הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 6660-02-17

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובע

אלון גדסי
ע"י ב"כ עוה"ד ניר שוקר
נגד

נתבעים

1.ויקטור עזרא
2.אורית עזרא
ע"י ב"כ עוה"ד שי פרטוש

פסק דין

עניינו של פסק הדין שבפניי הינו בעתירת התובע להורות לנתבעים לפרק תשתיות ורכיבי בנייה שונים תוך השבת המצב לקדמותו, בכל הקשור לעבודות שבוצעו במקרקעין משותפים.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

אימו של התובע (אשר הגיש את התביעה דנן כמיופה כח מטעמה) והנתבעים הינם בעלי זכות חכירה בבית המצוי ברחוב אחווה 115 בפתח-תקווה והידועים כחלקה 59 גוש 6322.

בין אימו של התובע לנתבעים נחתמו בעבר שני הסכמים בקשר עם המקרקעין; הראשון, הסכם מיום 23/3/11 במסגרתו הוסדרו, בין היתר, ייעוד ושימוש של חלקים במקרקעין. הסכם נוסף מיום 5/6/12 אשר תכליתו הייתה להסדיר את הבנייה במשותף (של שלד) בהתאם להיתרי בניה שניתנו לכל אחד מהצדדים וחלוקת השטחים שפורטה בסעיף 1 לאותו הסכם.

ההליך שבפניי נפתח ביום 5/2/17 עם הגשתה של בקשת התובע למתן סעד זמני במסגרתה טען, בין היתר, כי במהלך חודש 1/2017 החלו הנתבעים לבצע במקרקעין המשותפים ומול חלון ביתו, תשתית של ביוב וחשמל לצורך הקמת מבנה עתידי שעתיד לכלול מטבח, מקלחת ושירותים (ייעוד שנטען כי נלמד מתשתית הביוב). התובע ביקש להדגיש בבקשה כי הוועדה המקומית לתכנון ובניה סירבה לאשר בעבר את בקשת הנתבעים לבניית מבנה שתואר כמחסן ומשכך הוא אינו חלק מהתכנית אשר אושרה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בשנת 2012.

במסגרת טענות ההגנה של הנתבעים שנכללו בתגובתם (הוגשה ביום 9/2/17), נטען בין היתר, כי הבקשה הוגשה תוך העלמת עובדה מהותית בדמות הצגת ההסכם מיום 23/3/11 במסגרתו הסכימה אימו של התובע לוותר על מחסן "שכן א" לטובת הנתבעים וכי השטח המיועד לכך שייך לנתבעים בלבד כשהתובע ואימו מנועים מהעלאת טענות בקשר לבניה בשטח זה. על כן, נטען להטעיה מלקרוא לשטח המיועד "שטח משותף". באשר לטיבן של העבודות, טענו הנתבעים כי לא נעשתה כל תשתית לבניה אלא ניקוז למי גשמים בלבד וכן לא בוצעו כל עבודות חשמל כנטען. מכל מקום, זכותם של הנתבעים להתקין תאורה במקרקעין שלהם ולחבר לה חשמל.

במסגרת תגובתה העירייה נטען כי לאחר בדיקה שנערכה על ידי הגורמים הרלוונטיים, עולה כי היתר הבניה שניתן לנתבע ביום 14/7/11 לא כלל היתר בניה למחסן, כשבתיק הבניין הרלוונטי לא נמצא היתר בניה נוסף לפיו הותרה הקמת מחסן.

ביום 27/2/17 ניתנה החלטה במסגרתה הורה בית המשפט על מתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים לבנות את המחסן שלא בהתאם להיתר בניה כדין, "לרבות פעולות הכנה לבניה כאמור". כן, נקבע כי "צו עשה לפירוק מה שכבר נבנה בפועל ינתן, אם ינתן, במסגרת התיק העיקרי".

כתב התביעה הוגש ביום 14/3/17 ובמסגרתו נטען בנוסף כי לאחר ההחלטה בסעד הזמני (שניתנה כאמור ביום 27/2/17), רכשו הנתבעים רשת ברזל ליציקת משטח בטון אותה הניחו לצורך יציקתה בטון עליה.

על רקע התפתחות זאת, הגיש התובע ביום 9/4/17 הודעת ביזיון במסגרתה טען כי, בין לבין, כבר נוצק בטון על גבי תשתית הרשת האמורה שהוכנה, והתובע שב ועתר להורות לנתבעים לחדול מעבודות הבניה.

במסגרת תגובתם של הנתבעים לבקשת הביזיון, שבו וטענו האחרונים כי אין בכוונתם לבנות בשטח הרלוונטי מחסן "אלא רק ליישר חלקת אדמה משלוליות מים המגיעות בכל חורף", כשהכיסוי בבטון לטענתם היה על מנת 'למנוע את הנזילה'. במצב דברים זה נטען כי אין כל הפרעה לתובע. כן, העלו הנתבעים בתגובתם טענות לעניין העדר היריבות בינם לבין התובע בהקשר טיבו של ייפוי הכח וכן טענה כי התיעוד שצורף להודעת הביזיון הושג תוך פגיעה בפרטיות.

במסגרת החלטתי שניתנה בפרוטוקול הדיון שנערך בהודעת הביזיון ביום 3/5/17, ציינתי כי מהשוואה בין התמונות שצורפו לבקשה לתמונות שצורפו לבקשה לסעד הזמני, ולאחר ששמעתי את הנתבע – עולה כי אכן הנתבעים הפרו לכאורה צו בית המשפט והמשיכו בעבודות הבנייה. כן, ציינתי בהחלטה כי הנתבע התחייב שלא יבצע כל עבודה נוספת עד לסיומו של התיק העיקרי, כשהובהר לנתבעים כי כל הפרה נוספת של הצו תביא לצורך בדיון נוסף בבקשה בהתאם לפקודת ביזיון בית משפט. בנסיבות העניין ולאחר שמצאתי שצו בית המשפט הופר, חייבתי את הנתבעים בהוצאות התובע בסך 2,000 ₪.

ביום 4/2/19 הוגשה על ידי התובע הודעת ביזיון נוספת במסגרתה נטען כי חרף ההחלטה שניתנה ביום 3/5/17 וההתחייבות של הנתבע שלא לבצע כל עבודה נוספת ושקיבלה כאמור ביטוי באותה החלטה, הנתבעים הרהיבו עוז והמשיכו את בניית המבנה נשוא המחלוקת ובכך הם דורסים ברגל גסה את החלטת בית המשפט לחדול מביצוע העבודות.

בתגובת הנתבעים לבקשה, טענו האחרונים, בין היתר, כי הבנייה נעשתה לאחר תיקון 102 לחוק התכנון והבנייה ובהתאם לקבוע באותו תיקון בנייה זו אינה מצריכה הגשת בקשה להיתר כי אם דיווח בלבד. בתוך כך נטען כי הנתבעים עמדו בכל דרישות הוועדה ואף קיבלו הודעה כי בקשתם נקלטה במערכת. בנסיבות אלה נטען שאין זה בסמכותו העניינית של בית המשפט להורות על הריסת של דברים אשר בנויים על פי היתר שניתן. באשר ליציקת הבטון, שבו וטענו הנתבעים כי היא נעשתה ימים ספורים לפני שהגיע לידיו ההחלטה בסעד הזמני (טענה אותה העלה במסגרת הדיון מיום 3/5/17).

ישיבת ההוכחות (שהיוותה למעשה גם את הדיון בבקשתו הנוספת של התובע לביזיון) התקיימה בפניי ביום 28/5/19.

דיון והכרעה:

בין הצדדים נחתמו כאמור בעבר שני הסכמים שתכליתם הייתה להסדיר את השימוש במקרקעין כאשר נקודת המוצא הצריכה בענייננו הינה שהתובע ו/או אימו שבשמה הוגשה התביעה, מושתקים מלהעלות כל טענה באשר לעצם בנייתו של מחסן, מקום בו ויתור זה עוגן מפורשות בסעיף 5 להסכם בין הצדדים מיום 23/3/11.

יחד עם זאת, בסעיף האמור נקבע מפורשות כי בניית המחסן תהיה "בהתאם להוראות התב"ע החלה ולהוראות הדין". מכאן יוצא שברי כי ההסכמה אודות בניית המחסן אינה מאיינת את זכותו של התובע מלהעלות הסתייגות הקשורה לביצוע פעולות בנייה אשר לא עולות בקנה אחד עם הוראות הדין.

אין מחלוקת כי מאז נקיטתו של ההליך והתיעוד אודות עבודות צנרת הביוב שצורף לבקשה לסעד הזמני ידע החלק הרלוונטי במקרקעין תמורות נוספות; הנחת רשת הברזל, יציקת משטח הבטון, כשנכון למועד שמיעת ההוכחות עומד על תילו מבנה המורכב מקירות וגג.

גם אם אניח לצורך דיוננו כי יציקת משטח הבטון נעשתה עוד בטרם שהגיע לידי הנתבעים ההחלטה בסעד הזמני מיום 27/2/17, ברי כי חלק מהעבודות הנוספות שנעשו על ידי הנתבעים לאחר היציקה, הינן בגדר הפרה של ההחלטה בסעד הזמני כמו גם של החלטתי מיום 3/5/17 במסגרתה התחייב הנתבע מפורשות כי "לא יבצע כל עבודה נוספת עד לסיומו של התיק העיקרי". ודוק, להבדיל מההחלטה בסעד הזמני שניתנה ביום 27/2/17 במסגרתה צוין כי צו המניעה יחול על בנייה "שלא בהתאם להיתר בניה כדין", בהחלטתי האמורה נקבע איסור גורף על ביצוע עבודות, ועל כן לא יכולה להישמע כל טענה כי עבודה כזו או אחרת הייתה מותרת.

בין כך ובין כך, בבואי לבחון את מכלול העבודות שנעשו בשטח הרלוונטי למבנה, הנני מוצאת כי ביצוען לא היה בהתאם לתקנות התכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר) – התשע"ד 2014 – עליהן תולים הנתבעים את יהבם – וכפועל יוצא מכך בוססה עילת התביעה של התובע לדרוש את פירוק התשתיות והרכיבים שנבנו בניגוד להוראות הדין ולהסכם ביניהם.

ובמה דברים אמורים? בסעיף 29 לתקנות התכנון והבנייה האמורות, תחת סימן ו' שכותרתו "מחסן ומבנה לשומר" נקבע כדלהלן:

"הקמת מחסן אחד לכל יחידת דיור, שמתקיימים בו תנאים אלה פטורה מהיתר:
(1) המחסן יוקם מחומרים קלים בלבד;
(2) גודלו אינו עולה על 6 מטרים רבועים וגובהו אינו עולה על 2.05 מטרים; אם המחסן בעל גג משופע, לא יעלה גובהו על 2.4 מטרים;
(3) הוא לא יחובר לתשתיות לרבות מים וביוב וחשמל;
(4) לא יוקם המחסן בשטח המיועד בהיתר לחניה, ולא יוצב במרפסת לא מקורה בחזית קדמית, אלא אם כן הותר במפורש בתכנית או בהנחיות המרחביות;
(5) הודעה בדבר הקמת מחסן, ערוכה לפי הטופס שבתוספת, תימסר לרשות הרישוי בתוך 45 ימים ממועד הקמתו."

מחומר הראיות ולרבות מעדותו של הנתבע, עולה כי העבודות שבוצעו על ידי האחרון חורגות מהוראות התקנות האמורות וההנחיות שהוצאו בעקבותיהן מאת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פתח תקווה. חריגות אלו באות לידי ביטוי בבאים:

חומרי הבנייה; בתקנה 29(1) נקבע כי המחסן יוקם מחומרים קלים כאשר בהנחיות המרחביות (סעיף 29(י"א) נקבע במפורש כי "איסכורית" אינה נכללת על החומרים האמורים. כעולה מעדותו המפורשת של הנתבע הודה האחרון כי המחסן בנוי מאיסכורית (מוקצפת) (ר' ע' 13 שו' 18-19).

גודל המבנה; בתקנה 29(2) נקבע כי גודלו של המבנה לא יעלה כאמור על 6 מ"ר, כאשר מעדותו של הנתבע כי גודלו הינו "שלוש על שלוש" (ר' ע' 13 שו' 20-21).

תשתיות ביוב; בתקנה 29(3) האמורה חל איסור על חיבור המחסן לתשתיות לרבות מים וביוב וחשמל. כפי שצוין לעיל, מהתיעוד הראשוני שנכלל במסגרת הסעד הזמני ניתן היה להיווכח כי הנתבעים התקי נו תשתית ביוב (כשמעבר לה לא הוכחו קיומן של תשתיות אחרות). הסברו של ה נתבע אודות קיומה של תשתית הביוב ידעה התפתחות בכתבי טענותיו השונות; כך, תחילה (במסגרת תגובתו לבקשה לסעד הזמני) נטען כאמור כי המדובר בפתרון לצורך ניקוז/מניעת נזילה (טענה שממילא לא נתמכה בחוות דעת רלוונטית) כאשר בעדותו מיום 28/5/19 טען הנתבע כי למעשה הכין מראש את צנרת הביוב על מנת שלא יצטרך "לשבור את כל היציקה" (של הבטון) לכשיהיה לו היתר בעתיד (ר' ע' 14 שו' 26-28; ע' 16 שו' 26-27 לפרו').

משטח הבטון; יציקת הבטון כאמור נעשתה לאחר נקיטת ההליך, וגם אם הנחתי לעיל כאמור כי היציקה בוצעה טרם שההחלטה בסעד הזמני הגיעה לידיעת הנתבעים, אין בכך כדי לסייע לנתבעים, מקום בו היציקה שבוצעה אף היא אינה נכללת במסגרת העבודות המותרות בתקנות התכנון והבנייה המותרות. כך, תקנה 29 האמורה נעדרת כל הרשאה להציב את המחסן על משטח מבטון ותכלית השימוש במשטח שנוצק אינה יכולה לעלות בקנה אחד עם הגדרת "חיפוי קרקע וריצוף חצר" הנכללים במסגרת תקנה 31(א).

הנה כי כן, המסקנה הצריכה מהאמור לעיל הינה שכלל העבודות שביצעו הנתבעים בקשר עם המבנה הקיים, אינם תואמות את הוראות תקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), ועל כן יש מקום להיעתר לסעד המבוקש של פירוק והסרת כלל התשתיות שהותקנו ורכיבי הבנייה שנבנו שלא כדין ובכלל זה: מערכת הביוב, משטח הבטון ורכיבי המבנה שהוקם.

ביתר טענות ההגנה של הנתבעים לא מצאתי ממש; כך, לעניין הטענות באשר לטיבו של ייפוי הכח של האם שצורף, הרי שלאחר עיון בו לא שוכנעתי כי הוא מוגבל לתביעה של חובות כספיים בלבד והסעדים שהתבקשו במסגרת תביעה זו יכולים להיכלל תחת ההגדרה של ניהול נכס (שלשמו הוא נערך כנלמד מהכותרת של המסמך). כן, לא מצאתי כי יש בטענות הנגדיות של הנתבעים להפרות/חריגות מצד התובע ואימו כדי להוות נימוק שיש בו לשלול את הסעד המבוקש מצד התובע (מבלי לפגוע בזכותם של הנתבעים למצות את טענותיהם בעניין זה).

סוף-דבר:

התביעה מתקבלת במובן זה שהנני מורה לנתבעים לפעול לפירוק והסרת הרכיבים שפורטו בסיפת סעיף 21 לעיל, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם.

כן, יישאו הנתבעים בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪.

באשר לבקשת הביזיון השנייה שהוגשה כאמור ביום 4/2/19, הרי שלאור העדר המחלוקת בעניין עצם ביצוען של פעולות בניה לאחר החלטתי מיום 3/5/17 ולאחר שהנתבעים הוזהרו במפורש, וכן לאור קביעותיי בעניין אופייה של אותה בנייה ואי התאמת מאפייניה להוראות תקנות התכנון והבניה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר) – הנני מוצאת בנסיבות העניין להטיל קנס חד פעמי על הנתבעים בשיעור של 3,000 ₪ אשר ישולם על ידיהם לאוצר המדינה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ' אב תשע"ט, 21 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.