הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 49264-11-17

בפני
כבוד השופט אמיר לוקשינסקי-גל

תובעת

שיר בן דוד נעמני

נגד

נתבעים

1.אגריי אדגו
2.אמברביר אדגו

ב"כ התובעת: עו"ד אביב גיטלמן

ב"כ הנתבעים: עו"ד יעקב נחום

פסק דין

תביעה לתשלום פיצויים מוסכמים בסך של 190,900 ₪, בגין איחור במועדי תשלומים שנקבעו בהסכם מכר דירה , כאשר מנגד טענת הגנה שלפיה האיחור נגרם עקב עיצומים בבנק הממשכן.

רקע
1. ביום 7.6.17 חתמו הצדדים על הסכם למכירת דירת התובעת לנתבעים, תמורת 1,700,000 ₪. בהסכם נקבע לוח תשלומים אשר עיקריו כדלקמן:
תשלום ראשון, במועד כריתת ההסכם, על סך של 170,000 ₪;
תשלום שני, עד ליום 30.7.17, על סך של 540,000 ₪ או יתרת המשכנתא לפי מכתב כוונות שיומצא על ידי המוכר לפחות 17 ימים לפני מועד התשלום.
תשלום שלישי, עד ליום 1.9.17, על סך 550,000 ₪, בכפוף להמצאת נסח טאבו נקי שיומצא 7 ימים לפני מועד התשלום.
תשלום רביעי, עד ליום 15.9.17, על סך 270,000 ₪.
תשלום אחרון עד ליום 30.11.17, בסך 170,000 ₪.

2. הנתבעים ביצעו את התשלום הראשון במועד, וגם את התשלום האחרון, אולם איחרו בביצוע התשלומים השני, השלישי והרביעי, כדלקמן:

התשלום השני (כ- 540,000 ₪) שולם ביום 27.8.17, במקום ביום 30.7.17, כלומר באיחור של 28 ימים .

התשלומים השלישי והרביעי (וגם חלק מהתשלום האחרון שהוקדם על ידי הנתבעים) שולמו בשתי פעימות, ביום 24.9.17 שולם סך של 297,154 ₪, וביום 27.9.17 שולם סך של 565,000 ₪. מכאן:

התשלום השלישי שולם ביום 27.9.17 במקום 1.9.17 כלומר באיחור של 26 ימים ;

התשלום הרביעי שולם למעשה ביום 24.9.17 במקום 15.9.17 כלומר באיחור של 9 ימים .

3. טענתם העיקרית של התובעים הינה כי חרף התראות ותזכורות ששלחו לנתבעים, שחלקן נותר ללא מענה, הנתבעים איחרו בתשלומים מעבר ל- 7 ימי העסקים המותרים בהסכם , ובכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית. לכן עליהם לשלם לתובעים את הפיצויים המוסכמים בהסכם: הן את הפיצוי היומי המוסכם בסך של 300 ₪ לכל יום איחור; והן, מאחר שהאיחור עולה על 7 ימי עסקים, את הפיצוי המוסכם הגלובאלי שנקבע בסך של 170,000 ₪, ובסך הכל 190,900 ₪.

4. טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים הינה, כי עיצומים בבנק מזרחי שבו נטלו את המשכנתא לרכישת הדירה, ואשר חלו בין התאריכים 1.8.17 - 15.8.17, עיכבו את התשלום השני . לטענתם, אלמלא העיצומים הם היו עומדים במועד התשלום הקבוע בהסכם, המאפשר איחור של 7 ימי עסקים. עוד טענו הנתבעים כי כתוצאה מהעיכוב הראשון שאינו באשמתם, נגרמו העיכובים הנוספים, שחלקם נבע גם מאיחורים של התובעת בהמצאת מכתב כוונות שני עדכני, ונסח טאבו נקי ללא הערת אזהרה.

גדר המחלוקת

5. השאלות המרכזיות שבמחלוקת הן אלו:

האם הנתבעים הפרו את ההסכם, כלומר איחרו בביצוע תשלומים מעבר ל- 7 ימי עסקים, או שמא בשל העיצומים בבנק המזרחי האיחור לא מגיע לכדי הפרה?

ככל שהייתה הפרה, מהם הפיצויים המוסכמים שיש לשלם, והאם יש מקום להתערב בגובהם?

נדון בשאלות אלה כסדרן.

א. האם ההסכם הופר?

6. סעיף 5.7 להסכם הדן במצב של איחור בביצוע תשלומים, מורה כדלקמן:

"איחור של עד 7 ימי עסקים בביצוע תשלום מתשלומי התמורה הנזכרים בסעיף 5 על תתי סעיפיו לא יהווה הפרה של הסכם זה, אך יזכה את המוכר בתשלום של 300 ₪ עבור כל יום של איחור החל מהיום הראשון, וכל פיגור בתשלום מעבר ל- 7 ימי עסקים, יחשב כהפרה יסודית של ההסכם ויזכה את המוכר בתשלום הפיצוי המוסכם והכל מבלי לפגוע בזכותו של המוכר לתבוע או לקבל כל סעד אחר המגיע לו עפ"י הדין או עפ"י הסכם זה".

הסעיף מבחין אפוא באופן מפורש בין שתי תקופות איחור :
איחור של עד 7 ימי עסקים: איחור זה אינו נחשב כלל להפרה של ההסכם, אולם מזכה את המוכר בפיצוי של 300 ₪ לכל יום איחור;
איחור מעבר ל- 7 ימי עסקים: איחור זה מהווה הפרה יסודית של ההסכם, והוא מזכה את המוכר בפיצוי המוסכם. הפיצוי המוסכם מוגדר בסעיף 12.3 להסכם כ- 10% מסכום העסקה, דהיינו סך של 170,000 ₪.

7. יש לשים לב, לשתי הנקודות הבאות, אשר תהיינה רלבנטיות עבורנו בהמשך, בעת חישוב הפיצוי:

תשלום לפי מניין הימים הרגילים: ביחס לתקופת האיחור הראשונה , של עד 7 ימי העסקים הראשונים ממועד התשלום הנקוב, תשלום הפיצויים לכל יום איחור נעשה לפי מניין הימים הרגילים של האיחור, שהם מספר ימים רב יותר ממספר ימי העסקים באותה תקופה. מסקנה זו נובעת מכך שנכתב כי הפיצוי יינתן "עבור כל יום של איחור", ולא נכתב "עבור כל יום עסקים של איחור"; ובנוסף, נכתב כי הפיצוי יינתן עבור כל יום איחור החל מהיום הראשון - תוספת שלא היתה נחוצה אילו דובר בפיצוי לפי מספר ימי העסקים של האיחור, שכן אז תמיד מניין ימי העסקים של האיחור ומניין ימי האיחור המזכים בתשלום, היה זהה.

גם מבחינה תכליתית, נראה כי חלוקת הסיכונים הסבירה היא כי מחד גיסא, הרוכש לא ייחשב כמפר אם הוא מאחר בביצוע תשלום עד 7 ימי עסקים לאחר המועד; אולם מאידך גיסא, המוכר לא יצטרך לממן את האיחור, וישולם לו פיצוי סביר לכל יום של איחור בפועל (שכן כל יום של איחור גורם לנזק נוסף) ללא קשר לשאלה כמה ימי עסקים חלפו.

הפיצויים המוסכמים (300 ₪ ליום והפיצוי הכללי של 170,000 ₪) חלופיים ואינם מצטברים : ההסכם מבחין כאמור, בין שתי תקופות איחור - עד 7 ימי עסקים (תקופה שאינה נחשבת הפרה) ומעבר ל- 7 ימי עסקים (תקופה המהווה הפרת יסודית). ההסכם קובע סנקציה של פיצויים מוסכמים נפרדים, לכל אחת מתקופות האיחור.

בהסכם לא נכתב, ביחס לתקופת האיחור של מעבר ל- 7 ימי עסקים, שהיא תזכה את המוכר, בנוסף לפיצוי המוסכם הכללי , גם בפיצוי המוסכם היומי שנקבע ביחס לתקופת איחור של עד 7 ימי עסקים. חלף זאת, נקבע בסעיף 5.7 להסכם , בפשטות, כי פיגור לתקופה העולה על 7 ימי עסקים, יזכה בפיצוי המוסכם (המוגדר בסעיף 12.3 להסכם) . אכן, בהתאם לסעיף, תשלום הפיצוי המוסכם אינו פוגע בזכות המוכר לתבוע כל סעד אחר לפי הדין או ההסכם. ברם, אין כל סעיף בהסכם שקובע שאיחור מעבר ל- 7 ימי עסקים (בניגוד לאיחור של עד 7 ימי עסקים) מזכה בפיצוי יומי מוסכם של 300 ₪.

לכך יש להוסיף כי גם הפסיקה מתייחסת בחשדנות להסכם המתיימר לפסוק שני פיצויים מוסכמים, האחד כללי והאחד ספציפי, במצטבר, בגין אותה הפרה ממש ( ראו ע"א 433/79 גלסמן נ' מודהב, פ"ד לה(2) 161, 164 [1980]; רע"א 718/98 יסמין חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' אהרונוב (24.4.98); ע"א (חי') 734/08 אבירד אחזקות 1998 בע"מ נ' אפרת (11.5.09, פסקה 5 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית); וראו והשוו ע"א 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מו(1) 115, 123 [1991]). במאמר מוסגר יצוין כי לנוכח סמכות בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם (כפי שיפורט בהמשך) הנפקות המעשית של ניסיון לצבירת פיצוי מוסכם כללי וספציפי ביחס לאותה הפרה, מצטמצמת.

בהתאם לכך, ואף ללא צורך לקבוע מסמרות בדבר האפשרות העקרונית לפסוק פיצוי מוסכם כללי וספציפי במצטבר בגין אותה הפרה, הרי שפרשנות תכליתית של ההסכם מובילה לכך שבהיעדר הוראה מפורשת המורה אחרת, יש לפרש את ההסכם כשולל פסיקת פיצויים מוסכמים מצטברים בגין אותה הפרה.

בענייננו, כאמור, לא רק שאין הוראה מפורשת המורה על תשלום הפיצויים המוסכמים במצטבר, אלא שלשון ההסכם מלמדת על כך שמדובר בפיצויים חלופיים ולא מצטברים.

7. לטענת הנתבעים, ימי העיצומים בבנק המזרחי, בין 1.8.17-15.8.17, אינם מהווים "ימי עסקים". התובעת טוענת כי לא הוכח שהבנק לא היה פעיל בימי העיצומים, וכי בהתאם לכתבות שונות בתקשורת, בבנק ניתנו שירותים מסוימים גם בתקופת העיצומים.

במחלוקת זו מצאתי כי הנתבעים הוכיחו את טענת ההגנה שהעלו , וזאת בהתבסס על מספר שיקולים. ראשית, קיימת תכתובת מזמן אמת ממשרד ב"כ הנתבעים, מיום 7.8.17 ומיום 9.8.17, המציינת את העיצומים בבנק מזרחי כגורם לאי ביצוע התשלום במועד (נספחים ו' ו- י' לתצהיר התובעת). שנית, עדותו של עד הנתבעים מר איינאו לאייו (להלן: "איינאו"). אשר סייע לנתבעים, שהינם יוצאי אתיופיה ואינם דוברים היטב את השפה העברית, בהתנהלות מול המוכרים ומול בנק מזרחי. מר איינאו הינו מתווך מורשה, אשר דובר טוב את השפה העברית ומתמצה בהתנהלות הנדרשת בעת רכישת דירה ונטילת משכנתא. מר איינאו העיד בחקירתו, כי הגיע פיזית לסניף, מספר פעמים, אולם השומר לא אפשר לאף אחד להיכנס (עמ' 15, ש' 5). עדותו של איינאו הייתה מהימנה עליי, הוא היה בקיא בנתוני המשכנתא של הנתבעים ובפרוצדורה הייחודית הכוללת גרירת מענק מדינה הנגרר מהדירה שאותה מכרו (עמ' 14, ש' 5-15), הכיר בשם את פקיד הבנק שמולו עבדו (עמ' 14, ש' 34), ואף לא היסס לומר פרטים שעלולים היו להזיק לנתבעים כגון שמכרו את דירתם לפני רכישת דירת התובעת (עמ' 14, ש' 20). שלישית, כאשר היתה הזדמנות לנתבעים, הם שילמו לתובעים גם סכומים בייתר מעבר ללוח התשלומים, ומהתנהלותם זו ניכר כי גורם אובייקטיבי שאינו תלוי בהם מנע מהם מביצוע התשלום במועד.

8. הפועל היוצא הוא, כי הימים שבין 1.8.17 (שהינו צום ט' באב וממילא לא מהווה יום עסקים בנקאי) ליום 15.8.17 אינם באים במניין ימי העסקים שבהסכם. מכאן, 7 ימי העסקים שבמהלכם איחור בתשלום עדיין אינו מהווה הפרה של ההסכם, הסתיימו רק ביום 22.8.17. ברם, התשלום השני לא בוצע במועד האחרון המותר לפי ההסכם 22.8.17, אלא רק ביום 27.8.17 , כלומר במסגרת התשלום השני הנתבעים הפרו את ההסכם למשך 5 ימים.

9. הנתבעים טענו להגנתם, כי האיחור הנוסף בתשלום השני נבע מהצורך במכתב כוונות חדש מהתובעת, שכן תוקף מכתב הכוונות המקורי פג ביום 10.8.17, טרם סיום העיצומים בבנק מזרחי. אכן, בהתאם להסכם נדרשה התובעת להמציא לנתבעים מכתב כוונות 17 ימים לפני מועד התשלום. ברם, מכתב הכוונות המקורי הומצא במועד (בסיכומיו ב"כ הנתבעים לא חלק על כך) כך שהתשלום אמור היה להיות מבוצע במועד הקבוע בהסכם, 30.7.17. התשלום לא בוצע במועד זה, ואף לא ביום 31.7.17, טרם תחילת העיצומים. בנסיבות אלה, התובעת עמדה בתנאי שנקבע בהסכם לביצוע התשלום השני (המצאת מכתב כוונות 17 ימים לפני מועד התשלום) ולנתבעים אין להלין אלא על עצמם, בכך שלא ביצעו את התשלום השני במועד, עוד טרם תחילת העיצומים. הצורך במכתב כוונות חדש נולד עקב מחדל הנתבעים, ולא ניתן לזקוף מחדל זה לחובת התובעת. הנתבעים גם לא הוכיחו כי התובעת המציאה את מכתב הכוונות החדש באיחור כלשהו. דרישת מכתב כוונות חדש הופיעה במכתב ב"כ הנתבעים מיום 9.8.17 (נספח י' לתצהיר התובעת) וביום 16.8.17 נשלח מכתב כוונות חדש בדוא"ל למשרד ב"כ הנתבעים (נספח י"ב לתצהיר התובעת). הנתבעים היו יכולים וצריכים ליטול את מכתב הכוונות המקורי כבר במועד זה, וככל שלא עשו כן, הדבר מוטל לפתחם ולא לפתחה של התובעת אשר עמדה בתנאי שנדרש ממנה בהסכם.

זאת ועוד; לאחר סיום העיצומים, הנתבעים לא נדרשו לכל 17 הימים שנקבעו בהסכם, שכן כפי שהבהיר גם איינאו בעדותו, חלק גדול של הפרוצדורה כבר בוצע עוד לפני תחילת העיצומים (עמ' 15, ש' 10-15). איינאו טען, כי מכתב הכוונות השני המקורי, הועבר רק ביום 21.8.17, ולא ביום 16.8.17 כפי שטענה התובעת, כך שבפועל בחלוף 6 ימים בלבד מקבלת המכתב, התשלום בוצע. ברם, כאמור לעיל, הנתבעים היו יכולים וצריכים ליטול את מכתב הכוונות החדש המקורי כבר ביום 16.8.17, ואילו היו עושים כן, גם התשלום השני יכול היה להיות משולם במועד, אף אם היו נדרשים 6 ימים לבצעו לבצעו (עד ה- 22.8.17 - המועד האחרון לתשלום שעדיין אינו מהווה הפרת הסכם).

10. התשלום השלישי בהסכם בסך 550,000 ₪ היה אמור להיות משולם עד ליום 1.9.17, אולם הוא שולם רק ביום 27.9.17. הנתבעים טענו בין הייתר כי האיחור נבע מהצורך בהמצאת נסח טאבו נקי, שלפי סעיף 5.1.5 להסכם צריך להיות מומצא על ידי התובעת 7 ימים לפני מועד התשלום, והנסח המקורי הועמד לרשותם רק ביום 13.9.17. ברם, גם אם כך הדבר, 7 ימי עסקים לאחר יום 13.9.17 חולפים ביום 24.9.17, וכל איחור מעבר לכך, כפי שהתרחש בענייננו (התשלום בוצע ביום 27 .9.17 כאמור) מהווה הפרת הסכם, המזכה בפיצוי המוסכם הגלובאלי.

יתרה מכך; לפי המועדים הקבועים בסעיפים 5.1.3 ו- 5.1.5 להסכם, לתובעת ניתן פרק זמן של 26 ימים מאז התשלום השני שנועד לסילוק המשכנתא, כדי להעביר לנתבעים נסח טאבו נקי ללא המשכון (התשלום השני נקבע ליום 30.7.17, והנסח הנקי אמור היה להיות מועבר עד ליום 25.8.17).
בענייננו, כאמור לעיל, המוכרים איחרו את מועד התשלום השני שנועד להסרת המשכנתא, והתשלום בוצע לבסוף רק ביום 27.8.17. התובעת מיהרה והוציאה נסח טאבו נקי בתוך כשבועיים ימים בלבד מאותו מועד ולא נצרכה ל- 25 ימים שתוכננו עבורה בהסכם. לכן אין להטיל על התובעת כל אחריות ביחס לאיחור הנתבעים בביצוע התשלום השלישי, העומד על 26 ימי איחור .

11. ככל שנייחס את התשלום בסך 297,154 ₪ שבוצע ביום 24.9.17, לתשלום הרביעי בהסכם בסך 270,000 ₪ שהיה צורך לבצעו עד ליום 15.9.17 (אפשרות שהתובעת בסיכומיה לא הביעה התנגדות לה) הרי שלא בוצעה הפרה ביחס לתשלום זה, אלא חל רק איחור בתשלום שאינו עולה לכדי 7 ימי עסקים. זאת, מאחר שתאריכים ה- 21-22 בספטמבר 2017 הינם היומיים שבהם חל ראש השנה ואינם ימי עסקים, ומכאן ה- 24.9.17 הינו יום העסקים החמישי מאז מועד התשלום הנקוב בהסכם. הגם שאין מדובר בהפרת ההסכם, עדיין התשלום בוצע באיחור של 9 ימים המזכה בפיצוי יומי מוסכם (כאמור לעיל, מניין ימי האיחור נעשה בהתאם לימים רגילים ולא ימי עסקים).

12. סיכום ביניים לעניין הפרת ההסכם, ומשך האיחורים בתשלומים הינו כדלקמן:

התשלום השני על סך 540,000 ₪: תקופת האיחור הכוללת עומדת על 28 ימים. אמנם, 23 ימים מתוכם הינם במסגרת תקופת האיחור הראשונה, של עד 7 ימי עסקים, שאינה מהווה הפרה. אולם, 5 ימי איחור נוספים הינם מעבר ל- 7 ימי עסקים, והם מהווים הפרה יסודית של ההסכם המזכה את התובעים בפיצוי המוסכם הכללי. למעלה מהדרוש (שכן לנוכח קיומה של הפרה יסודית, אין לכך נפקות מעשית) אציין כי לא מצאתי לנכות את 14 ימי העיצומים ממניין ימי האיחור בתקופת האיחור הראשונה (העומדים על 23 ימים) וזאת הן מכיוון שההסכם עצמו לא כלל תניה, שלעיתים נכללת בהסכמי מכר, של דחיית תשלום עקב עיצומים בבנק , אלא רק תניה שימים שאינם ימי עסקים לא יבואו במניין הימים לעניין הפרת ההסכם; הן מכיוון שהנתבעים לא העלו טענת סיכול בהקשר זה; והן מכיוון שהעיצומים החלו יומיים לאחר מועד התשלום האחרון הנקוב בהסכם, ובנסיבות אלה אין הצדקה להטיל את הסיכון של התרחשות העיצומים על כתפי הנתבעים.

התשלום השלישי על סך 550,000 ₪: תקופת האיחור הכוללת עומדת על 26 ימים . 10 ימי האיחור הראשונים הינם במסגרת תקופת האיחור הראשונה של עד 7 ימי עסקים, שאינה מהווה הפרה. אולם, 16 ימי האיחור הנוספים מהווים הפרה יסודית של ההסכם מצד הנתבעים, המזכה את התובעים בפיצוי המוסכם הכללי.

התשלום הרביעי על סך 270,000 ₪: תקופת האיחור עומדת על 9 ימים. עם זאת הנתבעים לא הפרו את ההסכם ביחס לתשלום זה (שכן חלפו 5 ימי עסקים בלבד מ המועד הנקוב בהסכם ) ו כל 9 ימי האיחור הינם במסגרת תקופת האיחור הראשונה שאינה מהווה הפרת הסכם , אולם מזכה בפיצוי יומי מוסכם בסך 300 ₪ ליום.

עתה נעבור לבחינת הפיצוי המוסכם, ולשאלה האם יש מקום להתערבות בית המשפט בגובהו.

ב. הפיצויים המוסכמים

13. ביחס לתקופת האיחור הראשונה של עד 7 ימי עסקים, זכאים הנתבעים לפיצוי מוסכם בסך של 300 ₪ ליום. כמפורט בפסקה 12 לעיל, הנתבעים איחרו במצטבר 9 ימים במסגרת תקופת האיחור הראשונה , ואיחור זה מזכה את התובעת בסך של 2,700 ₪ .

14. תקופת האיחור הנוספת של הנתבעים, מעבר ל- 7 ימי עסקים, מהווה הפרה יסודית של ההסכם ומזכה את התובעת בפיצוי המוסכם הכללי. הנתבעים הפרו את ההסכם פעמיים, כאשר איחרו ב- 5 ימים (מעבר לאיחור של 23 ימים במסגרת האיחור של עד 7 ימי עסקים) ב ביצוע התשלום השני; ו ב- 16 ימים (מעבר לאיחור של 10 ימים במסגרת האיחור של עד 7 ימי עסקים) בביצוע התשלום השלישי. גובה התשלומים בכל איחור הינו בסך של כ- 550,000 ₪.

השאלה המתעוררת הינה האם יש לפסוק לזכות התובעת את מלוא הפיצוי המוסכם הנקוב בהסכם, העומד על סך של 170,000 ₪, או שמא יש להתערב בגובה הפיצוי המוסכם ולהפחיתו.

15. ס' 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 קובע בעניין פיצויים מוסכמים כדלקמן:

"הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה"

בפסק דין מקיף של בית המשפט העליון בעניין פיצויים מוסכמים, עמד בית המשפט העליון (כב' השופט דנציגר) על מהותם של הפיצויים המוסכמים ועל מהות הסמכות להפחתתם (ע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (נבו, 23.8.15, להלן: עניין " זאבי"), ר' ס' 42-43 לפסק הדין). נקודת המוצא הינה כיבוד הפיצויים המוסכמים, כאשר רק במקרים חריגים, שבהם הוכח שאין כל יחס סביר שהוא בין הנזק המסתבר לבין ההפרה, ניתן להפחית את שיעורם. כמו כן, לא הנזקים שנגרמו בפועל נבחנים, שכן מדובר בפיצויים מוסכמים שכל תכליתם היא לאפשר פיצויים ללא הוכחת נזק תוך צמצום עלויות לצד שנפגע מההפרה ויצירת תמריץ הולם לקיום ההסכם. נבחן אך ורק הנזק שניתן היה לצפותו עקרונית מההפרה, וזאת בנקודת הזמן של כריתת ההסכם (ר' ס' 42(א)-(ב) לפסק הדין בעניין זאבי).

ההפרה שאותה יש לבחון הינה ההפרה הקונקרטית שהתרחשה, כאשר השאלה היא "אלו נזקים יכלו עקרונית הצדדים לצפות במועד כריתת החוזה כפועל יוצא של ההפרה הקונקרטית והאם הפיצויים המוסכמים משקפים יחס סביר לנזקים אלה" (עניין זאבי, בס' 42(ז) לפסק הדין והפסיקה הנזכרת שם). במקרה דנא יש אפוא לבחון, הינה מהו הנזק שאותו הצדדים יכלו עקרונית לצפות בעת כריתת ההסכם, שייגרם עקב הפרות ההסכם שהתרחשו בפועל, והאם הפיצויים המוסכמים משקפים יחס סביר כלשהו ביחס לנזקים מסתברים אלה.

16. נטל ההוכחה מוטל על הטוען להפחתה. יחד עם זאת, בנסיבות של תניה "גורפת" שאינה מבחינה לצורך הפיצוי המוסכם בין הפרה "קלה" להפרה יסודית, אזי אין צורך להניח תשתית ראייתית מיוחדת, ודי בניסוחה הגורף כדי לחשוף אותה לבדיקת בית המשפט. בעניין זה נפסק בעניין זאבי, כדלקמן:

"תניה שאינה מבחינה לצורך הפיצוי המוסכם בין הפרה קלה ('הפרה סתם') לבין הפרה יסודית של החוזה – אזי אין צורך להניח תשתית ראייתית מיוחדת, ודי בניסוחה הגורף כדי לחשוף אותה לבדיקת בית המשפט. ניסוח גורף של תניית פיצויים מוסכמים מלמדל לכאורה על העדר בולט של כל יחס סביר בין הפיצוי לנזק שניתן היה לצפותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה, משל הדבר מדבר בעד עצמו, ובהינתן ניסוח גורף כזה עשוי הנטל לעבור לכתפי הנפגע לשכנע מדוע אין מקום לעשות שימוש בסמכות ההפחתה של בית המשפט" (ס' 42(ד) לפסק הדין בעניין זאבי, והפסיקה הנזכרת שם).

17. בנוסף, כאשר נקבע בהסכם פיצוי מוסכם לשיעורין, כגון סכום קצוב מצטבר לכל יום של עיכוב בניגוד להסכם, הדבר מחזק את המסקנה כי קביעת הפיצויים הללו היתה סבירה. קביעת פיצוי עתי עדיפה על פני פיצוי כללי שאינו מבחין בין הפרה קלה לחמורה. כך נפסק לעניין זה בפסק הדין בעניין זאבי:

"העובדה שהצדדים בחרו לקבוע בחוזה פיצוי בסכום קצוב מצטבר לכל יום, חודש או שנה של עיכוב מחזקת את המסקנה כי קביעתם היתה סבירה. קביעת פיצוי עתי הינה עדיפה מבחינה זו על קביעת פיצוי בסכום גלובאלי, שאינה מבחינה בין הפרה קלה לבין הפרה חמורה" (ר' ס' 43(א)-(ב) לפסק הדין בעניין זאבי, והפסיקה הנזכרת שם).

במאמר מוסגר יצוין כי המסקנה עשויה להשתנות בנסיבות של עיכוב מתמשך לאורך זמן רב (ר' שם, בס' 43(ג)) דבר שאינו מתקיים בענייננו.

18. במקרה דנא, סעיף הפיצויים המוסכמים הכלליים על סך 170,000 ₪ הוא פיצוי גורף . אין בו כל הבחנה בין הפרה קלה לחמורה. כל איחור, יהא אורכו אשר יהא, מזכה באותו שיעור של פיצוי מוסכם. בכך יש כדי להצביע על היעדר סבירות של הפיצוי המוסכם, כאמור לעיל. גם המעבר החד, בין פיצוי של 300 ₪ ליום עד 7 ימי עסקים, לבין פיצוי בסך 170,000 אם האיחור נמשך אפילו עוד יום אחד בלבד , ממחיש את היעדר סבירות הפיצוי המוסכם. יפים לענייננו דברי כב' השופטת נתניהו בע"א 126/84 יצחקי נ' שור, פ"ד לח(3) 620, 627 [1984]:

"לדעתי, לא יכול להיות ספק, כי הוראת סעיף 13 לחוזה, הקובעת פיצוי אחיד ושווה לכל הפרה שהיא, בין הפרה באיחור של יום אחד ממסירת הדירה ובין הפרה טוטאלית של החוזה כולו, כגון התנערות מהתחייבות להעביר את הזכויות בדירה או למסור את החזקה בה, הוראה כזו נקבעה, בלי שהצדדים נתנו כלל את הדעת לנזק, שניתן היה לצפותו כתוצאה מסתברת של ההפרה האחת או האחרת. וראה המקרה שנדון בע"א 648/80 הנ"ל ונימוקיו של השופט בייסקי שם, בעמ' 326, המקובלים עלי ויפים גם כאן.
המסקנה, כי הצדדים התעלמו כליל מהיחס שבין הסכום שנקבע לבין הנזק הצפוי מההפרה שבגינו נקבע, עולה מנוסח הכתוב עצמו, ואינה זקוקה לראיה ישירה או מפורשת. די בכך, לדעתי, כדי להצדיק את שיקולה של הערכאה הראשונה להפחית את סכום הפיצוי. מקרה זה הוא בגדר אותם המקרים, שבהם העדר יחס סביר 'בולט על פני הדברים ולעין כל' (כדברי השופטת בן-פורת (כתוארה אז) בע"א 300/77 הנ"ל בעמ' 686) ואשר בם יפעיל בית המשפט את התערבותו, המצומצמת והנדירה ככלל, בשיעור הפיצוי".

ור' גם דברי כב' השופט בייסקי בע"א 748/80 גולדשטיין נ' גוב-ארי חברה לבנין ולהשקעות, פ"ד לח(1) 309, 326 [1984].

19. במקרה דנא, מדובר באיחור מצטבר של 54 ימים ( מעבר ל- 9 ימי האיחור של התשלום הרביעי בגינם נפסקו פיצויים בנפרד) מתוכם 21 ימי הפרה יסודית במצטבר של איחורים של שני תשלומים בסך של כ- 550,000 ₪ כל אחד. מהראיות עולה, כי הגם שהתובעת רכשה דירה אחרת כאשר כספי התמורה היו אמורים לשמש לרכישתה, הרי שאיחור בסדר הגודל שהתרחש בפועל (אף אם היינו מביאים במניין ימי ההפרה את ימי העיצומים) לא היה צפוי לגרום לה קשיים מול מוכר הדירה החדשה שרכשה או לגרום לנזק קונקרטי אחר. הראיה לכך הינה שהתובעת עצמה, בהגינותה, הבהירה בחקירה הנגדית, כי היא לא הסתמכה על קבלת תשלום ספציפי מהנתבעים כנגד תשלום ספציפי לקבלן, ולכן אף לא טרחה לצרף לתצהירה את הסכם הרכישה של דירתה החדשה . כלשון הנתבעת, במענה לשאלה מדוע לא צירפה את הסכם הרכישה של הדירה החדשה ואת לוח התשלומים:

"... גם עניין התשלומים ממכירת הדירה שלי הסתמכנו עליהם לטובת המעבר כולו, לא אומר שבנינו על תשלום של כסף להעברה לקבלן, תשלום כנגד תשלום, אבל בסופו של דבר זה כספים שהיינו צריכים לטובת כל המכלול ... הניסיון [מצד ב"כ הנתבעים – א.ל.ג] להוכיח פה שהיה פה משהו שתלוי בסכום מסוים שקיבלתי לטובת תשלום מסוים שהייתי צריכה להעביר אחד כנגד אחד, הייתי מצרפת את זה " (עמ' 11, ש' 1-6).

מכאן עולה כי הנזק שאותו הצדדים יכלו עקרונית לצפות בעת כריתת ההסכם, שייגרם עקב הפרות ההסכם הקונקרטיות שהתרחשו בפועל, אינו רב, ובוודאי שאין יחס סביר כלשהו, ולו בדוחק בינו לבין פיצוי בסך של 170,000 ₪.

20. השאלה עתה הינה מהי ההפחתה הנדרשת, על מנת שיתקיים יחס סביר בין הפיצוי לבין הנזקים שניתן היה לצפות בעת כריתת ההסכם עקב ההפרות שהתרחשו בפועל. לעניין זה ניתן להסתייע בסעיף 5.7 להסכם, שקובע פיצוי בסך 300 ₪ ליום, לכל יום איחור, החל מהיום הראשון. הסעיף משקף אומד דעת של הצדדים, שלפיו פיצוי בסך 300 ₪ ליום, משקף באופן סביר את הנזק שעשוי להיגרם לתובעים מאיחור בתשלום, למצער ביחס לתקופה שאינה מעלה חשש להשלכה על יכולת התובעים לעמוד בלוח התשלומים בגין רכישת דירתם החדשה או לנזק כבד אחר . יש לזכור עם זאת, כי אחת ממטרותיו של הפיצוי המוסכם הינה למנוע הפרה כלשהי של ההסכם, כדי להימנע מיצירת מחלוקות מיותרות, ולמנוע צורך של הנפגע לנקוט בהליכים ובכלל זאת לפנות לעורך דין כדי לממש את זכויותיו לפי ההסכם. לכן יש להבטיח כי הפיצוי המוסכם מגיע לסך שיש בו כדי להרתיע באופן סביר מביצוע הפרה כלשהי.

בענייננו, חישוב הפיצוי המוסכם לפי מפתח של 300 ₪ לכל יום איחור (כולל ימי האיחור שלא הגיעו לכדי הפרה יסודית) במכפלת 54 ימי האיחור - מוביל לפיצוי בסך של 16,200 ₪ בגין האיחורים בתשלומים השני והשלישי. מדובר בסכום משמעותי, שיש בו כדי לקיים יחס סביר בין ההפרה שהתרחשה לבין הנזק שניתן היה לצפות בגינה במועד כריתת ההסכם. בכלל זאת, יש בסכום האמור גם בכדי להרתיע באופן סביר מביצוע הפרה כלשהי.

21. סוף דבר: על הנתבעים לפצות את התובעת בסך של 16,200 ₪ בגין האיחורים בתשלומים השני והשלישי, ובסך של 2,700 ₪ נוספים בגין האיחור בביצוע התשלום הרביעי. בסך הכל, על הנתבעים לפצות את התובעים בסך של 18,900 ₪ בגין מכלול האיחורים וההפרות.

לסכום זה יתווספו הוצאות משפט בסך כולל של 3,000 ₪ . סכום ההוצאות נקבע בשים לב לפער המשמעותי בין סכום התביעה לבין הסכום שנפסק בפועל. נתתי דעתי גם להצעות פשרה שהועברו מצד התובעת אל הנתבעים טרם הגשת התובענה, שהיה בהן בכדי להביא לסיום המחלוקת בערכים נמוכים - שיקול המצדיק פסיקת הוצאות גבוהות . עם זאת, מן העבר האחר , ל מן דיון קדם המשפט הראשון הועלו הצעות מצד בית המשפט שהיה בהן כדי לפצות את התובעים באופן הולם , אולם מצד התביעה התבקש לברר את התובענה עד תום.

הצעות בית משפט לעולם אין בהן כדי לחייב, והן אינן נזקפות באופן כלשהו לחובת הצד המסרב, אך מקום שבו הסירוב גורם להגדלת הוצאות הצדדים שלא לצורך, ניתן להביא זאת בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות.

אלמלא הצעות הפשרה הראויות שהועברו מצד התובעים אל הנתבעים טרם הגשת התובענה, לא היו נפסקות הוצאות כלשהן.

הסכומים המפורטים מעלה ישולמו על ידי הנתבעים בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידם , שאם לא כן יתווספו אליהם הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' אלול תשע"ט, 03 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.