הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 61441-01-19

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת
פלונית

נגד

נתבעת
מדינת ישראל ואח'

פסק דין

עניינה של החלטה זו הינו בבקשת הנתבעת 1, מדינת ישראל-משרד הרווחה (להלן: המבקשת), לדחיית התובענה מחמת התיישנותה.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

ברקע הבקשה, תביעת התובעת (להלן: המשיבה), ילידת 26/1/1984, לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה בשל התעללות פיזית שנמשכה כארבע שנים, במהלכה נטען כי נאנסה והוטרדה מינית על ידי אביה של אם משפחת האומנה אליה הועברה בילדותה עם אחיותיה. לטענת המשיבה, בעקבות מסכת החיים הקשה שעברה עליה והטראומה שחוותה במשפחת האומנה, נפגע תפקודה בכל תחומי החיים ובכלל זה בתחום התעסוקתי והמשפחתי.

המשיבה הגישה את תביעתה ביום 24/1/19, כנגד המבקשת וכן כנגד שתי נתבעות נוספות (כשצוין שמן הפרטי בלבד) ואשר נטען כי הן שימשו בזמנים הרלוונטיים עובדות סוציאליות אשר היו אחראיות על המשיבה ואחיותיה במשפחת האומנה. לטענת המשיבה, המבקשת והנתבעות הנוספות התרשלו בטיפול שניתן לה, בעת שהייתה במשפחת האומנה, ובכלל זה בכך שלא פעלו לביטחונה של המשיבה ואחיותיה ונמנעו מביצוע פעולות נחוצות.

כן, צוין בכתב התביעה כי בגיל 12 הועברה המשיבה ממשפחת האומנה לפנימייה ועם הגיעה לגיל 18, היא ניגשה למשרדי הרווחה בתל-אביב וביקשה לקבל לידיה את תיק האומנה, כשבמעמד זה התעמתה עם הנתבעת 2 והעלתה בפניה את כל שאירע לה.

לטענת המבקשת, יש להורות על דחיית התביעה מחמת התיישנותה. כך, גם אם בשל היותה של המשיבה קטינה באירועים הנטענים ועמדה לזכותה תקופת התיישנות מוארכת של 7 שנים מיום הגיעה לגיל 18, עסקינן בתביעה אשר הוגשה בחלוף 10 שנים ממועד הגעת המשיבה לגיל 25. כן, נטען כי גם אם יש במקרה דנן יש תחולה לסעיף 18א(א) לחוק ההתיישנות המאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תביעה עד הגיע הנפגע לגיל 35, התיישנות מורחבת זו תחול רק בתובענה שהגיש הנפגע נגד הפוגע בו, כשעל פי פרשנות הפסיקה חריג זה חל רק על תביעות כנגד המבצע הישיר של התקיפה או ההתעללות ולא כלפי מעגל רחב יותר של נתבעים פוטנציאליים.

לטענת המשיבה בתגובתה, למרות הטענות כבדות המשקל של המבקשת ועל אף הפרשנות שניתנה לסעיף החוק הרלוונטי באשר למעורבותם של גופי הרווחה, יש מקום שמלוא העובדות תהיינה פרושות בפני בית המשפט ובטרם ייסתם הגולל על התביעה. בתוך כך, הפנתה המשיבה לדרישתה (שהוגשה בד בבד עם הגשת כתב התביעה) לקבלת מלוא תיק האומנה מאת המבקשת על מנת שניתן יהיה לשיטתה לדעת בדיוק מה בדיוק אירע.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה לתגובה וכן ביתר מסמכי תיק – הנני מוצאת כי אין מנוס מלקבל את הבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנותה, כבר בשלב זה של הדיון, ואף מבלי שיהיה צורך בקיום בירור עובדתי ושמיעת ראיות בנדון.

על-פי סעיפי 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), כידוע, תביעה שאיננה במקרקעין מתיישנת בתום שבע שנים מיום הולדת עילת התביעה.

סעיף 10 לחוק ההתיישנות שכותרתו "קטינות" קובע:

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה".

אין חולק כי מקום בו התביעה דנן הוגשה כאמור ביום 24/1/19, חלפה תקופת ההתיישנות בת שבע השנים מעת שמלאו למשיבה 18 שנה, כך שחלה התיישנות על פי סעיף זה. השאלה הצריכה במקרה דנן הינה האם חל החריג הקבוע בסעיף 18א(א)(1) לחוק ההתיישנות, אשר דוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות עד למועד בו מלאו לקטין 28 שנים.

סעיף 18א(א) לחוק קובע:

"(א) בחישוב תקופת ההתיישנות של תביעה בתובענה שהגיש נפגע בשל מעשה כמפורט להלן נגד הפוגע בו, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם מלאו לנפגע 28 שנים:
תקיפה מינית שבוצעה בנפגע בהיותו קטין;
התעללות שבוצעה בנפגע בהיותו קטין בידי פוגע שהוא בן משפחתו או אדם שהיה אחראי עליו;
[...] "

דעתי כדעת המבקשת. גם אם אצא מנקודת המוצא לפיה יש להחיל על המשיבה את הסעיף לאור האירועים שתיארה בכתב התביעה, יש להסכים עם עמדת המבקשת, לפיה חריג זה לא יכול לחול עליה, הן מפני שהפסיקה הורתה שיש להחילו רק כלפי הפוגע עצמו והן מפני שלא ניתן לראות במעשי הרשויות משום התעללות בקטין בידי "אחראי".

כך, בע"א 2805/13 פלונית נ' מדינת ישראל משרד העבודה והרווחה [פורסם במאגרים] 16/4/15), עמד בית המשפט העליון הרציונל הטמון בסעיף הנ"ל, הנעוץ בעיקרו בהכרה בכך שבמקרה של נפגעי תקיפה מינית והתעללות, בפרט אלו שחוו את הפגיעה בהיותם קטינים ומצד אדם קרוב, קיימות סיבות לגיטימיות להשתהות בהגשת התביעה. ואולם הובהר וחודד בפסק הדין כי מלשון החוק ומההיסטוריה החקיקתית האופפת אותו "... סעיף 18א לחוק נועד לחול על תביעות נגד המבצע הישיר של התקיפה או ההתעללות ולא כלפי מעגל רחב יותר של נתבעים פוטנציאליים. זאת היא בלי ספק המשמעות הטבעית העולה מלשון החוק. הבחירה לתחוֹם את מעגל הנתבעים נלמדת גם מכך שהצעת החוק לא כללה את הביטוי "נגד הפוגע בו", שאותו בחר המחוקק להוסיף לנוסח הסופי של החוק. מסקנה זאת נתמכת גם בהגדרות שנקבעו למונחים "בן משפחה" ו"אחראי על קטין" המופיעות בסעיף 18א(ב), אשר עוסקות באדם "בשר ודם" שיש לו זיקה קרובה לקטין או אחריות כלפיו."(עמ' 18) [ההדגשות שלי – א.ר.].

כן, התייחס בית המשפט העליון בפסק הדין האמור לשאלה האם התרשלות מצד הרשויות בטיפול ובין השאר, על בסיס הטענה ששלחו למשפחת אומנה בלתי כשירה, לא פיקחו אחר המתרחש במשפחת האומנה כנדרש ועוד, הינם בגדר "התעללות" בידי "אחראי" במובנו של סעיף 18א(א)(2) לחוק? בית המשפט השיב בשלילה לכך, בהבהירו כי לא ניתן לראות בהתנהלות רשלנית באופייה וכזו שנעשתה בחריגה מסבירות לכאורה - כ-"אקט של התעללות" נוכח העדר הכוונה להזיק או להרע.

בפסיקה מאוחרת לע"א 2805/13 האמור ושניתנה במסגרת רע"א 3196/18 אגודת מגן דוד אדום בישראל נ' פלונית [פורסם במאגרים] (6/8/18), אימץ בית המשפט את הנימוקים והשיקולים אשר הובאו בע"א 2805/13 (ואף קבע שיש להחילם באותו מקרה על גם כלפי תאגידים, חברות ואנשים פרטיים).

ערה אני לכך, כי על בית המשפט לנקוט זהירות רבה שעה שהוא עושה שימוש בסמכותו לדחות תביעה על הסף - בכלל, וכזאת שמבוססת על טענה להתיישנות – בפרט, וזאת לאור המשמעות של הדבר מבחינת המניעה למעשה את לבירור התובענה לגופה והמביאה להגבלת גישתו של התובע לערכאות. ואולם, מקום בו השאלה היא משפטית טהורה, הרי שבמקרה זה על בית המשפט לדון ולהכריע בשאלה כטענה מקדמית ובכך לחסוך מהצדדים ומבית המשפט בזבוז משאבים ניכרים .בנסיבות אלה, אין כל תוחלת לקיומו של בירור עובדתי קודם להחלטה בנדון כפי שעתרה המשיבה בתגובתה .

כפועל יוצא של התוצאה האמורה, אין גם כל מקום להמשך ההליכים כנגד הנתבעות הנוספות (שכאמור נטען כי שימשו כעובדות סוציאליות) כמו גם העדר הצורך בהכרעת הבקשה להמצאת תיק האומנה, וזאת נוכח העדר המחלוקת שנתבעות אלה נמנות אף הן במעגל השני של האחריות הנזיקית ושעליו כאמור אין תחולה של סעיף 18א(א) לחוק ההתיישנות.

סוף-דבר:

לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה מחמת התיישנותה כלפי כלל הנתבעות.

בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ג תמוז תשע"ט, 26 יולי 2019, בהעדר הצדדים.