכת. למסקנה זו אני מצטרף. חוזה המתחדש מדי שנה, אינו משנה מאופי העסקה כעסקה מתמשכת. יחד עם זאת, סבורני כי כשם שעסקה מתמשכת יכולה להיות לתקופה קצובה או לתקופה שאינה קצובה (סעיף 13ג(א) לחוק הגנת הצרכן) כך גם הסכם המתחדש מדי שנה, יכול שיהא לתקופה קצובה או לתקופה שאינה קצובה, והכל כתלות בפרשנות ההסכם שנכרת בין הצדדים. במקרה דנא, ההסכם ה"מתחדש" מדי שנה, הינו לתקופה בלתי קצובה, שכן לא נקבע בו מועד מסוים שבו תוקפו יפוג (במובחן למשל בהסכם שמתחדש מדי שנה לתקופה של 12 חודשים, עד לתקופה מצרפית מרבית של 36 חודשים) אלא נקבע שמועד סיומו תלוי כל כולו תלוי ברצונם של הצדדים, שבאפשרותם להודיע על סיום ההסכם בעיתים שהוגדרו בו.

14. מהמקובץ עולה כי העסקה דנא הינה לתקופה שאינה קצובה, ומכאן לנציגות עומדת הזכות לבטל את ההסכם בכל עת, בהודעה מוקדמת של 3 ימי עסקים, בהתאם לסעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן. לכאורה מן הדין לחייב את הנציגות לשלם לתובעת בגין השירותים שקיבלה במשך התקופה של 3 השבועות טרם ביטול ההסכם. ברם, התובעת לא עתרה לסעד מעין זה בתביעתה (שהוגשה כתביעה על סכום קצוב) ואף לא כימתה את שווי השירותים שסיפקה עד למועד הביטול. התובעת צירפה אמנם את ספר הטיפולים במעלית שכלל בדיקה שגרתית של המעלית על ידי טכנאי אולם כאמור לעיל, לא כימתה את שווי השירות הגם שלא אמורה להיות כל מניעה לעשות כן, ובנסיבות אלה אין היא זכאית לפסיקת תשלום (ראו והשוו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לח(2) 800 [1981]). למעלה מן הנדרש יצוין כי אם היה נערך תחשיב בהתאם לתקופה היחסית של השירות, היתה זכאית התובעת לתשלום זניח הנמוך מסך של 340 ₪. התחשבות בעובדה שניתן שירות למשך שלושה שבועות, הגם ששוויו לא כומת, תיעשה במסגרת פסיקת ההוצאות.

נפקות הפרת סעיף 7ב(א) לצו הפיקוח

15. סעיף 7ב לצו הפיקוח מורה כך:
"(א) לא ייכרת חוזה חדש בדבר מתן שירות למעליות, לתקופה העולה על 12 חודשים, אלא אם כן שמורה בו הזכות הבלתי מותנית של נציגות הבית לסיים את החוזה בכל עת, לאחר תום תקופה של 12 חודשים ממועד החתימה על החוזה.

(ב) סיום החוזה ייעשה על ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב של שלושה חודשים לפחות, מבלי שלנותן השירות יהיו זכויות כלשהן כלפי נציגות הבית בשל הסיום המוקדם של חוזה השירות כאמור, למעט דמי השירות המגיעים לו בעד תקופת השירות שעד לסיומו המוקדם של חוזה השירות כאמור

(ג) הוראות סעיפים קטנים (א) ו- (ב) יחולו גם על חוזה מתחדש או חוזה המאריך תוקפו של חוזה קיים".

16. לטענת התובעת, ההסכם משקף כביכול את האמור בצו הפיקוח. ברם, אין לטענה זו כל יסוד. ההסכם אינו מפרט את הזכות הקבועה בסעיף 7ב(א) לצו הפיקוח, שלפיו שמורה לנציגות לסיים את ההסכם בכל עת לאחר תום תקופת 12 החודשים הראשונים, ולמעשה הוא קובע הוראה סותרת, שלפיה הנציגות רשאית לבטל את ההסכם רק בחלונות זמן קצרים בסמוך לסיום כל שנה. מכאן, ההסכם שניסחה התובעת, עומד בניגוד לצו הפיקוח, ומפר אותו.

17. מהי אם כן נפקות הפרת סעיף 7ב(א) לצו הפיקוח? כבר נפסק לא אחת, כי סעיף 7ב לצו הפיקוח הינו סעיף קוגנטי שאינו ניתן להתנאה. לפיכך, הוראות הסכם המתיימרות להתנות על סעיף 7ב לצו הפיקוח לרעת הצרכן, כגון באמצעות קביעת פיצוי מוסכם או החזר "הטבה" בנסיבות של סיום מוקדם של ההסכם (לאחר חלוף השנה הראשונה), דינן בטלות (ע"א (ת"א) 2975/05 נציגות הבית המשותף מרחוב ברקת 16 חולון נ' על-רד הנדסת מעליות בע"מ (24.1.08); ע"א (ת"א) 2337/02 נציגות הבית המשותף מרחוב בבלי 7 תל אביב נ' על-רד הנדסת מעליות בע"מ (25.1.07)). בע"א 2337/02 בוארו הטעמים לכך כדלקמן:

"בענייננו סבורים אנו שהוראת סעיף 7 היא הוראה קוגנטית הן לנוכח לשונה החד משמעית הן נוכח תכליתה. עסקינן בהסדרת מתן שירות למעליות ויש להניח כי מחוקק המשנה בחר לסייג את חופש החוזים בשל הסכנה שבשימוש במעליות שאינן מתוחזקות באופן שוטף, ונוכח נחיתותם הכלכלית של הדיירים לעומת הגורם נותן השירות. מטעם זה הורה מחוקק המשנה לא לאפשר 'לכבול' דיירים אל חברת שירות ולאפשר להם, אם אינם מרוצים מהשירות שניתן להם או מכל טעם אחר, להחליף את חברת השירות בלא שתוטל כל מגבלה על המבקש לסיים את ההתקשרות".

בשני פסקי הדין שהוזכרו לעיל, נפסק כי הסעיפים המפרים את סעיף 7ב(א) לצו הפיקוח, ניתנים להפרדה משאר חלקי החוזה, ולפיכך הם בלבד בטלים, מבלי שיש בכך כדי להביא לבטלות החוזה בכללותו.

יחד עם זאת, באותן פרשות תביעות חברת המעליות נדחו כליל, ובאופן מעשי, חברת המעליות לא זכתה לתשלום כלשהו מהנציגות בגין הביטול המוקדם של ההסכם. בשני המקרים לא התעוררה השאלה המתעוררת במקרה דנא, האם רשאית חברת המעליות לתבוע דמי שימוש ביחס לתקופה שלאחר ביטול ההסכם, מכוח סעיף 7ב לצו הפיקוח.

18. לטענת התובעת, התוצאה הנובעת מהקביעות בדבר הקוגנטיות של סעיף 7ב לצו הפיקוח הינה, כי ההסכם תקף ומחייב את שני הצדדים למשך שנת ההתקשרות הראשונה ללא אפשרות ביטול במהלכה, וכי רק לאחר תום שנה זו, רשאית הנציגות לבטל את ההסכם (וגם אז עליה ליתן הודעה מוקדמת של 3 חודשים מראש כאמור בצו הפיקוח). לפיכך, לפי הטענה, הנציגות לא היתה רשאית לבטל את ההסכם בטרם חלוף השנה הראשונה, והודעת הביטול שמסרה בחלוף כשלושה שבועות ממועד כריתת ההסכם, אינה כדין.

19. ברם, סבורני כי מסקנה זו, שהתובעת מבקשת להוליכנו אליה, בשגגה יסודה. אף אם נניח כי ההסכם בכללותו תקף פרט להתנאה על צו הפיקוח (חרף לשונו המפורשת של סעיף 7ב לצו הפיקוח שלפיה "לא ייכרת חוזה" המפר את הסעיף) הרי שעדיין זכות התביעה לפי ההסכם , ככל זכות, כפופה לחובת תום הלב. חברת מעליות אשר מפרה באופן מודע ומכוון את צו הפיקוח לרעת הלקוח, אינה רשאית, מחמת עיקרון תום הלב, לתבוע את הלקוח בהתבסס על ההטבות שאותו הצו מעניק לה. התנהלות זו סותרת גם את עיקרון היסוד המשפטי, שהינו אחד מביטוייו של עקרון תום הלב, שלפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".

ודוקו: התובעת מכירה היטב את צו הפיקוח, והצו אף נזכר בסעיף 2 להסכם שבו התחייבה התובעת לספק את שירותיה בהתאם להוראות הצו. ובכל זאת, התובעת, באופן מודע, ניסתה לעקוף את הוראות הצו. התובעת לא רק שנמנעה מלשמור בהסכם את זכות הנציגות לבטלו בכל עת החל משנת ההתקשרות השנייה, אלא היא קבעה, באופן מטעה ובחוסר תום לב בולט, הוראה סותרת שלפיה זכות הביטול של הנציגות קמה כביכול רק בחלונות זמן קצרים בכל שנה, 30 ימים לפני תומה. מי שניסה לעקוף באופן פסול את צו הפיקוח ולפגוע בלקוח, לא יוכל, לאחר שנתפס בקלקלתו, לגייס את אותו צו פיקוח שהפר, כדי לתבוע את הלקוח לשלם לו מכוחו.

20. פרט לסתירה לעיקרון תום הלב, הרי שקבלת פרשנות התובעת תוביל לתוצאה אבסורדית, המנוגדת לתכלית הצו, שלפיה תמיד ישתלם לחברות המעליות להפר את סעיף 7ב לצו, ולנסח הסכמים השוללים את זכות ביטול ההסכם בחלוף השנה הראשונה. הרי במקרה ה"רע", מבחינת חברות המעליות, הלקוח יעמוד על זכותו לפי הצו, ו"יזכה" לקבל את הזכות המגיעה לו ממילא לפי הדין; ואילו במקרה "הטוב" מבחינתן, הלקוח לא יהיה מודע לזכותו, וימשיך להיות כבול לה לפחות עד לסוף שנת ההתקשרות.

הדרך היחידה למנוע הסכמים מעין אלה, המפרים במודע את צו הפיקוח, הינה להכיר בכך שבמקרה של הפרת הצו, חברת המעליות לא תיהנה מפרי עוולתה, ולא תוכל לתבוע מהלקוח שניסתה להונות דמי שירות כלשהם, מעבר לאלו שסיפקה לו בפועל טרם הודעת הביטול.

21. לאותה תוצאה בדיוק ניתן היה להגיע גם מתוך קביעה, שלפיה לנוכח ההוראה המפורשת שבסעיף 7ב לצו הפיקוח (" לא ייכרת חוזה...") ההסכם בטל בכללותו, וכי ההוראה המפרה בענייננו אינה ניתן להפרדה מייתר חלקי ההסכם. סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: " חוק החוזים") מקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב להורות כי בטלות ההסכם תהא חלקית או יחסית. בכלל זאת, מוסמך בית המשפט להורות על מתן פטור מלא או חלקי מחובת ההשבה הקבועה בסעיף 21 לחוק החוזים; וכן להורות לקיים חיוב או חלק ממנו בנסיבות שבהן הצד השני לחוזה קיים את חיובו (ראו למשל בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, 777-781 [1995]).

בעת הפעלת שיקול הדעת האמור של בית המשפט, הכלל הוא שבטלות ההסכם תחייב בהשבה הדדית, ואילו השימוש בסמכות להוראות על פטור מהשבה או על קיום חיוב הסכם, הינו החריג. כדברי כב' השופט י' עמית בע"א 6667/10 טנדלר נ' קוזינצקי (12.9.12) (להלן: עניין "טנדלר") בפסקה 24: "נקודת המוצא היא חוזה בטל גורר השבה והחריג הוא הסמכות של בית המשפט לפטור מהשבה או חלק ממנה. ובנוגע לקיום, הכלל הוא הפוך – נקודת המוצא היא שחוזה בלתי חוקי הוא בטל ולכן אין להורות על קיום, והחריג הוא סמכותו של בית המשפט להורות על קיום ".

האיזון הנדרש הוא בין השאיפה להגן על הערכים שבגינם נפסל החוזה והרתעה מפני עריכת הסכמים פסולים מחד גיסא; לבין הרצון להביא לתוצאה צודקת בין הצדדים להסכם, ולהימנע ממצב שבו חוטא יוצר נשכר כגון שצד שנהנה מפירות אי החוקיות יזכה לשכר נוסף בדמות קבלת פטור מקיום חיובו הנגדי לפי ההסכם (ע"א 7386/06 דירות יוקרה בע"מ נ' ראש עיריית יבנה, מר צבי גוב-ארי (27.6.11 )). בעניין טנדלר (בפסקאות 23-24) פירט כב' השופט עמית שורה של שיקולים שעל בית המשפט להביאם בחשבון בעת בחינת השאלה האם יש לחייב צד לקיים חיוב בהסכם לא חוקי. בכללם, האם הימנעות מקיום החיוב תותיר את הנתבע "ומלוא טרפו בידו"; מידת הביצוע של החוזה הלא חוקי; האם קיום החיוב מהווה כשלעצמו מעשה לא חוקי, או האם הוא יגרום לפגיעה בצד ג' תם לב; מידת החומרה של אי החוקיות והקשר שלה למהות ההתקשרות; האם ניתן להפריד את אי החוקיות מייתר ההסכם; אשמם היחסי של הצדדים באי החוקיות והאם מי מהם היה גורם מקצועי שהחוזה בתחום עיסוקו בעוד שהצד שכנגד היה לקוח תמים; התנהגות הצדדים לאחר כריתת החוזה ומידת תום הלב בהעלאת טענת אי החוקיות.

השיקולים שפורטו בפסקות 18-19 לעיל מביאים לידי ביטוי את השיקולים שיש לשקול במתן תוקף חלקי לחוזה בטל, והמסקנה זהה: ניתן לחייב את הנציגות אך ורק בתשלום בגין השירות שקיבלה בפועל טרם ההודעה על ביטול ההסכם. כל תוצאה אחרת, שתביא לחיוב גבוה יותר, בהתאם להוראות צו הפיקוח, תותיר את חברת המעליות כאשר "מלוא טרפה בידה", וללא הרתעה כלשהי מפני המשך עריכת הסכמים בלתי חוקיים בעתיד.

22. המסקנה מהמקובץ הינה, כי התובעת שהפרה במודע ובמכוון את סעיף 7ב לצו הפיקוח, רשאית לכל היותר לתבוע דמי שירות בגין תקופת השירות עד למועד ביטול ההסכם על ידי הנציגות, ו היא מנועה מלתבוע דמי שירות נוספים בהתבסס על צו הפיקוח שהפרה.

23. טרם סיום יצוין כי התובעת הלינה על כך שדווקא הנציגות היתה זו שפעלה בחוסר תום לב, משהתיימרה לבטל את ההסכם משיקולי כדאיות העסקה בלבד. ברם, אין לתובעת להלין אלא על עצמה. אילו היתה מגבילה את תקופות ההארכה האוטומטיות לתקופה מרבית, של 3 שנים למשל, העסקה לא היתה מוגדרת כ"עסקה לתקופה בלתי קצובה" והנציגות לא היתה רשאית לבטלה בכל עת. כמו כן, אילו היתה מקיימת את הוראות צו הפיקוח ומודיעה בהסכם על זכות הנציגות לבטל בכל עת את ההסכם החל משנת ההתקשרות השנייה, ולא כוללת במכוון הוראה מטעה שלפיה זכות הביטול קיימת רק בחלון זמן של 30 ימים לפני תום כל שנה, כי אז לא היה נקבע כי היא נהגה בחוסר תום לב, והיא לא היתה מנועה מלתבוע את דמי השירות גם בגין מלוא שנת השירות הראשונה.

סוף דבר
24. ההסכם נושא התביעה הינו הסכם לתקופה בלתי קצובה, והנציגות רשאית לבטלו בכל עת, בהודעה מוקדמת של 3 ימי עסקים. התובעת זכאית לכל היותר לדמי השירות בגין השירות שסיפקה במשך שלושה השבועות שחלפו עד לביטול ההסכם. במקרה דנא, התובעת לא תבעה את הסעד החלופי האמור, ולא כימתה אותו, וממילא, בחישוב יחסי, מדובר בסכום נמוך אשר יילקח בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.

כמו כן, התובעת הפרה במודע את צו הפיקוח וניסתה לעקוף את הוראותיו, ומשכך, ומכוח עיקרון תום הלב ודיני בטלות החוזה , היא אינה זכאית לתבוע מהלקוח (שאותו ניסתה להונות) דמי שירות בהתבסס על הוראותיו המיטיבות של הצו (שאותו ניסתה לעקוף) . לפיכך, התובעת אינה זכאית לתבוע מכוח צו הפיקוח, דמי שירות למשך 12 החודשים הראשונים.

25. מהטעמים המפורטים לעיל, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, שבהן כאמור לעיל התובעת סיפקה שירות במשך כשלושה שבועות ולא קיבלה תמורה בגין תקופה זו, ושבהן ייצוג הנתבעים נעשה על ידי ב"כ החברה המתחרה, לא מצאתי לעשות צו להוצאות.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א תמוז תשע"ט, 24 יולי 2019, בהעדר הצדדים.