הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 51826-11-18

לפני
כבוד ה שופטת מירב כפיר

תובעים

  1. ארנון זאבי
  2. שחק א.ב. מוסכים בע"מ

נגד

נתבעת
יעל צוקר דינר

פסק דין

האם תלונת הנתבעת על השירות שקיבלה במוסך התובעת, שבשוליה ציינה כי התובע אמר לה " למה שאני ארצה להיכנס לך למנוע?" והוסיפה בסוגריים הרגשתה ממשפט זה ולפיה מדובר בהטרדה מינית, מהווה אמירה המוגנת על פי חוק איסור לשון הרע.
רקע עובדתי
התובע 1, מר ארנון זאבי ( להלן: "התובע") הוא הבעלים והמנהל של התובעת 2- שחק א.ב. מוסכים בע"מ ( להלן: "המוסך"), שהינה מוסך מורשה מטעם יבואן רכבי קיה בישראל.
הנתבעת, הגב' יעל צוקר דינר ( להלן: "הנתבעת"), היא הבעלים של רכב מסוג קיה ספורטאז', הגיעה עם רכבה ב-3/8/17 למוסך לצורך טיפול תקופתי. בעת הטיפול לא עלה כי קיימת בעיה כלשהי ברכב.
ימים ספורים לאחר מכן, ב-9/8/17 נלקח הרכב לטסט ע"י התובעים וזאת כחלק מהשירות שהתובעים מספקים. רק אז עלה הצורך בהחלפת שני צמיגים ברכב.
בהתאם לכך הרכב הועבר ע"י נציג המוסך לידי " צמיגי פרץ ובניו" לצורך החלפת הצמיגים וביצוע טסט חוזר ואולם כאשר הרכב הוחזר למוסך נדלקה בו " נורה אדומה".
בדיקת הרכב לאחר מכן העלתה כי נגרם נזק למנוע הרכב.
לטענת הנתבעת החל מאותו הרגע החל להתנהל במוסך שיח עם רמיזות שונות ומונחים לא ברורים, כאשר המוסך לא לוקח על עצמו האחריות על כך שהתקלה אירעה תוך כדי הטיפול וטוען כי הנתבעת אחראית לנזק שנגרם, עקב אי ביצוע טיפולים שוטפים במועד.
הנתבעת אשר הרגישה חוסר שביעות רצון מהטיפול והשירות, כפי שיפורט להלן, החליטה ל בצע את החלפת המנוע במוסך אחר ועלות ביצוע הטיפול עלה לה סך של 15,687 ₪.
ביום 11/9/17 שלחה הנתבעת מכתב תלונה (להלן: "המכתב") למוסך עם העתק לחברת טלקאר יבואנית רכב קיה בישראל ( להלן: "טלקאר") המגולל על פני כ-3 עמ' את כל השתלשלות האירועים החל מהטיפול התקופתי ועד למועד בו התגלתה התקלה במנוע הרכב ולאחר מכן עד החלפת המנוע במוסך אחר, תוך שהיא מלינה על התנהלות התובע ועובדי המוסך כלפיה, אשר הייתה לטעמה משפילה ולא נעימה. כמו כן הלינה הנתבעת על כך שעובדי המוסך האשימו אותה בתקלה במנוע הרכב, למרות שהתקלה נוצרה כשהרכב ברשות המוסך.
לקראת סיום המכתב ובהתאם לסדר הכרונולוגי בו הועלו הטענות, מציינת הנתבעת את הדברים הבאים :
"בזמן גרירת הרכב, ארנון שהיה בעל המוסך הסתכל עלי ללא מילים, פניתי אליו ושאלתי אותו מדוע מתעלם ממני? ענה לי בחצי חיוך: "לא מתעלם אני פה אבל אקי המנהל אני רק החלפתי אותו וחוץ מזה שאלה לי אלייך- למה שאני ארצה להיכנס לך או אלייך למנוע?" וצחק. עובד מוסך שהיה לידו חייך גם הוא במבוכה קלה ( הטרדה מינית(!)"

בסיום המכתב דורשת הנתבעת פיצוי בגין כל התשלומים ששילמה בהקשר לאירוע וכן על עגמת הנפש שנגרמה לה, שאם לא כן תפנה להנהלת קיה העולמית. (המכתב צורף כנספח ד'2 לתצהיר התובע).
ביום 29/10/17 שלח המוסך באמצעות בא כוחו מכתב תשובה ובו נטען כי הבעיה במנוע נובעת בשל היעדר טיפולים שוטף ע"י הנתבעת וללא קשר למוסך ועל כן נדחו טענות הנתבעת. במכתב לא נעשתה כל התייחסות לטענות הנתבעת ביחס להטרדה המינית.
בשלב זה הגישה הנתבעת תביעה קטנה כנגד המוסך, שבה תבעה את הנזקים שנגרמו לה, לטענתה, בשל כך שהרכב ניזוק כשהיה מצוי בחזקת המוסך ובין היתר דרשה שיפצו אותה על החלפת המנוע והוצאות נוספות וכן עגמת נפש. לתביעה צורף המכתב ששלחה הנתבעת.
גם בכתב ההגנה לתביעה הקטנה לא מצא המוסך להתייחס לטיעוני הנתבעת ביחס להטרדה המינית והטענות שהועלו היו ביחס לשאלה מי האחראי לצורך בהחלפת המנוע.
בדיון שנערך בביהמ"ש לתביעות קטנות ביום 12/3/18 חזרה הנתבעת שוב על התיאור ביחס לשירות שניתן לה ושכלל לדבריה את אמירתו של התובע " למה את חושבת שאני ארצה להיכנס לך לתוך המנוע". בשלב זה ענה לה התובע בדיון: "אני הייתי נזהר עם הנושא של הטרדה מינית כי אני אחשוב על תביעת דיבה. את צריכה להיזהר בדברייך".
התביעה הקטנה נמחקה וזאת לאחר שביהמ"ש הבהיר לנתבעת שהיה עליה גם לצרף חוות דעת.
רק ביום 31/10/18 שלח ב"כ התובעים מכתב התראה לנתבעת לפיו טענתה במכתב להטרדה מינית מהווה לשון הרע ודרש פרסום התנצלות ותשלום פיצויים. בהעדר תגובה הוגשה התביעה.
התובעים עותרים לפיצוי מקסימאלי בסך 140,000 ₪ בגין האמור במכתב שכן לטענתם מדובר בהכפשות חסרות כל בסיס שנאמרו בכוונה לפגוע.
בכתב התביעה מתייחסים התובעים לכך שמדובר בשלשה אירועים של לשון הרע- המכתב, התביעה הקטנה שהוגשה והדיון בתביעה הקטנה. אולם בסיכומים הבהיר ב"כ התובעים כי הפיצוי נדרש רק בשל המכתב, שכן ברי כי שני האירועים האחרים מוגנים ע"פ חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
יצוין כי הנתבעת הגישה תביעה שכנגד לתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק בשל הטרדה מינית, אולם התביעה נדחתה עוד בראשית ההליך לבקשת הנתבעת מבלי שיהיה בכך להודות בטענה כלשהי.

השאלות שבמחלוקת
אין מחלוקת כי הייחוס של הטרדה מינית לתובע, מהווה אמירה שיש בה משום לשון הרע והמחלוקות בהליך זה הן בעיקר ביחס להגנות שעומדות לנתבעת.
המחלוקת הראשונה היא האם האירוע התרחש כטענת הנתבעת ואזי עומדת לה הגנת "אמת דיברתי" ע"פ סע' 14 לחוק איסור לשון הרע, או כטענת התובעים כי האירוע מוכחש והנתבעת העלתה זאת רק על מנת לדרוש פיצוי.
שאלה נוספת, היא האם מכתב התלונה אשר שלחה הנתבעת הוא מכתב אשר מוגן בהגנת תום הלב ע"פ סע' 15 לחוק איסור לשון הרע ובעיקר סע' קטן (8) המתייחס להגשת תלונה?

העדים והראיות שהוצגו
מטעם התובעים הוגשו תצהירי התובע ושלשה עדים נוספים וכן זומן לעדות מר תומר שרון (להלן: "תומר") מנהל השירות של טלקאר, אשר אליו הגיע המכתב.
התובע הצהיר כי הנתבעת העלתה טענות חסרות בסיס, שמטרתן להכפיש ולהשחיר את התובעים בשלשה אירועים. במכתב, בכתב התביעה שהוגש לביהמ"ש לתביעות קטנות ובדיון שנערך בהליך התביעה הקטנה.
התובע ציין כי טענותיה של הנתבעת ביחס להתנהגות משפילה והטרדה מינית הן עלילת דם שפלה וכוזבת.
עוד מציין התובע כי כל מטרתה של הנתבעת היא לסחוט את התובעים לצורך קבלת פיצוי כספי מהם.
כבר כעת יצוין, ולכך אתייחס בהמשך, כי התובע לא נותן כל גרסה עובדתית לאופן קרות האירוע נשוא התלונה במכתב.
מר עידו חיראק, יועץ שירות במוסך (להלן: "עידו") אשר ליווה את הטיפול ברכב הנתבעת מטעם המוסך הצהיר אודות השירות שקיבלה הנתבעת. לטענתו בדיקת הרכב העלתה שנגרם נזק מצטבר למנוע הרכב באופן המחייב החלפת מנוע.
בנוסף לכך ציין כי כפי שזכור לו הטיפול בנתבעת היה מקצועי וסבלני כבכול לקוח אחר.
כן טען כי נכח במועד סיום הטיפול כאשר הרכב נלקח מהמוסך ע"י גרר ולא שמע או ראה כל התנהגות חריגה ביחס לנתבעת וודאי שלא הטרדה מינית מצד התובע או מי מעובדי המוסך.
מר יעקב מזיג אשר משמש כמנהל המוסך (להלן: "אקי") הצהיר אודות השירות שניתן לנתבעת וטען כי כאשר הרכב נלקח מהמוסך לא שמע או ראה כל התנהגות חריגה מצד התובע וודאי שלא הטרדה מינית.
גב' עידית סבן (להלן: "גב' סבן") אשר משמשת כמנהלת חשבונות ואחראית כספים ובנקים במוסך הצהירה כמי שנכחה במהלך הדיון בתביעות קטנות כי הזדעזעה לשמוע את הכפשות הנתבעת במהלך הדיון ביחס לשירות שניתן לה.
תומר העיד כי הנתבעת פנתה למרכז השירות פעמיים ב-10/8/17 וכי הוא שוחח איתה ב-13/8/17. הטענות שלה היו ביחס למה שקרה טכנית לרכב והיא לא התייחסה להטרדה מינית. כמו כן הגיש מכתב ששלחה הנתבעת לבעלים של טלקאר ב-10/11/17 בו היא מפנה את תשומת ליבו למקרה שארע לה במוסך קיה בפתח תקווה ומדגישה כי הרכב ניזוק בעת שהיה באחריות המוסך (ת/1) וכי באותו מכתב היא לא מציינת את עניין ההטרדה המינית.
תומר הבהיר כי למרות שהרכב לא חוסה תחת אחריות יצרן ניתנה לנתבעת הנחה משמעותית בגין המנוע שרכשה במוסך אחר.
כמו כן טען כי אין למחלקת השירות סמכות לבחון טענות להטרדה מינית.
בחקירה הנגדית אישר תומר כי נושא ההטרדה המינית לא היה המיין אישיו של המכתב ועל כן גם לא הפנה את הבעלים של טלקאר לנושא זה של הטרדה מינית.
מטעם הנתבעת העידו הנתבעת עצמה וכן ארבעה עדים נוספים.
הנתבעת הצהירה בתצהיר ארוך ומפורט אודות חווית השירות הנוראה כפי שהיא חוותה אותה תוך שהיא מפרטת את כל השתלשלות העניינים מראשית הטיפול וכלה בסיומו במועד שלקחה את רכבה מהמוסך ואז כשהלינה בפני התובע שהוא מתעלם ממנה אמר לה בין היתר "למה שאני ארצה להיכנס לך או אלייך למנוע?". המשפט נאמר בנוכחות עובד מוסך אחר, שחייך במבוכה.
הנתבעת מלינה על כך שמדובר במשפט מביך בוודאי בסיטואציה בה עומדים גברים. מדובר באווירה לא נעימה, מטרידה , לא ראויה ומחפיצה. הנתבעת מתארת כי מיד עדכנה את בעלה וכן מספר מקורבים אליה.
הנתבעת מסבירה כי כתבה את המכתב כיוון שיצאה מאד פגועה מכל ההתנהלות כלפיה מקצועית ושירותית ועל כן לטענתה הגיע לה פיצוי.
בהתאם לכל האמור בתצהירה טוענת הנתבעת כי מדובר בתביעת השתקה והפחדה וכן כי עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק איסור לשון הרע.
כן הוגש תצהיר של עילי יעקב דינר שהוא בעלה של הנתבעת אשר הצהיר כי היה מעורב טלפונית בהתנהלות מול המוסך בזמן אמת. כמו כן העיד כי ביום האחרון במוסך התקשרה אליו אשתו נסערת במיוחד בגלל אמירות סקסיסטיות על "המנוע" וכי הוא אמר לה שיתמוך בה בכל החלטה. לאחר שהתייעצה הנתבעת איתו ועם חברותיה החליטו להעלות הדברים על הכתב ליבואנית הרכב כדי שיידעו שהמוסך פוגע בשם ובמותג של המכונית.
כמו כן הוגשו תצהיריהם של חברותיה הקרובות של הנתבעת- הגב' קרן שוממה בן אשר והגב' נילי לוי ותצהירו של מר ישה סיטון, מנהלה של הנתבעת בעבודה, אשר העידו כולם כי הנתבעת התקשרה אליהם נסערת באותו היום וסיפרה להם כי מנהל המוסך אמר לה שהוא ""רוצה להיכנס לה למנוע" וכי מדובר היה במשפט משפיל וחמור מבחינתה.

דיון והכרעה
התובע אמר לנתבעת "למה שאני ארצה להיכנס לך למנוע?" וצחק.
לאחר שנשמעו מכלול העדויות מצאתי להעדיף את גרסת הנתבעת לפיה מנהל המוסך אמר לה "למה שאני ארצה להיכנס לך למנוע", באופן שיש בו משום השפלה ורמיזה מינית לא ראויה.
גרסתה של הנתבעת הייתה מהימנה, קוהרנטית ואף נתמכה בעדויות שהוצגו בתיק. ובמה דברים אמורים?.
ראשית מדובר בנתבעת אשר מסרה גרסה עקבית מלכתחילה ולא שינתה אותה. הטענה בדבר ההטרדה המינית עלתה במכתב הפניה הראשון של הנתבעת למוסך (נספח ד'2 לתצהיר התובע), סמוך לאחר קרות האירוע, לאחר מכן בכתב התביעה הקטנה שהגישה (נספח ו' לתצהיר התובע), אליו צורף המכתב וכן בדיון שהתנהל בביהמ"ש לתביעות קטנות (נספח ח' לתצהיר התובע) וכלה בתצהיר שהוגש בהליך זה ובחקירתה הנגדית לפני. כאשר בכל אחד מהאירועים חוזרת הנתבעת על עיקר גרסתה באופן מדויק ולפיה בעת גרירת הרכב שאלה את התובע למה הוא מתעלם ממנה והוא השיב לה בחיוך "למה שאני ארצה להיכנס לך למנוע?" כאשר עובד אחר שנכח במקום חייך אף הוא במבוכה.
אמנם מעדותו של תומר עלה כי הנתבעת לא התלוננה על עניין ההטרדה המינית בעת קבלת השירות כאשר התקשרה לחברת טלקאר, אולם לא מצאתי כי יש בכך משום הפחתה במהימנות הגרסה כאשר אני מקבלת את תשובת הנתבעת ממנה עולה כי בעת שהייתה במוסך הייתה נסערת וכל שרצתה הוא לצאת עם רכב מהמוסך ולא נתנה פירוט של כל השתלשלות האירועים.
כמו כן לא מצאתי לייחס משמעות לסתירות השוליות של הנתבעת בעת סיפור האירוע, כך למשל שבדיון בתביעות קטנות אמרה שלבשה שמלה ובמכתב זה לא כתוב וכן לעובדה שהנתבעת מציינת כי התובע בהה בה במבטים לא נעימים, עובדה שלא צוינה במכתב. מדובר בתוספות שיש בהן משום פרשנות לסיטואציה של הטרדה מינית, כאשר הנתבעת מלכתחילה טענה שזו הייתה הרגשתה ודי בכך.
אין לקבל גם את טענת התובעים כי הנתבעת הסתירה ראיות. המכתב שהוגש ע"י תומר (ת/1) הוא חסר חשיבות, שכן כל שיש בו הוא הפניה למכתב התלונה אותו שלחה ומשנשאלה הנתבעת מדוע לא הגישה אותו השיבה כי לא חשבה שזה רלוונטי ואכן לא מדובר בעיקר כלל ואין כאן הסתרה כלשהי.
גם הטיעון כי קרן, חברתה, העידה שהנתבעת ערכה תרשומת בזמן אמת, אשר לא הוצגה לטענת ב"כ התובעים, הרי שזו שאלה שהיה צריך להפנות לנתבעת ולא לעדה קרן, וסביר להניח שהתרשומת היא דווקא אותו מכתב שנכתב בזמן אמת. מכל מקום עניין זה לא הובהר די צורכו בחקירה ובוודאי שלא ניתן לייחס לנתבעת העלמת ראיות כלשהן.
כמו כן לא ניתן להתעלם מכך שבזמן אמת הנתבעת שיתפה בחוויה הקשה שעברה שתי חברות טובות וכן את המעביד שלה. שלושתם הגישו תצהירים אשר פירטו כאמור לעיל את העובדה שהנתבעת התקשרה אליהם נסערת ושיתפה אותם בזמן אמת במשפט המביך שנאמר לה ע"י מנהל המוסך. עדויותיהם של עדים אלה היו מהימנות ולא נסתרו כלל ויש בהם חיזוק משמעותי לעדות הנתבעת.
הגב' קרן שוממה אשר העידה כי "יעל שהייתה נסערת אמרה לי שהוא דיבר אליה בקונוטציה שלא משתמעת לשתי פנים. רמיזות מיניות כמו "להיכנס לה למנוע"." (שורות 11-12, עמ' 27).
כמו כן העידה גם הגב' נילי לוי כאשר נשאלה אם הנתבעת אמרה לה שהתובע אמר שהוא רוצה להיכנס לה במנוע השיבה, "כן. זה מה שהיא אמרה לי" (שורות 10-12, עמ' 29). עוד היא העידה כי הנתבעת התקשרה נסערת ואמרה שהוא אמר לה את המשפט הזה, זה לא משפט שהגיוני להגיד לבחורה (שורות 20-21, עמ' 29).
מר ישה סיטון לא עומת כלל בחקירתו עם המשפט שנאמר לו ע"י הנתבעת.
התובע בסיכומיו מפנה לכך שהעדים והנתבעת לא חוזרים על הביטוי שנאמר ע"י התובע באותו האופן במדויק בשעת האירוע, כאשר גב' גילי לוי טענה שהמשפט הוא "להכניס לה במנוע" וגב' קרן אמרה "לבדוק לה את המנוע". אלו הם פערים שוליים, שלא ניתן לצפות כי אדם יזכור כארבע שנים לאחר קרות האירוע מה נאמר לו במדויק והעיקר והוא גרעין האירוע אשר תואר ע"י כולם לפיו הנתבעת הייתה נסערת ושיתפה אותם בחוויה המטרידה שעברה שבה הרגישה מוטרדת מינית בשל משפט שעניינו "כניסה למנוע" בווריאציה כזו או אחרת. גרעין העדות של כל אחד מהעדים מחזק את גרסת הנתבעת ומצאתי לקבלו.
מנגד, התובעים במשך למעלה משנה לא התייחסו כלל לטענות הנתבעת ולא פירטו את גרסתם וגם בשלב הגשת התביעה לא מצא התובע לנכון לתת גרסה מפורטת.
ודוק, התובעים מלווים בייצוג משפטי מהרגע הראשון ולמרות זאת בחרו לשתוק ולא להתייחס באופן תמוה ביותר לטענת ההטרדה המינית שהועלתה הנתבעת מלכתחילה.
כך במכתב התשובה הראשון שנשלח לנתבעת (נספח ה' לתצהיר התובע) לא ניתנה כל התייחסות לטענת הנתבעת לדבריו של התובע אשר תוארו על ידה כהטרדה מינית.
בהמשך בכתב ההגנה שהוגש בתביעה הקטנה ( נספח ז' לתצהיר התובע) גם לא ניתנה כל התייחסות מטעם התובעים לטענת ההטרדה המינית של הנתבעת.
גם בדיון עצמו בעניין התביעה הקטנה (נספח ח' לתצהיר התובע), כאשר הנתבעת חזרה על הדברים שנאמרו לה, לא נתן התובע פירוט ביחס לאופן התרחשות הדברים אלא רק הזהיר את הנתבעת שלא תוציא דיבה.
כך גם בתצהירו לפני, התובע לא נתן כל גרסה ביחס לשיחה שנערכה בינו לבין הנתבעת אותה עת. האם שתק בעת שהיא לקחה את הרכב מהמוסך, האם התנהל ביניהם שיח כלשהו?
נראה כי התובע העדיף חוסר גרסה על פני גרסה מפורטת והדברים אומרים דרשני הן ביחס למכלול האירועים אליהם לא התייחס בזמן אמת ובוודאי בהעדר התייחסות מפורטת לגרסתו בתצהירו.
אין די בטיעון הכללי כי האשמה בהטרדה מינית היא עלילת דם שפלה וכוזבת, כפי שטען התובע בתצהירו והיה מקום לפרט את השיח שהוחלף בין התובע לנתבעת בזמן אמת על מנת לבחון את הגרסה.
זאת ועוד, מצאתי כי גרסתו של התובע לא הייתה מהימנה. כאשר הוטח בו כי טען שהאשמה של ההטרדה המינית היא עלילת דם שפלה וכוזבת, תגובתו הייתה כעוסה והוא דחה באופן מיידי את הטיעון "לא היה ולא נברא מה שהיא אמרה" (שורה 12, עמ' 20) ואם זו התגובה הספונטנית לכאורה של התובע, לא ברור מדוע במשך למעלה משנה שהנתבעת בשלשה אירועים שונים טוענת כלפיו שמדובר בהטרדה מינית, התגובה שלו היא העדר התייחסות לטיעון.
הסברו של התובע כי העיקר במכתב היה עניין השירות שניתן ולא ההטרדה המינית אינו מבהיר את הפער בהתייחסות הספונטנית לאמירה כזו שמועלית נגדו, גם אם היא לא העיקר.
לא רק זאת, התובע העלה טענה כבושה בחקירתו הנגדית לפיה עידו עמד לידו בעת האירוע (עמ' 21 שורות 19,26). טיעון זה לא הועלה על ידי התובע בתצהירו או בכל מקום אחר ונטען לראשונה בחקירתו הנגדית, ולא מצאתי ליתן בו אימון.
הגרסה לפיה מדובר בעידו אינה מתיישבת עם גרסת הנתבעת אשר הכחישה בתצהירה כי עידו או אקי עמדו ליד התובע בעת האירוע. טענתה זו של הנתבעת לא נשמעת כעת בדיעבד, בשלב הבאת הראיות, אלא הטענה כי מדובר בעובד אחר ולא עידו עולה מניסוח המכתב בזמן אמת, שהרי עיון במכתב מעלה כי לאורך כל השתלשלות העניינים מתייחסת הנתבעת לעידו ולאקי בשמם הפרטי אולם כאשר היא מתייחסת לתקרית ההטרדה המינית , היא לא מציינת את שמם של מי מהעובדים, אותם הכירה, אלא מוסרת כי מדובר בעובד מוסך אחר שהיה במקום.
סביר שאם היה מדובר בעידו או אקי היה שמם מצוין במפורש, כפי שעשתה לאורך כל המכתב ועל כן מצאתי ליתן אמון בגרסתה של הנתבעת, הנתמכת בלשון המכתב שנכתב בזמן אמת.
גם ביחס לשאלה מדוע במשך שנה וחודשיים התובע לא מתייחס לאמירה של הנתבעת כלפיו ובפעם הראשונה במכתב ההתראה שנשלח ע"י בא כוחו ב-31/10/18 הוא טוען כי מדובר באמירה חסרת שחר והאשמה מופרכת (נספח ט' לתצהיר התובע), מוצא התובע לנכון להעלות גרסה חדשה שלא בא זכרה עד אותה עת לפיו מצבו הנפשי בשל הטיפול בהוריו, שהלכו לעולמם, מנע ממנו להגיב מוקדם יותר. העלאת טיעון זה בשלב זה מהווה גרסה כבושה שאין לקבלה כנימוק ענייני, שהרי כבר בכתב ההגנה של הנתבעת הועלה הטיעון שהתובע לא הגיב לטענת ההטרדה המינית במשך כל העת מאז שהועלתה ועד לתביעה והיה מקום להתייחס לכך מלכתחילה בתצהירו .
בהתאם לאמור מצאתי כי עדותו של התובע לא הייתה מהימנה וממילא היא גם נעדרת גרסה עובדתית לאופן קרות האירוע ועל כן יש לדחותה.
בנוסף לאמור, התובעים לא הביאו את עובד המוסך שהיה ליד התובע בעת שנאמרו הדברים, כפי שכתבה הנתבעת במכתב מלכתחילה, וכידוע העדר הבאת עד שיכול לתמוך בגרסת התובע פועלת לחובתו.
אם לא די בכך הרי שדווקא בעדותו של עידו נמצא חיזוק לטענת הנתבעת, ראשית כאשר חזר בו מגרסתו שהיה בעת האירוע ואישר כי ייתכן שזה היה במקום אחר (שורות 31-33, עמ' 14), ושנית כאשר טען כי "גם אם זה נאמר, זה בפן המקצועי בלבד." (שורה 4, עמ' 15).
דהיינו דווקא אחד מעובדי המוסך, אשר הובא כעד ניטרלי, שהרי אינו עובד עוד במוסך, מצא לנכון לתת חיזוק לעצם האמירה תוך שהוא מייחס לה משמעות אחרת.
לאור האמור לעיל אני קובעת כי הדברים התרחשו בהתאם לאמור בתצהיר הנתבעת לפיו כאשר אמרה לתובע למה הוא מתעלם ממנה ענה לה: "...וחץ מזה שאלה לי אלייך: למה שאני ארצה להיכנס לך או אלייך למנוע?" וצחק. עובד אחר שהיה במקום חייך גם הוא במבוכה קלה.
אני מקבלת את גרסת הנתבעת לפיה מדובר באמירה שנאמרה בלגלוג, באופן משפיל וכי מבחינתה היה מדובר בהטרדה מינית והיא הרגישה נבוכה.
הנה כי כן מכתבה של הנתבעת מהווה פרסום אמת.
כמו כן אני סבורה כי כל תלונה על הטרדה מינית במיוחד בסיטואציה המצוינת של מקבלת שירות, אשר מרגישה כי כל השירות שניתן לה אינו טוב ובסיומו יוצאת מהמוסך בתחושה של השפלה כיוון שחוותה חוויה של הטרדה מינית, יש בו משום עניין ציבורי.
כיוון שכך חוסה האמירה של הנתבעת במכתב תחת הגנת "אמת בפרסום" בהתאם להוראות סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע ודי בכך כדי לדחות את התביעה.

לנתבעת עומדות גם הגנות לפי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
משהגעתי לכלל מסקנה כי דבריה של הנתבעת היו אמת הרי שדי בכך, שכן עומדת לה הגנת "אמת דיברתי". יחד עם זאת אמשיך ואדון בשאלה האם עומדות לה הגנות נוספות.
הפסיקה קובעת כי על מנת שיחולו ההגנות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, על הנתבע להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד כי הפרסום נעשה בתום לב והשני כי חלות אחת החלופות בסעיף 15.
סע' 15(8) לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה לנתבע שעשה פרסום בנסיבות כדלקמן:
"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"
סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע חזקות בעניין תום הלב או העדרו ועל פיו:
חזקת תום הלב קיימת למי שהוכיח שהפרסום נעשה באחת הנסיבות ע"פ סע' 15 לחוק ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר.
לעומת זאת יש חזקה של חוסר תום לב ע"פ סע' 16(ב) לחוק אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם מדובר באמת.
בפסק הדין המנחה בעניין ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, אליו מפנה הנתבעת בסיכומיה, נקבע כי יש לפרש את המונח "תום לב" בהקשר ההגנה הקבועה בסעיף 15, כאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום:
"הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום.
בעניינינו מדובר בתלונה שמהותה היא תלונה על השירות שניתן לנתבעת. גם הטענה כי ביחס להתנהגות התובע כלפיה מהווה הטרדה מינית היא חלק מהתלונה על השירות.
תוכן המכתב כמו גם העובדה שהטיעון על ההטרדה המינית מהווה פרשנות של הנתבעת לסיטואציה, אותה היא מתארת כאשר הפרשנות נאמרת בסוגריים, וכאשר הדברים נכתבים באופן מצומצם ובשולי המכתב אשר משתרע על פני כ-3 עמ' ומתייחס כולו לשירות שניתן, מלמד על כך שמדובר על תלונה שירותית ולא על תלונה בגין הטרדה מינית גרידא.
כך צריך להתייחס למכתב זה.
הנתבעת גם מסבירה מדוע הוגשה תלונתה לטלקאר בעדותה: "מה שעשיתי זה פתחתי את החוברת באוטו ורשום שם בכל בעיה נא לפנות לחב' טלקאר וזה מה שעשיתי. אני מציגה לבית-המשפט את חוברת הטיפולים, הספר בו כתוב הכתובת של חב' טלקאר". (שורות 27-29, עמ' 35). תשובה זו מלמדת על תום ליבה של הנתבעת שכן תלונה אמורה להישלח לגורמים האמונים על השירות בחברת קיה, וכך עשתה הנתבעת.
גם תומר חיזק גרסתה והעיד כי מחלקת השירות של חברת קיה מטפלת בסוגיות טכניות ובעניינים כספיים (שורה 15, עמ' 9). וכן העיד כי למרות שמהות הקיום של מח' השירות בקיה היא עניינים טכניים וכספיים אם הייתה לקוחה שטוענת כי הוטרדה מינית והתלונה תחקר ותימצא שיש בה אמון אין שום היסוס להיפרד לשלום מאותו מרכז שירות ולהוציא אותו מהרשת שלנו (שורות 15-23, עמ' 9), אמנם תומר הבהיר כי תלונה על הטרדה מינית צריכה להיות מטופלת במשטרה, אולם, כאמור התלונה כאן היא על חווית השירות וברי מתשובתו כי יש בכך גם שאלה של עניין שירותי.
העובדה שמדובר על תלונה שירותית מתחזקת גם ע"י התובע עצמו וכן תומר אשר אישרו שניהם כי ההטרדה המינית לא הייתה עיקר המכתב, אלא השירות והבעיה ברכב. התובע העיד כי לב המכתב היה הבעיה המקצועית ברכב (שורה 7, עמ' 21) ותומר העיד כי "הטרדה מינית לחלוטין לא היה המיין אישיו של המכתב" (שורה 5, עמ' 12).
זאת ועוד, עצם העובדה שהנתבעת פונה בתלונה שירותית למוסך עצמו עם העתק לטלקאר יש בה משום חיזוק לתום הלב של הנתבעת אשר פונה לגורם הישיר שנותן את השירות כאשר מדובר בתלונה הנוגעת אליו.
תלונתה של הנתבעת גם אינה חורגת מתחום הסביר. הנתבעת מתארת באופן מפורט את הדברים שנאמרו לה ומסבירה בסוגריים כי זו הטרדה מינית, מדובר בהסבר של ההתנהגות, שהופנתה כלפיה, המובא כתלונה בפני המוסך והאחראי על השירות. הנתבעת לא פרסמה פרסומים כנגד המוסך או כנגד התובע בפני גורמים לא רלוונטיים וע"כ הדברים שנאמרו אינם חורגים מהסביר.
גם העובדה שהנתבעת דורשת פיצוי אין בה כדי להפחית מתום הלב שלה, שהרי היא דורשת פיצוי על נזק שנגרם לה, להבנתה, באחריות המוסך והיא זכאית לדרוש על כך פיצוי. דרישת הפיצוי הייתה גם סבירה שהרי בתביעה הקטנה שהגישה היא לא העצימה את טענת ההטרדה מינית דווקא אלא לטענתה המוסך גרם לה נזק וע"כ עליו לפצותה בגובה הנזק ובעגמת הנפש שנגרמה לה. הסכומים שנתבעו מלמדים על תביעה סבירה.
אמנם הנתבעת תבעה גם ימי עבודה כאשר המעביד שלה הצהיר כי שילם לה על כך ותשובתה בהקשר זה כי יש לה עבודה נוספת היא טענה שהועלתה לראשונה בחקירתה הנגדית, אולם גם אם לא הגיע לה פיצוי על ימי עבודה אין בכך לשנות מהמסקנה שהפיצוי שנדרש בעיקרו היה בגין הנזק שנגרם.
מעבר לאמור יצוין כי הוכח בחקירתה של הנתבעת כי היא האמינה בתלונתה ונראה כי היה מדובר במכתב בו פירטה בצורה רחבה את כל הטענות בגין השירות אותו קיבלה ולכן סביר בעייני כי שלחה אותו אל מי שהיה אמון על הטיפול בנושא השירות.
לסיכום עניין זה ייאמר כי לא יעלה על הדעת שלקוח שמבקש להתלונן על שירות שניתן לו והכולל בחובו התייחסות משפילה המהווה מבחינתו הטרדה מינית, לא יוכל להעלות טיעון זה בתלונתו לאחראית על מתן השירות.
בהתאם לכל האמור לעיל, אני סבורה כי לנתבעת עומדת ההגנה בהתאם לסע' 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שכן מדובר בתלונה אמיתית על שירות לגורם המוסמך, שנעשתה בתום לב ובאופן שלא חרג מהסביר.
כמו כן עומדת לנתבעת ההגנה לפי סע' 15(3) לחוק איסור לשון הרע, שכן מדובר בהגנת הנתבעת בתום לב ביחס לעניין אישי כשר שלה.

התביעה היא תביעת השתקה מתלונה על שירות וגם בשל כך יש לדחותה
את ההתייחסות לעניין תביעת השתקה הביע כב' השופט עמית בפסה"ד בעניין ע"א 7426/14 פלונית נ' עו"ד אורי דניאל (2016, פורסם בנבו) ולפיה קביעה כזו היא תלויית נסיבות:
"שאלות מדיניות: שימוש בתביעות לשון הרע לצורך הרתעה או הפחדה – שיקול מדיניות נוסף שעלינו לשוות לנגד עינינו, והוא משתלב היטב בדברים שכבר נאמרו על-ידי נוגע לחשש שהגשת תביעת לשון הרע תשמש, לעתים, לא רק ככלי לגיטימי להגנה על שמו הטוב של אדם, אלא כאמצעי להרתעה לא לגיטימית מפני השמעת ביקורת או מפני חשיפת האמת. חשש זה גובר כאשר מי שמגיש את התביעה הוא בעל נגישות קלה יחסית לשירותים משפטיים, בעוד שבעבור מי שהתביעה מוגשת נגדו כרוך ניהול ההתדיינות בקושי, באופן שעשוי להרתיע מפני עמידה על זכויות לגיטימיות...... חשוב שבית המשפט ייתן את דעתו, בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו, לשאלה האם תביעת לשון הרע שבפניו היא תביעה שמטרתה היא אך הגנה על השם הטוב או גם אמצעי להרתעה ולהפחדה מצדו של מי שיש לו נגישות עדיפה למשאבי משפט.."
על רקע הלכה זו, אני סבורה כי ניתן להתרשם כי בתביעה שבפניי יש סממנים של "תביעת השתקה", זאת כאשר מדובר בתובע אשר ברור כי יש לו כוח העולה על הנתבעת, זאת מהיותו בעל עסק המלווה בעו"ד בשוטף, אשר מעיד כי כדבר שבשגרה הוא עונה לפניות של לקוחות אפילו בעניין שירות, באמצעות בא כוחו.
מדובר גם בתלונה על שירות שבעיני מקבל השירות היה שירות נורא וכלל ביזוי והשפלה, ואזי מדובר בפרסום בעל עניין ציבורי. התלונה נשלחה לגורמים רלוונטיים בלבד וגם את זאת מנסים התובעים למנוע.
זאת ועוד התובעים עצמם במהלך כל ההתנהלות לא מצאו לנכון לייחס חשיבות כלשהי לתלונה שהוגשה בעניין הטרדה מינית ועל כן לא נראה כי התביעה הוגשה משיקולים של שמירה על שם טוב אלא מאינטרסים זרים ולא ברורים.

סיכום
לא נעלמו מעיני טענות נוספות של הצדדים בסיכומיהם אולם בהתחשב בפירוט לעיל, לא מצאתי צורך להתייחס לכל אחת מהטענות בנוסף.
לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה.
בהתחשב בסכום התביעה, בדחייתה, בניהול ההליך וההוצאות שנדרשו לנתבעת להתגונן מפני תביעה שיש בה משום תביעת השתקה לא פרופורציונאלית כנגד אדם מהיישוב, אשר מלין על טיבו של השירות שקיבל ועל חווייתו האישית , אני מחייבת את התובעים בהוצאות הנתבעת בסך של 25,000 ₪.

ניתן היום, ו' כסלו תשפ"ב, 10 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.