הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 41722-11-13

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעים

1.נ.ש. ז"ל
2.צ.ש.
ע"י ב"כ עוה"ד תומר לינר

נגד

נתבעת

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד שושנה גלס

פסק דין

ביום 19/10/09 מצאה נ.ש. ז"ל (להלן: המנוחה) את מותה בנסיבות טרגיות לאחר שהתאבדה בקפיצה מביתה בקומה הרביעית. האם העובדה שהמנוחה לא נמצאה באשפוז במועד בו שמה קץ לחייה – ובפרט בשעה ששלושה ימים לפני התאבדותה פנתה המנוחה לבדיקה בבית החולים שבאחריות הנתבעת (להלן: בית החולים או הנתבעת בהתאמה) על רקע תלונה להתדרדרות במצבה הנפשי – מהווה בנסיבות בעניין התנהלות שיש בה להקים אחריות בנזיקין על בית החולים?

זוהי השאלה העיקרית העומדת להכרעה בפניי במסגרת פסק דין זה.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

המנוחה, ילידת 1947 19.3 הייתה בזמנים הרלוונטיים לתביעה רעייתו של התובע 2 (להלן: התובע או הבעל בהתאמה) שהינו יורשה היחיד ואשר הגיש תביעה זו בשמו ובשם התובע 1 – עיזבונה של המנוחה.

אין מחלוקת כי עובר למותה, סבלה המנוחה ממספר לא מבוטל של מחלות רקע וביניהן: סכרת, יתר לחץ דם, יתר שומני דם, מחלה ריאתית חסימתית כרונית, פרפור פרוזדורים כרוני ועוד, אשר הביאו, בין היתר, לאשפוזה במהלך השנים (כולל שני אשפוזים במהלך שנת 2008).

במהלך שנת 2009 נזקקה המנוחה לראשונה לביקורים וטיפולים שונים וביניהם תקופת אשפוז בת מספר שבועות במחלקה פסיכיאטרית של בית החולים, וזאת על רקע התדרדרות במצבה הנפשי;

ראשיתה של אותה התדרדרות (על פי התיעוד הרפואי) הינו עוד בתחילתה של אותה שנה כאשר ביום 4/1/09, ניתנה לה על ידי רופא המשפחה הפנייה דחופה למיון פסיכיאטרי לשם אשפוז עקב מחשבות אובדניות. בסיכום הביקור בקופת החולים צוין, בין היתר, כי עמדה לפעמים ליד חלון ביתה באיום אובדני.

ביום 18/4/09 פנתה המנוחה אל המיון של בית החולים כאשר מסיכום הביקור של עולה כי נעלמה ערב קודם מביתה ונמצאה על ידי המשטרה. לאחר בדיקה נוירולוגית שנערכה לה לא נמצא כל ממצא, ולאחר בדיקה פסיכיאטרית שנערכה לה שוחררה המנוחה עם המלצה להמשך בירור בקהילה.

ביום 12/7/09 התקבלה המנוחה למיון בית החולים, לאחר שביקרה בסמוך לפני כן אצל רופא המשפחה אשר הפנה אותה אל בית החולים. לאחר אבחנתה של המנוחה במצב פסיכוטי עם מחשבות אובדניים והיותה בלתי צפויה הומלץ על אשפוזה, כאשר בהמשך האשפוז חתמה המנוחה על טופס הסכמה לאשפוזה מרצון וקבלת טיפול לפי סעיף 4(א) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק הטיפול בחולי נפש).

במסגרת אשפוזה האמור, עמדה המנוחה ביום 22/7/09 בפני וועדה פסיכיאטרית של משרד הבריאות אשר דנה בעניין הארכת אשפוזה, כאשר הבעל ציין בפני אותה וועדה כי הבחין בה פעמיים בסמוך לחלון כאילו היא מנסה להתאבד.

המנוחה שוחררה לביתה מאשפוז זה ביום 19/8/09. בסיכום האשפוז צוין, בין היתר, כי המנוחה אינה פסיכוטית וכן שוללת אובדנות או מסוכנות. ההמלצות שנכללו במסגרת השחרור היו המשך טיפול תרופתי ומעקב אצל רופא המשפחה; ביקורת בבית החולים ביום 8/9/09; בירור נוירו קוגניטיבי/פסיכוגריאטרי (כשנקבע תור לחודש 11/2009) והשגחה צמודה סביב השעון בשל רושם להתחלה של ירידה קוגנטיבית .

ביום 8/9/09 נבדקה המנוחה פעם נוספת בבית החולים במסגרת בדיקת המעקב שנקבעה לה כאמור כחלק מהמלצות השחרור מאשפוזה. בסיכום הביקור צוין בין היתר, כי בולטת אצל המנוחה ירידה קוגניטיבית כאשר בבדיקה היא לא נמצאה פסיכוטית. כן, צוין כי מצב רוחה של המנוחה מאוזן והיא שללה בתוקף אובדנות. במסגרת ההמלצות צוין "ליווי צמוד 24 שעות", כשתועד כי הוסבר לבעל על מצבה ועל הצורך בהשגחה הצמודה. כן, הומלץ על בירור גופני מקיף וכן הפנייה לפסיכו גריאטר או נוירולוג קוגניטיבי לבירור אבחנה מבדלת של דמנציה.

ביום 16/10/09 פנתה המנוחה פעם נוספת למיון בית החולים כשבסיבת ההפניה צוין כי הגעתה הייתה על רקע החמרה ב מצבה הנפשי. בסיום אותו ביקור, שוחררה המנוחה לביתה.

ביום 19/10/09, כשלושה ימים לאחר ביקורה האחרון של המנוחה במיון בית החולים, שמה כאמור המנוחה קץ לחייה לאחר שהשליכה עצמה מביתה בקומה ברביעית. אין מחלוקת כי בעת התאבדותה, בעלה של המנוחה לא נמצא בבית ובאותה עת שהתה עימה מטפלת שנשכרה על ידי הבעל על מנת להשגיח עליה בהתאם להמלצות.

לטענתם של התובעים, לאחר יציאתה של המנוחה לגמלאות בחודש 5/2009 היא התקשתה מאוד בהתמודדות עם המציאות החדשה, מה שהביא אותה להתדרדרות במצב הנפשי ובעקבות זאת למספר ניסיונות לשים קץ לחייה תוך שהביעה רצון עז למות. לאחר שחרורה מאשפוזה האחרון ובעקבות ההמלצה שניתנה, העסיק התובע מטפלת על מנת שתשהה עם המנוחה.

על אף פניית המנוחה למיון בית החולים ביום 16/10/09 בעקבות ההתדרדרות במצבה, הוחלט לשחררה למרות בקשתו של התובע להותיר את המנוחה בבית החולים לצורך השגחה. בנסיבות אלה, נטען שבית החולים התרשל בטיפול במנוחה, שעה שבחר לשחררה לאחר ביקורה האחרון חלף הצורך לאשפזה, לנוכח עברה הפסיכיאטרי וקיומם של גורמי סיכון רבים שהעידו של מצוקה נפשית קשה. כן, נטען כי לוּ רופאי בית החולים היו מטפלים במנוחה כראוי ומשגיחים עליה עד לאיזון במצבה, מותה היה נמנע.

הנתבעת טענה מאידך כי לא נפלה כל רשלנות בטיפול במנוחה לאורך כל הדרך; הטיפול שניתן לה היה הנכון והמתאים בהתאם למצבה הרפואי שעמד בפני הצוות הרפואי המטפל, ובפרט בביקורה של המנוחה בסמוך להתאבדותה. התאבדותה של המנוחה בנסיבות העניין היתה בלתי צפויה ובלתי נמנע ת, כאשר גם אמצעי המגן האבסולוטי לכאורה, האשפוז הפסיכיאטרי לא היה יכול למנוע מעשה אובדני ובנסיבות המקרה לא היה מקום לאשפז את המנוחה. כן, נטען כי בכל הפעמים בהם ביקרה המנוחה בבית החולים ושוחררה לביתה, ולרבות בביקורה ביום 16/10/09, לא הייתה אינדיקציה כדי לאשפז אותה ולא ניתן היה לאשפזה בכפייה בהעדר קריטריונים.

בנוסף, נטען כי משעה שהמנוחה שמה קץ לחייה בביתה ובעת שבעלה והמטפלת שנשכרה על ידו, היו אמורים להשגיח עליה באופן צמוד וכפי שהורה להם הצוות הרפואי של בית החולים, הרי שבתוצאה הטרגית שארעה בסופו של יום, יש כדי ללמד שלמרבה הצער, הבעל כשל בהשגחה זו ויש להשית עליו אשם תורם מכריע למותה של המנוחה. כן, נטען כי בנסיבות אלה, אף מתנתק הקשר הסיבתי בין האירוע נשוא התביעה לנתבעת.

כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת של מומחים מטעמו – הן בתחום הפסיכיאטרי והן בתחום הנוירולוגי – כשעל עיקריהם אעמוד במסגרת הפרק הבא. שמיעת ההוכחות בתיק התקיימה על פני מספר ישיבות במסגרתן העידו מטעם התובעים, בעלה של המנוחה, בנה וכן שני המומחים מטעמם – ד"ר יעקב גורביץ וד"ר יעקב וידנפלד. מטעם הנתבעת העידו שניים מרופאי בית החולים בתקופה הרלוונטית; ד"ר אליזבטה יובן וצלר (להלן: ד"ר יובן) אשר שימשה כרופאה במחלקה הפסיכיאטרית בה אושפזה המנוחה בבית החולים במהלך חודשים 7-8/2009 ואשר פגשה את המנוחה בביקורת אליה הגיעה ביום 8/9/09. כן, העיד ד"ר מיכאל פולאק (להלן: ד"ר פולאק), אשר בדק את המנוחה בביקורה האחרון בבית החולים לפני מותה במסגרת תורנותו כפסיכיאטר. כן, העידו מטעם הנתבעת שני המומחים מטעמה פרופ' אבנר אליצור ופרופ' עמוס קורצ'ין. עדה נוספת שהעידה הייתה גב' טל זיקנו-נץ אשר משמשת כמנהלת משאבי אנוש בחברה בה עבדה המנוחה עובר לפרישתה לגמלאות במהלך שנת 2009. בישיבה שהתקיימה ביום 8/11/17 סיכמו הצדדים את טענותיהם בפניי בעל-פה.

חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים:

לצורך תמיכה בטענותיהם, כל אחד מהצדדים צירף כאמור חוות דעת של מומחים מטעמו בשני תחומים – בתחום הפסיכיאטרי ובתחום הנוירולוגי, שכללו גם חוות דעת משלימות. להלן אעמוד על עיקרי חוות הדעת שהונחו בפניי.

לכתב התביעה המקורי, צירפו התובעים את חוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר יעקב גורביץ שנערכה מיום 30/9/13. בחוות הדעת צוין, בין היתר, כי המנוחה הייתה בעלת נטיות אובדניות ברורות וסבלה מהפרעה פסיכוטית דיכאונית וירידה קוגניטיבית. כן, נטען כי לאור עברה הפסיכיאטרי ובשל ההידרדרות במצבה אשר הביאה אותה לפנות אל מיון בית החולים ביום 16/10/09, היה על הצוות הרפואי לאשפזה כבר באותו יום. חוסר האבחון והחריגה מהפרקטיקה הרפואית המקובלת הביאו לידי כך שהמנוחה התאבדה כשלושה ימים לאחר מכן. בתוך כך, נטען בחוות הדעת כי מחדליו של בית החולים באו לידי ביטוי באי ביצועה של הערכת סיכון לסיבת האובדנות כאשר באם הייתה נעשית יש להניח ברמה גבוהה של סבירות שהמנוחה לא הייתה מתאבדת, כשהטיפול המתאים והמקובל במקרה זה, היה המשך אשפוזה וכן עירוב גורמי רפואה נוספים.

כן, נטען בחוות הדעת שהיה נכון לתת למנוחה טיפול פסיכותרפי קצר מועד לפי עקרונות ההתערבות במשבר שמטרתו: עידוד לחשיבה סתגלנית לעומת חשיבה קטסטרופלית, לימוד טכניקות הרפיה והפגת מתח; גיוס מלא של כלל המשאבים העומדים לרשות המנוחה לצורך התמודדותו במשבר; דיאלוג פתוח על אובדנות; מחשבות אובדניות וכיצד לנהוג כאשר אלה מופיעות; מעורבות סוציאלית בביתה של המנוחה להורדת מתחים וגילויי הסלמה ואינטנסיביות גבוהה של מפגש עם אנשי מקצוע. לטענת ד"ר גורביץ, בפעולות חיוניות אלה שלא בוצעו, היה כדי למנוע החמרה במצבו של מטופל אובדני ועל מנת למנוע הישנות של מקרי התאבדות בעתיד. כן, טען ד"ר גורביץ כי ההיבט הרפואי היחידי שלו ניתן מענה, היה בירור מצבה הקוגניטיבי של המנוחה אשר היה בנסיבות העניין משני לעומת המצב הפסיכוטי.

לשיטתו של ד"ר גורביץ, הייתה מצד בית החולים אף חריגה מהוראות חוק הטיפול בחולי נפש, מקום בו בית החולים לא נענה לבקשת בעלה של המנוחה שלא לשחררה, כשבנסיבות אלה היה צורך באישור של הפסיכיאטר המחוזי. כן, נטען כי לכל הפחות היה על בית החולים להשאיר את המנוחה להשגחה למשך 24 שעות, כפי שהומלץ על ידי הפסיכיאטר שבדק אותה, כשיש להניח כי בזמן זה ניתן היה לאבחן את מצבה של המנוחה ביתר יסודיות וייתכן שלאחר אבחון שכזה, הייתה המנוחה נותרת באשפוז למשך זמן ארוך יותר או לכל הפחות, עד לחלוף הסכנה האקוטית להתאבדות ואיזונה של המנוחה מבחינת תרופתית.

הנתבעת הגישה מטעמה חוות דעת בתחום הפסיכיאטרי שנערכה על ידי פרופ' אבנר אליצור ביום 25/2/14. פרופ' אליצור סקר בחוות דעתו את עיקרי הביקורים והטיפולים שניתנו למנוחה בתחום הנפשי בקופת החולים ובבית החולים. את פרק הדיון בחוות דעתו ביסס פרופ' אליצור על הקריטריונים אשר נקבעו ב-'נייר העמדה הפסיכיאטרית לגורמים המומלצים להערכה ולטיפול בגורמי סיכון עם דחפי אבדנות'.

כך, בהתייחס למידת ההיכרות של רופאי קופת החולים ובית החולים עם מחלותיה הגופניים של המנוחה, ציין פרופ' אליצור כי רופאי בית החולים הכירו היטב את מצבה הגופני של המנוחה כשמחלות אלה היוו רמת סיכון גבוהה להתפתחות תהליך דמנטי וסקולרי. בעניין זה הפנה פרופ' אליצור אל תחילת ההתפתחות של התהליך הדמנטי כפי שבאו לידי ביטוי בבדיקות הקליניות בהופעת סימפטומים אופייניים להתפתחות דמנציה כמו הפרעות בחשיבה, קונפבולציות ובלבול קשה, שוטטות, איבוד מרחבי, תוצאות אבחון קוגניטיבי (MMSE-20) ובדיקות הדמייה (M.R.I) עם עדות לאטרופיה מוחית. כן, ציין פרופ' אליצור כי התפתחות של דמנציה באה לידי ביטוי גם בסימפטומים פסיכיאטרים – התנהגות מלווה באי שקט, הפרעות חשיבה עם מחשבות שווא, חוסר מודעות למצבה, תנועות אפקטיביות בולטות ומהירות בין מצבי רוח מניפורמיים למצבי דיכאון קשה עד לכדי סטופור קטטוני ובהתנהגות אימפולסיבית מלווה בניסיונות התאבדות. כן, ציין פרופ' אליצור כי לצד הגורמים הביאולוגיים תוארו גם כמה גורמים סטרסוגניים אצל המנוחה שהשפיעו על מצבה הנפשי, ובכלל זה מערכת היחסים בינה לבין בעלה ויציאתה של האחרונה לפנסיה.

בהמשך חוות הדעת, התייחס פרופ' אליצור למידת הערכת הרישום וההתייחסות הקלינית ההולמת לביטויי האובדנות בחשיבה, בכוונה, בתוכניות ובביצוע ניסיונות אובדניים בפועל ושיתוף הבעל במצבה הקליני והתוויית הטיפול בה. במסגרת פרק זה סקר פרופ' אליצור את תקופת האשפוז של המנוחה בבית החולים, לרבות הבדיקות השונות שבוצעו לה שם והאבחנות בעקבותיהן, תוך שהודגש כי במסגרת ההמלצות שניתנו לתובע בסיום אותו אשפוז, כמו גם בביקור הנוסף של המנוחה בבית החולים ביום 8/9/09, נכללו דרישה להשגחה תמידית על המנוחה. בהתייחס לביקור האחרון של המנוחה בבית החולים ביום 16/10/09 (שלושה ימים כאמור לפני התאבדותה), הודגש כי באותו ביקור שללו המנוחה והבעל אובדנות וכן כי נעשה מאמץ לקידום התור לבדיקה קוגניטיבית ולבדיקה של פסיכו גריאטר. פרופ' אליצור הפנה לכך שגם בביקור זה הייתה המלצה של השגחה של 24 שעות על המנוחה.

מסקנתו של פרופ' אליצור הייתה כי מהלך ההתערבויות הטיפוליות בבית החולים ובמעקב בקופת החולים היה מאורגן מאוד ומתואם. על פי התיעוד עליו עמד פרופ' אליצור, אורגן רצף מסודר להמשך טיפול פסיכו גריאטרי כמתבקש ממצבה הקליני של המנוחה. כן, עמד פרופ' אליצור על כך שמשפחתה של המנוחה קיבלה את כל ההנחיות לטיפול הרפואי ולמועדי ההמשך לטיפול בה כפי שנקבעו, כשהבעל הונחה לשמירה צמודה של 24 שעות וניתן היה להבין שהצוות התרשם שהמשפחה מבינה את ההוראה וכי היא מסוגלת להקפיד על קיומה. באשר לשיקולים לאשפוז המנוחה או לאשפוזה הכפוי בביקורת שנערכה לה ביום 8/9/09 ובביקורה מיום 16/10/09, ציין פרופ' אליצור כי לא ניתן היה לאשפז את המנוחה בניגוד לרצונה שעה שבבדיקה הפסיכיאטרית משתכנע הבודק שהחולה הייתה בשיפוט מלא, אינה פסיכוטית ושוללת סיכון להתאבדות. כן, צוין כי בעלה של המנוחה היה נוכח בבדיקות האלה ולא מסר מידע סותר לכך.

הנתבעת הגישה חוות דעת נוספת מטעמה לעניין מחלת הדמנציה ממנה סבלה המנוחה והשפעת הנטענת של המחלה ושאר מחלותיה הגופניות של המנוחה על תוחלת חייה. בחוות הדעת שנערכה על ידי פרופ' קורצ'ין ביום 30/11/15, צוין, בין היתר, כי המנוחה סבלה ממחלה חריפה שהתבטאה בירידה קוגניטיבית קשה ולוותה בביטויים פסיכוטיים ומצבי רוח לא תואמים אשר התדרדרו במהירות בתוך מספר חודשים. לשיטת פרופ' קורצ'ין, מצב זה לא תואם מחלת נפש כגון סכיזופרניה, לא בגיל ההופעה ולא באינטנסיביות ובירידה הקוגניטיבית שליוותה אותם. כן, ציין פרופ' קורצ'ין כי הפסיכיאטרים שעקבו אחר המנוחה בביקוריה, חשדו שוב ושוב ברקע אורגני והפנו אותה לבדיקות רלוונטיות אשר לא גילו הפרעות ספציפיות. המצבים הנפשיים הקשים היו אף ביטוי לניוון המוחי שהתגלה בבדיקת ה-M.R.I שנערכה למנוחה, כאשר הטיפול שניתן לה היה טיפול סימפטומטי שהתייחס למצב אי השקט ומחשבות השווא, אך לא היה יכול לשנות את מהלך מחלתה.

פרופ' קורצ'ין עמד בנוסף על כך שחולי דמנציה במצב מתקדם כפי שהייתה המנוחה, זקוקים להשגחה סביב השעון ולפיכך הייתה נכונה ההמלצה שניתנה למשפחתה בעניין זה על ידי הרופאים המטפלים. כן, ציין פרופ' קורצ'ין כי התאבדות בקרב חולי דמנציה נדירה מאוד ואינה מוכרת לו בחולים ללא תובנה למצבם כפי שהייתה המנוחה. באשר לתוחלת החיים, ציין המומחה כי היא עומדת על פרק זמן של 10 שנים, אולם במקרה של המנוחה, מאחר ומחלתה הייתה "סוערת" במיוחד, תוחלת חייה הייתה קצרה ביותר כאשר לאור מחלות הרקע שלה תוחלת חייה הוערכה על ידו בנסיבות, בפרק זמן של כחמש שנים.

ביום 17/1/16 הגישו התובעים בקשה לתיקון כתב תביעתם על רקע הגשת חוות הדעת של פרופ' קורצ'ין ורצונם להגיש חוות נגדית בנדון. בהמשך להחלטתי מיום 4/2/16 בה נעתרתי לבקשת התיקון, הוגש כתב תביעה מתוקן אליו צורפה חוות הדעת שנערכה על ידי הנו ירולוג, ד"ר יעקב וידנפלד שנערכה ביום 6/1/16.

לשיטת ד"ר וידנפלד, כל מי שיתוודע לתיאור מצבה של המנוחה, תסמיניה וממצאיה, ייווכח שהמנוחה נמצאה בתקופה חריפה של מחלה פסיכוטית, עם סיכון ניכר לחייה ועם צורך לאשפוז כפוי, כשרובו במחלקה פסיכיאטרית סגורה. מבחינת ההיבט הנאורולוגי, עמד ד"ר וידנפלד על כך שבמשך כל תקופת המחלה החריפה (חודשים 1-10/2009), לא נמצא אף ממצא אובייקטיבי המוכיח מצב שטיוני (דמנטי) אצל המנוחה. כך, בין היתר, אין ממצא של ירידה בזיכרון; אופן התפתחות מחלתה של המנוחה לא היה הדרגתי ואיטי (כפי שמחלת השיטיון מתפתחת) אלא התפתחות חריפה ומידית; הממצאים של בדיקת ה-C.T ראש וה- M.R.I שנערכו למנוחה, אינם מספיקים על מנת לקבוע שהמנוחה סבלה משיטיון ועוד. בנוסף, ציין ד"ר וידנפלד כי הינו מסכים דווקא עם פרופ' קורצ'ין באשר לכך שתופעת ההתאבדות אצל חולי שיטיון הינה נדירה מאוד, כאשר בנסיבות אלה הסיבה היחידה שבאה בחשבון להתאבדות המנוחה הינה מצבה הנפשי הפסיכוטי הקשה בחצי השנה האחרונה לחייה.

בעקבות חוות הדעת של ד"ר וידנפלד הגישה הנתבעת חוות דעת משלימה שנערכה על ידי ד"ר קורצ'ין (הוגשה לבית המשפט ביום 3/2/16). פרופ' קורצ'ין ביקש להבהיר בחוות דעתו המשלימה כי האבחנה הסבירה ביותר למחלתה של המנוחה הינה דמנציה פרונטו-טמפורלית ווריאנט התנהגותי המתבטאת בכך שההפרעה הנפשית מופיעה בצמוד ובאופן אופייני לפני הירידה הקוגניטיבית. כן, ציין פרופ' קורצ'ין כי קביעת ד"ר וידנפלד לפיה המנוחה סבלה "ממצב פסיכוטי חריף וסוער" הינה בבחינת "התפרצות לדלת פתוחה", כאשר השאלה המכרעת הינה האם מצב פסיכוטי זה הינו ביטוי של מחלת נפש ראשונית או שיש לה רקע של מחלה ניוונית של המוח. פרופ' קורצ'ין הפנה לכך שהפסיכיאטרים אשר טיפלו במנוחה חשדו שוב ושוב ברקע האורגני כאשר בדיקת ה-M.R.I שנערכה לה והדגימה ניוון מוחי וכן בדיקת ה- MMSE שנערכה למנוחה בבית החולים, אכן איששו כי היא סבלה מדמנציה והפירוש של ד"ר וידנפלד לממצאים אלה שגוי. כן, ביקש פרופ' קורצ'ין לעמוד על טענתו של ד"ר וידנפלד באשר הוא שולל קיומה של דמנציה בטענה שלא נמסר על הפרעות זיכרון, כשבעניין זה נטען על ידי פרופ' קורצ'ין כי בדמנציה פרונטו-טמפורלית ממנה סבלה כנראה המנוחה, הפרעות הזיכרון מופיעות רק מאוחר יותר, אם בכלל.

ביום 14/2/16 הגישו התובעים חוות דעת משלימה מאת ד"ר וידנפלד כתגובה לחוות דעתו המשלימה של פרופ' קורצ'ין. ד"ר וידנפלד שלל את האפשרות כי המנוחה סבלה מדמנציה פרונטו-טמפורלית כפי שנטען על ידי פרופ' קורצ'ין, מאחר ולטענתו לא היו אצל המנוחה ממצאים כלשהם היכולים להצביע על כך, וביניהם נטייה לאובדנות שהייתה בבחינת התסמין הבולט והקריטי ביותר אצלה. כן, נטען בחוות הדעת המשלימה של ד"ר וידנפלד כי לא ניתן לייחס משמעות לתוצאות בדיקת ה-MMSE שנערכה למנוחה מקום בו אין לתוצאות אלה ערך בזמן מצב פסיכוטי חריף, כמו גם לתוצאות בדיקת ה- M.R.I שנערכה למנוחה, מקום בו התשובה שניתנה אודות בדיקה זו הינה פשטנית ולקונית כשלא ניתן להגיע בנסיבות אלה למסקנה שהמנוחה סבלה ממחלה ניוונית של המוח. כן, ביקש ד"ר וידנפלד לחדד כי אין כלל הבדל באם המצב המסוכן של המנוחה היה על רקע מחלת נפש או משני לדמנציה; לשיטתו, בשני המקרים היה על הרופאים הפסיכיאטרים של בית החולים לטפל במצב, לשקול את הסיכון שבשחרור המנוחה מבית החולים ומהמרפאה, ולעשות הכל על מנת למנוע את התוצאות החמורות היכולות לנבוע ממצב סיכון זה, ובכך הם כשלו.

דיון והכרעה:

אקדים אחרית לראשית, ואפתח ואציין כי לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול טענות הצדדים לרבות אלה שנטענו בסיכומיהם, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה להידחות, הכל כפי שיפורט בהרחבה להלן.

ג.1. שאלת האחריות:

על-מנת לבסס חבות בעוולת הרשלנות – העוולה העיקרית עליה מבססים התובעים את תביעתם – יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת חובת הזהירות (התרשלות), נזק וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין ההתרשלות לבין הנזק.

בחינת עוולת הרשלנות באשר לסבירות התנהלותו של רופא אל מול מטופל, הותוותה במסגרת הפסיקה הענפה של בית המשפט העליון. כך, נקבע, בין היתר, כי על כל רופא, מוטלת חובת זהירות מושגית, כלפי מטופליו. באשר לקביעת חובת הזהירות הקונקרטית הוטעם כי הכללים בדבר קביעת חובת זהירות זו מתפתחים ממקרה למקרה, כשההתרשלות המבוססת על עיקרון הסבירות, נבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי, כשהובהר, כי לא בכל מחלה יש אשם ולא כל טעות מהווה רשלנות. כן, נקבע כי יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות (ר' ע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו [פורסם במאגרים] (28/11/07)).

בנוסף, נקבע כי הרופא נדרש לנקוט באותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, לגילוי הבעיה ולריפויה, כשהודגש כי האחריות היא למאמץ ונקיטה באמצעים סבירים ולא לתוצאה. הפסיקה שבה והדגישה כי המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה אלא מבחן של סבירות ההתנהגות, בעת התרחשותה, על פי הידע העובדתי והרפואי שעמד לרשות הרופא, באותה עת. כן נקבע כי כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת, לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו (ר' ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מה (2) 142).

מן הכלל אל הפרט;

באם לתחום את חלון הזמנים הצריך בענייננו, הרי שראשית הבחינה הרלוונטית למחדלים הנטענים מצד רופאי הנתבעת בטיפול במנוחה, הינו ממועד אשפוזה של המנוחה מיום 12/7/09; עבור בהחלטה לשחררה ביום 19/8/09; עבור במועד ביקורה של המנוחה בבית החולים ביום 8/9/09 (מועד ביקורת שנקבע במסגרת ההמלצות בסיכום האשפוז) כשסופה של אותה בחינה הינו במועד ביקורה האחרון של המנוחה במיון בית החולים ביום 16/10/09 והחלטת הרופא שבדק אותה על שחרורה לביתה. ודוק, גם אם יוכח כי אי אלו מהחלטות הרופאים או האבחנות שנעשו על ידם, הינם בבחינת הפרת חובת הזהירות, לא יהיה די בכך, שכן יש להידרש לבחינה האם קיים קשר סיבתי בין מחדל זה לבין התוצאה העגומה של מות המנוחה והנזקים הנטענים שנגרמו בעקבות כך לתובעים.

נקודת הפתיחה בענייננו מתחילה כאמור ביום 12/7/09, עת הגיעה המנוחה באותו מועד למיון בית החולים. כעולה מסיכום האשפוז אשר עליו חתומה ד"ר יובן, אשפוזה זה אשר נמשך כאמור כחודש ושבוע (עד ליום 19/8/09), היווה למעשה את האשפוז הראשון של המנוחה על רקע פסיכיאטרי וזאת בשל ניסיון אובדני ורושם למצב פסיכוטי. כן, צוין כי עם הגיעה למחלקה סבלה המנוחה, בין היתר, מהפרעות קשות במהלך החשיבה עם ריפיון אסוציאטיבי, כאשר בבדיקה הראשונית התקבל הרושם שמדובר במצב מאני-פסיכוטי. על רקע שינויים אפקטיביים מהירים ואטיפים עם מצב קטטוני לפרקים, ועל רקע התרשמות לקיומה של הפרעה קוגניטיבית מסוימת, נבדקה המנוחה על ידי נוירולוג ובתוך כך עברה מספר בדיקות וביניהם M.R.I. כן, צוין כי מבחינה פסיכיאטרית היה רושם למצב פסיכוטי שהתבטא במחשבות רדיפה כלפי משפחתה, המלווים בשינויים אפקטיביים קיצונים בתחילת אשפוזה, כשבהמשך תקופת האשפוז, בלטה בעיקר הסתמנות דיכאונית. בעקבות זאת, צוין כי החל טיפול תרופתי בסרוקוול אשר הביא לשיפור במצבה הפסיכיאטרי, כשבהמשך, לאור היעדר מסוכנות ולאור בקשת המנוחה ומשפחתה היא הועברה לחלק הפתוח של המחלקה. עוד עולה מרשומה זו כי המנוחה הוחזרה ליחידה הסגורה של המחלקה בשל מצבה "הבילבולי" אשר בא לידי ביטוי, בין היתר, בהיעדרות בת מספר שעות מהמחלקה במהלכה נצפתה על ידי עובר אורח מחטטת באשפה.

כן, עולה מהמשך אותה רשומה רפואית כי ביום שחרורה מהמחלקה, צוין שלאחר בדיקתה, היא נמצאה שאינה פסיכוטית, חסרת תובנה למגבלותיה הקוגניטיביות, כשהיא " שוללת אובדנות או מסוכנות". כן, צוין כי "אין אינדיקציה להוראת אשפוז" והמנוחה "מבקשת להשתחרר". ההמלצות בשחרור מאשפוז זה כללו: המשך טיפול תרופתי (ובכלל זה סרוקוול); ביקורת במחלקה ביום 8/9/09; המשך מעקב רופא משפחה; בירור נוירוקוגניטיבי/פסיכוגריאטרי – כשצוין לצד זאת כי נקבע תור למרפאת בית החולים בחודש נובמבר. כן, הומלץ על "השגחה סביב לשעון" על רקע הרושם להתחלה של ירידה קוגניטיבית.

בעדותה התייחסה ד"ר יובן (ששימשה כרופאה האחראית על הטיפול במנוחה) למהלך אשפוז זה, וציינה, בין היתר, כי על אף שהסתיים מצבה הפסיכוטי של המנוחה וכבר לא הייתה למעשה הפרעה פסיכיאטרית שניתנת לטיפול, עדיין הייתה ירידה קוגניטיבית שחיזקה את החשד שהמנוחה סובלת מהתחלה של תהליך דמנטי. על רק זאת, הסבירה ד"ר יובן את קביעת המשך הבירור במרפאה הפסיכו גריאטרית בבית החולים המתמחה בהפרעות של דמנציה (ר' ע' 32 שו' 1-27 לפרו'). באשר לטיפול ההמשך התרופתי הבהירה ד"ר יובן כי התרופה שניתנה הינה תרופה אנטי פסיכוטית שנועדה גם לייצוב מצב הרוח (ר' ע' 32 שו' 31-32 לפרו'). באשר להמלצה שניתנה אודות ההשגחה על המנוחה "סביב השעון" הבהירה ד"ר יובן כי הסיבה שהיא נכללה היה על רקע החשש שהמנוחה תלך לאיבוד (ר' ע' 33 שו' 1 0-17; ע' 39 שו' 29-31 לפרו').

ד"ר יובן הבהירה בנוסף בעדותה כי בעת השחרור המנוחה לא הייתה פסיכוטית ושללה אובדנות, כאשר בנסיבות אלה אין לה למעשה כל אינדיקציה להמשך אשפוזה ובפרט בשעה שהמנוחה ביקשה להשתחרר (ר' ע' 33 שו' 19-20; 28-29 לפרו'). בהמשך הבהירה ד"ר יובן כי גם אם נסיבות אשפוז של מטופל הינן על רקע אובדנות, מטופלים אלה "לא נשארים עד אינסוף באשפוז" כאשר במקרה דנן שחרורה של המנוחה היה על בסיס הבדיקה הקלינית שנערכה לה שהינו האמצעי לעמוד על טיב מצבו של מאושפז (ר' ע' 34 שו' 15-19 לפרו').

בחקירתה הנגדית שבה והבהירה ד"ר יובן כי לא נקבע מעולם כאבחנה סופית שהמנוחה הינה חולה דמנטית ומטעמי זהירות לא נאמר למנוחה או לבעלה כי המדובר באבחנה חד משמעית, כי אם רק קיומו של חשד שהמנוחה לוקה בתהליך דמנטי נוכח האינדיקציות הרלוונטיות שהתקבלו מתגובותיה במהלך האשפוז (ר' ע' 38 שו' 12-16; שו' 24-26 לפרו'). ד"ר יובן לא שללה בחקירתה הנגדית כי אדם שלוקה בדיכאון עשוי להיראות כמי שסובל מדמנציה, אולם מבחינה קלינית הבהירה כי ישנם מאפיינים שונים, וביניהם תגובתו למשל בהתמודדות עם בעיות זיכרון (ר' ע' 39 שו' 12-17 לפרו'). באשר לשאלה הישירה האם המנוחה סבלה מדיכאון, הסבירה ד"ר יובן כי האבחנה לא הייתה ברורה ועלתה "תמונה מעורבת" (ר' ע' 40 שו' 10-14 לפרו').

הביקורת במחלקה הפסיכיאטרית שנערכה למנוחה ביום 8/9/09 (ביקורת שנכללה כאמור בין ההמלצות בשחרור מאשפוז) נערכה אף היא על ידי ד"ר יובן. מהרשומה הרפואית עולה כי המנוחה שוב 'הלכה לאיבוד ושוטטה משך יומיים', וכן כי היא "שוללת אובדנות", ללא תוקפנות כשבולטת "ירידה קוגניטיבית עם קונפבולציות". כן, צוין כי "כעת בבדיקה לא פסיכוטית". בהמשכה של אותה רשומה צוין כי המנוחה הורידה על דעת עצמה את הטיפול התרופתי בסרקוול ושוב צוין כי "שוללת בתוקף אובדנות". במסגרת ההמלצות של אותו ביקור, צוין כי "הוסבר לבעל על מצבה ועל הצורך בהשגחה צמודה" וכן נכללה ברשומה האמורה תזכורת על כך שהמנוחה הופנתה לפסיכו גריאטרי או נאורולוג לבירור אבחנה מבדלת של דמנציה.

הביקור האחרון של המנוחה בבית החולים עובר למותה, היה כאמור ביום 16/10/09 כאשר מהרשומה הרפואית מאותו מועד שנערכה על ד"ר פולאק צוינו הבאים: לצד "סיבת ההפניה" צוין כי המנוחה הגיע למיון עקב החמרה במצבה הנפשי כשהיא מעוניינת בבדיקת פסיכיאטר. לצד "תלונות החולה/תולדות המחלה" הוזכר אשפוזה של המנוחה על רקע פסיכיאטרי בחודשים 7-8/2009, כשמאז בלבול וחוסר זיכרון; אי שקט כשהמנוחה כל הזמן בתנועה. בהמשך צוין כי "המשפחה-הבעל והיא עצמה אינם שוקלים ואינה חושבת על אובדנות", וקיימות "תנודות במצב רוח" ו-"כעסים בלתי נשלטים" וכן כי "אין שמיעת קולות ומכחישה מחשבות שווא". עוד הוזכר ברשומה האמורה שהמנוחה הייתה בביקורת במחלקה בה אושפזה וכן קידומו של התור שנקבע לפסיכו גריאטריה בחודש 11/2009.

בעדותו בבית המשפט עמד ד"ר פולאק על תוכן הרשומה הרפואית אותה ערך בעקבות הביקור האמור מיום 16/10/09, והבהיר כי הן הבעל והן המנוחה בעצמה שללו והכחישו מחשבות או כוונות אודות אובדנות ודברים אלה זכו לתיעוד כפול באותה רשומה (ר' ע' 47 שו' 22-25 לפרו'). באשר לתנועות ולמשפטים החוזרים שאפיינו את המנוחה בעת הביקור, ציין ד"ר פולאק כי זוהי תופעה המעידה על ירידה קוגניטיבית כשעל רקע זה נקבע למנוחה תור כאמור למרפאה הפסיכו גריאטרית של בית החולים במהלך חודש 11/2009 (ר' ע' 48 שו' 1-2 לפרו'). בהקשר זה העיד ד"ר פולאק כי למיטב זכרונו הוא אף פנה למזכירות, יומיים לאחר הביקור, בניסיון להקדים את התור האמור, על מנת להקדים טיפול תרופתי שיש בו להאט את תהליך הירידה הקוגניטיבית (ר' ע' 48 שו' 15-22 לפרו').

בחקירתו הנגדית הבהיר ד"ר פולאק כי התיק הרפואי הממוחשב של המנוחה עמד לנגד עיניו בעת הביקור כאשר לא היה צורך בהפעלת הנוהל הרלוונטי של חולה אובדני מאחר שעוד מלכתחילה, המנוחה לא הייתה מסווגת כחולה כזאת (ר' ע' 50 שו' 31-32; ע' 51 שו' 1-2 לפרו'). כן, הבהיר ד"ר פולאק כי המידע שניתן לו באותו ביקור היה, נמסר גם מפיו של בעלה של המנוחה אשר נכח עימה בעת הביקור (ר' ע' 51 שו' 29-30 לפרו'). גם ד"ר פולאק בדומה לד"ר יובן, ציין בעדותו כי הרושם היה שהמנוחה לוקה בירידה קוגניטיבית שמצויה בשלב התחלתי (ר' ע' 53 שו' 25 לפרו'), כאשר בכל מקרה מהות הבדיקה במיון הינה לצורך ההחלטה באם לאשפז כאשר לצורך האבחון של מצבה המדויק נקבע לה כאמור תור למרפאה הפסיכו גריאטרית (ר' ע' 55 שו' 1-2 לפרו').

לאחר בחינת השתלשלות האירועים ותיאור מצבה של המנוחה על פי הרשומות הרפואיות הרלוונטיים לשלושת המועדים שנסקרו לעיל– הגעתי לכלל מסקנה כי נעשתה בחינה ראויה של מצבה של המנוחה מצד ד"ר יובן וד"ר פולאק, כאשר בהעדר אינדיקציה ברורה לקיומו של סיכון הצפוי מהמנוחה כלפי עצמה או כלפי אחרים – ההחלטה לשחררה מתקופת האשפוז ביום 19/8/09 חלף המשך אשפוזה ו/או לאחר הביקורת ביום 8/9/09 וכן לאחר ביקורה הנוסף במיון בית החולים ביום 16/10/09 – לא הייתה בגדר החלטה החורגת מאמת המידה המצופה מרופא זהיר.

הממצא העיקרי עליו נשענו ד"ר יובן וד"ר פולאק במהלך בדיקותיהם את המנוחה (לרבות אלה מיום 8/9/09 ומיום 16/10/09) היה העדר מסוכנות הנשקפת מהמנוחה נכון למועד בו פגשו ובדקו אותה. התרשמותם של שני הרופאים ממנה הייתה באופן בלתי אמצעי כאשר לצורך כך הם לא ניזונו רק מהמענה ומהתגובות שניתנו על ידי המנוחה עצמה, כי אם גם על סמך המענה שניתן על ידי הבעל שכאמור כאשר הובהר ברשומות יותר מפעם אחת כי ישנה שלילה של אובדנות. בהקשר זה אבהיר אין כל סיבה שלא לצאת מנקודת הנחה, שאילו המנוחה ולרבות בעלה שנלווה אליה כאמור לביקורים מיום 8/9/09 ו-16/10/09, היו מביאים לידיעת ד"ר יובן או ד"ר פולאק פרטים ונתונים רלוונטיים לעניין מסוכנות שנשקפת, היו הרופאים מציינים זאת בתיעוד הרפואי, ובהעדר כל הוכחה אחרת – יש לראות ברישום הרפואי ככזה המתעד נכונה את מצבה של המנוחה.

הנה כי כן, מקום בו נעדרה אינדיקציה כאמור למסוכנות, הרי שלא ניתן לבקר את ההחלטות של ד"ר יובן וד"ר פולאק לשחרורה של המנוחה באי אלו מהמועדים האמורים, ולבטח שלא להלין על כך שלא פעלו ליזום הוראת אשפוז על פי ההוראות הרלוונטיות בחוק הטיפול בחולי נפש המתווה שני מסלולי אשפוז, כשאקדים ואומר כי תנאיהם לא התקיימו במקרה דנן;

המסלול האחד – על פי סעיף 4 לחוק שעניינו באשפוז מרצון של חולה כשלצורך כך נדרשת חתימתו של החולה על הסכמה לאשפוז מרצון וקבלת טיפול. בענייננו לא נטען וממילא לא הוכח כי בשני הביקורים מיום 8/9/09 ומיום 16/10/09 הייתה נכונות והסכמה מצד המנוחה לאשפוזה, כאשר ראוי להדגיש בהקשר זה את עדותו המפורשת של בעלה של המנוחה, לפיה במועד הביקור האחרון של המנוחה בבית החולים (16/10/09) הוא לא ביקש מד"ר פולאק כי יאשפזה (ר' ע' 72 שו' 18-19 לפרו').

המסלול השני – על פי סעיף 9 לחוק שעניינו אשפוז כפוי אשר עליו יכול להורות רק פסיכיאטר מחוזי לאחר שישתכנע על סמך בדיקה שהובאה בפניו כי מתקיימים באותו אדם שני תנאים מצטברים המנויים בסעיף 6(א) 1 ו-(2) לחוק; אדם חולה שכתוצאה מכך " פגום, במידה ניכרת, כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות" ובנוסף שהוא "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי".

מקום בו מכלל הרשומות הרפואיות אודות מועדי הבדיקות האמורים, עולה כאמור כי לא הייתה קיימת אינדיקציה למסוכנות בדמות קיומה של אובדנות מיידית בקרב המנוחה כלפיה ובכלל, לא ניתן לראות באי מיצוי דרך הפעולה על פי מסלול השני של הוראת החוק האמורה, כהפרה של חובת הזהירות מצד מי מהרופאים. על קיום תנאים אלה אף עמד ד"ר פולאק בחקירתו הנגדית עת תיאר את המצב העובדתי-משפטי לאשורו: "כדי לאשפז אדם בניגוד לרצונו או כדי לעשות משהו שהוא בניגוד לרצון האדם, אני חייב שיתקיימו שני תנאים בו זמנית – האחד, שיהיו מחשבות שווא, והשני – שקיימת מסוכנות מידית. זאת אומרת – לא מסוכנות לא מידית, אלא מסוכנות מידית. הם שניהם צריכים לקרות ביחד. כך שיכול להיות אדם עם מחשבות שווא, אך לא אובדני בבדיקה או בשיחה, וזכותו. ולהיפך. אבל אם אין את שניהם ביחד, אין לי כלי לעשות לה משהו שהוא לא מרצונה החופשי. לכן, אני יודע שאתה שם את הדגש ל-אם היו מחשבות שווא או לא, אבל לפחות לדיון זה פחות חשוב, כי היא לא הייתה אובדנית בבדיקה ובשיחה הזו." (ר' ע' 52 שו' 3-10 לפרו').

ודוק, עניין האובדנות בבדיקתו של ד"ר פולאק נשלל כאמור לא רק מפיה של המנוחה אלא אף מפיו של בעלה אשר אישש בחקירתו הנגדית כי "באותו רגע היא לא הייתה המצב של להתאבד" וכן כי אכן נשאל על כך מפורשות על ידי ד"ר פולאק (ר' ע' 70 שו' 1-4 לפרו').

כסיכום ביניים; מקום בו במועד הביקורים הרלוונטיים לא נשקפה מסוכנות מהמנוחה, אין לומר כי בית החולים נהג ברשלנות בהחלטה שלא לעשות שימוש בסמכות על פי החוק לפנות לפסיכיאטר המחוזי בבקשה למתן הוראה לאשפוז, וזאת מקום בו לא התקיימו מלוא התנאים לביסוס פניה לפסיכיאטר המחוזי על מנת שישקול הפעלת סמכותו מכח הוראת החוק.

לא מצאתי ממש בטענת התובעים בעניין המשמעות שיש לייחס לכך שבביקורה האחרון של המנוחה בבית החולים לא נערכה על ידי ד"ר פולאק בדיקת מסוכנות ובפרט על רקע המשמעות שהיה צריך לייחס להעדר אמינותה של המנוחה והעדר היכולת לסמוך על דבריה, וזאת על רקע התיעוד ממהלך האשפוז אודות חשש לדיסמולציה. גם אם אכן עלה מהתיעוד בתקופת אשפוזה של המנוחה במהלך 7-8/2009 כי אכן התקיים חשש כאמור, אין לומר על בסיס נתון רקע זה, כי הייתה חובה לערוך למנוחה את כל המבחנים הקיימים בכל ביקור עתידי במרפאה או בבית חולים שייערך על רקע פנייתה לאור מצבה הנפשי. שלילת האובדנות מצד ד"ר פולאק במקרה דנן, על בסיס המענה שניתן על ידי המנוחה ואושש כאמור על ידי בעלה, מצויה לטעמי במתחם הסבירות. גם אם הייתי סבורה כי נפלה טעות מצד ד"ר פולאק בעניין זה, ואין זה המצב, הרי שהמדובר בטעות בשיקול דעת, ואולם אין בכך די על מנת להטיל אחריות שכן הפסיקה הבהירה כי את קביעת סבירות המעשה בנזיקין, אין לקבוע על פי מבחן התוצאה, ויש להיזהר מקביעת קיומה של התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול דעתו של הרופא, על מנת שלא ליצור מצב לא רצוי של רפואה מתגוננת.

כן, לא מצאתי ממש בטענת התובעים באשר למחדלו הנטען של ד"ר פולאק אודות אי התייעצותו עם נוירולוג על מנת לשלול את האבחנה כי המנוחה סובלת מדמנציה. מקום בו מהרשומה הרפואית ממועד הביקור האחרון של המנוחה, עולה בבירור כי ד"ר פולאק ידע שהחשד לדמנציה עלה בעבר וכי עניין זה מצוי בתהליכי בירור, לא ניתן לראות בו כמי שהתעלם מנתון, ובפרט מקום בו הוא העיד שפעל לקידום התור למרפאה הפסיכו גריאטרית ועדותו זו הייתה מהימנה בעיני.

בכל הקשור לטענת התובעים בסיכומיהם כי לא היה בסיס לאבחנה מצד רופאי בית החולים אודות קיומה של ירידה קוגניטיבית אצל המנוחה, ובתוך כך לייחס את כלל תגובותיה רק לליקויים הנפשיים – הרי שגם בעניין זה אין בידיי להסכים עם הטענה. ד"ר יובן הבהירה לאורך כל עדותה ורישומיה כי עניין הירידה הקוגניטיבית היה ונותר בגדר חשד בלבד. כעולה מחומר הראיות, חשד זה התבסס לא רק על הדיווחים והממצאים (בעיקר בתקופת האשפוז) אודות ההתנהלות של המנוחה שאפיינו ירידה דמנטית, כי אם גם על ממצא אובייקטיבי בדמות בדיקת ה-M.R.I אשר הדגימה כי קיימת "אטרופיה קלה", כאשר אף לשיטת ד"ר וידנפלד, ממצא כזה יכול להוות אינדיקציה לדמנציה (ר' ע' 15 שו' 15-20 לפרו'). בנסיבות אלה, לא ניתן לראות את חשדם של הרופאים אודות קיומה של ירידה דמנטית כמשולל כל יסוד (מבלי לקבוע מסמרות לעניין טיב וסיווג סוג הדמנציה שכן המשך הבירור בעניין זה נקטע נוכח מותה של המנוחה) וכפועל יוצא מכך לא ניתן לקבוע כי המדובר היה באבחנה (ראשונית) שגויה שהביאה לכדי התעלמות הרופאים ממצבה הנפשי.

בנוסף, אחד מיסודות עוולת הרשלנות הינו הוכחת נזק כאשר גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. בעניין זה נקבע כי יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ולאחריו, במצטבר, קשר סיבתי משפטי, בין הרשלנות לבין הנזק וכן הובהר כי אין נדרשים לבחון קיומו של קשר סיבתי משפטי, שעה שהקשר הסיבתי העובדתי אינו מתקיים. באשר למשמעות הסיבתית-עובדתית נקבע כי במסגרת זו יש לבחון זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: "הסיבה בלעדיה אין" (ר' ע"א 916/05 לעיל).

עיקר הדיון בסוגיית הקשר הסיבתי צריך לסוב בענייננו סביב שאלה עיקרית כפולה; האם אי אשפוזה של המנוחה ו/או אי הדרכתו הנטענת של הבעל (מחדל נוסף שנטען על ידי התובעים) הם שהביאו בהכרח להתאבדותה של המנוחה. סבורתני כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה.

הן במכתב הסיכום של תקופת האשפוז של המנוחה מבית החולים והן ברשומה הרפואית מיום 8/9/09 שנערכו שניהם על ידי ד"ר יובן, הומלץ על השגחה צמודה למנוחה כאשר ברשומה המאוחרת אף הובהר כי המדובר בליווי צמוד של 24 שעות. המלצות אלה אף זכו לאזכור מצד ד"ר פולאק ברשומה אותה ערך כאמור ביום 16/10/09.

בעלה של המנוחה אשר כאמור ליווה אותה במהלך האשפוז ובשני הביקורים האחרונים בבית החולים, לא רק שידע אודות מצבה המורכב של המנוחה אלא שעולה כי הוא אימץ בפועל את ההמלצה אודות ההשגחה הצמודה שיש לקיים על המנוחה. כך, כפי שעלה מעדותו, הוא פנה בעקבות ההמלצה להשגחה לחברת סיעוד באמצעותה שכר את שירותיה של מטפלת לצורך השגחה על רעייתו. כן, עלה מעדותו כי התובע הבהיר את מטרת ההשגחה הנדרשת – הן על רקע שתי ניסיונות התאבדותה הקודמים של המנוחה והן על רקע היעלמויותיה (ר' ע' 71 שו' 3-10 לפרו'). כן, עלה מעדותו של התובע כי הוא אף דאג להנחות את המטפלת עצמה לא רק לדאוג לצרכיה של המנוחה אלא גם " לא לתת לה להיות לבד בכלל, כי היא מסוכנת לעצמה" (ר' ע' 71 שו' 21-23 לפרו'). בנוסף עלה מעדותו כי על אף שהמטפלת החלה לעבוד כשבוע לפני התאבדות המנוחה, הוא לא בדק את תפקודה כלל (ר' ע' 71 שו' 25-26 לפרו').

ההתרחשות בבית המנוחה באותו יום בו שמה קץ לחייה והנסיבות אשר אפשרו לה בסופו של יום למצוא את דרכה לאותו פתח ממנו השליכה עצמה אל מותה, נותרו בגדר תעלומה. הוא הדין באשר להלך רוחה של המנוחה באותה נקודת זמן. משעה שהתובע העיד כי לא שהה בבית באותה עת, הרי שהתבהרות התמונה יכלה להיעשות למעשה רק באמצעות עדות המטפלת. עדות זו לא הובאה בפניי ויש לזקוף לחובת התובעים את החזקה הראייתית אודות הימנעות בעל דין מהבאת עדות רלוונטית.

אציין בהקשר זה כי לא נעלמו מעיני טענותיהם של התובעים לעניין מהות הפיקוח אשר לשיטת ד"ר יובן וד"ר פולאק היה לצורך המניעה של המנוחה מללכת לאיבוד על רקע הירידה הקוגניטיבית בלבד, אולם לא מצאתי שיש בכך כדי להעלות או להוריד בנסיבות העניין; זאת מאחר והבעל הודה בפה מלא כי מטרת ההשגחה מנקודת מבטו הייתה כאמור גם למניעה מהמנוחה לגרום לעצמה נזק ובפרט לאור ניסיונות ההתאבדות הקודמים של המנוחה שלחלקם היה עד .

ג.2. שאלת הנזק:

על אף מסקנתי בעניין העדר האחריות של בית החולים, לא אפטור עצמי מבחינת שאלת הנזק.

להלן אבחן את עצם הזכאות וכן את שיעורים של ראשי הנזק להם עתרו התובעים, עזבונה של המנוחה ובעלה כאמור, בסיכומיהם:

פיצוי בגין הפסד שכר: על אף שבכתב התביעה נכלל במסגרת פרק הנזק הכללי סעד של הפסדי שכר לשנים האבודות, ב"כ התובעים הבהיר בסיכומיו כי הם אינם עותרים בסופו של יום לפיצוי בגין ראש נזק זה. זאת, על רקע העובדה שהכנסת המנוחה לפני מותה נמוכה משווי שיעור הידה (שנטענה) כך שבפועל אין הפסדי השתכרות (ר' ע' 105 שו' 29-34 לפרו').

פיצוי בגין נזקים לא ממוניים: מלבד כאב וסבל עתרו התובעים בסיכומיהם גם לפיצוי בגין קיצור תוחלת חייה של המנוחה ואובדן הנאות החיים.

בכל הקשור לפיצוי המבוקש בגין ראש הנזק של כאב וסבל, אבהיר מיד כי דומה שבטענות התובעים בסיכומיהם בהקשר ראש נזק זה, יש ניסיון להפוך את היוצרות, עת נטען כי המנוחה סבלה סבל רב, בין היתר, כתוצאה מאי אבחון מתאים.

ובמה דברים אמורים? ההתדרדרות במצבה הנפשי של המנוחה החלה על פי התיעוד אשר הונח בפניי עוד בראשית שנת 2009 – כארבעה חודשים לפני שהמנוחה פנתה לראשונה אל בית החולים ביום 18/4/09. בנסיבות אלה, ברי הוא שהליקוי הנפשי לא התהווה בעקבות פעולה או מחדל של בית החולים, והטענה כי טיפול לקוי בה הסב למנוחה או לתובעים סבל רב, לא הוכחה.

לצד זאת, בהתחשב בנסיבות הקשות של מותה של המנוחה ובשים לב לכך שלא ברור האם הנפילה הביאה למותה המיידי או שמא חלף פרק זמן קצר עד שהיא מתה מפצעיה, הנני סבורה שיש להכיר בפיצוי בגין רכיב הכאב והסבל רק בגין נקודת זמן זו, אותו אני מעריכה בסך של 50,000 ₪.

לצד הפיצוי בגין כאב וסבל עתרו התובעים לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים, כשבעניין זה נטען כי חייה של מנוחה התקצרו בכ-20 שנה (ר' ע' 106 שו' 26 לפרו'). היחיד מבין המומחים מטעם הצדדים אשר התייחס לסוגיה זו של קיצור תוחלת החיים היה פרופ' קורצ'ין אשר העריך כאמור את תוחלת חייה של המנוחה בפרק זמן של חמש שנים. יש מקום להתחשב במחלות הרקע של המנוחה, כנתון אשר יש בו לכרסם בהכרה של קיצור תוחלת החיים על פי ממוצעים סטטיסטים ובפרק הזמן הנטען על ידי התובעים. בהתחשב במכלול הנסיבות, הנני מעריכה את הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 100,000 ₪.

אובדן שירותי רעיה; התובעים עותרים בעניין ראש נזק זה לפיצוי חודשי בסך 2,000 ₪ בגין תקופת העבר וסך דומה לעתיד למשך תקופה בת 10 שנים (מהוון) כשסך הפיצוי הנתבע ביחס לשני התקופות מגיע לטענתם לכדי 400,000 ₪ (ר' ע' 107 שו' 8 לפרו').

פיצוי בגין שירותי בעל ואב ובהקבלה למושג אובדן שירותי רעיה, משמעו ערכם הכספי של אותם שירותים אשר האם הייתה מבצעת, תורמת ועושה במשק הבית, ואשר בגין האירוע נשוא התביעה נאלץ בן הזוג האלמן להחליף על ידי אמצעי כלכלי. פיצוי בגין הפסד שירותי רעיה משמעו, אפוא, אותו טיפול או סיוע או עזרה חלופיים, הניתנים לשומה כספית, שהוצאו בפועל, או הוצאות שייעשו, אף אם לא הוצאו בפועל (ר' 3907/02 עזבון המנוחה איריס וייס ז"ל נ' סלע חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים] (29/12/03).

גם אם אתעלם מכך שביחס לתקופת העבר לא הונחו בפניי כל אסמכתאות אודות טיב והיקף העזרה לה נזקק הבעל, הרי שעל בסיס התדרדרות מצבה של המנוחה כפי שעמדתי עליו לעיל ועדות הבעל כי בתקופה שלפני מותה, המנוחה "לא תפקדה כמעט" ובכלל זה לא ביצעה מטלות בית שונות כדוגמת בישול וכביסה (ר' עדות הבעל בע' 66 שו' 18-21 לפרו'), אין כל מקום להכיר בראש נזק זה ביחס לתקופת העבר. בכל הקשור לתקופת העתיד, הרי שבשים לב לגילה של המנוחה ולמחלות הרקע הגופניות, , ברי, כי ניתן להסיק שתפקודה בשל ליקוי מצטבר זה, בכל הקשור לשירותים אשר סיפקה לניהול תקין של משק הבית, היה מוגבל עד מאוד. בנסיבות אלה, אין מקום להכיר בפיצוי אף ביחס לתקופת העתיד.

הוצאות קבורה, מצבה ואבל; התובעים מבקשים לפסוק בגין ראש נזק זה, סך של 25,000 ₪ (ר' ע' 107 שו' 9-10 לפרו'). על אף שבענייננו לא הובאו ראיות להוכחת הוצאות אלו, נפסק לא אחת, כי ניתן, כאשר אין מחלוקת שהמדובר בהוצאות שהוצאו, לפסוק בגין רכיב זה על דרך האומדנא. בהתאם לכך, הייתי מוצאת לקבוע לתובעים בנסיבות העניין בגין ראש נזק זה סך – 7,000 ₪.

שאלת הניכויים; בין הצדדים ניטשת מחלוקת אודות ניכוי פנסיית השארים אותה מקבל התובע והמסתכמת בסך חודשי של 474 ₪ (במעוגל). בהתאם לחוות הדעת האקטוארית שהגישה הנתבעת– סכום זה (לאחר היוון) מסתכם בסך כולל של 112,954 ₪.

במחלוקת שבין הצדדים בעניין ניכוי פנסיית השארים, דעתי כדעת התובעים אשר טענו בסיכומיהם כי אין מקום לערוך כל ניכוי של תשלומים אלה. תגמולי הפנסיה של המנוחה הינם בנסיבות העניין בגדר הכנסה שהיתה מושגת ממילא ולא צמחה בעטיה של ההתאבדות אשר הובילה למותה. באם הייתי נדרשת במסגרת פסק דין לפסוק לתובעים פיצוי בגין חישוב ההפסד בשנים האבודות, אזי היה מקום לנכות את תגמולי פנסיית השארים המשתלמים לבעל שכן הותרם בנסיבות אלה הייתה מפרה את האיזון שבין חישוב ההפסדים לבין הניכויים ולמעשה היה מוענק לבעל "פיצוי כפול". מקום בו כאמור, לא נדרש ולא נפסק פיצוי כאמור, הבעל לא זכה לפיצוי בגין הכנסותיו הצפויות מקרן הפנסיה של המנוחה, ומשכך אין בפנינו 'כפל פיצוי' ואין "התעשרות" מצד הבעל כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה (ראה והשווה בעניין זה עם סעיף 25 לע"א 8961/16 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוח חובה [פורסם במאגרים] (14/6/17)).

סיכום הנזק: לאור כל האמור, הרי שבאם הייתי מוצאת לקבוע ולהכיר באחריות הנתבעת לנזקים שנגרמו בעקבות מותה של המנוחה, נזקים אלה היו מסתכמים אם כן בסך של 157,000 ₪. לא היה מקום לנכות כל סכום מפנסיית השארים לה זכאי התובע.

סוף – דבר:

לנוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

על-אף היקפו של תיק זה, מספר הישיבות והעלויות הכרוכות בחוות דעת ועדויות המומחים מטעם הנתבעת, לפנים משורת הדין ובהתחשב במכלול הנסיבות, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ח, 07 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.