הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 63860-10-17

בפני
כבוד ה שופט אמיר לוקשינסקי-גל

תובעת

עירית כפר סבא

נגד

נתבע
אברהם נאנס

ב"כ התובעת: עו"ד ישגב נקדימון

הנתבע - בעצמו

פסק דין

תביעת לשון הרע בגין פרסומי הנתבע נגד עיריית כפר סבא ונושאי משרה בה. בתביעה, המפרטת 15 פרסומים של הנתבע, התבקש סעד של פיצויים בסך 500,000 ₪, וכן צו למניעת פרסומים עתידיים וצו עשה לפרסום תיקון או הכחשה.

רקע
1. הנתבע, מר אברהם נאנס, הינו תושב שכונת כיסופים בעיר כפר סבא.

2. שכונת כיסופים שבה מתגורר הנתבע הוקמה בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, והיא כוללת מבני שיכון הזקוקים לחיזוק, מיגון והתחדשות פיזית. תכניות להתחדשות עירונית שיזמה העירייה במהלך השנים מומשו באופן חלקי בלבד.

3. על רקע זה, לאחר כניסתה לתוקף של תכנית מתאר ארצית לחיזוק מבנים קיימים בפני רעידות אדמה - תמ"א 38 (להלן: "תמ"א 38") המאפשרת חיזוק וחידוש מבנים על ידי יצירת תמריץ כלכלי לבעלים, החלו יוזמות פרטיות של דיירים ויזמים לחידוש המבנים. בשנת 2014 ניתנו שני היתרי בניה ראשונים בשכונה מכוח תמ"א 38.

4. חרף מתן היתרי הבנייה, בעירייה החלו להתעורר חששות בדבר ההשלכות של יוזמות פרטניות ללא ביצוע תכנון כולל לשכונה. לפיכך, בשנת 2015 (או בשלהי שנת 2014) החליטה התובעת שלא ליתן היתרי בניה פרטניים נוספים מכוח תמ"א 38, וחלף זאת ליזום תכנית מתוקף סעיף 23א לתמ"א 38, הכוללת איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים. זאת, מתוך הנחה של העירייה (שבדיעבד נדחתה על ידי הוועדה המחוזית ) כי התוכנית מצויה בסמכות ועדה מקומית.

הליך התכנון כלל הידברות עם בעלי העניין בשכונת כיסופים ובוצע לדברי העירייה תוך ראיה של צרכי הציבור העתידיים של אתגרי התחזוקה ארוכת הטווח, בין היתר במטרה לאפשר לתושבים המקוריים להמשיך ולהתגורר בשכונה.

5. תושבים שונים, בהם הנתבע, אשר ביקשו לבצע תכניות חידוש וחיזוק בבניינים שבהם התגוררו, לא היו שבעי רצון מהתנהלות העירייה ומהחלטתה לעצור את ההיתרים לפי תמ"א 38. חלקם החל במאבק נגד העירייה, ובכלל זאת מאבק משפטי שכלל התנגדויות והליכים משפטיים שונים.

6. הנתבע פעל באופן בלתי מאורגן וללא ייצוג משפטי, ופרט להתנגדויות ולהליכים משפטיים שהגיעו עד לבית המשפט העליון ושהסתיימו בדחיית טענותיו (עע"ם 7503/18 נאנס נ' עיריית כפר-סבא ואח' (30.10.19)) הביע הנתבע את התנגדותו בדרך של פרסומים רבים נגד העירייה ונושאי המשרה בה. רוב הפרסו מים נעשו בדרך של הודעות דוא"ל לגורמים בעירייה ולתושבי השכונה, פרסום אחד נעשה בדרך של הפצת מכתב בתיבות דואר של תושבי השכונה ואחד בדרך של תגובה ב"פייסבוק". עיקר חיציו של הנתבע כוונו נגד מהנדסת העיר דאז, הגב' ענת צ'רבינסקי .

7. לטענת העירייה, הפרסומים שהחלו עוד בשנת 2014, כללו דברי לשון הרע חמורים. עם זאת, ועל מנת לצמצם את היקף התביעה, התמקדה העירייה בתביעתה ב- 15 פרסומים שנעשו בשנים 2016-2017. לטענת העירייה, פרסומי לשון הרע מייחסים לתובעת ולנושאי המשרה בה ביצוע של עבירות פליליות, התארגנות לביצוע פשע, זיוף, מתן חוות-דעת כוזבת בזדון, הולכת שולל ושקרים. הפרסומים עצמם יובאו בהמשך הדיון.

8. העירייה פנתה לנתבע ביום 6.9.17 במכתב שבו דרשה ממנו לפרסם הודעת תיקון והתנצלות ולשלם לה פיצויים בסך 100,000 ₪. הנתבע לא הגיב לפנייה, ומכאן הגישה העירייה את תביעתה.

9. הנתבע טען להגנתו כי הפרסומים הינם אמת. לדבריו, עם התמנותה של מהנדסת העיר החדשה לתפקידה, ואף לפני כן בעת התמנותה למשרת ממלאת מקום, נעצרו הליכי תמ"א 38 בשכונה. זאת, מבלי לעדכן את תושבי השכונה במשך למעלה שנה. לטענתו, התכנית החדשה שיזמה העירייה נעשתה ללא סמכות, היא אינה חוקית ואינה בעלת היתכנות כלכלית. כמו כן, לטענתו, תכנית העירייה מפקיעה למעשה את החלקה שעליה ניצב ביתו, ומנשלת אותו מרכושו. הנתבע העלה שורה של טענות נוספות, ובכללן כי הוגשה חוות דעת כוזבת לוועדה המחוזית, וכי העירייה העסיקה צוות תכנון פרטי בראשות מי שמוצגת כמתכננת ערים בעוד שבפועל הינה אינה כזו.

10. במהלך הדיונים לפניי, המלצתי לנתבע פעם אחר פעם ליטול ייצוג משפטי, ובכלל זאת אפשרתי לו שהות לעשות כן, כולל באמצעות הסיוע המשפטי. במקביל ניסיתי להביא את הצדדים לידי הסדר. לצערי, המאמצים לא נשאו פרי. במסגרת ניסיונותיי הצעתי נוסח של הודעת הבהרה מצד הנתבע ביחס ללשון הפרסומים, מבלי שיצטרך לחזור בו מטענותיו הענייניות נגד העירייה, כאשר בכפוף לכך התביעה תימחק ללא צו להוצאות. התובעת נתנה הסכמתה למתווה, אולם הנתבע עמד על הוכחת אמיתות פרסומיו, ו לפיכך המתווה נדחה.

התקיים דיון הוכחות, שבו העידה מטעם העירייה מהנדסת העיר לשעבר הגב' צ'רבינסקי. המצהיר מטעם הנתבע היה הנתבע עצמו, ואולם ב"כ התובעת ויתר על חקירתו הנגדית. הצדדים סיכמו את טענותיהם, וכעת הגיעה עת ההכרעה.

דיון והכרעה

תביעת לשון הרע של עירייה - כללי
11. התביעה דנא הינה תביעתה של עירייה נגד תושב העיר, בגין פרסומים שביצע כלפי נושאי משרה בעירייה, בקשר לפעולות תכנון ובנייה בשכונה שבה הוא מתגורר.

12. על פי הדין, אין מניעה עקרונית שתביעת לשון הרע תוגש גם על ידי עירייה. אפשרות זו נובעת מסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: " החוק") המגדיר כי "אדם" שעלול להיפגע מלשון הרע עשוי להיות "יחיד או תאגיד" ומסעיף 7 לפקודת העיריות שבהתאם לו העירייה הינה תאגיד ( רע"א 546/09 לוח שלוש פלוס בע"מ נ' עיריית רחובות (19.5.09) (להלן: עניין " לוח שלוש פלוס"; רע"א (מחוזי ב"ש) 1062-04-12 גלילי נ' עיריית אשדוד (29.10.12)).

יחד עם זאת, היותה של התובעת תאגיד ציבורי, נלקח בחשבון במסגרת יישומו של החוק, ועריכת האיזונים הנדרשים בגדרו בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. כדברי המשנה לנשיאה ריבלין בעניין לוח שלוש פלוס:

"החוק מאפשר כיום מצד אחד, באופן מפורש, לנושאי משרה ציבורית לתבוע בעילה של לשון הרע, ואף לתאגיד ציבורי כאמור, ומנגד, במסגרת האיזונים הקיימים בחוק ובפסיקה, היקף ההגנה הניתן לגורמים אלה מושפע ממעמדם, מתפקידם ומחשיבותו של חופש הביטוי בספירה הציבורית. יש מקום לסברה כי מערכת איזונים כזו, שבה מצד אחד אין שלילה גורפת של ההגנה על שמם הטוב של אנשי ציבור ושל גופים ציבוריים ומצד שני קיימת התחשבות במעמדם המיוחד ביישום החוק, היא גם ההסדר החקיקתי הראוי בעניין" (שם, בפסקה 5).

13. כידוע היטב, דברי ביקורת של האזרח על גורמי השלטון, ובכלל זאת על השלטון המקומי, מצויים בליבת הזכות לחופש ביטוי וההצדקות הניצבות בבסיסה. בהתאם, ביטויים אלה זוכים כיום להגנה רחבה של הדין. בכל הנוגע לחוק איסור לשון הרע, באיזון בין שמם הטוב של אנשי ציבור ושל גופים ציבוריים לבין חופש הביטוי של האדם הנתבע, שומה על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטרם הטלת חבות משפטית, ולייחס לחופש הביטוי משקל מיוחד. עמד על כך כב' השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 866-867 [1989]:

"באיזון זה בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי. בעיקר יש ליתן משקל מיוחד זה בכל הנוגע לחופש הביטוי לענייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, בשל חשיבותו הרבה של חופש הביטוי, כתנאי חיוני למשטר דמוקרטי. חופש הביטוי מאפשר החלפה של דעות, המאפשרת מצדה עיצוב של ההשקפות הפוליטיות המעצבות את המשטר... אין אפשרות לנתק דיון חברתי בעמדות וברעיונות, שיש לציבור עניין בהם, מדיון רציני בבעלי העמדות ובהוגי הרעיונות. בתחום הציבורי והפוליטי קשה לנתק את הקשר בין הדעה לבין מי שמביע אותה. מכאן הצורך החברתי לאפשר חופש לא רק באשר לדעות אלא גם באשר לנושאי משרה המשמשים להן שופר. אכן, דווקא בתחום ציבורי זה חיוני ליתן משקל מירבי לחופש הביטוי, שכן בתחום זה מעוצבת התפיסה החברתית והמדינית הקובעת את כיוונה של החברה. דווקא בתחום זה הופכת חירות הביטוי לפגיעה במיוחד, בשל הנטייה לראות בצמצומה פתרון קל לבעיות חברתיות שהפתרון הראוי להן נמצא במקום אחר.

שנית, גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי. ...

זאת ועוד: ביסוד חופש הביטוי עומדת ההשקפה, כי התרופה לדבר שקר היא בדבר האמת... התגובה הראויה ללשון הרע היא בחשיפת השקר שבה ובהוצאת האמת לאור. והנה, דווקא לאיש הציבור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת, ובכוחם של אלה היכולת בידו – יותר מאשר לאיש 'הפרטי' – להגן כראוי על שמו הטוב. ...

הנה כי כן, באיזון הראוי בין חופש הביטוי בכלל וחופש הביטוי בענייני ציבור בפרט מזה, לבין השם הטוב בכלל ושמו הטוב של איש ציבור בפרט מזה, יש ליתן משקל רב לאינטרס הציבורי בהחלפה חופשית של מידע בענייני ציבור הנוגעים לאישי ציבור".

באופן דומה נפסק בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 621-622 [2002] (להלן: עניין "אפל") כי כיום, חרף גישה אחרת ששררה בעבר: "ראוי להקנות יתר משקל לחופש הביטוי לעומת הזכות לשם טוב כאשר מדובר בפרסומים בענייני ציבור הנוגעים לאנשי ציבור" (וראו למשל, ומבלי למצות: רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06) (להלן: עניין " בן גביר") בפסקאות 16-21 לפסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין).

14. מן העבר האחר יש לזכור כי המשקל המיוחד הניתן לחופש הביטוי במישור הציבורי, אינו בלתי מוגבל. על בית המשפט להבטיח כי שמם הטוב של אנשי הציבור ושל גופים ציבוריים, לא יהפוך להפקר, וכי הרחבת ההגנה על ביטויים ציבוריים נגדם, לא תגרום לפגיעה העולה על הנדרש. עמדה על כך כב' השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (4.8.08) (להלן: עניין " נודלמן") בפסקה 32 לפסק הדין:

"המשקל המיוחד הניתן לחופש הביטוי במישור הציבורי אינו בלתי מוגבל. הוא נבחן על פי מהותו וטיבו בנסיבות המקרה. הוא נשקל מצד אחד, על פי מידת חשיבותו האמיתית לחופש הביטוי. מנגד, הוא נבחן על פי מהותה ומידתה של הפגיעה בשמו הטוב ובכבודו של האדם. גם איש ציבור החושף עצמו למערבולת החיים הציבוריים ומסכים בכך לקבל על עצמו מידה מסוימת של נטל חשיפה וביקורת ציבורית, אינו הופך בכל את שמו הטוב ואת כבודו האנושי להפקר. איש הציבור לא הסכים בנטילת תפקיד ציבורי להפקיד לחלוטין את כבודו האישי, והחוק, באיזונים שיצר, מגן גם על בעל תפקיד ציבורי לבל יהפוך שמו הטוב למרמס בכפוף למתן משקל ראוי לחופש הביטוי כערך ציבורי בעל חשיבות. החוק לא התיר בכל מצב מעשי השמצה והשתלחות באנשי ציבור בשם חופש הביטוי, ולא היקנה הגנה לפוגע גם אם הביטוי הוא הבעת דעה על איש ציבור, בנסיבות בהן לא נתקיים בפוגע יסוד של תום לב..."

(וראו למשל את דברי כב' השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס(4) 13, 27 [2005]).

15. בעניין אפל (בעמ' 623) עמדה כב' השופטת ע' ארבל על השיקולים הצריכים לבוא בחשבון במסגרת איזון בין ביטוי כלפי איש ציבור ובקשר לנושא ציבורי, כדלקמן:

"במסגרת פרשנות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע ויישומן בכל מקרה לגופו עשויה מלאכת האיזון השיפוטית להיות מושפעת, בין היתר, מן השאלות האלה: עד כמה עוסק הפרסום בדמות ציבורית ובקשר לנושא המעורר עניין ציבורי, מהי התועלת הציבורית שבפרסום, עד כמה הפרסום ברבים תוך פגיעה בשמו הטוב של הנפגע היה רלוונטי ונחוץ להשגת התועלת הציבורית, והאם התועלת שבפרסום גוברת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע".

דברים אלה אומצו בפסקי דין נוספים (וראו גם פסק הדין בעניין שרון, בעמ' 267). בפרשת בן גביר עמדה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בהקשר זה על השלכת מבחני פסקת ההגבלה החוקתיים על בחינת מתחם הסבירות של ביטוי ציבורי (שם, בפסקה 25 לפסק דינה):

"בקביעת מתחם הסבירות של פרסום הפוגע בפרט, הנעשה במסגרת הבעת דעה בתחום הציבורי, ישנה הקרנה למבחני פיסקת ההגבלה החוקתיים, ובמיוחד לעקרון המידתיות במובנים הבאים: קיומו של קשר רציונאלי בין הפרסום הפוגע לבין העניין הציבורי הנטען; קיומה של אפשרות להפחתת הפגיעה, מבלי לשנות באופן מהותי מטיב הפרסום; והיחס הקיים בין התועלת שבפרסום, נוכח עוצמת חשיבותו של העניין הציבורי הנטען, לבין עוצמת הפגיעה בשם-הטוב".

16. לאחר שעמדנו על עקרונות היסוד הצריכים לעניין, נפנה לבחון את יישומם במקרה שלפנינו. כידוע, בחינת ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשית בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתון הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבותיו החיצוניות וללשון המשתמעת; בשלב השני, יש לברר אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, דהיינו האם מדובר ב"לשון הרע" וב"פרסום" בהתאם לסעיפים 1 ו- 2 לחוק; בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13 – 15 לחוק; השלב האחרון, הוא שלב הפיצויים" (ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרשקוביץ, פ"ד נח, 558 (3) 568.

להלן נבחן תחילה את שני השלבים הראשונים, דהיינו האם פרשנות אובייקטיבית של הביטויים מגבשת את יסודות "לשון הרע" ואם מדובר ב"פרסום". בהמשך נבחן את ההגנות הרלבנטיות. תחילה הגנת "אמת בפרסום" ובהמשך הגנת "תום הלב". לבסוף נבחן את סוגיית הפיצוי.

"לשון הרע" ו"פרסום"
17. הנתבע לא חלק על כך שדבריו היוו " פרסום" וכי יש בהם משום " לשון הרע" בהתאם להגדרות שבסעיפים 1 ו- 2 לחוק, אלא רק טען שעומדת לו הגנה של אמת הפרסום. אכן, עיון בביטויים השונים לא מותיר מקום לספק כי הם מהווים פרסום לשון הרע. מאחר שהדבר אינו שנוי במחלוקת, אזכיר בתמצית את עיקרי הדברים בלבד.

18. "לשון הרע" מוגדרת בסעיף 1 לחוק כך:

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
...
בסעיף זה ' אדם' – יחיד או תאגיד; ..."

כידוע, משמעות האמירות הנבחנות " נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע... על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור... לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי אדם בפועל הושפל או בוזה. די שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה זו" (ההדגשה במקור. עניין נודלמן בפסקה 18, והאסמכתאות הנזכרות שם).

19. בענייננו מדובר בשורה של 15 ביטויים של הנתבע, שבכל אחד מהם טמונה אמרה אשר בהתאם לאמת מידה אובייקטיבית, עלולה להשפיל נושאי משרה בעירייה ואת העירייה ולעשותם מטרה לשנאה, לבוז או ללעג. יצוין, כהערה כללית, כי נושאי משרה בעירייה הינם אורגן של העירייה. לכן, ביטוי שמהווה לשון הרע כלפי נושא משרה, באשר הוא נושא משרה וביחס לתפקודו כנושא משרה, מהווה מניה וביה גם לשון הרע כלפי העירייה.

בענייננו כל התבטאויות הנתבע כלפי נושאי המשרה, נעשה באשר הם נושאי משרה ואורגן של העירייה ביחס לתפקודם ככאלה, ומכאן לשון הרע שהוצא כלפיהם, מהווה מאליה לשון הרע כלפי העירייה.

מהפרסומים, אשר יובאו במלואם להלן במסגרת ניתוח ההגנות, עולה כי בחלק מההודעות ייחס הנתבע לעירייה ולנושאי משרה בה ביצוע מעשה פלילי של זיוף תכנית מתאר ושל מתן חוות דעת כוזבת, ואף בזדון. בהודעה אחת נכתב באותו הקשר כי מהנדסת העיר נחקרה על כך במשטרה בהודעה אחרת נכתב כי מדובר בעבירה חמורה וכי המהנדסת מציגה זיופים פעם אחר פעם, בהודעה נוספת צוין כי בתכנית שהוגשה יש משפט שיכול להוביל את מהנדסת העיר לספסל הנאשמים ובעוד הודעה נכתב כי המהנדסת מכריזה כי היא פועלת כדי לעבור על החוק ( פרסומים מס' 2, 3, 4, 6, 7, 8, , 10, 11 ו- 15). בהודעות אחרות ייחס הנתבע לעירייה ולנושאי המשרה בה אמירת שקרים, כאשר באחת מהן ציין כי מדובר בעבירה פלילית ובאחרת כי המהנדסת הוליכה שולל את תושבי השכונה ( פרסומים מס' 1, 9, 12, 13 ו- 14). בהודעות נוספות ייחס הנתבע לעירייה ולנושאי המשרה בה גניבה, והתארגנות לביצוע פשע ( פרסומים מס' 3, 4 ו- 5).

20. אף לא יכול להיות כי כל ההודעות הינן בגדר " פרסום" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. מבלי למצות אציין כי בהתאם לסעיף 2( ב)(1) לחוק, רואים כפרסום, אם ההודעה " הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע", ובהתאם לסעיף 2( ב)(2) לחוק רואים כפרסום הודעה בכתב אשר " עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". בענייננו, מדובר בהודעות בכתב אשר נשלחו לאנשים נוספים ( תושבי השכונה) פרט לאנשי העירייה, ופשיטא כי היו עשויות לפי הנסיבות להגיע אליהן.

הגנת אמת הפרסום
21. סעיף 14 לחוק מורה כי בתביעה בשל לשון הרע " תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

ההגנה מורכבת משני יסודות: אמיתות הפרסום, ועניין ציבורי בפרסום. אמיתות הפרסום הינה שאלה עובדתית, הבוחנת את תוכן הפרסום, על פי המובן שייחס לתוכנו הקורא הסביר, מול המציאות העובדתית. קיום עניין לציבור הינו שאלה ערכית, הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק את הכשרת הפרסום הפוגעני (ראו למשל ע"א 723/74 הארץ נ' חב' החשמל, פ"ד לא(2) 281 [1977]). כפי שהובהר בעניין נודלמן " הרציונאל למתן הגנה לפרסום אמיתי שיש בו ענין ציבורי טמונה בהנחה כי בעניינים בעלי משמעות ציבורית עדיף גילוי האמת, גם אם יש בכך פגיעה בפרט, אשר כלפיו מוטחים דברי ביזוי והשפלה. לא כך הוא, כאשר מדובר בפרסום אמיתי שאין בו ענין לציבור, או בפרסום שקרי, אפילו יש בו מימד של ענין לציבור" (שם, בפסקה 23 ; וראו גם דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (18.9.14) (להלן: הדיון הנוסף בעניין " אילנה דיין") בפסקה 22 לפסק דינו של כב' הנשיא א' גרוניס).

נטל ההוכחה של אמיתות הפרסום מוטל על הנתבע. נטל זה "אינו עניין של מה בכך" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1 [1998]). מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת אמת הפרסום "עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום" (עניין נודלמן, פסקה 24 לפסק הדין; ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא(2) 169, 186 (1987)). מקום בו הפרסום מייחס לנפגע ביצוע עבירות פליליות "מקובל לדרוש מהטוען לתחולת הגנת אמת הפרסום להביא ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות" (ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב [2006] בפסקה 14 להלן: עניין " קורן"). יחד עם זאת, כפי שהובהר בעניין קורן (בפסקה 12 לפסק הדין) " אין נדרשת זהות מוחלטת בין מצב הדברים בפועל לבין תוכן הפרסום, אלא נדרש כי המשמעות הכללית העולה מן הפרסום והתוכן העולה ממנו יתאמו".

22. בענייננו, ההאשמות שטפל הנתבע על העירייה ועל נושאי המשרה בה הן חמורות. הנתבע טען למעשים פליליים של זיוף תכניות ושל מתן חוות דעת כוזבת בזדון ושל גניבה. הנתבע טען גם לאמירה של שקרים. הנתבע לא הציג בדל ראיה לטענות חמורות אלה.

בסיכומיו הבהיר הנתבע כי טענתו המרכזית לעניין הגנת האמת בפרסום, הינה "שהעירייה עשתה תכנית בלי רשות ובלי סמכות... הדברים האחרים הם בשוליים" (עמ' 21, ש' 19-20). ברם, אף אם נמצא כי העירייה טעתה בסברה כי התכנית שעליה עמלה מצויה בסמכותה, ובסופו של יום קבעה הוועדה המחוזית אחרת, אין בכך משום הוכחה של מעשה פלילי, זיוף ומתן כזבים. מחלוקות בדבר סמכויות הן דבר שבשגרה, הן בבתי המשפט והן בגופים מינהליים וציבוריים שונים. לא אחת מדובר בסוגיות סבוכות מבחינה משפטית, וגורמי מקצוע עשויים להגיע בתום לב מוחלט למסקנות הפוכות.

הנתבע עצמו הפנה באחד מפרסומיו (הודעת דוא"ל מיום 28.8.17) לבג"ץ 64/17 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' ממשלת ישראל (8.8.17) לפסקה 48 בפסק הדין, וטען כי האמור שם מסביר כביכול מדוע עצרה העירייה את התכניות הפרטניות של תמ"א 38. אולם, באותה פסקה הובהר דווקא, כי הוראת סעיף 23 לתמ"א 38 "אינה קובעת איזה מוסד תכנון הוא המוסמך לאשר תכנית מכוחה, וכי התשובה לשאלה זו תלויה בתוכן התכנית. כל עוד עוסקת התכנית בנושאים המפורטים בסעיף 62א לחוק – מוסמכת הוועדה המקומית לאשרה. כך לדוגמא מוסמכת ועדה מקומית לקביעת תכנית מפורטת הכוללת קביעת קווי בניין; גובהם של בניינים ומספר הקומות שמותר להקים בבניין; גודל שטח מגרש שמותר להקים עליו בניין; שינוי ייעודה של קרקע; הרחבת שטחה של יחידת דיור ועוד".

הנה כי כן, פסק הדין שהנתבע עצמו ביקש להסתמך עליו, דווקא מאשר כי לוועדה המקומית עשויה להיות סמכות לאשר תכנית מכוח סעיף 23 לתמ"א 38, והדבר תלוי בתוכן התכנית. מכאן, מחלוקות משפטיות בנוגע לגורם המוסמך, האם זו הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית או המועצה הארצית, עשויות להתעורר באופן סביר, ואין בהן כשלעצמן כדי להצביע על חוסר תום לב, לא כל שכן על מעשה פלילי.

23. לכך יש להוסיף כי הנתבע חקר את מהנדסת העיר בחקירה נגדית, ומהחקירה לא עולה נתון כלשהו שעשוי להעלות חשד ולו מינימאלי למעשים הפליליים שהטיח בה בפרסומיו. הנתבע חזר הן בחקירתו והן בסיכומיו על העמדה שלפיה העירייה לא הסבירה כביכול באיזו סמכות תכננה את התכנית. ברם, ראשית, כפי שהסבירה מהנדסת העיר, וכפי שמופיע בכותרת התכנית עצמה ובמסמכים נוספים מתוכה, מדובר בתכנית מכוח סעיף 23א לתמ"א 38. שנית, ועיקר, בין טענה זו של הנתבע, של פעולה בחוסר סמכות כביכול, לבין האשמות במעשים פליליים של זיוף תכניות ומתן חוות דעת כוזבת בזדון, רחוקה הדרך.

24. בעניין קורן, נדונו התבטאויות של נתבע אשר האשים את התובע שנשא תפקיד ציבורי, בזיוף פרוטוקולים של ישיבות. בית המשפט העליון אישר את דחיית התביעה ואת קיומה של הגנת אמת הפרסום באותן נסיבות. באותה פרשה, הנתבע הוכיח כי התובע שילב בפרוטוקולים שנערכו על ידו, קבלת החלטות אשר לא נדונו בישיבה. התובע טען בערעור, כי הקורא הסביר לא היה מפרש את אי ההתאמה בין תוכן הישיבה לבין הפרוטוקול כ" זיוף". בית המשפט העליון (בפסק דין מפי כב' השופטת ע' ארבל) מצא כי אמנם הנתבע עשה שימוש בטרמינולוגיה הלקוחה מעולם המושגים הפלילי, אולם בפרסומים עצמם "בכל מקרה ומקרה הוא לא טען לביצוע עבירות פליליות על ידי המערער אלא לפעולה בלתי תקינה שלו כעובד ציבור". כמו כן, בפרסומיו הבהיר הנתבע שם את הבסיס העובדתי לטענתו – הכללה בפרוטוקול של החלטות שלא התקבלו בישיבה – ואף הבהיר שאין מדובר בעבירה פלילית אלא בשחיתות ציבורית. בית המשפט סיכם כי:

"בפרסומים השונים השמיע המשיב השגות שהיו לו על תפקודו של המערער בתפקידו הציבורי ועל מידת התאמתו לכהונה בתפקיד ציבורי. הדברים הושמעו אמנם בלשון קשה, לעיתים משתלחת, ואולם לא ניתן ללמוד מהם כי המשיב מייחס למערער ביצ וע עבירות פליליות בתפקידו. מהדברים עולה בבירור טיב טענותיו של המשיב כלפי המערער והמשיב אף הבהיר מהו הבסיס לטעמו לטענות אלה " (שם, בפסקה 17 לפסק הדין).

כפי שניתן להיווכח, המקרה דנא שונה הוא. ראשית, הפגם הטמון בשגיאה בעמדה משפטית, כפי שנמצא במקרה דנא כאשר הוחלט שהסמכות מסורה לוועדה המחוזית, אינו קרוב ולו במעט לפגם המוסרי הטמון ב"שתילה" של החלטות בפרוטוקול שלא התקבלו בישיבה. שנית, בפרסומיו טען הנתבע שוב ושוב, כי מדובר בעבירות פליליות וכי מקומה של מהנדסת העיר הוא בכלא (הגם שבכל הנוגע לטענת הגניבה, הכוונה המשתמעת אינה לביצוע עבירה פלילית, ועל כך בהמשך). טענות אלה לא הוכחו כאמור, לא בעצמת הראיות המשמעותית הנדרשת לנוכח חומרת הטענות, ואף לא בעצמת ראיה נמוכה בהרבה. מכאן, לא עומדת לזכות הנתבע טענת הגנה של אמת בפרסום.

הגנת תום הלב
25. הגם שהנתבע לא טען לכך באופן ישיר, ברי כי טענת ההגנה הרלבנטית לגביו הינה הגנת תום הלב בהבעת דעה על תפקוד הנתבע בתפקיד ציבורי ובקשר לעניין ציבורי. הנתבע לא היה מיוצג, ובנסיבות אלה אין מקום לדקדוק פורמאלי האם הטענה הועלתה על ידו במפורש. די בכך שהטענה עלתה, והודגשה במפורש על ידי בית המשפט, במהלך כל הדיונים למן קדמי המשפט וכלה בשלב ההוכחות והסיכומים, וכי התובעת התגוננה מפני טענה זו ובכלל זאת סיכמה לגביה.

26. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי תהא זו הגנה טובה לנתבע, אם עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות המנויות בסעיף, ובכללן הנסיבה המנויה בסעיף 15(4) הרלבנטית לענייננו:

הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד... ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות.

התנאים לכינון ההגנה הם אפוא שניים: תום לב בביצוע הפרסום, וביצועו באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15, ובענייננו: הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי או בקשר לעניין ציבורי. ההגנה עשויה לפרוס את חסותה גם על ביטויים שהנתבע לא הוכיח את אמיתותם, ואף על ביטויים שאינם אמת. בדיון הנוסף בעניין אילנה דיין, עמד כב' הנשיא גרוניס על תנאיה של הגנה זו כדלקמן:

"הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15, קמה בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד הוא כי הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, והשני הוא כי הפרסום נעשה באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. החלופות שבסעיפי המשנה משקפות קשת רחבה של נסיבות שבהן אף אם לא הוכחו תנאי הגנת אמת הפרסום, מוצדק כי הפרסום ייהנה מהגנה. בכך ניתן ביטוי לאינטרסים שונים, נוסף על האינטרסים שביסוד הגנת אמת הפרסום, אשר ראויים להגנה, אף המחיר של פגיעה בשם הטוב של הנפגע (ולעיתים גם בזכויות אחרות). בכל אחת מן החלופות הקבועות בסעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק ניתן ביטוי לאינטרס אחר. אינטרסים אלה מגוונים הם וקצרה היריעה מלהתייחס בהרחבה לכולם. לשם הדוגמה, החלופה שבסעיף 15(4) לחוק באה להגן על הבעת דעה על נפגע ציבורי או בקשר לעניין ציבורי...

להבדיל מהגנת אמת הפרסום, תחולתה של הגנת תום הלב אינה תלויה באמיתות הדברים שפורסמו... על כן הגנה זו תהא רלוונטית בדרך כלל במקרים שבהם הפרסום אינו אמת או שמסיבות שונות לא ניתן להוכיח כי הוא נכון".

27. משמעות מושג "תום הלב" בהגנת תום הלב "אינה בהכרח תואמת בתכניה את משמעותו של מושג זה בהקשרים אחרים של המשפט. הגנת תום הלב בדיני איסור לשון הרע עניינה דרך התנהגות ומצב נפשי מסוים של המפרסם, אשר בנסיבות מסוימות, בהצטרפן לפרסום לשון הרע, יצדיקו מתן פטור למפרסם מאחריות" (עניין נודלמן, בפסקה 26; א' שנהר, דיני לשון הרע, התשנ"ז-1997, בעמ' 260).

28. הנחיית המחוקק לעניין מהותו של תום הלב, נעשתה בחזקות ראייתיות הקבועות בסעיף 16 לחוק. סעיף משנה (א) עניינו ביסוד "החיובי" של החזקה, דהיינו בהתקיים הנסיבות הקבועות בו תקום חזקה שהפרסום נעשה בתום לב; ואילו סעיף משנה (ב) עניינו ביסוד "השלילי" של החזקה, כך שבהתקיים הנסיבות הקבועות בו תקום חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב. וכך מורה סעיף:

הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
הדבר שפורסם לא היה האמת והוא לא האמין באמיתותו;
הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15.

כפי שניתן להיווכח, יסוד מרכזי בכינון החזקות, הן החזקה החיובית והן בחלופה (3) לחזקה השלילי, הינו יסוד סבירות הפרסום. על מהותו של רכיב הסבירות, כמאזן בין חופש הביטוי לבין ההגנה על כבוד האדם, עמדה כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין נודלמן (בפסקה 28) כדלקמן:

"יסוד הסבירות בפן החיובי והשלילי של חזקת תום הלב הוא מושג נורמטיבי-ערכי. הוא בנוי על איזון בין הערכים המתנגשים בתחום האיסור על לשון הרע. תנאי הסבירות לצורך חזקת תום הלב מאזן בין חופש הביטוי להגנה על כבוד האדם. יסוד הסבירות מחייב בחינת מידתה ואיכותה של הפגיעה על פי נסיבותיה והערכה נורמטיבית אם היא ראויה להגנה (עניין פלוס, 900). להתנהגות המפרסם טרם הפרסום, בעת הפרסום, ולאחריו, ישנה השלכה בבחינת סבירות הפרסום. טיב הפרסום ותוכנו משפיעים על מידת סבירותו (שנהר, 264-5; ע"א 4607/92 קליין נ' רונן, 13.6.94)...) מתחם הסבירות הנורמטיבי, שבגדרו נעשה הפרסום, עשוי להצביע על תום לבו של מפרסם לשון הרע. חריגה ממתחם הסבירות יוצרת חזקה של חוסר תום לב, שאם לא תופרך, תכשיל הרמת הגנה למפרסם על התבטאותו הפוגענית"

29. בענייננו, ב"כ התובעת נמנע כאמור מלחקור את הנתבע על תצהירו. בנסיבות אלה, ובשים לב להכחשת הנתבע כי נתכוון לפגוע בתובעת בפרסומו, ולהתרשמות הברורה כי הוא עצמו מאמין בנכונות דבריו (עד כדי כך שסירב לכל נוסח מתון של התנצלות, שהיה מאפשר לו את מחיקת התביעה, מבלי לחייבו כספית בדבר) - סבורני כי התובעת לא הוכיחה איזו מחלופות החזקה השלילית.

בהתאם לכך, השאלה המרכזית בדיוננו הינה האם הוכיח התובע את היסוד החיובי של חזקת תום הלב ביחס לנסיבה המנויה בסעיף 15(4) לחוק, דהיינו האם הוכח כי הבעת הדעה על העירייה ועל נושאי המשרה בה, בקשר לעניין הציבורי של תכנית הבינוי בשכונת כיסופים, לא חרגה מתחום הסביר.

מאחר שעסקינן בפרסום כלפי גוף ציבורי, הרי שהשיקולים הצריכים לעניין הינם השיקולים שפורטו בפסקאות 13-15 ו- 28 לעיל, שעניינם איזון בין חופש הביטוי ביחס לביקורת כלפי גופים ציבוריים, לבין זכותם של גורמים אלה לשם טוב.

30. היבט נוסף שיש להבהיר ביחס לתחולת הגנת תום הלב בענייננו, הינה שהיא חלה כאמור ביחס לפרסום שעניינו הבעת דעה. זאת, במובחן מפרסום שאינו אלא ציון עובדה. לסיווג פרסום בעניין ציבורי כהבעת דעה או כציון עובדה, השלכה מהותית על היקף ההגנה המוענקת לו. בעוד שסיווג הפרסום כהבעת דעה עשוי להעניק לו את ההגנה הרחבה יחסית של תום לב, הרי שסיווגו כאמירת עובדה גרידא ישלול ממנו את הגנת תום הלב, ויותירו עם ההגנה המצומצמת יותר של אמת הפרסום. מכאן, וכפי שהובהר לא אחת בפסיקה "השאלה מתי אמירה היא תיאור עובדתי ומתי היא הבעת דעה אינה פשוטה, והיא סוגיה עובדתית-משפטית מעורבת ומורכבת" (עניין נודלמן, בפסקה 34 לפסק הדין).

ביחס למישור העובדתי של ההבחנה בין עובדה לדעה נפסק בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 843, 856-857 [1995]) כי "בסיווג האמרה יש לתת משקל לאופן שבו היא נתפסת בעיניו של הקורא הסביר. רוצה לומר, האם סובר הוא כי הוא מוזמן לשפוט את האמרה, או שמא מתבקש הוא לאמצה כעובדה וללא ביקורת עצמאית? הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה, ואין הוא מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה. רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ובמבנה הכולל שלה. לא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה ".

כמו כן, בהתאם לכלל שהתגבש בפסיקה "יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה; אם צוינו על ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו; אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן" (ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 254 [2002] (להלן: עניין "שרון") והמקורות הנזכרים שם).

יחד עם זאת, לעיתים הניסיון לבצע סיווג של הפרסום לפי המבחנים העובדתיים, אינו מספק, וגם לאחריו נותר הפרסום בתחום האפור שבין הבעת דעה לציון עובדה. כמו כן, הדרישות הצורניות של ניסוח הפרסום כהבעת דעה והקפדה על הבחנה בין עובדות לדעות - שדומה שמתאימות יותר ליצירת סטנדרט הולם לכותבים מקצועיים או מיומנים, מאשר לפרסום של אנשים מן היישוב – אינן תנאי שבלעדיו אין. לעיתים יסווגו ביטויים כהבעת דעה, גם כאשר הם אינם עומדים בדרישות אלה (עניין שרון, בעמ' 265).

באותם מקרים שבהם לאחר ניתוח במישור העובדתי הסיווג עדיין לא חד משמעי, מתחזק משקלם של שיקולי מדיניות משפטית, להעדיף את הפרשנות המתיישבת עם הגנה רחבה יותר על חופש הביטוי. כדברי בית המשפט (כב' השופט א' מצא) בעניין שרון (בעמ' 267):

"כאשר הנפגע מפרסום לשון הרע הוא איש ציבור, והפרסום נוגע לנושא הכרוך בעיסוקיו הציבוריים ושהוא מעניינו של הציבור, הרי שבפרשנות משמעותו של הפרסום לעניין תחולתה על המפרסם של איזו מההגנות הנתונות לו לפי החוק, יש להעדיף את הנוסחה הפרשנית המתיישבת עם עקרון חופש הביטוי על פני הנוסחה הפרשנית המייחסת את עיקר המשקל לזכותו של הנפגע להגנת שמו הטוב".

31. לעיל עמדנו על השיקולים המצדיקים מתן משקל מיוחד להגנה על חופש הביטוי בעת השמעת ביקורת על גופים ציבוריים, ועל אופן עריכת האיזון בין חופש הביטוי לבין השם הטוב בכגון דא. בטרם נפנה ליישם את המבחנים על המקרה שלפנינו, יש ליתן את הדעת למספר שיקולים נוספים, המצדיקים הרחבת הסובלנות שיש לגלות כלפי ביטויי הנתבע, הגם שלא באופן בלתי מוגבל כמובן.

תוכן הפרסום – שמירה על זכות חוקתית של הנתבע : פרסומי הנתבע עסקו בהתנהלות העירייה ביחס לעתידו של בית המגורים שלו. במשפטנו השתרשה ה אמרה שלפיה "ביתו של אדם הוא מבצרו" ומקובל לומר כי "הבית הוא אחד הנכסים החומריים החשובים ביותר שיש לאדם, ואולי החשוב שבהם" (ראו למשל רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נח(1) 199, 246 (1999)). באופן דומה, כידוע, עסקה של אדם שעניינה רכישת בית מגורים "היא העסקה המשמעותית ביותר בחייה של משפחה ממוצעת, ועל כן סוגיה זו מצריכה פיקוח שיפוטי מיוחד לשם הגנה על האינטרס הציבורי" (ראו למשל ע"א 7991/07 רפאלי נ' רזין, בפסקה 16 (12.4.11)). בענייננו אין מדובר ברכישת דירה, אלא בחידוש בינויה בהתאם לתמ"א 38, אולם פשיטא כי אף כאן מדובר במהלך משמעותי עד מאוד בחייו של אדם מן היישוב, הנוגע לליבת זכותו החוקתית לקניין – עתידו של בית המגורים. לנוכח החשיבות הרבה של מושא ההתבטאות של הנתבע, ומאפייניה החוקתיים, הרי שהיקף ההגנה שיש להעניק לנתבע בגין התבטאויותיו, וכן מידת הסובלנות שניתן לגלות ביחס להתבטאויות אלה, מתעצמות (וראו והשוו סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע).

בכירות האורגן שכלפיו הופנו הביטויים : היקף ההגנה על חופש הביטוי בפרסומים כלפי אישי ציבור, משתנה בהתאם למאפייניו של איש הציבור שכלפיו מושמע הביטוי, וזאת בשים לב לעצמת הקשר בין ההצדקות להגנה על חופש הביטוי לבין אותם מאפיינים. לעניין זה מקובלת למשל הבחנה בין נבחר ציבור לבין עובד ציבור. הגם שביחס לשניהם רף הסיבולת ביחס לביטויים פוגעניים גבוה יותר מהרף המוצב ביחס לציבור הכללי, הרי שחופש הביטוי ביחס לנבחר ציבור י זכה להגנה רחבה יותר (לטעמים שביסוד ההבחנה ראו למשל רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (13.8.08, פסקה 33 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה) .

הבחנה נוספת, בקטגוריה של עובדי הציבור, והיא הרלבנטית לענייננו, הינה מעמדו של עובד הציבור והיקף הסמכות המוענקת לו. ככל שעובד הציבור בכיר יותר והשפעתו על חיי הציבור רבה יותר, כך ההצדקות להגנה על חופש הביטוי ביחס אליו גוברות. כדברי כב' הנשיאה נאור ברע"פ 5991/13 סגל נ' מדינת ישראל (2.11.17, בפסקה 49 לפסק דינה): "הטעמים המצדיקים לדרוש מעובד ציבור באשר הוא סיבולת גבוהה יותר לעלבונות מתקיימים בייתר שאת ככל שדרגתו של העובד בכירה יותר". הדברים שנאמרו שם בהקשר של עבירה של העלבת עובד ציבור, יפים גם לענייננו. הטעמים להבחנה האמורה הינם שככל שעובד הציבור בכיר יותר, כך חשוב יותר לאפשר את הביקורת כלפיו לצורכי קיומו של משטר דמוקרטי תקין והבטחת אפשרות האזרח להשתתף בעיצוב המדיניות המשפיעה על חייו; לעובד ציבור בכיר ככלל גישה נוחה יותר לאמצעי תקשורת להבהרת מדיניותו ולמענה לביקורת (בין באופן ישיר ובין באמצעות דוברות מקום העבודה); וכן הציפייה הסבירה הינה שככל שהעובד בכיר יותר, כך הסיכון שהוא נוטל על עצמו בחשיפתו לביקורת נוקבת, גובר.

בענייננו עיקר ביטויי לשון הרע שביצע הנתבע כוונו כלפי מהנדסת העי ר. במסגרת מערך של שלטון מקומי למהנדסת הרשות המקומית מעמד בכיר למדיי . השפעתה על עיצוב המדיניות התכנונית של העירייה, ומכאן השפעתה על חיי התושבים, הינה בדרגה גבוהה יחסית. המהנדסת ממונה ופועלת על פי חוק – חוק הרשויות המקומיות (מהנדס רשות מקומית) תשנ"ב-1991. בהתאם לסעיף 5 לחוק, המהנדסת היא הסמכות המקצועית בתחום תפקידה, הכולל את תכנון העיר, הפיקוח והרישוי, הבניה הציבורית והעבודות הציבוריות המבוצעות על ידי רשות מקומית או מטעמה. כמו כן, ברשות מקומית שמועצתה היא ועדה מקומית כבענייננו, מהנדסת העיר הינה גם מהנדסת הוועדה המקומית. יחד עם זאת, יש לזכור כי חרף בכירותה, קיימים נושאי משרה בכירים ממנה בשלטון המקומי, ובנוסף, מדובר בעובדת ציבור ולא בנבחרת ציבור.

משמעותם של מאפיינים אלה הינם כי יש להכיר במתחם רחב יחסית של חופש ביטוי, בהתייחס לתפקודה של מהנדסת עיר במסגרת ביקורת על השלטון המקומי, הגם שאין מדובר במתחם המרבי השמור לנבחרי הציבור ולנושאי משרה הבכירים ביותר.

רכיב מסוים ביסוד חלק מהביקורת נמצא מוצדק: אין מחלוקת כי העמדה המשפטית של העירייה, שלפיה התכנית שאותה קידמה מצויה בסמכותה, נדחתה על ידי הוועדה המחוזית. כלומר, רכיב מסוים שהוביל לחלק מהביקורת שהנתבע השמיע כלפי העירייה, נמצא מוצדק.

לעניין זה יצוין כי ביום 26.2.17 התקבל מכתב מלשכת התכנון שלפיו רק חלק מזערי מתוספת הזכויות בתכנית הינה בסמכות הוועדה המקומית, ולגבי ייתרת הזכויות קיים ספק האם הסמכות היא בוועדה מקומית. כן נקבע כי התכנית טעונה את אישור שר האוצר. העירייה, בין הייתר באמצעות חוות דעת משפטית של עו"ד דוד בסון, פנתה ללשכת התכנון בניסיון לשכנע כי הסמכות מסורה לוועדה המקומית.

אולם, טענות העירייה נדחו וראש צוות מרכז בלשכת התכנון הודיע לעירייה ביום 26.4.20 כי "בהעדר סעיף הסמכה מפורש בחוק המאפשר להוסיף זכויות בהיקף האמור [כ- 19,300 מ"ר] לא ניתן לקדם את התכנית בסמכות מקומית".

הנתבע צירף דוא"ל מיום 4.5.17 שנכתב על ידי עו"ד דוד בסון, המתייחס לעמדת לשכת התכנון ומבקר אותה, שמסקנתו הינה כי עמדת הוועדה המחוזית שגויה, והסמכות הינה בידי הוועדה המקומית. אולם, אין מחלוקת כי עמדת התובעת והוועדה המקומית לא התקבלה, והוחלט שהתכנית מצויה בסמכות הוועדה המחוזית. עוד יצוין כי ביום 13.6.17 הודיע היועץ המשפטי של הוועדה המחוזית, כי באפשרות הוועדה המקומית לפנות לוועדה המחוזית בהליך של "אימוץ הליכים" במסגרתו יישמעו התנגדויות לתכנית בוועדת המשנה של הוועדה המחוזית.

זאת ועוד; כפי שעולה מפסק הדין בעע"מ 7403/18 מיום 31.10.19 שניתן בבית המשפט העליון בין הצדדים להליך זה, בשלהי שנת 2017 קיימה הוועדה המקומית דיון שבמסגרתו הוחלט לפנות לוועדה המחוזית בהליך של בקשה לאימוץ הליכי ההפקדה שננקטו עד אז על ידי הוועדה המקומית, וזאת במטרה לקדם את הליכי התכנון. אולם, מאחר שאחד מחברי המועצה ביקש לקבוע דיון במסגרת מליאת הוועדה המקומית, נדרש היה להביא את התכנית למליאה.

בהמשך, נערכה סדרת מפגשים עם נציגות תושבים ובעלי דירות בשכונה. מהנדסת העיר המליצה לבצע התאמות לתכנית ולהעבירה לוועדה המחוזית. אולם, הדיון נדחה עקב סיום כהונתם של בעלי תפקיד וביניהם מהנדסת העיר "ובמקביל נערכה בחינה מחודשת מתוך מגמה להביא בפני מליאת הוועדה המקומית תכנית בעלת היתכנות לאישור, בשים לב למורכבותה ובצורך בבדיקות, השלמות ותיקונים".

בפסק הדין נפסק כי: "בהינתן מורכבות הסוגיה התכנונית העומדת על הפרק, התמורות השונות שחלו במהלך חיי התכנית, פרק הזמן שחלף ופרק הזמן המקובל להליכי תכנון, לא מצאנו כי קצב קבלת ההחלטות חורג ממתחם הסבירות במידה המצדיקה התערבות שיפוטית". הפועל היוצא הוא שמבחינה משפטית, קצב התקדמות התכנון לא חרג ממתחם הסבירות. יחד עם זאת, פשיטא, כי מזווית הראייה של תושב השכונה, אשר ראה לנגד עיניו שני בניינים שכבר שופצו בהתאם לתכנית פרטנית שאושרה להם, ואילו האפשרות לשיפוץ הבניין שלו במסגרת תמ"א 38/2 נעצרה בשל רצון העירייה לערוך תכנון כולל לשכונה, עלול להיווצר תסכול מהתמשכות הליך התכנון הכולל.

מפסק הדין עולה כי בראי המציאות, כ- 5 שנים לאחר ההחלטה לעצור את אישור תמ"א 38 הפרטניים, התכנית שכבר עברה תמורות שונות, מצויה בהליך של בחינה מחודשת. גם בכך יש משום תמיכה מסוימת ברכיבים עובדתיים מסוימים שבטענות הנתבע, אשר הלין בין הייתר על הזמן הממושך שייאלץ להמתין עד לבנייה המחודשת של דירתו, בשל מדיניות העירייה.

32. להלן ינותחו הפרסומים כפי סדרם בתביעה. למען הנוחות, ביחס לכל פרסום תודגש בקו תחתון האמירה שהעירייה ראתה בה משום לשון הרע, ושבגינה נכלל הפרסום בכתב התביעה. כמו כן, כפי שניתן יהיה להיווכח, בפרסומים שלובים שגיאות רבות, במקור. למען הנוחות, הפרסומים יובאו כלשונם, כאשר התיקון ייעשה בסוגריים מרובעים.

פרסומים 1-3
33. בתאריכים 16-17 בנובמבר 2016 שלח הנתבע 3 הודעות דוא"ל לכ- 40 נמענים, נושאי תפקידים בעירייה וכן תושבים מהשכונה. עניינו היה עמדתה המשפטית של העירייה שלפיה התכנית הינה בסמכות הוועדה המקומית, וכן חוות דעת משפטית פנימית של עו"ד דוד בסן מטעם העירייה בעניין זה. לנוכח סמיכות הפרסומים, נושאם המשותף וזהות הנמענים, נכון יהיה, מזווית הראייה של הקורא הסביר והבנתו את הפרסומים, לבחון אותם במשותף.

34. פרסום מס' 1
הודעת דוא"ל מיום 16.11.2017, שנושאה: "מנכ"לית אושרת גוני גונן. את מתביישת?":
"זה טופס שעו"ד דוד בסן, מומחה לענייני נדלן שמלווה את התכנית, אמור לחתום עליו.
וזאת תשובה של אושרת גוני גונן. על דעת יועץ משפטי אלון בן זקן... שתחת ידיים שלו דבר הזה יצאה לאוויר אולם [העולם]. צביקה צרפתי ממ ראש העיר
אתם יושבים מול עשרות אנשים. שואלים אותכם על חוו"ד משפטית. ואתם נותנים תשובה שהיא עלבון לאינטיליגנציה. בלי למצמץ.
שקר פעם היה עברה על החוק. יכול להיות שגם היום. וזאת תוך גדי [כדי] משפט שלי איתכם על שקר ."

פרסום מס' 2
הודעת דוא"ל מיום 17.11.2017. נושא ההודעה: "לכבוד ראש העיר צביקה צרפתי פיטורי היועץ המשפטי של העירייה ומהנדסת העיר":
"... יועץ משפטי של עיריית כפר סבא, עו"ד אלון בן זקן, אדריכלית עיר כפר סבא, אנט [ענת] צ'רבינסקי

נתנו חוו"ד כוזבת, כאשר הודיעו שתכנית שכ' כיסופים היא בסמכות ועדה מקומית.
נתנו חוו"ד בזדון. [...]"

פרסום מס' 3
הודעת דוא"ל מיום 17.11.2017. נושא ההודעה: "לכבוד ראש העיר צביקה צרפתי פיטורי היועץ המשפטי של העירייה ומהנדסת העיר":
"אני לא יודע מה כתוב בחו"ד של עו"ד דוד בסן, מפני שעו"ד של העירייה שלנו, אלון בן זקן מחפה עליו. אל [הכל?] כאן מריח כהתארגנות לביצוע פשה [פשע]."

35. משמעות הפרסומים, בעיני הקורא הסביר, הינה כי דעתו של הנתבע היא שגורמי ה עירייה חיוו במכוון חוות דעת כוזבת שלפיה הסמכות לקידום התכנית מצויה בידי הוועדה המקומית, ובהמשך אף ניסו לחפות האחד על השני בעניין זה. הנתבע פירט על אלו נתונים מתבססת עמדתו זו. הפרסום הראשון מפנה לטופס מסוים ולתשובה של מנכ"לית של העירייה (שהעירייה לא טרחה לצרפם לפרסום, הגם שהם חלק בלתי נפרד ממנו , ונתון זה נזקף לחובתה בעת בחינת סבירות הפרסום); הפרסום השני מפנה במפורש לחוות הדעת המשפטית לעניין הסמכות העניינית של הוועדה המקומית; הפרסום השלישי מפנה במפורש לחוות דעת של עו"ד בסן שהנתבע לא יודע מה תוכנה. מדובר אפוא בהבעת דעה, וכל קורא סביר היה מבין כך את הפרסומים.

36. בחינת סבירות הפרסומים על רקע מכלול השיקולים שפורטו לעיל מעלה, כי הגם שהם נכתבו בלשון בוטה ופוגעת, אין בהם כדי לחצות את הרף האסור בביקורת כלפי אישי ציבור ובעניין ציבורי.

כאמור לעיל, עמדתה המשפטית של הוועדה המקומית, שנתמכה בחוות הדעת של עו"ד בסן ששימש יועץ חיצוני לוועדה, שלפיה הסמכות לתכנית כיסופים הינה של הוועדה המקומית, נדחתה על ידי הוועדה המחוזית. כפי שצוין בפרק הגנת אמת הפרסום, עובדה זו אין משמעה כלל וכלל שהעירייה שיקרה, או שניתנה חוות דעת כוזבת בזדון. בוודאי שאין בכך כדי לבסס את האמירה של "התארגנות לביצוע פשע". יחד עם זאת, יש בעובדה זו, אשר מצטרפים אליה גם ניסיונות התובעת לשנות את עמדת הוועדה המחוזית ובכלל זאת דוא"ל של עו"ד בסון מיום 4.5.17 ולזאת לאחר שכבר התקבלה עמדה סופית של הוועדה לאחר בחינה משפטית נוספת, כדי להרחיב את מתחם הסובלנות שניתן לגלות ביחס לביטויים המבקרים את טעותה של התובעת, ולהכיל בגדרה גם את הדעות שהביע הנתבע שפורטו לעיל.

את הדעה שהביע הנתבע בפרסום מס' 3 על כך שהיועץ המשפטי של העירייה "מחפה" על עו"ד בסן ושהדבר "מריח כהתארגנות לביצוע פשע", יש להבין על רקע עתירה שהגיש הנתבע נגד הוועדה המקומית לגילוי חוות הדעת של עו"ד בסן, אשר נדחתה בפסק דין מיום 1.10.17 (עת"מ (מרכז) 38435-08-17 נאנס נ' עירית כפר סבא). באותו עניין נדחתה עתירת מר נאנס לפי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 לגלות לו את חוות הדעת המשפטית של עו"ד דוד בסון שניתנה לוועדה המקומית, בעניין הימצאות התכנית בסמכות הוועדה המקומית. מבין הנימוקים לדחיית העתירה צוין, כי מדובר בחוות דעת משפטית פנימית שניתנה על ידי עו"ד בסן ששימש יועץ חיצוני לוועדה, וזאת במובחן מחוות דעת של היועמ"ש של הוועדה המקומית ושל מהנדסת העיר שהינם מסמכים רשמיים אשר נמסרו למר נאנס. מבחינה משפטית אפוא, לא הייתה עילה לחייב את התובעת לגלות לנתבע את חוות הדעת המשפטית של היועץ החיצוני עו"ד בסן. יחד עם זאת, מבחינת ביקורת של הנתבע על התובעת, לגיטימי מבחינתו להביע את מורת רוחו מסירוב התובעת להעביר אליו את חוות הדעת. פשיטא שאין כאן כל "חיפוי" או "התארגנות לביצוע פשע" כפי שטען הנתבע. אולם נראה, כי אף קורא סביר לא היה מייחס לביטויים אלה את משמעותם המילולית, במובחן מהבנתם ככעס ותסכול של הנתבע על התנהלות התובעת שאינה מעבירה אליו את חוות הדעת המשפטית. יצוין כי ההנחה הסבירה הינה שהנמענים אשר כולם קשורים בדרך זו או אחרת לתכנית כיסופים, מודעים גם להליכים המשפטיים השונים הסובבים אותם, והתובעת שנמנעה מלחקור את הנתבע בחקירה נגדית לא הפריכה אפשרות סבירה זו. אף כאן, אפוא, אין בביטוי, חרף לשונו המשתלחת, כדי לחצות את הרף האסור בביקורת על רשויות השלטון.

מהמקובץ עולה כי פרסומים 1-3 זוכים להגנת הבעת דעה בתום לב כלפי גוף ציבורי ובעניין ציבורי, והתביעה ביחס אליהם נדחית.

פרסום מס' 4
37. פרסום מס' 4 הינו דף מודפס מיום 5.9.2017 שחולק ע"י הנתבע בתיבות הדואר של עשרות תושבי שכונת כיסופים:

"מהנדסת העיר כפר סבא ענת צ'רבינסקי גנבה מתושבי שכונת כיסופים בכפר סבא את ההתחדשות העירונית בשכונת כיסופים ומי [ומ -] 16 משפחות, את כל הבניין עם הקרקע לא יאומן? היא הביאה לשכונה תכנית לא ניתנת לביצוע כך השתלטה על 160 דירות ועצרה את תמ"א 38/2 כבר לפני 4 שנים לפני שסיפרו לנו על כך.

יחד עם ראש העיר יהודה בן חמו, מהנדסת העיר כפר סבא זייפה תכנית מתאר שהופקדה בועדה מחוזית. למה היא עושה את זה?
למה היא עדיין בתפקיד!? כמה ירדנו?

למקסימום

ומה עם ועדה מחוזית האמונה על שמירת חוק?
הפרי המורעל אצלם יאוכלו [יאכלו] ? ישתו?

מ"מ ראש עירית כפר סבא, צביקה צרפתי לא פיטר אותה
אז מה עם [אם] ענת צ'רבינסקי, זייפה?

יש לכם חומר
לשיעור באזרחות

הניסיון לגנוב פרויקט תמ"א 38/2 בשכון "חוגג" ארבע שנים

תכנית 405-0450916 מאות דפים מיותרים
עבור כל דף, חולבים זהב
על ידי שותפות יהודה בן חמו – ענת צ'רבינסקי
זה ממש בישראל כשרון

בנין יבנה 16 בכפר סבא כיסופים
הבניין שנגנב

[כתובת הדוא"ל של הנתבע]"

התובעת הפנתה בפרסום זה לאמירה שלפיה מהנדסת העיר "גנבה" ולאמירה שלפיה היא "זייפה תכנית מתאר".

38. בכל הנוגע לביטוי "גנבה", יש לקרוא את הפסקה בכללותה: מהנדסת העיר כפר סבא ענת צ'רבינסקי גנבה מתושבי שכונת כיסופים בכפר סבא את ההתחדשות העירונית בשכונת כיסופים ומי [צ"ל: מ] 16 משפחות, את כל הבניין עם הקרקע לא יאומן? היא הביאה לשכונה תכנית לא ניתנת לביצוע כך השתלטה על 160 דירות ועצרה את תמ"א 38/2 כבר לפני 4 שנים לפני שסיפרו לנו על כך". הקורא הסביר המעיין בפסקה, מבין כי הנתבע, אף אם אינו מתכוון לעבירה הפלילית "גניבה", מתכוון לכך שמהנדסת העיר פעלה בחוסר יושר אישי, במסגרת החלטת העירייה לעצור את האישורים הפרטניים של תמ"א 38/2.

39. מבחינה עובדתית, אכן אין חולק כי העירייה עצרה את האישורים הפרטניים של תמ"א 38/2, כדי לקדם תכנית כוללת. בכל הנוגע לטענה כי התכנית לא ניתנת לביצוע, הביטוי מהווה הבעת דעה מובהקת, ופשיטא כי דעה זו הינה לגיטימית, ללא קשר לשאלה האם זו עמדה שגויה אם לאו. ואולם, האמירה כי מהנדסת העיר "גנבה" מהווה האשמת סרק אישית כלפי יושרתה המקצועית של מהנדסת העיר ושל העירייה, ללא כל בסיס. השימוש בביטוי זה, באופן אישי כלפי מהנדסת העיר, עובדת ציבור מקצועית בעירייה, מהווה חציה של התחום הסביר, ומהווה פגיעה העולה על הנדרש לצורך העברת הביקורת של הנתבע כלפי התכנית.

40. אף ביחס לביטוי שלפיו מהנדסת העיר "זייפה תכנית מתאר שהופקדה בוועדה המחוזית" לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב . בניגוד לטענה לעניין חוות הדעת המשפטית, אשר בסופו של יום נמצא כי אכן חוות הדעת ועמדת העירייה בעניין זה היו שגויות, הרי שכאן אין כל גרעין של אמת ביחס לטענת הזיוף של תכנית מתאר, ומכל מקום לא הובא לפניי כל בסיס ראייתי לגרעין כאמור.

41. יש לציין, כי הנתבע צירף כתבה שפורסמה פחות מחודשיים לפני הפרסום האמור שבו ייחס לתובעת ולמהנדסת העיר מעשה של זיוף. מדובר בכתבה מיום 11.7.17, שפורסמה במקומון האינטרנטי " Mynet כפר סבא " וכותרתה "חשיפה: מועצת העיר הצביעה על תוכנית מתאר פיקטיבית". כותרת המשנה של הכתבה הינה כדלקמן:

"תחקיר 'מיינט כפר סבא' חושף: העירייה הציגה שתי תכניות מתאר שונות בתכלית – אחת שאישרה מועצת העיקר ואחת שאישרה הוועדה המחוזית. חברי מועצה: 'מדובר במעשה פלילי לכל דבר, יש להגיש תלונה במשטרה על הונאה ורמייה'".

בגוף הכתבה פורט הסבר טכני שמתיימר לבסס את מסקנת הכתבה, וכן נכתב ביחס לגורמי העירייה ולמהנדסת העיר בכללם, כך:

"חברי המועצה שבחנו את התוכנית שהוצגה להם, הציגו את ההשגות שלהם וביקשור לבצע בתוכנית שינויים. אחרי שהצביעו נגד בניה גבוהה במרכז העיר וסעיפים נוספים נאמר להם על ידי מהנדסת העיר וגורמים נוספים ב עירייה כי הועדה המחוזית לא קיבלה את השגותיהם וכך הם הופתעו לגלות שבתוכנית שהופקדה סעיפים רבים שלא היו מקובלים עליהם או שלא הופיעו כלל בתוכנית שהוצגה להם: בניה של יותר מ- 22 קומות, איזור תעשיה מזהם, דיפו פסולת ועוד וביקשו למשוך אותה לועדה המקומית בחזרה על מנת לבצע בה שינויים לאחר שלטענתם לא היו מודעים לסעיפים בה.

גורם בכיר בעירייה אישר בפנינו שתב"ע 2035 היא בין הנושאים שעליהם מסרה מהנדס העיר, ענת צ'רבינסקי עדות ביחידת להב 433 וגורם נוסף מסר כי בעקבות החשיפה הוא שוקל פניה למשטרת ישראל .

מעירית כפר סבא נמסר בתגובה: 'מדובר במידע שיקרי ולא נכון עיריית כפר סבא תגיב בערכאות המתאימות'" (ההדגשות הוספו) .

42. עיקר פרסומי הנתבע שבהם יוחס לתו בעת ולמהנדסת העיר מעשה של זיוף (פרסומים 4, 6, 7 ו- 8) נעשו לאחר פרסום הכתבה האמורה. מכאן, ובשים לב ל סמיכות הזמנים בין הפרסומים האמורים שנעשו בזה אחר זה לבין מועד פרסום הכתבה, ולכך שהתובעת נמנעה מלחקור את הנתבע בחקירה נגדית, ובכלל זאת נמנעה מלחקור אותו ביחס לצירוף הכתבה האמורה, מעלה ברמת הסתברות מספקת כי אותה כתבה, היא הרקע לפרסום מס' 4 וכן לפרסומים 6-8 שבהם ייחס לתובעת ולמהנדסת העיר מעשה של זיוף.

43. דא עקא, הכתבה האמורה הינה ראיה קבילה רק לעצם פרסומה, ולא לאמיתות התוכן המופיע בה, אשר ביחס אליו היא בגדר עדות מפי השמועה. הנתבע לא הביא כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בתוכן הכתבה, והוא אף לא הציב בעניין זה כל שאלה למהנדסת העיר. יצוין כי גם עיון בפרוטוקולים של ישיבת המועצה שצירף הנתבע לתצהירו ובהתנגדויות שהוגשו לתכנית , אינם תומכים בטענה של בעייתיות כלשהי בתכנית שהוצגה לחברי המועצה, ואף כאן, בהיעדר זימון עדים כלשהם מטעם הנתבע ובכלל זאת בהיעדר זימון הדוברים בפרוטוקול ובהיעדר חקירת מהנדסת העיר בחקירה נגדית בהקשר זה, הפרוטוקולים וההתנגדויות אינם מהווים ראיה קבילה לאמיתות תוכנם.

44. הפועל היוצא הינו, כי הנתבע לא ביסס כל גרעין עובדתי ביחס לבעייתיות כלשהי – ולו מינימלית – עם התכנית שהופקדה או שהוצגה לחברי המועצה, ומכאן הבעת העמדה שלפיה מהנדסת העיר והעירייה ביצעו מעשה של זיוף, הינה בגדר פגיעה החורגת מתחום הסביר. טפילת האשמה של "זיוף" כלפי נושא משרה בעירייה, הינה חמורה, ופגיעתה בשם הטוב של נושא המשרה ושל העירייה הינה כבדה ביותר. ייחוס האשמה כאמור, באופן שהוא חסר בסיס לחלוטין, מהווה בנסיבות העניין פגיעה לא מידתית בזכות העירייה ונושאי המשרה בה לשם טוב.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, הנתון שלפיו האשמות הנתבע בדבר מעשי זיוף הגיעו לאחר פרסום הכתבה, הגם שאין בו כדי להקנות הגנה לנתבע מפני הטלת אחריות משפטית, הינו נתון רלבנטי בשלב הערכת גובה הפיצוי ההולם, ולכך אתייחס בהמשך.

המסקנה העולה מהמקובץ הינה כי פרסום מס' 4, המייחס לעירייה ולמהנדסת העיר באופן אישי מעשים של "גניבה" ושל זיוף, מהווה הוצאת לשון הרע, אשר לנתבע לא עומדת הגנה מפניו.

פרסום מס' 5
45. פרסום מס' 5 הינו הודעת דוא"ל מיום 28.8.2017. נושא ההודעה: "פסק דין בבג"ץ של 20 רשויות מקומיות כולל כפר סבא". ההודעה נשלחה לעשרות נמענים.

"לא פעם שאלתי את ענת צ'רבינסקי שאלה. מה הסיבה שעצרה את הליך תמ"א 38 והלכה בהליך איחוד וחלוקה. תשובה לא קיבלתי. לא קיבלנו. חברי ועדה מקומית גם שעלו [שאלו] את השאלה? בפסק דין יש המלא תשובה [בפסק הדין המלא יש תשובה]. בפרק [בסעיף] 48.
מה רצתה להשיג ועדה מקומית כ"ס שלא יכלה בהליך תמ"א 38? לגנוב.
שיסבירו את זה לשופט.
אני ממליץ לכם לקראו [לקרוא] 48 מהפסק דין של הבג"ץ. כל הסעיף. ולפחות משורה 8 מהסוף של הפרק. עונה על השאלה – למה הייתה צריכה העירייה להחליף תמ"א 38 באיחוד וחלוקה. הייתה לה סיבה?
אברהם
[קישור לפסק הדין בג"ץ 64/17 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' ממשלת ישראל (8.8.17)
[קישור לכתבה ב YNET מיום 27.8.17 הסוקרת את פסק הדין האמור "כך דחה בג"ץ את העתירות נגד התיקון לתמ"א 38"]

... מה רצתה להשיג ועדה מקומית כ"ס שלא יכלה בהליך תמ"א 38? לגנוב."

טענת התובעת ללשון הרע מתמקדת בטענת הנתבע כי העירייה, באמצעות הוועדה המקומית, ביקשה "לגנוב". ברם, גם כאן בדומה לפרסום מס' 4, קריאה סבירה של הפרסום מובילה למסקנה שאין מדובר בייחוס העבירה הפלילית של גניבה במובנה הרגיל, אלא כוונת הנתבע הינה לעצם ההחלטה למנוע מהתושבים את האפשרות לבצע קידום פרטני של תכניות לפי תמ"א 38/2, בשל רצון ה עירייה לקדם תכנית כוללת לשכונה. בניגוד לפרסום מס' 4 שהתמקד באופן אישי במהנדסת העיר וייחס לה חוסר יושר, הרי שכאן האמירה "לגנוב" נאמרה באופן כללי ביחס לוועדה המקומית, ואף זאת באופן שהוא מינורי יותר בעצמתו בהשוואה לבוטות של פרסום מס' 4. הגם שביטוי זה הינו פוגע, ברי שבקריאתו הכוללת של הפרסום, ובכלל זאת ההסבר המפורט וההפניה המדויקת לפסק הדין, באופן שמאפשר לקורא הסביר לשפוט בעצמו את טענת הנתבע, אין בו פגיעה החורגת ממתחם הסבירות, ונחה דעתי כי מתקיימת לגביו הגנת תום הלב.

המסקנה הינה כי התביעה בגין פרסום מס' 5 נדחית.

פרסום מס' 6
46. פרסום מס' 6 הינו הודעת דוא"ל מיום 27.8.2017. נושא ההודעה: "כיסופים, סיעת מעוף". ההודעה נשלחה לעשרות נמענים:

"כך נראה בנין בתל חי 85. היום, הבניין הזה מתאכלס.
בנין רב גולד 15, אושר כ4חודשים אחרו [צ"ל כ- 4 חודשים אחריו]. נשארה רק חתימה אחת. אבל בשל זה, אנת [ענת] הזיפנית [הזייפנית] קיבלה את התואר מהגורו. במחרז [צ"ל במכרז] סודי. הקנוניה התחילה לפעול.
סיעף מעוף? כך לקבור שכונה? צריך הרבה מעוף..."

בפרסום ייחס הנתבע למהנדסת העיר ביצוע מעשה של זיוף. הניתוח שנערך ביחס לפרסום מס' 4 יפה גם לכאן. המסקנה היא, כי גם כאן הוכיחה התובעת כי מדובר בלשון הרע, והנתבע לא הוכיח כי עומדת לו הגנה ביחס לביטוי זה.

פרסום מס' 7
47. פרסום מס' 7 הינו הודעת דוא"ל מיום 14.8.2017. נושא ההודעה: "חגית נלי יוסף". ההודעה נשלחה לעשרות נמענים.

"חגית נלי [נעלי] יוסף זאת מסגרת מזוייפת שיצרו הזייפנים בן חמו – אנט [ענת] צ'רבינסקי
אתרים שלה ה אחיזת עיניים. תמיד בסביבה של אתרים מובילים. כאילו היא חלק מהם. הרבה ראשם [רושם]. תעיינו במכתבים מצורפים של ענט [ענת] צ'רבינסקי. בתחילה העירייה הציגה אותה כחברה ויא פלאן. אחרי שבדתי ביקשתי חפ – מספר חברה, איפה שאני נמצא, כבר לא.
אבל במכתבים של אנט-בן חמו פיברקו את ה"משרד" מפני שהיו זקוקים למשרד תכנון פיקטיבי. אדריכל לא רשאי לעבוד אצל מתכננת ערים.
[...]"

48. ייחוס ביצוע מעשה של זיוף למהנדסת העיר ולעירייה, מהווה כאמור לשון הרע שאין לנתבע הגנה מפניו (ר' הניתוח ביחס לפרסום מס' 4 לעיל).

49. בנוסף, ייחס הנתבע למהנדסת העיר ולעירייה "פיברוק" של משרד תכנון "פיקטיבי" בראשות הגב' חגית נעלי יוסף. אף כאן סבורני כי קורא סביר המעיין בפרסום בכללותו, יבינו כהבעת דעה של הנתבע, ולא ציון עובדה. אולם, אף שכך הדבר, לנתבע לא עומדת הגנת תום הלב ואין מדובר בביקורת לגיטימית.

50. טענת הנתבע, כפי שהוסברה בין הייתר בתצהירו הינה, כי הגם שהעירייה הציגה את הגב' נעלי יוסף ואת חב' VIAPLAN שהיא עמדה בראשה כמתכננת ערים, הרי שבפועל אין לה את ההשכלה האמורה. הנתבע הלין על כך שהגב' נעלי יוסף השפיעה על הליכי התכנון בכך שהשתתפה בישיבות עם התושבים ובישיבות המועצה, למרות שלטענתו, כביכול, אין לה הכשרה מתאימה. הנתבע ציין בנוסף כי העירייה שילמה לחב' VIAPALN 400,000 ₪.

הנתבע גם ציין שהעירייה העבירה לחב' VIAPLAN את תכנון שכונת כיסופים בחודש ספטמבר 2014, באותה תקופה שבה מהנדסת העיר הגב' צ'רבינסקי התקבלה לע בודה בעיריית כפר סבא, באופן שהעלה לטענתו "חשד שהיה תאום מוקדם בין שניהם, ועם ראש העיר יהודה בן חמו" (סעיף 6 לתצהיר הנתבע).

51. ברם, טענות הנתבע שלפיהן לגב' נעלי יוסף אין הכשרה מתאימה, וכי מדובר במשרד "פיקטיבי" הועלתה בעלמא, ואין לה כל תמיכה בחומר הראיות. הנתבע אף לא זימן את הגב' נעלי יוסף לעדות. יתרה מכך, הראיות שצירף הנתבע, ככל שתומכות בטענה כלשהי בהקשר הנדון, הרי שהן תומכות בכך שלגב' נעלי יוסף יש בהחלט ניסיון מתאים. כך למשל, בנספח א'1 לתצהירו צירף הנתבע רשימת לקוחות של חב' VIAPLAN ובהם רשויות מקומיות וגופים ציבוריים רבים. כמו כן, הנתבע צירף את הסכם ההתקשרות שבין העירייה לבין הגב' נעלי יוסף וחב' VIAPLAN, ובו הוצהר מטעמן כי יש להן כוח אדם מוסמך, מיומן, מנוסה ובכל כישורים וצי וד לביצוע העבודה נשוא ההסכם ברמה מקצועית גבוהה.

52. זאת ועוד; בחקירה הנגדית של הגב' צ'רבינסקי, העידה הגב' צ'רבינסקי על ניסיונה ועל כישוריה של הגב' נעלי-יוסף כדלקמן (בעמ' 11 ש' 24-29):

"אני רוצה לציין כי בגוף השאלה שלך יש עילה להוצאת תביעת דיבה, זה ממש מצמרר ההתייחסות שלך לעובדי ציבור, הגברת כמו שציינת לפני שתוקן הפרוטוקול 'עקרת בית' היא אחת מאנשי התכנון המובילים במדינת ישראל ולשמחתי הרבה היא מכהנת היום כראש היחידה האסטרטגית בעיריית תל אביב, וברור שעיריית תל אביב כמו עיריית כפר סבא לא מעסיקים 'עקרת בית'. עיריית כפר סבא שכרה את שירותיה של חברת ויאפלאן לניהול צוות גדול ומשמעותי לטובת גיבוש התכנית מתוך אחריות כוללת לאיכות המרחב הציבורי ולחיי התושבים בעיר. ..."

עדותה של הגב' צ'רבינסקי הייתה עדות מפורטת ועניינית, שהשיבה באופן מסודר ומלא לכל שאלות הנתבע, גם כשאלו נוסחו לעיתים באופן שיש בו מן הקנטור, וללא הקפדה על שמירה על כבוד העדה ועל כבודם של צדדים שלישיים שלא נכחו באולם, באופן שאף הצריך את בית המשפט להתערב במהלך החקירה. בנסיבות אלה מצאתי לייחס לעדותה מהימנות גבוהה.

יצוין כי הנתבע, שהמשיך לנסות להגיש מסמכים שונים גם לאחר דיון ההוכחות, ואף ציין שהוא בודק את הטענות ביחס לגב' נעלי יוסף, לא הגיש ראיות הזמה בעניין זה, ולא הפריך את הטענות המפורטות ביחס לגב' נעלי יוסף ובכלל זאת ביחס להעסקתה על ידי עיריית תל אביב.

53. המסקנה העולה מהמקובץ הינה, כי הדעה שהביעה הנתבע ביחס לכך שהעירייה שכרה משרד "פיקטיבי" שלעומדת בראשו אין כביכול כל הכשרה מתאימה, הועלתה בעלמא ללא כל בסיס מינימלי, וטמונה בה פגיעה לא מידתית החורגת מתחום הסביר בשם הטוב של התובעת. משכך, כפי שצוין לעיל, גם כאן לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב.

פרסום מס' 8
54. פרסום מס' 8 הינו תגובה בפייסבוק מיום 11.8.17 לכתבה במקומון "צומת השרון", ונוסחה הינו כך:
"אדריכלית העיר אנט [ענת] צ'רבינסקי זייפה תכנית מתאר. הודתה בזה. נחקרה על זה . פחות מהרשאה פלילית לא תזיז אותה מהכסא?
תכנת כיסופים, ברוב תיפשותה [טפשותה], אותה ענת, במכתב לתושבים, מודיעה שהתכנית לא כלכלית. והיא תדאג לקבלן. זה פלילי מראש פלילי. לא מבינה מה היא אומרת. לפני ארבעה [ארבע] שנים עצרה את התכנית. היא שלך [צ"ל שלחה] את המכתב כדי להנעה [להניע?] אותם להגיש התנגדות. בן חמו שותף לתכנית. היה להם רצון להשתלת על פרוייקת [להשתלט על פרוייקט] השווה מעל מיליארד ₪. הכל ידוע לרשויות ".

הניתוח ביחס לפרסום מס' 4 יפה גם לכאן. טענות הנתבע שלפיהן מהנדסת העיר זייפה כביכול תכנית מתאר, ובאופן דומה גם הטענות שהיא נחקרה על כך והודתה בכך, נשענות על כתבה במקומון האינטרנטי מיום 11.7.17, אולם הנתבע לא הביא ביחס אליהן כל ראיה קבילה. מעבר לכך, אף בכתבה האמורה לא צוין כי מהנדסת העיר נחקרה על כך במשטרה, אלא רק כי היא מסרה עדות ביחס לכך, וממילא גם לא נכתב כי היא "הודתה" כביכול בטענה.

הפועל היוצא הינו כי גם כאן, מדובר בהוצאת לשון הרע, ולנתבע לא עומדת כל הגנה ביחס לפרסום.

פרסום מס' 9
55. פרסום מס' 9 הינו הודעת דוא"ל מיום 15.7.2017. נושא ההודעה: "שיטה של צמד בן חמו – צ'רבינסקי לרמות – להפחיד – לנצל את חגים". ההודעה נשלחה לעשרות נמענים. צורפה אליה כתבה מ"גלובס" (אינה זמינה כיום):

"אותה שיטה. בכיסופים וגם עם תכנית מתאר. הפגישה הראשונה בכסופים של הצמד חמד, בנר שלישי של חנוקה [חנוכה], אחרי זה ערב פורים. התנגדויות.
בתקופת החגים. כל זה מטובל ביופי של שרים [שקרים?], הבטחות שוו [שווא].
מ מ צבי צרפתי, אתה חייב להודיעה לאנט [ענת] צ'רבינסקי, אישה שמילה אחת של אמת, הציבור לא שמה [שמע] ממנה , לא יכולה לכהן במשרה אפילו יום אחת [אחד] נוסף, ועם [אם] לא, אתה שותף לדבר עבירה..."

אמירת הנתבע כלפי מהנדסת העיר דאז "אישה שמילה אחת של אמת, הציבור לא שמה [כך במקור] ממנה " מתפרשת אצל הקורא הסביר כהבעת דעה. יחד עם זאת, בניגוד לטענה בדבר חוות-דעת כוזבת, שהתייחסה במפורש לסוגיית חוות הדעת המשפטית שנמצאה שגויה, הרי שכאן ייחס הנתבע לגב' צ'רבינסקי תכונה כוללת של אמירת שקרים, וזאת כתכונת אופי הטבועה בה, ולא בהקשר ספציפי. הניסוח הינו משתלח ובוטה, ומתייחס באופן אישי לנושא משרה. מאפיינים אלה הופכים את הביטוי לפוגעני במיוחד.

מסקנת הדברים הינה כי הפרסום מהווה לשון הרע, ולנתבע לא עומדת הגנה ביחס אליו.

פרסום מס' 10
56. פרסום מס' 10 הינו הודעת דוא"ל מיום 4.4.2017. נושא ההודעה: "לא רק כסופים". צורפה אליה אותה כתבה בגלובס שצורפה לפרסום הקודם. ההודעה נשלחה לעשרות נמענים:

"גב' מהנדסת העיר אנת [ענת] צ'רבינסקי
בתכנית שהגשתם יש משפט אחת [אחד] שיכול להוביל על בטוח אותך לספסל נאשמים . לא רק אותך. לא רק משפט אחת [אחד]. אבל אחת [אחד] במיוחד. לשיקול דעתך. הפעם אל תזלזלי במשה [במה ש] אני כותב לך"

מדובר בהבעת דעה של הנתבע, שלפיה בתכנית שהוגשה יש משפט שבגינו יובילו את הגב' צ'רבינסקי לספסל הנאשמים.

הניסוח של ההודעה בוטה ופוגעני, והוא מכוון באופן אישי כלפי נושאת המשרה הגב' צ'רבינסקי. מהפרסום לא ברור כנגד איזה משפט בתכנית הנתבע מלין, והנתבע לא טרח להבהיר זאת בכתב ההגנה או בתצהירו. הנתבע לא הראה כי קיים בתכנית משפט כלשהו, שמהווה עבירה פלילית, והפגם היחיד שהוכח הינו כאמור סוגיית היעדר הסמכות של הוועדה המקומית לקדם את התכנית. מכל מקום, פגם בתכנית אינו מצדיק להשתלח באופן בוטה כלפי נושא משרה, עובד ציבור, באופן אישי, והנתבע ודאי לא הצביע על פגם כאמור אשר עשוי להצדיק לשון משלחת שכזו. כיוון חץ אשמה אישי כלפי נושא משרה, לביצוע עבירה פלילית, אינו עומד בכל יחס סביר או מידתי לביקורת לגיטימית של הנתבע כלפי התכנית.

מסקנת הדברים הינה כי הפרסום מהווה לשון הרע, וכי לנתבע לא עומדת הגנה ביחס אליו.

פרסום מס' 11
57. הודעת דוא"ל מיום 4.3.2017. נושא ההודעה: "1 :RE כיסופים ". ההודעה נשלחה לעשרות נמענים:
"לכב'
מ.מ. ראש העיר צבי צרפתי ושאר המכותבים
במכתב ששלחה מהנדסת העיר אנת [ענת] צ'רבינסקי, היא הודתה שתכנית שכ' כיסופים לא כלכלית. כך לפי 3 קבלנים. גם ברח. רב גולד, לפ [י] מה שאני יודע, דומה. "חוק תכנון מחייב לשמור התקשרויות קנייניות מקדימות". וכאשר גב' צ'רבינסקי כותבת – "וכך פעלנו" – ז"א – שהתכנית מבוטלת.
למה כך נכתב בחוק? כדי שלגב' צ'רבינסקי ולך ואחרים ממוסדות העיריה, לא תהייה שום מעורבות בבחירת היזמים. מהנדסת הע[י]ר, מכריזה בכל [בקול] רם, ש [ה]יא פועלת כדי לעבור על החוק. ובפרהסיה.
ראש העיר, צביקה צרפתי, אני מקוה שהבנתה [שהבנת]..."

גם פרסום זה מהווה הבעת דעה של הנתבע, לפי מבחן הקורא הסביר. הרושם המתקבל מקריאת הפרסום הינו שהנתבע סבור שבמכתב ששלחה מהנדסת העיר, ושאליו הוא מתייחס בפרסום, מהנדסת העיר מודה שהיא פועלת כדי לעבור על החוק.

אמנם הפרסום מתייחס באופן אישי למהנדסת העיר, אולם יחד עם זאת, הוא מפרט בדיוק מהו הבסיס למסקנת הכותב – מכתב ספציפי של מהנדסת העיר . פרסום באופן זה, מאפשר לכל קורא להחליט בעצמו האם יש ממש בטענות הנתבע אם לאו . בשים לב לכך, ולעצמת בוטות הפרסום, שיש בוטים ממנו, הוא לא חורג ממתחם הסובלנות של ביטויים כלפי אנשי ציבור.

מסקנת הדברים הינה כי לנתבע עומדת הגנת תום הלב ביחס לפרסום זה, והתביעה ביחס אליו נדחית.

פרסום מס' 12
58. הודעת דוא"ל מיום 18.2.2017. נושא ההודעה: "כיסופים 1:RE". ההודעה נשלחה לעשרות נמענים:
"ענת צ'רבינסקי
מ 22.2.2016 כל מספר חודשים יש לך פגישה עם הדיירים. נציגים. כל פעם יש התנגדות נחרצת של כולם נגד ההצעות שלך. חלקם שקרים לבנים. חלקם בכתב. שקר הוא עברה על החוק. עד שנתיים מאסר. הפעם את לא צוחקת, ואת צודקת... הזמנת את נציגי יבנה 16 לפגישה. מחר ב 20.02.2017. בטח, אחרי שנה, הפעם הכנת תשובות לאות[ן] שאלות שחוזרות על עצמם מדי פגישה. לכן אנו מבקשים אות [ן] בכתב. מחר, ואני אחזור על כמה מה [ן].
לנמק על פי חוק איחוד וחלוקה, שהליך הזה מתייחס לשכונה שלנו. מה יש כאן לפי חוק איחוד וחלוקה שלא היה אפשר לעשות לפי תמ"א 38.2.
למה את כותבת בתכנית שהגשתם שהתחלתם ברעיון איחוד וחלוקה "בשלהי 2015" כאשר את חגית נ[ע]לי יוסף גייס ראש העיר יהודה בן חמו יחד איתך כבר בתחילת 2014, לפחות.

אברהם נאנס
יבנה 16 מהבית הנעלם"

בפרסום זה, ככל שניתן להבינו, מביע הנתבע את דעתו ביחס להצעות של מהנדסת העיר הגב' צ'רבינסקי או ביחס לתשובות שניתנות להתנגדויות התושבים. הנתבע טוען כי חלק מההצעות, או מההתייחסויות, הינם שקרים לבנים" וחלקם בכתב, ומציין ששקר הוא עבירה על החוק, עד שנתיים מאסר.

אכן, לשון ההודעה, שמתייחסת אישית לגב' צ'רבינסקי ומציינת כי שקר הוא עבירה על החוק, וכי דינה מאסר, הינה פוגענית. יחד עם זאת, הנתבע הסביר בפרסום לאלו שתי שאלות מרכזיות הוא מתייחס (מדוע מתבצע איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, ומדוע נכתב שהתכנית הינה משלהי 2015 כאשר חב' ויאפלאן גויסה בשנת 2014). אלו הן שתי טענות עיקריות שהנתבע הלין כלפיהם – הן ההחלטה לבצע איחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, והן טענתו, שמתבססת על פרסום של חב' VIAPLAN מהאינטרנט שלפיו תחילת העבודה על תכנית ההתחדשות בכיסופים בכפר סבא הינה ספטמבר 2014 (נספח 1 לתצהירו).

מכל מקום, המוקד של הפרסום אינו טענה שמהנדסת העיר משקרת כביכול, והדבר אף לא נכתב באופן מפורש (צוין "בחלקם שקרים לבנים") ומידת פגיעתו בשמה הטוב של התובעת, נמצא במתחם הביקורת שניתן להכילה ביחס לגופים ציבוריים, ואשר זוכה להגנה במסגרת הגנת תום הלב.

המסקנה היא, כי התביעה ביחס לפרסום זה נדחית.

פרסום מס' 13
59. הודעת דוא"ל מיום 25.9.2016. נושא ההודעה: " :RE תמא 38 כיסופים. החרמת קנין יב". ההודעה נשלחה ל- 7 נמענים:

"אנת [ענת] צ'רבינסקי
יש סברה. החשד מבוסס במסמך. כבר בספטמבר 2014, בדיוק לפני שנתיים, זה מינימום, הוחלת [הוחלט] כולל על ידך, לעצור את תהליך תמ"א 38 בשכונה.
מספטמבר 2014 ועד יוני 2015 התנהלת את והצוות שלך, כמובן ראש העיר כאילו הכל כרגיל. ז"א, הולכת שולל את כל תושבי השכונה והנציגים שלהם...
אני מוציא את זה החוצה. שגם סוף סוף כולם ידעו איך התנהל "המכרז" שלך".

קריאה סבירה של הפרסום מעלה כי משתמעת ממנו הבעת דעה של הנתבע שלפיה מהנדסת העיר הוליכה שולל כביכול את תושבי השכונה. זאת, על רקע טענת הנתבע שלפיה פניית העירייה לחברת VIAPLAN נעשתה כבר בחודש ספטמבר 2014, המועד שבו החלה הגב' צ'רבינסקי לעבוד כממלאת מקום מהנדסת העיר, וכי כבר אז הוחלט לעצור מתן אישורים לתכניות פרטניות של תושבים לפי תמ"א 38/2.

הנתבע ציין שהחשד שלו מבוסס במסמך, ולתצהירו הוא צירף את המסמך שעליו הוא מתבסס. פרסום של חב' VIAPLAN שלפיו כביכול תחילת עבודת החברה על תכנית ההתחדשות בכיסופים נעשתה בחודש ספטמבר 2014 (נספח 1 לתצהירו).

טענת הנתבע בדבר "הולכה שולל" מתייחסת לסברה קונקרטית שפירט שלפיה, כביכול, ההחלטה על עצירת תכניות תמ"א 38/2 התקבלה חודשים לפני שהדבר נמסר לציבור. ניתן כמובן לחלוק על טענה זו, וכאמור לעיל, מבחינה עובדתית, היא לא הוכחה. אולם הגנת תום הלב מגינה כאמור גם על ביטויים שאינם נכונים, ובמקרה דנא הנתבע התבסס על מסמך, שאמנם ניתן לביקורת, אולם אדם מן היישוב המבקר את הרשות המקומית רשאי להסתמך עליו, ובהקשר זה יש להזכיר כי הנתבע לא נחקר בחקירה נגדית. הביטוי "הולכת שולל" הוא חמור, ולא הוכחה כל "הולכת שולל" מצד העירייה ומהנדסת העיר. יחד עם זאת, בחינת הביטוי, שאינו נכון, על רקע קריאת הפרסום בכללותו, מעלה כי חרף הפגיעה הטמונה בו, פגיעתו אינה חורגת ממתחם הסובלנות של גוף ציבורי, גם אם היא מתקרבת לקצהו של מתחם זה.

מסקנת הדברים הינה כי התביעה ביחס לפרסום זה נדחית.

פרסומים מס' 14 ו- 15
60. הודעות דוא"ל מיום 21.9.16 ומיום 22.9.2016. נשלחו ל- 7 נמענים (זהים בשתי ההודעות). נושאן: "תמ"א 38 שכ' כיסופיםRE: RE:". בשל סמיכות מועדי ההודעות, זהות הנושא וזהות הנמענים, נכון יהיה מבחינת הקורא הסביר לבחון אותן במשותף.

פרסום מס' 14
"אנת [ענת] צ'רבינס [ק]י
אנו דיירי כיסופים התבקשנו לשאול שאלות על התוכנית. לכן אני מבקש הסבר. מצגת על הצעות קבלנים בדף 4. את הדף הצגת לדיירים כבר ב 2/2016.
בתאריך זה... מעולם לא הייתה הצעה משום קבלן.
...
בנינים יבנה 16-18-20 הציעו שני בנינים. זאת את על ידי העברת קרקע של יבנה 16 לידי קבלן פריזנת יצרת חנק מזוויע [?]
כל זה ציירת בצבעים שחורים כדי לפברק זוועה.
בדף 5, ציירת בצבע[י]ם עליזים שמחייכים. והקטנת את גובה בנינים כדי לפברק פערים בין ש[ת]י ה[מ]צגות.
כבר בפגישה עם דיירים בחודש 2/16 שהמצגת שלך היא לא אמת".

פרסום מס' 15
"אנת [ענת] צ'רבינסקי
קיבלתי את המצגת עם לוגו של עירית. האים [האם] על ההדמיות השוואה נרשמות פרופורציות נכונות.
בין התוכניות "הרעות" של הקבלן? לאומת [לעומת] "התוכנית" ה"מקסימה" של העיריה. יש שם לוגו שלכם. כבר נפסק שהתעיה [הטעיה] כזו היא עברה חמורה. ואת מציגה זיופים כאילו [כאלה] פעם אחר פעם.
תוכנ[י]ת תב"א [תב"ע] ותמ"א מחייב [ת] חלוקה שוויונית של דירות חדשות...
אנחנו גם יודעים של על [שעל] מעשייך אחראי ראש העיר. באילו [כאילו?] הוא בעצמו עשה אותם.
אברהם נאנס.
ואיפו [צ"ל איפה] נעלמו המדורגים מהשקר התורן"

בשתי ההודעות מביע הנתבע עמדתו ביחס למצגת של התכניות שהעבירה העירייה לעיון התושבים.

מהפרסום עולה כי במצגת נכללו הדמיות של תכניות הקבלן לפי תכנית של תמ"א 38/2, לבין תכנית העירייה. הביקורת של הנתבע נכתבה גם כאן, בלשון משתלחת. הביטויים "לפברק זוועה", "המצגת שלך לא אמת", "התעיה [הטעיה] היא עברה חמורה" ו"את מציגה זיופים כאילו [כאלה] פעם אחר פעם" הינם ביטויים פוגעניים. אמנם, הנתבע הסביר על מה מבוססת עמדתו (הבדלים נטענים בפרופורציות ובצבעים של התכניות). יחד עם זאת, בוטות הביטויים, אזכור ההקשר הפלילי, והתמקדותם האישית במהנדסת העיר, מהווה פגיעה העולה על הנדרש והחורגת ממתחם הסבירות גם בביקורת כלפי איש ציבור.

המסקנה הינה כי לנתבע לא עומדת הגנת תום הלב ביחס לפרסומים 14 ו- 15, והתביעה ביחס אליהם מתקבלת.

הפיצוי
61. מהדיון לעיל ראינו כי בכל הפרסומים שביצע הנתבע טמון לשון הרע. כמו כן, הנתבע לא הוכיח הגנת אמת הפרסום. יחד עם זאת, הוכח קיומה של הגנת תום הלב ביחס ל- 7 פרסומים: 1-3, 5, 11, 12 ו- 13 . לפיכך התביעה ביחס לפרסומים אלה, נדחית.

ביחס לשמונה פרסומים המהווים לשון הרע, לא הוכחה כל הגנה לנתבע. הפרסומים הללו הינם: 4, 6, 7, 8, 9 , 10, 14 ו- 15.

בפרק זה נבחן מהו שיעור הפיצויים שיש לפסוק לזכות התובעת בגין פרסומים אלה.

62. סעיף 7א(ב) לחוק מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 50,000 ₪. סכום הפיצוי צמוד למדד המחירים לצרכן החל מחודש ספטמבר 1998. לפיכך שיעורו כיום עומד על סך של כ- 71,000 ₪.

63. יצוין כי בפסיקה נדונה השאלה האם ניתן לפסוק פיצויים על יסוד סעיף 7א האמור לתאגיד, שלא הוכיח שנגרם לו נזק ממון, והובעו גישות שונות לעניין זה.

הגישה השוללת פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לתאגיד, נסמכת על סעיף 10 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שלפיו "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק " וכן על התפיסה העקרונית שלפיה "לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת-נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שייזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו" (דברי כב' השופט נ' סולברג בת"א (מחוזי י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' גור (13.7.09) בפסקה 31 לפסק הדין ; ת"א (מחוזי-ת"א 1108/07 עדי חן תעשיות עדינות 1991 בע"מ נ' אומטיים הפצה בע"מ (29.8.18) בפסקה 137 לפסק הדין ).

הגישה המצדדת באפשרות פיצוי תאגיד ללא הוכחת נזק, ובכלל זאת בגין נזק לא ממוני, מפנה לכך שסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע הינו הוראה ספציפית ומאוחרת לפקודת הנזיקין, אשר לא הציבה כל סייג ביחס לתאגיד. כמו כן, גישה זו מבוססת על ההכרה בכך שללא מתן אפשרות לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק לתאגיד, תישלל מתאגידים האפשרות המעשית להגן על שמם הטוב, או למצער תצומצם עד מאוד, ובכך תסוכל תכלית החוק, אשר הורה במפורש בסעיף 1 כי נפגע יכול שיהא " יחיד או תאגיד" (ראו למשל ע"א (מחוזי-ת"א 16523-05-13 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמיקה בע"מ, 19.2.15) בפסקאות 64-72 לפסק הדין; ת"א (מחוזי מרכז) 20070-09-15 וינשטיין נ' ג'רבי (21.6.18) בפסקה 86 לפסק הדין, הערעור נמשך בהמלצת בית המשפט העליון (ע"א 6723/18 ג'רבי נ' וינשטיין (9.9.19)). אף אני סבור כי אין כל מניעה משפטית לפסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע לטובת תאגיד. יפים לענייננו דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין נודלמן בפסקה 49 (שנכתבו ביחס למפלגה, ולטענות שהתבססו על חוק המפלגות, ולא על פקודת הנזיקין):

"בהגדרת 'נזק' בפקודת הנזיקין, נכללת גם פגיעה בשם טוב בצד נזקים לגוף ולרכוש המפורטים שם. זכות תביעה על פגיעה בשם טוב נתונה גם לתאגיד על פי הוראת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, ולפיכך זכאית המפלגה להיפרע את נזקיה ממעוול שפגע במוניטין שלה, ממש כשם שתוכל להיפרע על נזקים שנגרמו לנכסיה הרכושיים"

בכך אין כדי לגרוע כמובן שעובדת היות התובע תאגיד, צריכה להילקח בחשבון במסגרת פסיקת גובה הפיצוי (ע"א (מחוזי-ב"ש) 26767-12-17 גלילי נ' עיריית אשדוד (7.6.15)). דבריו הנכוחים של כב' השופט סולברג שהובאו לעיל, צריכים להיות לנגד עיני בית המשפט בבואו להעריך את גובה הפיצוי ההולם בתביעת לשון הרע של תאגיד. כבודו האישי של אדם בשר ודם, הינו תכלית הניצבת בפני עצמה, והוא בוודאי ראוי להגנה משמעותית יותר בהשוואה לשמו הטוב של תאגיד. בהתאם, כאשר כל שאר התנאים שווים, סכום הפיצוי הנדרש למלא את תכליותיו כאשר הנפגע הוא אדם פרטי, גבוה מזה הנדרש לשם ריפוי פגיעה בתאגיד. בענייננו התובעת הינה העירייה בלבד, ולא איש מנושאי המשרה בה באופן אישי. עובדה זו כאמור לעיל, נלקחת בחשבון במסגרת פסיקת גובה הפיצוי.

64. ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510 [2001] עמד כב' הנשיא ברק על מהותם של הפיצויים ללא הוכחת נזק בחוק איסור לשון הרע, ועל השיקולים הצריכים לעניין. בין הייתר ציין כך (שם, בעמ' 524-525):
"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (to vindicate) את זכותו לשם טוב שנפגעה בגין לשון הרע... לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם – לא פחות ולא יותר.
[...]
בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע 'תעריפים'. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שבעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים".

כן יש לשקול, בעת פסיקת פיצויים, את סעיף 19 לחוק שעניינו "הקלות" המאפשר לבית המשפט להתחשב לטובת הנתבע בשיקולים הבאים:
לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; [...]

65. בענייננו, הנתונים שלפיהם מדובר בביטויים כלפי נושאי משרה בעירייה, ובפרט נגד מהנדסת העיר, בעניין ציבורי הנוגע לזכות חוקתית של הנתבע, נלקחים בחשבון לא רק במסגרת בחינת ההגנות, אלא גם בעת קביעת גובה הפיצוי. העובדה כי בכלל השיקולים שפורטו לעיל בהתייחס לחשיבות ההגנה על ביקורת כלפי גופים ציבוריים, לא היה די כדי להקים הגנה לנתבע, אינה שוללת את החובה להתחשב בשיקולים הללו בעת קביעת גובה הפיצוי.

בנוסף, כאמור לעיל, יש לבחון את התנהלות הנתבע גם לאחר הגשת התביעה. במקרה דנא, העירייה טענה כי הנתבע המשיך לבצע פרסומים גם לאחר הגשת התביעה. ברם, בחינת הפרסומים מעלה כי הגשת הפרסומים הנוספים של הנתבע אינם מגבשים עוולה של לשון הרע, ולהיפך, יש בהם כדי לתמוך במסקנה כי הנתבע הפנים את חשיבות הבעת ביקורת במסגרת הגבולות המותרים.

כך, ביום 2.1.18 הגישה העירייה כתב תביעה מתוקן, שהוסיף לפרסומים המקוריים שבגינם הוגשה התביעה, 3 פרסומים נוספים, מתאריכים 16-17 בנובמבר 2017. אלו הם פרסומים 1-3 שהובאו לעיל. ברם, ביחס לפרסומים אלה נמצא כי הם זוכים להגנת תום הלב.

כמו כן, במסגרת תצהירה הביאה התובעת פרסום נוסף מיום 28.2.19, שבו שלח הנתבע דוא"ל ללמעלה מ- 40 נמענים, שכותרתו "Re: מי רשאי להגיש תכנית תמ"א 38 התחדשות עירונית". בהודעה כתב:

"עיריית כ"ס מאז 2014 מגלגלת תוכנית שיכון כיסופים 9 בניינים, אחרי שנשלה ממנו את התושבים. בביריונות ללא מחלקת הנדסת העיר הכינה:
ללא התכנות חוקית
ללא התכנות תכנונית
ללא התכנות כלכלית
משהוא שאין לו שם.
אני חושב שהנהגת העיר חייבת לפנות לגורמים מקצועיים, משטרה? פרקליטות? עם יש כאן חשד לפלילים, חייבת.

אברהם נאנס
יבנה 16 מהביניין הנשדד – התכבנו לשדוד על פי הסימנים בשטח " (השגיאות במקור).

הודעה זו, אף אם יש בה משום לשון הרע, זוכה באופן מובהק להגנת תום הלב של הבעת דעה בעניין ציבורי וכלפי גוף ציבורי שבסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. ההודעה אינה מתייחסת באופן אישי לנושא משרה בעירייה ומבזה אותו, אלא מתייחסת באופן כללי לעירייה כגוף, באופן המפחית את עצמת הפגיעה המגולמת בביטוי. הדעה שמביע הנתבע, והביקורת על העירייה, מפרטת את הבסיס הנטען לה – היעדר היתכנות חוקית, תכנונית וכלכלית לתכנית. יש לציין כי במסגרת התנגדויות לתכנית שהוגשו בחומר הראיות, קיימות התנגדויות שנכתבו על ידי עורכי דין המביעות עמדה דומה. כך גם ביחס לטענה שהבניין שבו מתגורר הנתבע, בניין מס' 16, אינו מופיע כביכול בתכנית החדשה, ודיי ריו יועדו להיות משוכנים בבניין אחר (ומכאן טענות הנתבע שלפיהן הבניין שלו "נשדד"). גם אם העמדה לגופה הינה שגויה, ובכך איני דן כלל, הרי בוודאי שמדובר בעמדה לגיטימית שתושב רשאי להביע כלפי העירייה. זאת, הגם שחלק מהניסוחים שהנתבע עשה בהם שימוש, אינם מעודנים .

ההודעה הנוספת שצירפה העירייה, מלמדת כי הנתבע הפיק לקחים מהתביעה ומההליך המשפטי, וריסן את ההתבטאויות המשתלחות והפסולות שנקט בהן באופן אישי כלפי נושאי משרה בעירייה, ושבגינן נמצאה התביעה נגדו, בחלקה, מוצדקת. בכך הושג חלק מתכלית ה תביעה והפיצוי שנתבע במסגרתה .

66. בחינת שמונת הפרסומים שבגינם נמצא כי הנתבע ביצע עוולה מעלה כי ארבעה מתוכם (4,6,7 ו- 8) פורסמו בתקופה מרוכזת בין ה 11.8.17 ל- 5.9.17. לשון הרע שביצע הנתבע בפרסומים אלה, הינה בעיקר ההאשמה שהטיח במהנדסת העיר בביצוע עבירה פלילית של זיוף תכנית מתאר, כשלטענתו היא אף נחקרה על כך והודתה שביצעה זאת. בפרסום מס' 4 ייחס הנתבע למהנדסת העיר גם "גניבה" של ההתחדשות העירונית. בפרסום מס' 7 ייחס הנתבע למהנדסת ולעירייה גיוס משרד תכנון פיקטיבי.

לשון הרע שביצע הנתבע כלפי התובעת בהקשרים אלה, הינה בוטה. בעיקר מדובר בייחוס חוזר ונשנה של עבירה פלילית של זיוף, ושל חוסר יושר אישי לעובדת ציבור מקצועית. הפרסום הופץ בתפוצה רחבה של עשרות נמענים, ונעשה בכתב כך שרבים יכולים היו להיות חשופים לו. חלקו התיימר אף להציג רכיבים עובדתיים כגון חקירה במשטרה והודיה בביצוע העבירה. התמקדות הפרסום בנושאת משרה ספציפית, תוך חזרה והדגשה של שמה בכל פרסום, נושא עמו פוטנציאל פגיעה משמעותית בנושאת המשרה, כאורגן של העירייה, ומכאן בעירייה עצמה. כפי שהוסבר לעיל, האשמות הנתבע היו האשמות שווא, ולא הובאה להן כל ראיה בהליך דנא. אלו הם השיקולים לחומרה.

מן העבר האחר, יש לזכור כי הפרסומים הללו הגיעו לאחר כתבה במקומון האינטרנטי "Mynet כפר סבא" מיום 11.7.17, שכותרתה " חשיפה: מועצת העיר הצביעה על תוכנית מתאר פיקטיבית". בכותרת המשנה של הכתבה צוין כאמור, כי תחקיר המקומון חשף ש"העירייה הציגה שתי תכניות מתאר שונות בתכלית" ונכתב ציטוט מפי "חברי מועצה" כי "מדובר במעשה פלילי לכל דבר, יש להגיש תלונה במשטרה על הונאה ורמייה". הכתבה מתייחסת במפורש למהנדסת העיר, וכן צוין בה כי היא מסרה בנושא עדות ביחידת להב 433. בסיום הכתבה הובאה תגובת העירייה בזו הלשון: "מדובר במידע שיקרי ולא נכון עיריית כפר סבא תגיב בערכאות המתאימות".

אכן, הנתבע לא ציין בפרסומיו, כי הוא נסמך על הכתבה ב- Mynet כפר סבא. לכן לא עומדת לזכותו ההקלה שבסעיף 19(1) לחוק. יחד עם זאת, הנמענים, כפי שטען הנתבע אשר לא נחקר בחקירה נגדית, הינם גורמים הקשורים בעירייה ותושבי השכונה. ההנחה הסבירה הינה כי רובם, ולמצער "הקורא הסביר" מודע לכתבה שפורסמה במקומון ביחס לתכנית הבינוי בשכונה זמן קצר לפני הפרסומים, ומבצע את ההקשר בין פרסומי הנתבע לבין אותה הכתבה.

יוזכר כי הנתבע לא דייק, וציין כי מהנדסת העיר נחקרה כביכול על הפרשה, הגם שבכתבה צוין רק שהיא מסרה עדות ביחס אליה, והוא אף הגדיל וטען שהיא הודתה כביכול הגם שהדבר לא נכתב בכתבה. יחד עם זאת, מדובר בעיקר בחוסר דיוק של אדם מן היישוב שאינו מודע היטב להבדלים בין חקירה לבין עדות, והדברים לא מצויים במרכז הביטוי, ולכן משקלם בבחינה כוללת של הפרסום, נמוך יחסית.

העירייה לא הציגה כי הגישה תביעה כלשהי נגד המקומון, או כי שלחה לו מכתב התראה כלשהו. זאת, הגם שהכתבה צורפה עוד לכתב ההגנה (המקורי) שהגיש הנתבע.

לאמור יש להוסיף כי הנתבע הרבה לשלוח הודעות דוא"ל ופרסומים שונים, שוב ושוב לאותם הנמענים. ההודעות רוויות שגיאות כתיב, וחלקן מנוסחות בלשון לא ברורה. ניכר כי המפרסם נוקט בפעלתנות רבה ביחס לענייני תמ"א 38/2 בבניין שבו הוא גר, ולהתנגדות לתכנית שהעירייה ביקשה לקדם. בכלל זאת הוא פועל ללא לאות בפרסומים ובישיבות השונות שהתקיימו, וכן בהליכים משפטיים שונים, שכולם נדחו, חלקם נדחה על הסף. נתונים אלה, יש להניח, ידועים באופן כללי לתושבי השכונה ולנמעני הפרסום הקשורים בקידום התכנית, ועיקרם אף נלמד מתוכן הפרסומים עצמו. ההנחה הסבירה הינה כי בנסיבות אלה, עמדתו של הקורא הסביר כלפי העירייה ובכלל זאת כלפי מהנדסת העיר, לא צפויה להיות מושפעת במידה ממשית מהפרסומים, המהימנות המיוחסת לפרסומים הינה בעירבון מוגבל, ובהתאם הנזק הנגרם לעירייה ולנושאי המשרה אף הוא אינו ברף הגבוה ביותר.

כן יש להוסיף, כשיקול מקל עם הנתבע, את אמונתו העצמאית של הנתבע בנכונות דבריו. כפי שהובהר לעיל, מהדיונים לפניי מצאתי כי הנתבע משוכנע לחלוטין באמיתות דבריו. אזכיר גם כאן, כי התובעת נמנעה מלחקור את הנתבע בחקירה נגדית. כמו כן, תוכן הדברים, כפי שצוין בפתיח של הדיון וההכרעה, מתייחס לעתיד בית המגורים של הנתבע, המצוי בליבת זכותו החוקתית לקניין. שיקול זה מצדיק לא רק התחשבות בהיקף ההגנה, אלא גם בהיקף הפיצויים שיש לחייב בהם את הנתבע.

מכל האמור עולה, כי הפגיעה שנגרמה לעירייה כתוצאה מפרסומי הנתבע האמורים ובכללם טענתנו בדבר "גניבה" של ההתחדשות העירונית וזיוף תכנית מתאר, חרף חומרתם העצמאית, הינה מתונה, וכמו כן קיימים שיקולים נוספים המצדיקים מתינות ביחס לחיוב הנתבע בפיצויים. כמו כן, מצאתי לפסוק לזכות התובעת פיצוי גלובאלי בסך 4 הפרסומים בהקשר לפרסומים אלה, בשים לב לסמיכותם, לדמיון בין קהל הנמענים (הגם שאין זהות) ולהנחה הסבירה שהפגיעה הינה מצטברת, אולם התרומה השולית של כל פרסום לפגיעה הנגרמת לעירייה, פוחתת. זאת, הגם שפרסומים אלה אינם שקולים זה לזה בשיעור נזקם. הפיצוי ההולם בנסיבות העניין בגין 4 הפרסומים הינו 15,000 ₪.

ודוקו: אילו מהנדסת העיר דאז, הגב' צ'רבינסקי, הייתה תובעת, כי אז נדרש היה להגדיל את גובה הפיצוי הנפסק לה אישית כדי לרפא את הפגיעה בה. אולם ב ענייננו התובעת הינה העירייה בלבד, ונתון זה מהווה כאמור שיקול בקביעת גובה הפיצוי.

67. שני פרסומים נוספים, מס' 9 ו- 10, אינם עוסקים בטענות של זיוף. פרסום מס' 9, מיום 15.7.17 הינו השתלחות שווא במהנדסת העיר הגב' צ'רבינסקי, שהנתבע ציין כי היא "אישה שמילה אחת של אמת, הציבור לא שמה [שמע] ממנה ". לא הייתה כל הצדקה לפגיעה אישית כגון דא בנושאת משרה.

פרסום מס' 10, מיום 4.4.17 מטיח האשמת שווא במהנדסת העיר שלפיו, בין הייתר, בתכנית "יש משפט אחת [אחד] שיכול להוביל על בטוח אותך לספסל נאשמים". אף כאן לא הייתה הצדקה להשתלחות במהנדסת העיר.

בשני המקרים מדובר בפרסומים הפוגעים במהנדסת העיר, באופן אישי, אולם מתוקף תפקידה כנושאת משרה וכאורגן של העירייה, ומכאן מהווים פגיעה בעירייה. הפרסומים נשלחו ללמעלה מ- 40 נמענים, נושאי תפקידים בעירייה ותושבים. מן העבר האחר, השיקולים לקולא, ובכלל זאת השגיאות בפרסומים ומאפייני המפרסם, רלבנטיים גם כאן.

בהתאם לכך, מצאתי לחייב את הנתבע בסך של 5,000 ₪ בגין שני הפרסומים הללו.

68. פרסומים מס' 14 ו- 15 הינם הודעות הדוא"ל שנשלחו בסמוך זו לזו ביום 21.9.16 וביום 22.9.2016, ל- 7 נמענים. שניהם מהווים השתלחות אישית חורגת ממתחם הסבירות כלפי מהנדסת העיר, שבה ייחס לה הנתבע ביטויים כגון "לפברק זוועה", "המצגת שלך לא אמת", "התעיה [הטעיה] היא עברה חמורה" ו"את מציגה זיופים כאילו [כאלה] פעם אחר פעם".

בשים לב לכך שמדובר בהשתלחות אישית בלתי מוצדקת החורגת ממתחם הסבירות, ולנוכח בוטות הפרסומים שהינה חמורה מזו שבפרסומים 9 ו- 10, ובשים לב למכלול השיקולים שפורטו לעיל, מצאתי לחייב את הנתבע בסך של 7,000 ₪ בגין שני הפרסומים הללו.

69. בסיכומו של דבר, בגין 8 הפרסומים ש נמצא שהנתבע ביצע עוולת לשון הרע ביחס אליהם, מצאתי לחייב את הנתבע בסך כולל של 27,000 ₪.

70. התובעת תבעה שני סעדים נוספים: צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבע לפרסם את הפרסומים נושא התביעה; וצו לחייב את הנתבע לפרסם תיקון או הכחשה של דברי לשון הרע שפורסמו על ידו במסגרת הפרסומים נושא התביעה. ללא צורך להיכנס לדיון מפורט ביחס לסעדים כגון דא, במסגרת תביעת לשון הרע המוגשת לבית משפט זה אציין, כי מצאתי כי די בממצאים שנקבעו לעיל בדבר קיומו של לשון הרע בפרסומים, והיעדר הגנת אמת הפרסום (ואף היעדר הגנת תום הלב ביחס לחלק מהפרסומים) וכן בפיצוי הכספי שנפסק, ואין צורך בהשתת סנקציות נוספות על הנתבע כדי להגשים את תכליות החוק.

סוף דבר
71. התביעה מתקבלת בחלקה, ביחס ל- 8 פרסומים. בגין פרסומים אלה, על הנתבע לפצות את התובעת בסך כולל של 27,000 ₪.

בכל הנוגע להוצאות, מצאתי כי בנסיבות העניין, די בפסיקת הוצאות מופחתות, ברף הנמוך. זאת, בשים לב לפער המשמעותי שבין סכום התביעה שעמד על לא פחות מ- 500,000 ₪, לבין הסכום שנפסק, וכן בשים לב לכך שהתביעה ביחס ל- 7 פרסומים מתוך 15 נדחתה.

הגשת תביעת לשון הרע על ידי עירייה אינה דבר שבשגרה. ככלל, על עירייה לגלות סובלנות כלפי פרסומי תושבים בכל הנוגע להתנהלותה, ולהתמודד עם פרסומים אלה בדרכים אחרות העומדות לרשותה, שאינן הגשת תביעה, ולמצער לפנות לנתיב של הגשת תביעה כמוצא אחרון. כמו כן, מן הראוי לשקול לפנות לתושב בהתראה טרם הגשת תביעה, שתכליתה האמיתית הינה להביא להפסקת הפרסום או לתיקונו, מבלי שתתלווה אליה דרישת פיצויים משמעותיים שלא ריאלי לצפות מהתושב לשלמם. כך למשל, במקרה דנא נלוותה למכתב ההתראה דרישת תשלום של 100,000 ₪ בתוך 7 ימים, תוך ציון שהעירייה זכאית לפיצוי בסך 1.8 מיליון ₪, משל היה זה מכתב התראה של אדם פרטי. מכתב כגון דא, מותיר את הרושם ששליחתו נעשתה יותר כדי לצאת ידי חובה, ופחות כניסיון אמיתי להפסיק את הפרסומים שלא באמצעות הגשת תביעה.

כמובן, במקרים חריגים, כגון כאשר תושב העיר חוזר ומפרסם לשון הרע שלא כדין, ובעיקר כאשר הפרסומים נעשים באופן אישי כלפי עובדי העירייה, כפי שנמצא במקרה דנא ביחס ל- 8 פרסומים, הגשת תב יעה הינה אמצעי לגיטימי. אולם גם אז שומה על העירייה לנקוט בזהירות, ולהימנע מלהגיש תביעה בסכומים כה גבוהים כפי שנעשה במקרה דנא כאשר בחרה העירייה להעמיד את סכום התביעה על סך של 500,000 ₪ .

למען הסר ספק, אין בכך כדי להמעיט כהוא זה מאיכות הייצוג הגבוהה של העירייה במהלך המשפט, מהמתינות שננקטה ביחס לנתבע שלא היה מיוצג לכל אורך הדיונים, ואף מנכונותה הראויה במהלך כל השלבים, לסיימו בדרך של הסדר שיכלול התנצלות בלבד, ללא פיצוי כספי.

בנסיבות אלה, מצאתי להעמיד את סכום ההוצאות ושכ"ט עו"ד על סך כולל של 3,000 ₪.

סיכומם של דברים: על הנתבע לשלם לתובעת פיצויים בסך 27,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך 3,000 ₪. תשלום הסכומים האמורים יבוצע בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבע, שאם לא כן יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתוך 45 ימים.

ניתנה היום, י"ב אייר תש"פ, 06 מאי 2020, בהעדר הצדדים.