הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 41140-06-15

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעים

1.חיים אוטמזגין
2.רחלי אוטמזגין
3.משה שנער ויצ'נר
4.אליהו מנטל
5.טילה מנטל
6.מקס אנהנג
7.נורית אנהנג
8.אפרים אדלר
9.חיה אדלר
10.יצחק דבורקס
11.יפית דבורקס
12.רוזנבוים מרדכי (הסתיים)
13.רוזנבוים נאוה (הסתיים)
14.אברהם אדמקר
15.חוי אדמקר
16.אורן חיים מימון
17.נועה מימון
18.בן ציון אהרון
19.רבקה אהרון
20.זינגר גדליה (הסתיים)
21.זינגר לאה זיסל (הסתיים)
22.ווילי רובינשטיין
23.מינה רובינשטיין
24.הרמן רפאל חי
25.רבקה הרמן
26.יהודה לבל
27.אילנה לבל
28.שמעון אלבז
29.מזל אלבז
30.יוסף חמו
31.חדוה חמו
32.דב מילר
33.יהודית מילר
34.אהרון אבנר
35.ברוריה אבנר
36.גדליהו אדלר
37.צפורה אדלר
38.מאיר סויסה
39.יהודית סויסה
40.בן ציון שטרן
41.יפית שטרן
42.אליהו אוטמזגין (הסתיים)
43.שרה אוטמזגין (הסתיים)
44.ישראל אוטמזגין
45.רעיה אוטמזגין
46.חנה ויס
47.אילה גנצפריד
48.רבקה זנג
49.אהובה רייך
ע"י ב"כ עוה"ד רחלי אוטמזגין
נגד

נתבעים

1.שינפלד סיטונאי תיירות בע"מ
2.ישראל בנימין שינפלד
3.אברהם צבי שינפלד
4.משה נחשוני (רזמיבש)
ע"י ב"כ עוה"ד משה יצחק אוסדיטשר ואח'

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בעתירת התובעים להשבת התמורה ששילמו לנתבעת וכן להענקת פיצוי כספי שמקורו בסבל ופגיעה נטענים, הכל בקשר לנופש במלון באי רודוס שביוון.

רקע כללי:

התובעים מנהלים אורח חיים דתי/חרדי. הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת), הינה חברה משפחתית המארגנת נופשים ייחודיים ומותאמים לציבור הדתי/חרדי.

בסמוך לפני חג פסח של שנת תשע"ה (2015), התקשרו התובעים (בני זוג במרביתם ומספר יחידים/ות) עם הנתבעת לקבלת שירותי אירוח ייחודיים ומותאמים לחג הפסח ברודוס יוון, חופשה בת 9 ימים (להלן: הנופש). הנופש ומאפייניו שווקו בחוברת מידע שהוציאה הנתבעת ואשר הוכתר בשם "פסח רודוס שינפלד חופשה מנצחת ברמה...ובמחיר". בית המלון אשר נבחר על ידי הנתבעת לאירוח ("מלון פאנס 5***** על האי רודוס") הוצג כבית המלון "המפואר והגדול מכולם" כאשר מלבד תיאור מתקני המלון והשירותים הכלליים שהוא מספק (בריכות חיצוניות, ספא, בריכה פנימית, מכון כושר, מגרשי כדור ועוד) תוארו שם על ידי הנתבעת שירותים המותאמים במיוחד לצרכי אוכלוסיית היעד עליה נמנים התובעים, ובכלל זה שדרוג חדרי האוכל על מנת להתאימם לדרישות הכשרות והאירוח של הנתבעת, קיומו של בית כנסת מפואר, ליל סדר "מלכותי", הופעות של חזנים, הרצאות בנושאים שונים, פעילויות למשפחה ולילדים ועוד.

אין מחלוקת כי בסמוך להגעת הנופשים למלון וקבלת החדרים (כיום לפני ליל הסדר), החלו להצטבר ולהישמע תלונות שונות בקשר לתנאי האירוח ובכלל זה ליקויים וחוסרים שונים בחדרים ובכלל זה הפסקות מים. מצב דברים זה הביא את מנהלי/בעלי הנתבעת להצהיר על כוונה לבחינת העברת הנופשים למלון אחר ברודוס, אולם בסופו של יום המעבר לא יצא אל לפועל נוכח נסיבות הקשורות להכשרת מטבח המלון החלופי.

התובעים במסגרת הליך זה (49 במועד הגשת התביעה) הינם חלק מכלל מאות הנופשים שהתקשרו עם הנתבעת ומיוצגים כולם על ידי התובעת 2 שנטלה חלק בנופש נשוא התביעה. בכתב התביעה פורטו טענות שונות אודות אופי וטיב שירותי האירוח אשר ניתנו במהלך השהייה, כאשר כאמור, כל אחד מהתובעים עתר לסעד של השבת התמורה ששילם לנתבעת בגין הנופש וכן להענקת פיצוי כספי שמקורו בסבל ופגיעה נטענים שחווה במהלך החופשה.

מלבד הנתבעת הוגשה התביעה גם כנגד הנתבע 2, מר ישראל שיינפלד, מנכ"ל הנתבעת; כנגד הנתבע 3, מר צבי שיינפלד, אביו של הנתבע 2 ובעל המניות בנתבעת וכן כנגד הנתבע 4, הרב משה (רזמביש) נחשוני, הרב אשר העניק את הכשרות שהובטחה.

כבר עתה יצוין כי ההכרעה התייתרה ביחס לתובעים 12 ו-13 וכן ביחס לתובעים 20-21, על רקע זאת שבעניינם הוגשו הסכמי פשרה שהושגו עם הנתבעים ואשר הביאו למחיקת התביעה בהתאם . כן, יצוין כי התייתרה ההכרעה גם ביחס לתובעים 42 ו-43 וזאת על רקע הצהרת ב"כ התובעת כי אף הם הגיעו להסדר (ר' ע' 213 שו' 22-23 לפרו'; כשיצוין כי הסדר כתוב לא הוגש בפועל לבית המשפט). ביחס לתובע 3 יצוין כי כעולה מתצהיר התמיכה שהוגש לבקשת התובעים מיום 22/5/17, הוא הלך לעולמו בסמוך לפני הגשת אותה בקשה, ומשעה שלא התבקש בנסיבות תיקון כתב התביעה, הרי שדין תביעתו להימחק. כן, יצוין כי מספר תובעים אשר הגישו תצהירים לא העידו בסופו של יום בהליך, כאשר ביחס אליהם, הוריתי, בין היתר, בהחלטותיי בישיבות ההוכחות מיום 16/5/17 ומיום 15/10/18 כי ככל שמצהיר לא התייצב לדיון יימחק תצהירו ובית המשפט יתעלם מכל ראיה שהוגשה על ידו כאשר לצדדים שמורה הזכות להעלות כל טענה בסיכומיהם לעניין משמעות אי ההתייצבות (ר' ע' 38 שו' 2-3; ע' 214 שו' 7-8 לפרו').

תמצית טענות התובעים בכתב תביעתם:

לטענת התובעים, המאפיין המשותף שניתן לייחס לכלל התובעים היה חשיבות הסביבה בה הם יתארחו כאשר על המשקל באופן שווה מונחים, הן שיקולי המקום ואיכותו והן כשרות המזון וענייני הלכה והאווירה אותם ייצרו האנשים שישהו לצידם, מבלי לפגוע בערכיהם ובערכי חינוך הילדים המגיעים עימם.

כן, נטען כי על אף שהנתבעת הבטיחה בפרסומיה כי הנופש האמור יהיה בכשרות מוקפדת ובאיכות גבוהה ללא פשרות וכי המדובר במוצר ייחודי הכולל שלל הבטחות ומצגים, הפך חג הפסח שלהם לתשעה ימים בהם הם חוו סבל ופגיעה קשה, לא קיבלו כל תמורה לכספם והכל בשל מעשים ומחדלים, רשלנות וזחיחות דעת ופגיעה ביודעין כאשר יכולתם של התובעים לצמצם את הנזק מוגבלת.

בהתייחס לפרק הזמן ממועד ההגעה לבית המלון, בסמוך פני ליל הסדר ועד צאתו, פירטו התובעים את הבאים: המתנה ארוכה באוטובוסים עד להגעה לקרבת המלון וזאת לנוכח "תור" שנגרם בעקבות החנייה המצומצמת בסמוך למלון שיכלה להכיל רק אוטובוס אחד; אי הערכות צוות הקבלה של המלון לקליטת כמות האורחים אשר הביאה לכאוס ואנדרלמוסיה והעדר הכוונה להגעה לחדרים לנוכח השטח הגדול של מקום האירוח; העדר נייר טואלט, שמיכות, מגבות; דלתות שירותים מזכוכית שקופה בחלק מהחדרים אשר לא אפשרו צניעות ופרטיות; העדר מים זורמים בברזים וכאשר אספקתם חודשה בסמוך לפני כניסת החג, הוברר כי אין מים חמים; אספקת אוכל ברמה פשוטה ועלובה לעומת זה שהובטח ובכמות מצומצמת וחסרה, מחדל בשמירה ואבטחה של כמות האורחים מה שגרם לבקשת הגורם המרתיע לבקש מתנדבים למשמרות סיור וביטחון בעת קיום ליל הסדר; אי עמידה בהבטחת הנתבעת למעבר מלון אשר הובררה בנסיבות כתרמית מתוכננת היטב; ליקויים שונים בחדרים שכללו, בין היתר, סתימות בכיורים ומכשירי חשמל לא עובדים.

לטענת התובעים, תנאי עגומים אלה הביאו לעליית מפלס הלחץ אצל האורחים מה שהוביל להתפתחות תגרות אלימות בכל מקום במאבקים על אוכל ושירותים אחרים. התובעים היו למעשה "לכודים בכלוב" שנבנה על ידי הנתבעים, בלי יכולת לחזור בחזרה לארץ באופן מיידי ובלי יכולת לאכול מחוץ למלון מטעמי כשרות.

לטענת התובעים, הפער הקוטבי שבין ההתחייבויות של הנתבעים לבין המציאות העגומה שנכפתה אליהם עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם ביניהם ולכישלון התמורה לה הם היו זכאים מאת הנתבעים. תמורה זו הייתה מעוגנת ומפורטת בפרסום אותו פרסמו הנתבעים 1-3 ואשר ניתנה לכל אחד מהתובעים במסגרת ההתקשרות והמשא ומתן טרם התשלום. הפרות אלה באו לידי ביטוי בבאים:

כשרות גלאט: בעמוד הראשון – "חלון הראווה" – של הפרסום, התחייבה הנתבעת ל-"גלאט כשר לא שרויה" שהינה רמת כשרות גבוהה, הוברר לתובעים כי נעשו בתחום זה עוולות כשרות אשר באו לידי ביטוי בבאים: אספקת משקאות בעלי כשרות רגילה ולאוכלי קטניות, מוצרי ירק שאינם בחזקת נקיים מתולעים, רמת ניקיון ירודה, אי קיומו של כח אדם מספק על מנת לפקח ולהקפיד על נהלי הכשרות הבסיסיים (משגיח כשרות אחד בלבד על כ-700 נופשים), הרתחת מים אסורה במיחמים ועוד.

מקום האירוח: לטענת התובעים בעוד שהנתבעת התחייבה בפרסומיה לאירוח ב-"מלון מפואר פאנס *****", נודע להם כי הם שוכנו בפועל המלון "נאוטיקה בלו ו/או מד בלו" כאשר הוברר בדיעבד כי אין ברודוס כלל מלון הנושא את השם פאנס, כשהמדובר בעצם בשם של כפר ברודוס. בנוסף, הוברר לתובעים בדיעבד כי המקום בו הם נפשו לא עומד אף בתנאי הסף של כוכב אחד, שכן התקיימו בו 4 דרישות מתוך 10 דרישות הבסיס בהגדרה כוכב אחד כאמור.

מתקנים ושירותים: בעניין זה נטען כי למרות שבפרוספקט המלון הוצג כאחד מהמלונות היוקרתיים והטובים, הוא מעולם לא היה כזה, כשלמעשה הוברר כי המדובר באכסניה מוזנחת ועלובה. בתוך כך, נטען כי כלל לא היה למלון "חוף פרטי" ועל הספא היה שלט בלבד והוא כלל לא היה פעיל. ה-"חדרים היפים" שהובטחו לא שימשו את התובעים ובפועל הם שוכנו בחדרים המתאימים יותר להיקרא "חדרי שירות" פשוטים, עלובים, מוזנחים, בעלי ריהוט ישן ובכלל זה מיטות ומזרנים לקויים וחסרי התאמה. כן, נטען כי לחלק מהחדרים לא הייתה גישה באמצעות מעלית ובשעות החשיכה המדרגות היו חשוכות. בנוסף, דלתות השירותים היו מזכוכית שקופה בחלק מהחדרים אשר לא אפשרו צניעות ופרטיות בעת השימוש בהם.

"חדרי אוכל משודרגים" שהובטחו כאשר בפועל התגלה לתובעים כי המדובר באלתור שרלטני, ובין היתר, לאחר שהובהר כי הוקם "אוהל אבלים" בקרבת שפת הים אשר היה חשוף לרוחות ואופיין בצפיפות. כן, נטען כי אוהל זה קרס ביום האחרון של החופשה, כשבנס לא היו נוכחים בו אורחים באותה עת. אף חדר האוכל המקורי היה צפוף ומטונף בכתמי שמן ושלוליות מים שגרמו להחלקת אורחים רבים ולפציעות של אורחים.

"לובי מלכותי": גם בעניין זה טענו התובעים כי הוצג מצד שקרי על מנת "לצוד" את הלקוחות כאשר הלובי המלכותי הנטען הוברר כ-"רחבת דלפק קבלה" המשמשת כשטח מעבר בין כניסת המלון והיציאה לחדר האוכל. גם הכורסאות שהוצבו בו היו מעטות ביחס למספר האורחים בנופש והדבר הביא ליצירת "תחרות" בתפיסת המקומות.

"טרקלין אירי": לטענת התובעים, במסגרת מסעם השיווקי של הנתבעים המציאו האחרונים את האטרקציה האמורה במסגרתה הובטח להם "כיבוד, קינוחים ושתייה חופשי כל היום". בפועל, המציאות באותו טרקלין הייתה רחוקה מהשם המפוצץ שהוענק, שעה שעסקינן בעמדה קטנה של מספר צנצנות עוגיות אשר התרוקנו עם חלוף הימים ונכללו בה שני מיחמי מים רותחים בלבד שלא היו בפרופורציה למספר הנופשים.

בית כנסת: בעוד שהובטח בפרוספקט בית כנסת מפואר, הוברר כי המדובר באולם הכינוסים היחיד באכסניה בו נערכו גם ההופעות וגם התפילות כשהוא היה מצויד בכיסאות מתקפלים מיושנים ולא נוחים לישיבה ממושכת של התפילות. לטענת התובעים, גם בית הכנסת סבל מהעדר דרכי גישה מותאמים, כשעזרת הנשים שהוקצתה בו הייתה קטנה ומאולתרת ולא כללה הפרדה נדרשת.

בריכת שחייה: בעניין זה טענות התובעים כי אמנם היו במקום 2 בריכות שחייה חיצוניות, אולם בריכות אלה לא רק שלא שימשו את הנופשים בהעדר מציל, אלא שהן היו מזוהמ ות ומטונפ ות בצפרדעים מתים , חרקים, כתמי שמן ועוד. בנסיבות אלה, לא היה ניתן אפילו לשכשך את הרגליים בבריכות אלה. הבריכות גם לא הותאמו לדרישות הצניעות ולו המינימליות הנדרשות לאור אופיו של התובעים, מה שמלמד שהנתבעים כלל לא התכוונו שהתובעים יעשו שימוש בבריכות אלה, אלא השתמשו בפרסום הנתון על קיומן של הבריכות על מנת לגנוב את דעתם של התובעים כאילו יוכלו לעשות שימוש במתקנים אלה. בנוסף, לא הייתה בריכה פנימית מקורה בנמצא.

מתקני נופש ופנאי: מלבד הספא שכאמור לא היה כלל בנמצא, לא היו גם מגרשים למשחקי כדור כאשר "איזור המשחקים לילדים", נפתח רק לאחר חמישה ימים וכלל חדר משחקים מוזנח במקום מרוחק ונידח בקצה האכסניה כשהרושם היה שהוא בעיצומו של שיפוץ, כשבנוסף הוא הופעל על ידי "מפעילים" מקומיים שלא ידעו את השפה והתכנים שהוצעו לא היו מתואמים לילדים דתיים וחרדיים. להפרה זו הייתה משמעות רבה בנסיבות, לאור זאת שבהעדר הפעילות המובטחת, היו ההורים עסוקים בחיפוש אחר תעסוקה לילדיהם חסרי הסבלנות ומלאי השעמום, והדבר הביא לפגיעה בחופשתם של ההורים.

הבטחה לאווירה ותנאים ייחודיים: לטענת התובעים, חרף המצגים וההבטחות אודות היותו של מקום האירוח פסטורלי, המושג של פינוק והתרווחות היה דמיוני לחלוטין ובכלל זה ההבטחה לקיומו של ריהוט מודרני, טלוויזיה, ארון לאחסון הבגדים, מקרר וכספת שלא היו במרבית החדרים כלל או שנמצאו אולם לא היו תקינים.

מיומנות ומוניטין: לטענת התובעים, חרף הכותרת בפרוספקט אודות שנות המוניטין הרבות של הנתבעת וניסיונה העשיר בתיירות ואשר הביא את התובעים לבחור בה, הנתבעים עוולו כלפיהם במזיד וביודעין והונו אותם בכוונה תחילה בכלך שהסתירו את התנאים האמיתיים בהם ישהו התובעים במשך 9 ימי החופשה. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, גם בכך שהוברר לתובעים בדיעבד כי מוצרי מזון שהובאו מהארץ לא נשמרו ואוחסנו בתנאים נאותים וחסר משמעותי בכח אדם שהובטח כי יוקצה לשירות התובעים במהלך החג.

מלבד הנתבעת הוגשה התביעה כאמור גם כנגד הנתבע 2, מר ישראל שיינפלד, מנכ"ל הנתבע כשלגביו נטען כי הוא היה "המוציא והמביא" ו-"בעל הבית" של הנתבעת אשר הסתיר ביודעין ובמזיד את המידע שהיה ידוע לו או שהיה עליו לדעת ולעדכן את התובעים; כנגד הנתבע 3, מר צבי שיינפלד, אביו של הנתבע 2 ובעל המניות של הנתבעת אשר נטען לגביו כי הוא היה חשוף לכל המידע הרלוונטי והיה עליו להודיע לתובעים שאין בכוונתו לממש את התחייבויות הנתבעת. כן, הוגשה התביעה כנגד הנתבע 4, הרב משה (רזמביש) נחשוני שהינו רב נותן כשרות, אשר נטען לגביו כי הוא הסכים ו/או נתן את הרשות להשתמש בשמו לצורך הצגת מצג של נותן "כשרות גלאט" לאירוח חג הפסח אצל הנתבעים.

תמצית טענות הנתבעים:

במסגרת טענות ההגנה של הנתבעים טענו האחרונים תחילה כי על אף מספרם הרב הנופשים בנופש נשוא התביעה (למעלה מ-700 איש), מצאו לנכון התובעים המהווים רק מתי מעט (10% מהם) לנקוט בהליך משפטי, כאשר התובעים דנן ובראשם התובעת 2 (המייצגת כאמור את כלל התובעים במסגרת ההליך דנן), הגיעו מתוך מטרה מוגדרת "לחפש" כשלים מסוימים על מנת להעצימם, הכל מתוך מטרה מובהקת להתחמק מתשלום מלא בעבור החופשה אותה מיצו עד תום. אף אם הייתה תקלה כזו או אחרת, אין הדבר אומר שאותה תקלה נגרמה במתכוון ומתוך ניסיון לעקוץ את לקוחות הנתבעת.

כן, טענו הנתבעים כי התובעים הפליגו והפליאו בתיאור (סובייקטיבי) המבקש להציג "כשלים רבים" אשר היו מנת חלקם של הנופשים בחופשה נשוא התביעה, כאשר ברור כי באם טיעוני התובעים היו נשענים על בסיס איתן ומוצק, מספר התובעים היה גדול בהרבה ואין מקום לקבל את סברת התובעים לפיה, אי הגשת תביעה מצד יתר הנופשים מעידה על "הצלחתה של תוכנית העקיצה אותה טוו הנתבעים במחשכים על מנת לפגוע ולהזיק ללקוחותיהם, מתוך מטרה להפיק רווח כספי".

בכל הנוגע לחופשה נשוא התביעה, פעלה הנתבעת על פי ניסיונה ובאופן זהה לדרך בה בנתה חבילות נופש בשנים עברו; לאחר בחינת מספר אתרי נופש אפשריים, התקשרה הנתבעת בהסכם למתן שירותים עם מלון "fanes med blue" כאשר בהסכם ההתקשרות מולו צוין מפורשות כי המדובר המלון ברמת דירוג של 5 כוכבים כפי שציינה הנתבעת בפני לקוחותיה, וכך מוצע המלון על ידי לשכת התיירות ביוון. מאחר וחופשת הפסח חלה בתקופת האביב, כלל בתי המלון אותם בחנה הנתבעת (ובכלל זה המלון דנן), היו בתקופת טרום העונה ובהתאם לכך היה המלון מצוי בהכנות לעונת הקיץ. עם הגעת הנתבעים 2 ו-3 למלון לצורך בחינת האפשרות לשכירתו, הובהר כי הוא היה ערוך באופן מושלם לקליטת הנופשים. כן, נטען בהקשר המלון כי ככל שמי מהתובעים נחשף לביקורת שלילית אודות המלון, הייתה סלולה בפניו הדרך לבטל את חופשתו.

לצערם של הנתבעים, הנהלת המלון למרות ועל אף שלל התחייבויות למתן שירות כזה או אחר לנופשים, לא עמדה בחלק מהם, דבר אשר יצר מספר ליקויים אותם פעלה הנתבעת לתקן, באופן מיידי ועל חשבונה תוך הוצאה כספית ניכרת. עוד במהלך הנופש עצמו, עלה בידי הנתבעים 2 ו-3 לבוא בדברים עם מרבית הנופשים ולהבהיר כי הליקויים שהתגלו במלון לא היו ידועים טרם תחילת הנופש, תוך שמרבית הנופשים נחשפו באופן ישיר ובלתי אמצעי למאמץ הניכר מצד הנתבעים לשיפור המצב. בניגוד למרבית הנופשים, בחר חלק מועט מהם להעצים את האירועים שהתרחשו, תוך כדי הפיכת המצב שנוצר לכזה המצדיק אי תשלום בעבור הנופש ובנלווה לכך הגשת תביעה במסגרתה נדרשת הנתבעת להשיב לתובעים את מלוא הסכום ששולם ואף לפצות אותם בסכומים גבוהים.

על אף שעל פי תנאי ההתקשרות בין הנתבעת ללקוחותיה, הנתבעים אינם נושאים באחריות לטיב הנופש ואיכותו, עם סיום החופשה מצאה הנתבעת לנכון להציע פיצוי גורף לכלל לקוחותיה – מתן הטבה בשיעור 15% אותה יוכלו לנצל בעת רכישת חופשה.

מאחר ועיקר טענות הלקוחות נגעו בליקויים שהתגלו בעת קליטתם במלון, ולאור כך, החל להתגלגל "כדור שלג" אשר הציף את השטח בטענות לליקויים כאלה ואחרים. הנתבעת ונציגיה לא חוו מעולם מצב דומה ועל כן הם החלו לבחון אפשרויות לתיקון המצב. לאחר פרק זמן לא ארוך, התברר לנציגי הנתבעת כי הדברים אינם כה גרועים, ולאחר ייצוב המצב ירדה מהפרק האפשרות שנבחנה למעבר מלון (אפשרות שלא התאפשרה גם לנוכח טעמי כשרות).

כן, נטען כי יש להורות על מחיקת פרטי הנתבעים 2-4 וזאת בהעדר קשר משפטי ישיר בין התובעים לנתבעים אלה. ככל שמצאו התובעים לנכון לנקוט בהליך כנגד הנתבעים האמורים, הייתה עליהם מוטלת החובה להציג את הנסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות בין הנתבעת 1 לנתבעים 2 ו-3. אין בנמצא כל עילה המצדיקה את הגשת התביעה כגדם וכל שמבקשים התובעים הינו "לבוא חשבון" עם כלל הנוגעים בדבר. באשר לנתבע 4 נטען בנוסף כי שרבובו לתביעה, נעשה מתוך מניעים שאינם נוגעים לתביעה אלא מתוך רצון וכוונה ליצור לחץ בלתי ראוי על כלל הנתבעים.

בהתייחס לפרק הזמן שעד להגעה למלון, טענו הנתבעים כי עקב נסיבות אשר לא היו תלויות בהן חל עיכוב בטיסה הראשונה (מתוך שלוש טיסות שיועדו רק לצורך הבאת הנופשים) אשר יצאה יחד עם שתי הטיסות הנוספות. בעקבות כך, נוצר "צוואר בקבוק" בעת הסעת הנופשים וקליטתם במלון. בנסיבות אלה, אין כל מקום לבוא בטענות אל מי מהנתבעים. צוות הקבלה של המלון אף נערך בצוות מתוגבר של עובדי המלון על מנת לקלוט את פני הנופשים. באשר לבעיות באספקת המים, טענו הנתבעים כי לאחר ההגעה הופסקו המים למשך פרק זמן של מחצית השעה, כשמקורה בתקלה אזורית ולא צפויה. באשר לשמיכות נטען, כי אכן בחדרים לא הייתה מערכת שמיכות חורף כי אם מערכת שמיכות קייצית, כפי שנהוג בהרבה בתי מלון מתקדמים, כשהיתה בנמצא מערכת חימום הפועלת בעוצמה וללא הרף. בכל הקשור לדלת השקופה בחדר השירותים, נטען כי היא הייתה קיימת רק במספר מועט של חדרים כאשר מי שהתעניין בהחלפת חדר, קיבל מיד את מבוקשו.

באשר לאופי הישיבה בחדרי האוכל ובפרט בליל הסדר, נטען כי כל אחד מהאורחים ידע את מקום ישיבתו כאשר האוהל שהוקם היה כהשלמה לחדרי האוכל במקום, ובניגוד לנטען הוא היה מפואר, משודרג ומאובזר ברמה גבוהה שהוקם על ידי חברה מקומית אשר מתמחה בכך (כולל תנורי חימום שהובאו במיוחד מישראל). האוהל היה מרווח מבחינת ישיבה ומי שרצה למרות זאת לעבור לחדרי האוכל הקבועים של המלון, יכל לעשות זאת. כן, נטען כי לא היה קיים כל חשש בטיחותי והראיה לכך היא שהנתבע 3, ילדיו, נכדיו וניניו ישבו כולם באוהל זה.

כן, נטען כי החוויה הגסטרונומית במקום הייתה ברמה הגבוהה שיש והיא אופיינה בשפע רב מכל סוגי המזון ולאורך כל שהות הנופשים. בטרקלין האירי היה שפע שכלל פירות ושתייה, כשאף אחד לא הגביל את הנופשים.

לעניין הבריכות נטען כי במלון היו שתי בריכות שחייה חיצוניות, אולם לנוכח העובדה כי מזג האוויר היה קר מהמצופה לא התאפשר השימוש בהן. כמו כן, הייתה במלון בריכה מקורה אשר עמדה לשימוש האורחים. בריכה זו מולאה מיד בתחילת חול המועד (כשלפני זה ממילא אנשים דתיים כדוגמת התובעים לא יכולים היו לעשות בה שימוש). למרות שהנתבעת לא הבטיחה שתהיה בריכה מחוממת אלא מקורה, הייתה בכל זאת הבנה בין הנתבעת למלון בעניין חימומה, אולם המלון לא קיים זאת. כן, נטען כי המלון כלל ספא וחדרי טיפולים. באשר למתקני הכושר, הודתה הנתבעת כי אכן אלו לא היו במקום וזאת בשל זאת שהמלון לא עמד בהבטחתו בעניין זה, אולם מגרשי ספורט היו כפי שהובטח, כמו גם פעילות לילדים. באשר לגישה לחוף ים, טענו הנתבעים כי למלון הנמצא בקו ראשון לים ישנו חוף פרטי, אם כי לאור זאת שהמועדים הרלוונטיים לא נכללו בתוך עונת הרחצה, אכן לא היה מציל. יחד עם זאת, הייתה גישה לחוף והייתה אפשרות לבלות בקרבת חוף הים למי שחפץ בכך.

באשר להסתמכות על הפרסום של הנתבעת שאליו הפנו התובעים, נטען כי המדובר בקטלוג פרסומי שיווקי ראשוני אשר כלל הדגשה כי "יש לעיין בתנאים הכלליים של שיינפלד סיטונאי תיירות בע"מ". תנאי ההשתתפות והמידע הכללי מהם התעלמו התובעים במכוון, הדגישו כי הנתבעת המארגנת חבילות נופש לחו"ל משמשת כמתווכת בין הנוסעים לבין ספקי השירותים בארץ ובחו"ל ובכלל זה בתי מלון. כן, הובהר כי אין לנתבעת, בין היתר, כל אחריות לתקלות, שיבושים או עיכובים אשר עלולים להיגרם מאי ביצוע ו/או ביצוע חלקי ו/או ביצוע לקוי של שירות כלשהו המסופק על ידי נותני השירותים ומי מטעמם. בתוך כך ולעניין איכות השירות במלון, הבהירו הנתבעים וחזרו כי המלון מוצע במלון 5 כוכבים על ידי לשכת התיירות של יוון, כשההגדרות שעליהן הצביעו התובעים בעניין אפיוני המלונות לפי כוכבי דירוג לא רלוונטיות. ניקיון החדרים בוצע באופן תדיר, וככל שהיה מחסור או תקלה ספציפיים במוצר מסוים ביום הראשון או בכלל, הפנייה זכתה לטיפול מיידי. הלובי בבית המלון היה ענק מפואר ויפה, כשבנוסף הוכשר גם בר אירי שכלל מקומות ישיבה נוספים והוא היה מתוחזק בכיבוד רב בכל העת.

בהתייחס לטענות על בית הכנסת, נטען כי הוא הוכן באולם כינוסים גדול ומפואר המיועד למופעי תרבות והופעות. הכיסאות במקום היו רגילים וטובים כמו בשנים הקודמות כאשר בנוסף הובאו כיסאות נוספים לגיבוי על ידי חברה מקומית המובילה בשירותיי קייטרינג ברודוס. בבית הכנסת הייתה ספריית קודש גדולה ומהודרת ואף ארון קודש מפואר.

בכל הקשור לטענות התובעים בעניין רמת הכשרות והפיקוח עליה במקום האירוח, טענו הנתבעים כי מקום בו התובעים סמכו על השגחתו של הנתבע 4 שהינו בעל שם בתחום זה, הרי שלא ייתכן עתה שהם יהפכו למבקריו ו/או לפוסקים בנדון, והתנהלותם זו חמורה ביותר מקום בו הם מבקשים להטיל רפש על רב מומחה כשרות בעל שם עולמי, כשמעולם לא נשמעה טענה כנגדו בתחום זה. כן, נטען בהקשר זה כי לא היה כל ערבוב בין סוגי המצות וכל סוג מצות עמד באריזתו בעמדה שונה על מנת שכל נופש יוכל להבחין בין המצות. כלל סוגי המשקאות שעמדו לרשות האורחים היו בכשרות מהדרין מן המהדרין. הוא הדין באשר לירקות שהיו בחזקת נקיים מתולעים. כן, הוסיפו הנתבעים כי באם תועד על ידי מי מהתובעים חרק/זוחל כזה או אחר בקרבת המזון, מקורו אינו במזון עצמו אלא כגורם שנפל או הונח על ידי מקור חיצוני.

דיון והכרעה:

הנה כי כן, ההכרעה אשר עומדת לפתחי במסגרת פסק דין זה נסבה בעיקרה אודות שאלת הפער ואי ההתאמות בין הנופש התיירותי אשר הוצע והוצג על ידי הנתבעת והוזמן ידי התובעים, לבין התוצר בפועל שסופק במהלך החופשה כשלשיטת התובעים, הם לא קיבלו את מלוא התמורה בעבורו וכן הסב להם נזקים בדמות עוגמת נפש רבה בגין ליקויים ופגמים לא מבוטלים שנפלו במסגרתו.

כבר עתה אציין כי לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול חומר הראיות שהונח בפניי ולרבות לאחר התרשמותי במישרין מעשרות העדויות אשר הובאו בפניי, מצאתי כי אמנם עלה בידי התובעים להוכיח שנפלו אי אלו כשלים ואי התאמות מסוימות (בין התחייבויות ומצגי הנתבעת לבין התוצר בפועל), אולם חלק לא מבוטל של טענות התובעים לא היו בשליטת הנתבעת ו/או מי מטעמה, כשחרף זאת לא חסכה האחרונה בנקיטת אמצעים לפתור ו/או לצמצם את אי הנוחות שנגרמה על מנת להבטיח תוצר שרותי ראוי.

כן, יובהר עוד בפתח הדברים כי היקף ומהות אי ההתאמות שבהן נוכחתי, לא רק שלא מהווים עילה לביטול ההתקשרות ולא מצדיקים השבה מלאה של הסכום ביחס לאף תובע (הסעד שהתבקש בכתב התביעה מצד כלל התובעים), אלא שביחס לחלק מהתובעים, העתירה לקבלת סעד זה הייתה בבחינת עזות מצח של ממש, מקום בו הוברר כי אותם תובעים פעלו לסיכול השלמת התמורה לנתבעת.

עוד אקדים ואציין כי מצאתי שחלק לא מבוטל מהעדויות של התובעים אופיינו באי אחידות, הרחבות חזית (לעומת טענות שנכללו בתצהיר) הגזמה והאדרה באשר להצגת עובדות הנוגעות להשתלשלות העניינים במהלך הנופש, שראשיתו עם ההגעה לשדה התעופה בארץ וההמתנה להמראות ליעד החופשה ברודוס ועד ליום האחרון של החופשה. מה שבלט במיוחד הוא שתצהירי כלל העדים, נעדרו כל אסמכתאות בכתב, ובכלל זה מסמכי ההזמנה של הנופש, הסכומים ששולמו בגין החופשה ו/או בגין הוצאות אחרות, תמונות אשר יש בהן לתמוך בטענות (חרף זאת שנטען על ידי חלק מבוטל כי ערכו תיעוד שכזה בזמן אמת) ועוד.

עיון ובחינה ממעוף הציפור על מכלול הטענות של התובעים וכפי שבאו לידי ביטוי בתצהירי עדותם הראשית, מעלים כי ניתן לחלקן למספר ומספר תחומים ופרקי זמן: האחד, נוגע לשלב הראשון של החופשה ובכלל זה הטיסות ליעד הנופש, הקליטה במלון עד להגעה לחדרים; השני, עניינו בטענות לעניין רמת המלון ובכלל זה הטענות לליקויים וחוסרים שונים שהתגלו בחדרים אשר העיבו של השהייה בו (חסר בפריטי ריהוט, שמיכות, נייר טואלט, שיבושי מים, מיזוג ועוד); השלישי, נוגע לעניין ההסעדה – הן מבחינת אופי המקומות בהם התקיימו ארוחות הנופש והן מבחינת טיב והיקף המזון שסופק ובכלל זה התאמתו לרמת הכשרות אשר הובטחה. הרביעי, נוגע לשירותים השונים אשר הובטח כי יסופקו בתחום הפנאי/חברה לנופשים וילדיהם. כן, יש להכריע (וככל שהדבר יהיה רלוונטי) בטענות נוספות ובכלל זה טענות קונקרטיות שהועלו על ידי תובע כזה או אחר ואשר לא נכללות תחת אחת הקטגוריות של הטענות המשותפות אותן פירטתי לעיל. יובהר בעניין אחרון זה כי ההתייחסות תהיה אך ורק לטענות שמצאו ביטוין בתצהיר עדותם הראשית של התובעים ולא בטענות "כלליות" שהועלו בכתב התביעה (ושנעדרו כלל את ציון זהותו של מי שחווה את הכשל הנטען).

טרם שאפנה לדון בגופן של טענות ועל מנת להקל את מלאכת ההכרעה בהן, מצאתי תחילה לעמוד על מהות ההתקשרות שבין הצדדים בקשר עם הנופש נשוא התביעה, ובתוך כך לשאלת היקף אחריותה של הנתבעת לליקויים/שיבושים/תקלות שונים שמתעוררים במהלך תקופת הנופש.

הדיון במערכת הגומלין במשולש היחסים שבין סוכנות נסיעות-ספק-לקוח, ובכלל זה מעמדן המשפטי של סוכנויות הנסיעות, נדונו בפסיקה לא מעט, כשרק לאחרונה הועלה על ידי בית המשפט במחוזי ספק האם כל השאלות הנוגעות למערכת יחסים זו באו על פתרונן (ר' רת"ק (י-ם) 38144-04-17 איסתא ישראל בע"מ נ' מקס טויזר [פורסם במאגרים] (10/9/17)).

בכל הקשור לחובות המוטלות על מארגן טיול, הבהירה הפסיקה כי בכלל זה קיימת עליו החובה לבחור את השירותים ושאר האמצעים הדרושים כדי שהטיול יקוים במועדים עליהם התחייב, וברמה עליה התחייב. כן, נקבע כי משנבחרו השירותים במיומנות ראויה, אין המארגן אחראי לשיבושים שחלו, אם חלו, ושאותם לא ניתן היה לולא צריך היה לצפות. כך, בבר"ע (ת"א) 1293/07 השטיח המעופף בע"מ נ' ראובן ניב [פורסם במאגרים] (15/8/07), עמד בית המשפט על כך שיש לדחות כל טענה להעדר יריבות מצד מארגן/משווק נופש בקשר עם רכיבי נופש (טיסות, הסכות מלון וכד'), שכן כמי שהתחייב התחייבות חוזית לספק את חבילת הנופש אותה שיווק, מוטלת אחריות לתקלות הנובעות מתאום רשלני או לקוי של השירותים.

כן, הובהר כי תפקידה של סוכנות נסיעות אינו שונה מזה של מתווך, וככזאת, בהשאלה מסעיף 8(א) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996, היא חייבת לנהוג בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת ולמסור ללקוחותיה כל מידע שיש בידה בעניין מהותי הנוגע לעסקה (ר' בר"ע (מחוזי ירושלים) 3278/01 רענן בר-טוביה נ' רג'ואן נסיעות בע"מ [פורסם במאגרים] (13/1/02)).

כפי שנלמד מחומר הראיות בענייננו, הנתבעת לא הייתה רק גורם אשר תיווך בין ספק טיסה ומלון בלבד לבין לקוחותיה, כי אם יזמה, ארגנה ושיווקה, חבילת נופש ייחודית אשר מלבד טיסה ומלון, כוללת ומותאמת לציבור עליו נמנים התובעים ובתוך כך לצרכים המאפיינים את חג הפסח. במסגרת זו, נכללו, בין היתר, פעולות יזומות מצד הנתבעים אשר כללו ביקור מקדים במלון על מנת להתרשם ממאפייניו ומידת התאמתו למהות הנופש והיקף הנופשים הצפוי (ר' עדות הנתבע 2 בע' 245 שו' 11-23; עדות יצחק שיינפלד בע' 227 שו' 1-2 לפרו'). כן, עולה כי השהייה במלון בחופשת הפסח נשוא התביעה כמו גם ההנאה מהשירותים שהוצעו במסגרת הנופש, לא היו יכולים להירכש אלא על ידי ובאמצעות הנתבעת בלבד, כשעוגן בהסכם שבין הנתבעת לבין המלון כי למעשה לקוחות הנתבעת הם היחידים אשר יאיישו את המלון בתקופת חג הפסח והמלון לא יוכל להשכיר חדרים לאחרים, אלא באמצעות הנתבעת (ר' עדות הנתבע 2 בע' 248 שו' 10-14; עדות הנתבע 3 בע' 298 שו' 25-34 לפרו').

כפועל יוצא מכך, ברי כי האחריות הבלעדית על קיום התחייבויות שונות (כדוגמת רמת הכשרות, מופעים כאלה ואחרים ועוד) מוטלת אך רק על הנתבעת כאשר ביחס לקיום תנאים אחרים (כגון ליקויים בחדרים), יש לבחון כל מקרה לגופו על מנת לקבוע האם המדובר בשירותים מובהקים שבאחריות בלעדית של המלון עימו התקשרה הנתבעת או שמא גם לנתבעת יש חלק באחריות זו מכח החובות המוטלות עליה כמארגן טיול/נופש.

על רקע האמור לעיל אפנה עתה לבחון את עיקרי הטענות אשר הועלו על ידי התובעים, ומידת האחריות של הנתבעת להם. אחזור ואדגיש ואבהיר כי ההתמקדות תהיה אך ורק בטענות המפורשות אשר הועלו על ידי התובעים בתצהיריהם ורק ביחס לתובעים הרלוונטיים שהעידו בפניי, כשיודגש כי מצאתי שאותם תובעים מנועים ומושתקים מלהשמיע דרישה (לא כל שכן להיות זכאים לפיצוי) בגין טענות של אחרים (ובכלל זה בני משפחה ו/או מכרים שלא העידו ו/או שלא נמנים על התובעים), ככל שנגרמו; זאת, לאור העדר האפשרות המשפטית להמחות זכות של תביעה נזיקית, ומכך שכל נזק יש להוכיח, בין היתר בעדות של מי שניזוק בפועל.

עיכוב בהמראה לרודוס:

טענה זו אודות עיכוב בטיסה ליעד הנופש נשמעה רק מפי חלק מהתובעים כאשר חלק מהם נקבו בפרק זמן מוגדר של עיכוב בן שעתיים (ר' למשל התובעים 8-11; סעיפים 2 ו-4 לתצהיריהם בהתאמה) בעוד שהאחרים (שטענו לעיכוב) נקבו בפרק זמן ארוך יותר (ר' למשל התובעים 34-35 בסעיף 4 לתצהירם (המשותף) ותובעים 36-37 בסעיף 2 לתצהירם המשותף).

ייאמר מיד כי בעניין הטענות לעיכובים בהמראה ו/או ההמתנה הממושכת בשדה התעופה, לא מצאתי כי הוכח שהנתבעת היא שנושאת באחריות לכך. ראשית, אין חולק כי כלל התובעים אשר הלינו על העיכוב בשעת הטיסה הגיעו ליעד הנופש בלילה שלפני ערב החג (ערב ליל הסדר), כאשר מחומר הראיות עולה כי הוקצו מספר טיסות לצורך העברת הנופשים לרודוס. הנתבע 3 התייחס בסעיף 22 לתצהירו לסוגיה זו בציינו כי מספר טיסות התעכבו (מה שגרם בהמשך לנחיתה של מספר טיסות במקביל) .

גם אם אכן עולה כי חל עיכוב בהמראה של חלק מהטיסות שיוחדו כאמור לכלל הנופשים של הנתבעת, לא מצאתי כי עלה בידי התובעים להוכיח שהאחריות לכך רובצת על הנתבעת. הנתבע 2 חידד בעדותו כי הנתבעת חכרה את המטוסים מחברת צ'רטר כאשר האחריות על כל הקשור לטיסה הינה על אותה חברה (ר' ע' 247 שו' 1-7 לפרו'). לא הוכח כי הסיבה לעיכוב הינה בגורם הנעוץ בנתבעת, ומקום בו עסקינן בטיסות שכר (צ'רטר), כבר הובהר לא אחת בפסיקה כי בטיסות מסוג אלה, שכר יש לצפות עיכובים מסוימים (ר' רת"ק (י-ם) 27128-09-10‏ מרים ברנשטיין נ' הדקה ה-90 בע"מ [פורסם במאגרים] (24/11/10)). כך או כך, מקום בו פרק הזמן הארוך ביותר (שכומת בשעות) עמד על 5 שעות, אין לטעמי לראות בעיכוב זה כעיכוב החורג מגדר הסביר. יצוין בהקשר זה כי נלמד שהנתבעת דווקא לא נותרה אדישה לעיכוב זה, עת רעייתו של הנתבע 2 דאגה לספק לנוסעים שטיסתם עוכבה שוברים למזון (ר' ע' 247 שו' 3-5 לפרו') כמו גם תיק שכלל דבר מאכל ושתייה (ר' למשל אישור התובע 38 בעדותו בע' 8 שו' 20-21 לפרו'; עדות התובע 1 בע' 18 שו' 22-24 לפרו'; עדות התובעת 17 בע' 80 שו' 16-19 לפרו'). למותר לציין כי חלק מהתובעים עצמם לא מצאו בזמן אמת כי העיכובים שהיו חרגו מגדר הסביר או שהיו באחר יות הנתבעת (ר' לדוגמא עדות התובע 16 בע' 73 שו' 17-23; עדות התובעת 17 בע' 80 שו' 3-7 ; עדות התובעת 46 בע' 98 שו' 14-15; עדות התובע 6 בע' 166 שו' 4-6 לפרו').

כן, מצאתי לדחות בנוסף גם כל טענה נלווית שהעלו מי מהתובעים בתצהיריהם בקשר עם תנאי הטיסה, ובכלל זה טענת התובעים 22-23 להיותו של המטוס "עמוס לעייפה", כמו גם את טענותיהם הנוספת באשר למיקום במטוס בו הונחו מזוודות ו/או תפיסת מקומות (ר' סעיפים 4 ו-5 לתצהירם המשותף). מעבר לכך שעסקינן בטענות אשר ברי כי לנתבעת אין כל שליטה עליהן (כשבעניין זה ברי כי אין לה כל יכולת לחרוג ממספר הנוסעים שניתן "להעמיס" בטיסה מכח הוראות ותקנות החוק הרלוונטיים שעל חברת התעופה לעמוד בהן), הרי שבעניין הטענה לעניין מיקום/איתור מקומות ישיבה, לא למיותר להפנות אל דף המידע הרלוונטי שנערך על ידי הנתבעת בעבור הנופשים בו צוין כי "אין מקומות שמורים בטיסה" (ר' נספח 6 לתצהיר הנתבע 2).

לסיכום האמור, משעה שלא שוכנעתי כי הנתבעת, מארגנת הנופש, הייתה בעלת שליטה על יציאתן של הטיסות במועד (ובפרט שאזכיר כי המדובר ביום לפני חג הפסח, תקופה בה, מטבע הדברים, פעילות שדה התעופה הינה בשיא), אין כל מקום להכיר בפיצוי שמקורו בטענה זו.

ההמתנה באוטובוסים והקליטה לחדרים:

טענה נוספת שחזרה כחוט השני במרבית תצהירי התובעים, הינה משך הזמן בו נטען בו הם המתינו באוטובוסים עד שיתאפשר להם לרדת בקרבת הכניסה לקבלה במלון לצורך קליטתם. עיון בתצהירי התובעים אשר העלו את הטענה להמתנה, מעלה כי המתנה זו נמשכה בין חצי שעה לשעה וחצי (ר' למשל סעיף 6 לתצהירם המשותף של התובעים 10-11; סעיף 3 לתצהירם המשותף של התובעים 24-25).

אבהיר מיד כי גם בעניין זה לא מצאתי כי האחריות להמתנה זו רובצת על הנתבעת. הנתבע 3 הבהיר כי על רקע העיכוב בטיסות ונחיתתן ברודוס בסמיכות זו לזו, נוצר "צוואר בקבוק" אשר הביא לעומס על צוות פקידי הקבלה של המלון לנוכח הגעתם של מאות האורחים בעת ובעונה אחת (ר' סעיף 25 לתצהירו). על מצב דברים זה עמד אף מר מנדלוביץ (עוזר המנכ"ל) שהגיע למלון אף הוא באותה עת (ר' סעיף 12 לתצהירו). לא נעלם מעיני כי התובעים אשר העלו את הטענות אודות ההמתנה הממושכת באוטובוסים היו הורים לילדים קטנים , אולם באם אכן התעורר צורך מיידי להתפנות או להחליף טיטולים, לא שוכנעתי כי נמנע ממי מהם לרדת לצורך כך למלון (שבסמוך אליו חנו כאמור האוטובוסים כפי שניתן להתרשם מהתיעוד הרלוונטי בנדון – תמונה מס' 1 שצורפה במסגרת נספח 14 לתצהיר הנתבע 2).

בכל הקשור לתהליך ומשך הזמן של הקליטה בחדרים, הרי שמציאות החיים מלמדת כי מקום בו אכן נדרשת קליטה של קבוצה גדולה של אנשים שמגיעה בעת ובעונה אחת, לא מן הנמנע כי זמני הקליטה יתארכו לעומת קליטה בודדת של משפחת נופשים שהגיעו באופן עצמאי, ובפרט בשעה שעסקינן בהליך קליטה בבית מלון המצריך מילוי טפסים והזנת הנתונים הרלוונטיים לכל אורח ואורח (ר' גם עדות הנתבע 2 בע' 258 שו' 4-5 לפרו'). עם מציאות זו אף הסכים התובע 1 בחקירתו הנגדית, עת הודה כי גם במסגרת חופשות מאורגנות שהוא בעצמו יוזם בחופשות פסח (נתון שהוברר במהלך חקירתו הנגדית), יכול להיווצר עומס בקבלה עת מגיעה קבוצה גדולה של אנשים (ר' ע' 20 שו' 35; ע' 21 שו' 1 לפרו').

אף באשר לטענות אודות העדר העזרה בפריקת המזוודות, לא מצאתי ממש. מחומר הראיות עולה כי למרבית התובעים הצטרפו למן ההתחלה בני משפחותיהם (הורים ו/או ילדים ו/או נכדים), ובתוך כך הם היו מצוידים במספר מזוודות (כך, לדוגמא התובעים 1 ו-2 כמו גם התובעים 24 ו-25 הגיעו עם לא פחות מ-9 מזוודות כאשר אחרים כדוגמת התובעים 38 ו-39 הגיעו עם 7 מזוודות ו-2 עגלות ילדים כמו גם התובעים 14 ו-15 והתובעים 18-19). מקום בו עסקינן בסך הכל בכמות לא מבוטלת של מזוודות, אך טבעי הוא כי מלאכת המיון שלהם עם ההגעה לא תהיה עניין של מה בכך, כשמהגיונם של דברים נכון וראוי כי נציג מטעם כל משפחה הוא שיהיה אמון על "דיג" המזוודות של משפחתו, נוכח הקלות שתהיה דווקא לו בזיהוין (על פני עובד חיצוני).

שונים הם פני הדברים בכל הקשור לתלונות אודות העדר קיומה של עזרה בניוד המזוודות אל החדרים (לאחר הקליטה) וסיוע בהכוונה לחדרים, כשבאשר אליהן מצאתי צדק מסוים בטענת התובעים בנדון, מקום בו עסקינן בבית מלון שלמעשה מתפרס מבחינת חדרי האירוח על שטח נרחב ומבנים רבים (להבדיל ממלון שכל חדריו מרוכזים במבנה אחד). גם אם ניתן להבין שלא ניתן להצמיד לכל אורח "מלווה" צמוד נוכח מספרם הרב של הנופשים וזמינותם המוגבלת של העובדים שיכולים ליתן מענה בנדון, היה לכל הפחות ניתן להקל עם האיתור של החדרים באמצעות שלטי הכוונה לחדר ו/או קבוצת חדרים. על כן, מצאתי לקבל באופן חלקי בלבד את טענות התובעים באשר לשלב זה.

רמת המלון, הליקויים/חוסרים שונים בחדרים (חסר בפריטי ריהוט, שמיכות, מגבות, נייר טואלט, שיבושי מים, העדר מים חמים, תקלות במיזוג בחדרים ועוד):

ראשית יצוין כי בכל הקשור לטענות שהועלו מצד חלק מהתובעים בעניין הזמנתם ובתוך כך לטרוניותיהם כי לא שוכנו בחדר אותו הזמינו ו/או מיקומו ו/או היכללות בריכה פרטית בו (כדוגמת התובעים 16-17, התובעים 18-19 והתובעים 38-39), הרי שמלבד זאת שחלק גדול מהטענות בנדון היו בבחינת הרחבת חזית, זאת משעה שהועלו רק בחקירה הנגדית. בנוסף, טענות אלה לא נתמכו על ידי מי מהתובעים בכל אסמכתא רלוונטית לכך בכתובים, כך שעניין לנו בטענות בעלמא, כשאין ללמוד אף מהסכום שנטען ששולם על כך שעסקינן בחדר ברמה גבוהה וזאת מאחר שלא צורפה כל אסמכתא לעניין ההזמנה ולא ברור מה היה כלל ההרכב המשפחתי שאייש את החדר (ר' לדוגמא עדות התובע 16 בע' 73 שו' 1-8 לפרו').

אחת מהטענות המרכזיות שהועלו בכתב התביעה הייתה כאמור בעניין ההפרה הנטענת של הנתבעים אודות רמת המלון, ובתוך כך טענה כי המקום בו נפשו התובעים לא רק שלא היה בדרגת אירוח של 5 כוכבים אלא שלא עמד אף בתנאי סף של כוכב אחד (תוך שרובם של התובעים הדביקו לו את הכינוי "אכסניה עלובה ומוזנחת"). ייאמר מיד כי לא מצאתי לקבל טענה זו. הנתבעת באמצעות פרסומיה הייעודיים אודות הנופש הציגה את המלון כבעל דרגת אירוח של 5 כוכבים . הנתבע 2 הפנה בתצהירו למספר אסמכתאות מהם למד על דרגת האירוח של המלון, ובתוך כך לפרסום של סוכנות שיווק מלונות ביוון שהינה בעלת רישיון לעיסוק התחו ם התיירות מאת הרשויות המוסמכות וכן, הפנה הנתבע לפרסומים באינטרנט באתרים ישראלים (של חברת תיירות אחרת ומוכרת) אשר הציגו את המלון בזמנים הרלוונטיים לנופש כבעל דרגת אירוח של 5 כוכבים (ר' נספחים 7-12 לתצהירו). מעבר לכך שהתובעים יכלו לבחון ולבדוק את פרסומי הנתבעת אודות המלון (שכן אין מחלוקת כי מרבית ההזמנות מצד התובעים לחבילת הנופש שהוצעה נעשו מראש ולא בסמוך לפני תחילת הנופש), לא הביא מי מהתובעים כל ראיה מטעמם שיש בה לסתור את האסמכתאות עליהן התבססה הנתבעת בבחירתה. נהפוך הוא, חלק מהתובעים אישרו כי מפרסומים ברשת האינטרנט שערכו עובר לנופש הוצג המלון כבעל דרגת אירוח של 5 כוכבים (ר' עדות התובע 6 בע' 171 שו' 4-9 לפרו').

באשר לטענות לעניין הליקויים והחוסרים שהתגלו בחדרי המלון; עיון בתצהירי התובעים, מעלה כי טענות מסוימות כדוגמת טיב והיקף הריהוט ובכלל זה המיטות וארון הבגדים, מזגן לא עובד/מחמם, שמיכות, מגבות, ניקיון החדר וזמינות מים חמים – חזרו על ידי חלק נכבד של התובעים. גם אם שוכנעתי כי מרבית התובעים אכן חוו את הליקויים ו/או החוסרים בזמן אמת, הרושם שהתקבל מחומר הראיות הינו שמרבית הליקויים והחוסרים הועלו והוצפו בסמוך לאחר קבלת החדרים, כאשר ככל שחלפו השעות/הימים, הליקויים והחוסרים זכו להתייחסות וקיבלו מענה חלקי בלבד. יודגש כי אף יצחק שיינפלד הודה בהצטברות חריגה של תקלות וליקויים שהתגלו בסמוך לאחר קבלת החדרים, מה שהצריך אותו להישאר ער כל הלילה ולערוך רשימה של מי שהתקלות חייבו החלפת חדר (ר' ע' 230 שו' 20-30 לפרו'), כאשר ברי כי מקום בו עולה מחומר הראיות שחלק מהתובעים שבו וחזרו על תלונות שלא נפתרו, החלפת החדר לא יושמה לגבי אותם תובעים.

אחד מהחוסרים הבולטים בא לידי ביטוי בשמיכות, פריט שאף הנתבעת הודתה כי לא היה בנמצא לאור זאת שתקופת הנופש העיקרית של בית המלון הינה בקיץ (ר' עדות הנתבע 2 בע' 265 שו' 3-5 לפרו'). על אף שמדובר במוצר אותו לא התחייבה הנתבעת לספק ישירות במסגרת היותה מארגנת הטיול, הנני מוצאת כי חובתה הייתה לכל הפחות לוודא עם הנהלת המלון כי שמיכות שניתן להתכסות עימן (מעבר לסדין הסטנדרטי הקיים) יימצאו בחדרים, וזאת לאור ידיעתה כי מזג האוויר בתקופת הנופש עשוי לעורר את הצורך מצד הנופשים בשימושן. הוא הדין באשר לחובה שמצאתי ליחס לנתבעת בכל הקשור לריהוט שעמד לרשות התובעים, הן ביחס לממדי הארון אשר היה קטן מידות מלהכיל את פריטי הלבוש של הנופשים (ובפרט לנוכח תקופת הנופש) והן ביחס לאיכות המיטות והמזרונים ומספרן.
על פניו, את האחריות על התקלות והליקויים שתוארו בתצהיריהם כמו גם בעדותם בפניי, יש להטיל על המלון, וכבר צוין לא אחת כי תקלות במהלך טיול או חופשה בכלל ותקלות בחדר בית מלון בו מתאכסנים נופשים, בפרט, הינן חלק ממציאות יום יומית. יחד עם זאת, הוכח בפניי במקרה דנן כי התקיים צבר חריג מעבר לסביר של ליקויים ותקלות שהתגלו בו זמנית ובמיוחד בתחילת הנופש, שיש בו כדי ללמוד על התרשלות מסוימת מצד הנתבעת בכל הקשור לבחינת ובדיקת החדרים טרם הגעת התובעים ותחילת הנופש, תוך העדר וידוא מספק מצידה כי אכן הם עומדים ברמה עליהם התחייבה, כמו גם היותם תואמים מבחינת ריהוט (מיטות וארון) את מספר הנופשים שעתידים להתאכלס בכל חדר וחדר (נתונים שמטבע הדברים היו מצויים בידיה מבעוד מועד). הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שעד ההגנה יצחק שיינפלד, ציין כי בעת הביקור המקדים שערך במלון הוא היה בתהליכי שיפוץ כך שלא היה להתרשם מתוכן הריהוט בחדר (ר' סעיף 10 לתצהירו).

בנסיבות אלה, הנני סבורה כי היערכות הנתבעת בכל הקשור לבדיקת והתאמת החדרים להרכב הספציפי של התובעים ובני משפחותיהם לא הייתה במיומנות הראויה מחברה ותיקה כדוגמת הנתבעת אשר מנכ"לה טרח לציין, לא אחת, כי כלל החופשות אותן היא ארגנה במהלך השנים היו לשביעות רצונם המלאה של לקוחותיה. ויודגש, כי הנתבעת אמנם לא אחראית לשיבושים כדוגמת הפסקות מים (שלא הוכח שהן היו באופן רציף ונקודתיות רק למלון) ותקלות במיזוג, אולם היה בהחלט בידיה לפעול למניעה וצמצום של תלונות בעניין חוסרים כדוגמת מיטות וארונות באמצעות וידוא כי החדרים (לכל הפחות אלה אשר שיכנו בני משפחה עם ילדים) אכן יצוידו בריהוט האמור באופן סביר. הוא הדין באשר לצמצום מירבי של חדרים אשר בהם קיימת אמבטיה אשר אינה מאפשרת פרטיות נוכח מיקומה בחדר (טענה שחזרה אף היא על ידי תובעים רבים) או לכל הפחות לדאוג כי יהיה קיים מנגנון שיאפשר זאת כדוגמת זכוכית "חלבית" (ר' בעניין זה עדות התובע 18 בע' 184 שו' 9-10 לפרו'), וניתן בהחלט להבין ללב התובעים ולרגישותם בעניין זה.

לזכות הנתבעת ייאמר כי מחומר הראיות עולה שהנתבעים 2 ו-3 (אשר היו נוכחים במהלך הנופש) כמו גם עוזריהם, לא נותרו אדישים לתלונות התובעים, והציפו אף הם בפני צוות והנהלת המלון את התלונות של הנופשים על הליקויים והחוסרים. ודוק, מעורבות זו באה בעיקר לידי ביטוי ביחס להעדר השמיכות המחממות, עת עולה מחומר הראיות כי הנתבעת נקטה יוזמה עצמאית לרכישת שמיכות מתאימות מספקים חיצוניים למלון (ר' סעיף 27-28 לתצהירו של הנתבע 3; סעיף 25 לתצהירו של יצחק שיינפלד; סעיף 8 לתצהירו של עד ההגנה דמבי; סעיף 21 לתצהירו של עד ההגנה פוקס; עדות התובע 38 בע' 13 שו' 16-20 לפרו'; עדות התובע 1 בעמ' 29 שו' 27-28 לפרו'; עדות התובעת 7 בע' 111 שו' 35 וע' 112 שו'1 לפרו'; עדות התובעת 37 בע' 121 שו' 22-23 לפרו'; עדות התובע 24 בע' 180 שו' 22 ו-27 לפרו'; עדות התובע 35 ע' 195 שו' 23-24 לפרו'; עדות התובע 14 בע' 219 שו' 30-32 לפרו').

ביחס לטענות לפיהן נראה כי חלק מהחדרים היו במצב "הכנה" מאחר וחלק מהתשתיות (ובעיקר החשמל) היו בולטות לא מצאתי ממש. מלבד זאת שהמדובר בטענה שעלתה על ידי חלק קטן בלבד של התובעים (ר' למשל בסעיף 12 לתצהיר התובעים 1 ו-2), לא שוכנעתי כי יש באופי הטענות לעניין ה"הכנה" בדמות חוטי חשמל בולטים, כדי ללמד כי אותם חדרים בודדים היו מצויים בתהליך שיפוץ עליו ידעה הנתבעת מבעוד מועד ושלא נמסר לתובעים, ובכל מקרה לא שוכנעתי כי המדובר בפגם מהותי שמנע או הפריע לאורחי אותו חדר לעשות בו שימוש.

הטענות לעניין המזון:

טענות התובעים בעניין המזון התחלקו למעשה לשתיים: טענות לעניין המיקום בו התקיימו הארוחות, הכמות והאיכות של האוכל אשר הוגש במהלך ארוחות תקופת הנופש וטענות לעניין פגמים שנפלו בכשרות שהובטחה. ייאמר מיד כי ביחס לטענות אלה, מצאתי ממש רק בטענה לעניין אחד מהמקומות אשר יועדו על ידי הנתבעת לארוחות שהוגשו במהלך הנופש.

ראשית יצוין כי בכל הקשור לטענות שהועלו מצד חלק (קטן) מהתובעים בעניין ההבטחה כי הם יוכלו לערוך "סדר פרטי" (כדוגמת התובעים 16-17 והתובעים 38-39), הרי שגם במקרה זה לא נתמכו הטענות בהצגת אסמכתא רלוונטית לכך בכתובים, ועל כן שוב עניין לנו בטענות בעלמא שדינן להידחות (ר' לדוגמא גם עדות התובע 16 בע' 76 שו' 32-34 לפרו').

בכל הקשור למיקום של הארוחות, הרי שעיון בתצהירי התובעים מעלה כי עיקר הטרוניה בעניין זה הייתה מצד אלה אשר ישבו לסעוד באוהל הזמני אשר הוקם על ידי הנתבעת וזאת על מנת לשכן בו את הסועדים, בנוסף לחדרי האוכל הקבועים שקיימים במלון. עיקר התלונות שהובאו בעניין זה (רק מצד חלק מהתובעים בתצהיריהם) היו בעניין אי הנוחות שהייתה בשהייה באוהל, ובתוך כך אי הנעימות מהקור שחדר אליו מבחוץ, צפיפות וריח גז מתנורי החימום אשר הובאו על ידי הנתבעת מהארץ.

ייאמר מיד כי בעניין זה אכן התרשמתי מעדויות חלק מהתובעים שהעידו בפניי כי הנוכחות באוהל במהלך ליל הסדר ובכלל (ובעיקר בארוחות הערב) אכן לא הייתה אידיאלית מבחינת הטמפרטורה שבו (וחרף קיומן של תנורי/פטריות החימום שהוצבו ביוזמת הנתבעת), כשלא שוכנעתי כי הייתה בהכרח קלות במעבר לאחד מחדרי האוכל הקבועים של המלון בעבור מי ש"נקלע" דווקא למקום ישיבה באוהל.

בכל הקשור לכמות האוכל והמגוון, הרי שבעניין זה לא הייתה אחידות בין התובעים; בחלק מתצהירי התובעים התלונות באו לידי ביטוי במרחק שבין מקומות הישיבה של אותם תובעים רלוונטיים לבין עמדות המזון (ר' לדוגמא סעיף 19 לתצהיר התובעים 1 ו-2); אחרים הלינו על כך שמי שהתייצב לארוחת הערב מאוחר, לא נותר לו את אותו המגוון שעמד לרשות הסועדים בתחילת הארוחה (ר' לדוגמא סעיף 6 לתצהיר התובעים 6 ו-7), כשאחרים טענו בעלמא על כך שהאוכל היה ברמה נמוכה ו/או הלינו על כך שהמנות חזרו על עצמן במהלך הארוחות (ר' לדוגמא סעיף 25 לתצהיר התובעים 18 ו-19).

לא מצאתי לקבל את תלונות התובעים בעניין זה; דומה כי שאלת שביעות רצון של סועדים מאיכות ומגוון המנות שמוגשות, לעולם תהיה נתונה לפרשנות סובייקטיבית, ודומה שבמקרה שבפנינו דוגמא טובה לכך, מקום בו הטענות בסוגיה זו לא היו 'מנת חלקם' של כלל התובעים. מחומר הראיות נלמד כי הנתבעת עמדה במלוא אספקת הארוחות על פי התחייבותה. ניסיון החיים מלמד כי זמינות המנות המוצעות במגשי החלוקה הריכוזיים, נתונה לתנודות שמושפעות מכמות האורחים שניגשת באותו זמן ו/או בהעדפה גורפת מצד האורחים למנה כזו או אחרת על פני האחרות. בהינתן כך, בהחלט עשויים חלק מבאי חדר האוכל לחוש מחסור לאחר "הסיבוב הראשון" של האורחים שהתייצבו ראשונים לארוחה, מה שעשוי לטעת בהם תחושה סובייקטיבית שאין מספיק אוכל לכולם. גם אם זה נכון לנקודת זמן מסוימת, ברי כי אין בכך כדי לשקף בהכרח את פני הדברים כהווייתם, ולא הוכח שהנתבעת לא הייתה ערוכה מבחינת כמות המזון ביחס לכמות הנופשים. גם הטענות לצפיפות ודחק אינן טענות מפתיעות או חריגות שעה שהמדובר בצורת הגשה של מזנון חופשי ("בופה"), כאשר מטבע הדברים תנאים אלה אופייניים יותר לתחילת הארוחות.

אף בכל הקשור לטענות לעניין הטרקלין האירי, לא מצאתי ממש. ראשית, הוכח מחומר הראיות כי ההתחייבות להפעלתו של טרקלין זה קוימה על ידי הנתבעת והדבר נלמד מעדויות חלק מהתובעים אשר אישרו זאת באופן מפורש (ר' לדוגמא עדות התובעת 46 בע' 100 שו' 21-22; עדות התובעת 7 בע' 110 שו' 25-30; עדות התובעת 37 ע' 123 שו' 33-34 לפרו'). בכל הקשור לזמינות מלוא השתייה/מאכלים שהוצעו בו, הרי שגם כאן בדומה לעמדות המנות בארוחות, הזמינות נתונה לשינויים בהתאם לכמות המבקרים באותה עת במוקד זה.

באשר לסוגיית הכשרות, הרי שלאחר שעיינתי במכלול הטענות אשר הועלו בקשר אליה, מסקנתי הינה כי לא הוכח באופן גורף וקטגורי כי הנתבעת לא סיפקה את רמת הכשרות שהובטחה, כאשר גם אם אאמץ חלק מהטענות אודות כשלים שעליהם הצביעו חלק מהתובעים, מצאתי כי הם היו בבחינת אירועים נקודתיים אשר אינם מלמדים על כך שהנתבעת ו/או הנתבע 4, נמנעו במכוון ו/או היו מודעים לכך שהפיקוח שהובטח אינו מקוים ומיושם בפועל.

אין מחלוקת כי כחלק מתנאי הטיול (וכפי שאף הודגש בפרסומי הנתבעת) הכשרות על האוכל תינתן על ידי הנתבע 4. ברי כי חלק ממערך הכשרות שהובטחה ובתוך כך הבאת מוצרים כשרים מישראל (כפי שצוין בפרסום) הינה חלק מהתשלום שנכלל בתמורה, ועל בסיס זאת אף אחד מהתובעים לא נערכו מראש לפתרון חלופי של אוכל כשר לפסח.

הנתבע 4 העיד בחקירתו כי הוא הינו רב מוסמך מזה 50 שנה ומשמש כמנהל מחלקת הכשרות בעיר ראשון לציון (ר' ע' 278 שו' 1 לפרו'). כן, ציין הנתבע 4 כי הוא נותן לנתבעת הכשר כשרות למעלה מ-10 שנים כאשר עוד בתחילת הדרך, ניתנו על ידו הנחיות בכתב (כדוגמת ספקי רכישות מוצרים וכד') כאשר בגין הכשרות אותה הוא מעניק, הוא אינו מקבל מהנתבעת שכר כאשר מבחינתו הייעוד הינו "לזכות יהודים". כן, ציין כי למעשה מי שמשמש זרועו הארוכה בשטח הינם משגיחים מטעמו כמו במקרה של הנופש נשוא התביעה עימם הוא היה נמצא בקשר שוטף (ר' ע' 278 שו' 22-35 לפרו').

עיון מדוקדק בתצהירי התובעים מעלה כי חלק מהם כלל לא העלה כל טענה לעניין טיב הכשרות (ר' למשל עדות התובעת 11 בע' 35 שו' 23-24 לפרו'); חלק מהתובעים אשר לא טענו זאת בחרו להעלות לראשונה טענות בעניין הכשרות רק בעדותם מה שהיווה הרחבת חזית (ר' למשל עדות התובעת 47 ע' 106 שו' 18-21; עדות התובעת 7 בע' 112 שו' 27-29 לפרו'); חלק מהתובעים בחרו ל"קנח" את תצהיריהם עם טענה כללית וסתמית לפיה האוכל היה "ללא פיקוח כשרות", מבלי שנכללה צל צילה של טענה בגוף התצהיר בעניין מהות הליקוי בעניין הכשרות אשר הביא את אותם מצהירים לסבור כך (ר' למשל סעיף 20 לתצהירם של התובעים 24-25, סעיף 11 לתצהיר התובעים 34-35, סעיף 29 לתצהיר התובעים 44 ו-45); חלק אחר העלה טענות ספציפיות כדוגמת הימצאות חרקים או כשלים אחרים.

בכל הקשור לטענות הקונקרטיות אשר הועלו על ידי המצהירים, ייאמר מיד כי אף אחת מטענה זו לא נתמכה בתיעוד מזמן אמת (בדומה לתיעוד בתחומים אחרים), כאשר התיעוד החזותי של חלק מהטענות אודות כשלים שנמצאו בעניין האוכל מצא את ביטויו בכתב התביעה ונעדר ממסכת הראיות. באם להתייחס בכל זאת לתיעוד אודות הרכיכה (בדמות החילזון) שתועדה באחת התמונות שצורפו לכתב התביעה, הרי שגם אם אכן המדובר בתיעוד שמקורו בחופשה האמורה, לא הוכח כי הימצאותו של ה"אורח" הלא רצוי, מעיד על כשל בעבודת המשגיחים ולא מן הנמנע שהגעתו למזון בו הוא תועד הייתה ממקור חיצוני (ר' בעניין זה עדות הנתבע 4 בע' 282 שו' 10-13; עדות התובע 18 בע' 187 שו' 30-33 לפרו' אשר העיד כי המדובר היה במקרים ספורים בלבד ולא לאורך כל ארוחות החג, וכן עדותו כי הגדיל לעשות ונכנס למטבח ה"פס הקר" של המלון ושלל כי צפה שם בקיומם של חרקים כלשהם ר' ע' 188 שו' 18-19 לפרו').

בכל הקשור לקיומם של חרקים, הרי שאף אם אתייחס לגיבוי הטענות בעל-פה בעניין זה מצד חלק מהתובעים בנספח רלוונטי שצורף לכתב התביעה, התיעוד היחיד בנדון משקף חרק שכלל לא תועד בירק כזה או אחר, כששוב, לא מן הנמנע שהגעתו למזון בו הוא תועד הייתה ממקור חיצוני. העדר התמיכה כאמור תמוה במיוחד, שעה שחלק מהתובעים התעקשו בעדויותיהם כי פעלו לתיעוד מזמן אמת של הכשל הנטען בכשרות לעניין הימצאות החרקים (ר' למשל עדות התובעת 47 ע' 106 שו' 22-24; עדות התובעת 19 בע' 191 שו' 3-7 לפרו').

בכל הקשור לטענה הנוספת לפיה כמות המשגיחים ביחס למספר הנופשים הייתה חסרה, הרי שמלבד זאת שלא הוכח כי משגיח אחד לא היה יכול ליתן את המענה לרמת הכשרות בתקופת הנופש, מעדויות התובעים עלה כי הם למעשה למדו על קיומו של משגיח אחד רק על בסיס התרשמות/היתקלות אישית עם אחד המשגיחים כשלא נעשה כל ניסיון לבירור (ר' עדות התובעת 33 בע' 156 שו 29-32 לפרו'; עדות התובע 32 ע' 162 שו' 14-33 לפרו'). בהקשר זה יצוין כי יש לדחות כל ניסיון לחישוב אריתמטי כזה או אחר שמבוסס על נתונים מכח השערה אודות הזמן אשר נטען כי נדרש לבדיקת עלי ירק (כפי שנטען בסעיף 26-28 לסיכומי התובעים), כמו גם כל ניסיון אחר להתחקות אחר יכולות/הספקים של משגיח כשרות כזה או אחר, ובפרט בשעה שלא הובאה כל עדות רלוונטית מצידם בעניין זה.

גם בכל הקשור לטענה לערבוב כלים של חלב ובשר והוספת המים למיחמים בשבת, הוברר כי גם אם אכן הדבר אירע, הרי שלכל היותר, המדובר היה באירועים נקודתיים שייתכן כי נבעו מאי הכרת הכללים מצד איש צוות מקומי של המלון (ר' עדות התובע 32 ע' 161 שו' 27-35 וע' 162 שו' 1 לפרו'), כך שאין לראות בכך כשל מערכתי.

בכל הקשור לקיומם של מוצרים לא כשרים ובכלל זה מצות שמורות, הרי שהוברר בעדותה של הטוענת לכך (התובעת 37) כי טענתה בעניין זה התבססה על 'מראה עיניים' וזיכרונות ילדות כיצד אמורה להיראות 'מצה שמורה', כאשר היא בעצמה כלל לא בחנה את הכיתוב הרלוונטי על האריזה (ר' ע' 126 שו' 24-33 לפרו'). גם עדותו של בעלה (התובע 36) בעניין זה הייתה רחוקה מלשכנע כי המצות שהוגשו לא היו בעלות רמת הכשרות שהובטחה, כשאף הוא כמו רעייתו הפנו להתרשמות של אורחים אחרים שכלל לא נמנים על התובעים בתיק (ר' ע' 131 שו' 20-25 לפרו').

לסיכום סוגיית הטענות לעניין הכשרות; מלבד זאת שכאמור לא הוכח כי נפל כשל מערכתי ומהותי בכשרות שהובטחה, ראוי לציין כי גם התובעים אשר העלה טענות כאלה או אחרות לעניין הכשרות, לא נמנעו בסופו של יום מביקורים בארוחות בחדר האוכל לאורך כל ימי החג (ר' למשל עדות התובע 40 ע' 206 שו' 1 לפרו'), כאשר ההשלכה המהותית מבחינת חלקם נוכח "ממצאיהם" בעניין הכשרות, באה לידי ביטוי בהימנעות מאכילת עלי ירק ולא הימנעות מאכילת סוגי מזון אחרים (ר' לדוגמא עדות התובע 1 שע' 31 שו' 1-4 לפרו').

הטענות לעניין השירותים השונים שהובטח כי יסופקו בתחום הפנאי/חברה:

כחלק מפרסומי ומצגי הנתבעת שנכללו במסגרת חבילת הנופש נכללו שירותים/מתקנים שונים של המלון וכן פעילות חברתית ופנאי אשר עליה הייתה אמורה להיות אמונה הנתבעת בלבד.

בכל הקשור למתקנים אשר הוצגו ככאלה שכלולים במלון, הנתבע 2 הודה כי חדר כושר לא היה בנמצא על אף שהיה המלון שטח שהוקצה לכך (ר' ע' 266 שו' 30-35 לפרו'). בכל הקשור לקיומו של ספא במלון, הרי שעיון מדוקדק בתצהירי התובעים מעלה כי טענה זו רק על ידי התובעות 46, 47 ו-49 (ר' סעיפים 10 ו-14 לתצהיריהן בהתאמה), כאשר לא עלה בידי הנתבעים לסתור אותה, ובפרט בשעה שתיעוד אודות מתקן זה נעדר מנספחי תצהירו של הנתבע 2 (בניגוד לתיעוד של מתקנים/שירותים אחרים). אמנם בעדות עד ההגנה מר דמבי נכללה התייחסות לשימוש בספא, אולם לא מצאתי לייחס לה משקל, שעה שראיתי לסווגה כעדות שמיעה וזאת מאחר ולא הוא זה שחווה את הביקור כי אם טען שבני משפחתו (ר' סעיף 19 לתצהירו; ע' 293 שו' 22-30 לפרו'). הוא הדין באשר לבריכה המקורה אשר אף באשר אליה, לא צורף כל תיעוד לזמינותה לרחצה ובכך לא נסתרה טענת התובעים הרלוונטיים שהעלו טענה מפורשת זו (ר' למשל סעיף 10 לתצהיר התובעות 46 ו-47). בכל הקשור לזמינות הרחצה בבריכות החיצוניות שעמדו במועד הנופש לרשות הנתבעים, הרי שביחס לבריכות אלה לא נשמעו בעניין זה טענות מפורשות שכן מטבע הדברים, מזג האוויר במועד הנופש לא אפשר רחצה בבריכות אלה. גם באשר לשימוש שניתן היה לעשות בחוף ים פרטי שהובטח, יש לערוך הפרדה: באם הכוונה לרחצה בחוף היום, לא ברורה האפשרות לעשות כן נוכח מזג האוויר הקר (עליו העידו כלל התובעים); ככל שעסקינן באפשרות לנוכחות בקרבת חוף הים ללא רחצה במים, לא הוכח כי לא הייתה נגישות מהמלון לשימוש אחרון זה.

בכל הקשור לשירותי התרבות והפנאי, הרי שאין חולק כי הנתבעת (להבדיל מהמלון) היא שהייתה אמונה כאמור בלעדית על קיומם, כשייאמר מיד כי לא מצאתי שהתחייבויותיה בעניין זה הופרו. כך, בין היתר, צורף תיעוד מהפעילויות והמופעים השונים שהובטחו במסגרת תכנית הפעילות, ובכלל זה הופעתם של החזנים שהובטחו, אמן החושים, הרצאות, טיולים ועוד (ר' נספח 14 לתצהירו של הנתבע 2). בכל הקשור לפעילויות לילדים, עולה מחומר הראיות (ובין היתר מהתמונות האמורות) כי אכן התקיימה פעילות בתחום זה, כשעל אף הטרוניות שהועלו בעניין זה רק מצד חלק מהתובעים, הוברר ביחס לחלקם כי בשל חשש סובייקטיבי (ולא מבוסס) מטיב המפעילים ו/או אופי הפעילות שהוצעה, נמנעו חלק מליטול חלק בהשתתפות (ר' עדות התובעת 11 בע' 36 שו' 30-34 לפרו'; סעיף 13 לתצהירם המשותף של התובעים 40 ו-41). אם לא היה די באמור, הרי שאף חלק מהתובעים עצמם אישרו בתצהיריהם במפורש כי נטלו חלק בפעילויות התרבות והפנאי (ר' עדות התובעת 37 בע' 125 שו' 12-18; עדות התובעת 41 בע' 141 שו' 13-22 לפרו'). כך למשל גם בתצהירם המשותף של התובעים 24-25 שם אמנם עלו תלונות על איכות הצפייה (נתון ששוב הינו סובייקטיבי ותלוי מיקום), אולם האחרונים אישרו את עצם קיומם של מופעים.

טענות אחרות:

חלק מהתובעים העלו טענות נוספות שלא ביחס לאחת מהקטגוריות האמורות, ועל מנת שפסק דיני זה לא יימצא חסר, להלן תובא התייחסותי לאותן טענות, כאשר אחזור ואבהיר כי ההתייחסות גם במסגרת פרק זה תהיה רק לטענות אשר נטענו באופן מפורש בתצהירי העדות הראשית של התובעים ולא בטענות חדשות שעלו רק בחקירות הנגדיות ומהוות בנסיבות אלה הרחבת חזית אסורה.

בית הכנסת; בכל הקשור לטענות לעניין טיבו של בית הכנסת, הרי שחרף האמור בפתחו של פרק זה מצאתי בכל זאת לדון בהן, ולהביאן כדוגמא מובהקת לפער שבין הטענות בכתב התביעה לבין הטענות אשר נטענו בסופו של יום בכל אחד מתצהירי העדות הראשית; כך, על אף שבכתב התביעה הועלו טענות לעניין רמת ה"פאר" של בית הכנסת ומאפייניו הפיזיים (נוחות הכיסאות, דרכי גישה, מיקום ספר התורה ו/או עזרת הנשים ועוד), ביטוי לכך לא נמצא באף אחד מהתצהירים של מי מהתובעים. כך או כך, מקום בו אין עסקינן בבית כנסת קבוע אלא כזה שהוקם באחד מאולמות המלון, הרי שלעולם הוא לא יוכל להשתוות לתנאים של בית כנסת קבוע, ובכלל זה לאופי התנאים בו (לרבות תנאי הישיבה) וכפי שהתובעים מורגלים בבית הכנסת שבהם הם נוהגים להתפלל דרך קבע.

חילול שבת; באשר לטענה לחילול שבת שבא לידי ביטוי בבניית אוהל ביום שבת (ר' סעיף 15 לתצהירם המשותף של התובעים 16 ו-17), מצאתי כי המדובר בטענה בעלמא, כשכלל לא פורט מי בדיוק מ"עובדי הנתבעת" הוא שביצע בפועל את הבניה, כאשר אזכיר כי מחומר הראיות עלה שחברה מקומית כלל היא שהקימה את האוהל.

הלובי; באשר לטענות בעניין אופיו של הלובי ובפרט לעניין החוסר במקומות הישיבה, הרי שגם אם אקבל את הטענה העקרונית כי בעבור אוכלוסיית התובעים הלובי הוא מקום מפגש בו הם שוהים יותר מאורחים רגילים (שאינם דתיים), עדיין לא ברור הכיצד המלון ו/או הנתבעת היו יכולים לדאוג כי לכלל הנופשים יהיו מקומות ישיבה באם יחליטו לשהות בלובי באותו זמן ממש. ברי, כי אין לצפות מהנתבעת לרכוש במיוחד בעבור הנופשים כורסאות/או מקומות ישיבה.

הצורך בהשכרת רכב; בכל הקשור לטענות אודות הקשר שבין תנאי השהייה במלון לצורך של התובעים לשכור רכב על מנת לברוח "מהמציאות העגומה" או "להפיג את המועקה", הרי שהתרשמתי מחומר הראיות כי טענה זו לוקה בהגזמה והפרזה. עיון בתכנית הפעילות שצורפה במסגרת נספח 4 לתצהיר הנתבע 2, מעלה כי הוצעו מטעם הנתבעת (בכל אחד מימי חול המועד), טיולים לאתרים/פעילויות שונות באי רודוס וסביבתו למשך יום שלם. אין בכוונתי לגלוש למערך השיקולים של מי מהתובעים אודות הבחירה לשכור רכב לצורך טיולים, אולם באם אכן המציאות בעקבות תנאי השהייה במלון אכן הייתה 'בלתי אפשרית', אותם תובעים לא היו חייבים בהכרח לשכור רכב אלא להצטרף לטיולים שהוצעו גם אם חלקם/כולם היו כרוכים בתוספת תשלום (תוספת תשלום שהייתה קיימת מטבע הדברים גם בגין שכירת הרכב והכניסה העצמאית לאתרים/פעילויות). אם לא היה די באמור, הרי שכפי שכבר ציינתי לא אחת, גם אם הייתי מוצאת קשר בין הצורך של התובעים לשכור רכב על רקע העדר סבלנותם/יכולתם לשהות במלון נוכח תנאי האירוח, בהעדר צירוף כל אסמכתא שהיה ניתן ללמוד ממנה על שיעור ההוצאה בפועל, לא היה מקום להיעתר לפסיקת כל פיצוי בנדון ולו רק מטעם נימוק אחרון זה לבדו.

ריחוק ממתקנים/שירותים; בכל הקשור לטענה הכללית אודות ריחוק של מתקן כזה או אחר של המלון, הרי שברי כי טענה שכזאת אינה יכולה להיות אחידה כלפי כל התובעים, כשמובן מאליו כי המרחק אותו יש לעבור על מנת להגיע למתקן/שירות שניתן, הינו לעולם תלוי המיקום של אורח ספציפי בנקודת זמן נתונה, כמו גם תלוי של מיקום החדר בו הוא שוהה. מכל מקום, ניתן היה להתרשם מפרסומי הנתבעת על אופיו הפיזי של המלון.

הצורך במעבר למלון אחר; מחומר הראיות עולה כי חרף טענותיהם אף לא אחד מהתובעים עבר בפועל למלון אחר, למעט התובעת 15 אשר עלה כי השתכנה במלון אחר ברודוס. ייאמר מיד כי לא מצאתי ממש בטענה כי המצב במלון הוא שהביא את התובעת האמורה לשכירת החדר במלון האחר. התובעת העידה כי היא הייתה מצויה בתקופת הנופש בעיצומם של לימודים לקראת בחינת ההסמכה של לשכת עורכי הדין. לא שוכנעתי כי הצורך בשכירת החדר במלון נבע על רקע התרשמותה השלילית מהתנאים, שכן על פי גרסתה היא הרגישה צורך באותה עת להתבודד לצורך הלימודים, כשלא נטען וממילא לא הוכח כי שכרה מלכתחילה חדר נוסף (בנפרד מבני משפחתה) במלון בו התקיים הנופש לצורך לימודיה.

נטילת ידיים; טענה זו שהתמקדה בנטלה לנטילת ידיים יוחסה להעדרה בחדרים והועלתה על ידי התובעים 14 ו-15 (ר' סעיף 8 לתצהירם המשותף). כך או כך, לא מצאתי כי העדרה של נטלה הינה בבחינת כשל או ליקוי, שכן פריט זה אינו ממן האביזרים שמצופה כי יהיו בחדרי מלון, בכלל ובחדרי מלון בחו"ל, בפרט. בכל הקשור לטענה הנוספת שהועלתה בהקשר המיקום של נטילת הידיים בזמן הארוחות (טענה שהועלתה על ידי התובעת 48 סעיף 12 לתצהירה ועל ידי התובעת 49 בסעיף 13 לתצהירה), הרי שלנוכח מהות הטענות שהתמקדו בהיבט האסתטי של עמדת נטילת הידיים, דומני כי גם בעניין זה קשה לייחס אחריות לנתבעת, מקום בו עסקינן בהצטברות נקודתית של סועדים לקיום המצווה. יצוין נטיית התובעים להרחבת חזית בחקירותיהם הנגדיות לא פסחה גם על טענה זו (ר' למשל עדות התובע 22 בע' 63 שו' 25-27 לפרו').

סיכום ביניים; הנה כי כן, באם לסכם את פרק הדיון בטענות הצדדים אודות מכלול השירותים אשר סופקו להם במסגרת הנופש, יש לשלול את טענות התובעים עליהן שבו ועלו ביתר שאת בסיכומיהם (תוך הפנייה למשלים ציוריים) כי עסקינן בנופש שיש להגדירו ככזה שמהווה 'כישלון תמורה מלא', כאשר מן העבר השני אכן נפלו אי אלו כשלים ואי קיום התחייבויות אשר העיבו במידה כזו או אחרת על ההנאה והנוחות של התובעים מחופשתם.

שאלת הזכאות לסעדים שנתבעו; בבואי לבחון את זכאות הסעדים להם עתרו התובעים, הרי שלנוכח מסקנתי האמורה, יש לשלול בראש ובראשונה את סעד ההשבה, לו עתרו התובעים .

סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, קובע כדלקמן:

"(א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי אפשרית או בלתי סבירה או שהנפגע בחר בכך.

(ב) בוטל החוזה בחלקו, יחולו הוראות סעיף קטן (א) על מה שהצדדים קיבלו על פי אותו חלק".

כחלק מהתרופות העומדות לרשותו של נפגע מהפרת חוזה, עומד סעד ההשבה אלא שהפעלת סעד זה מותנית בביטולו של החוזה, כשהטעם בבסיס כלל זה הינו שחוזה שלא בוטל עקב הפרתו עומד בתוקפו (ר' ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין בע"מ נ' הורוביץ, פ"ד לה(3) 533).

במקרה דנן, אף אחד מהתובעים לא ביטל את ההסכם – לא כאשר הוא סבר כי הנתבעת הפרה את התחייבויותיה בקשר עם הנופש ואף לא בטרם נקיטת ההליכים המשפטיים כנגד הנתבעת. במצב דברים זה, לא רק שלא קמה להם הזכות לתרופת ההשבה, אלא שההשבה ההדדית כלל לא ישימה בנסיבות, מקום בו אין מחלוקת כי כל התובעים ללא יוצא מהכלל מיצו את עיקרי חבילת הנופש שסופקה להם: התובעים טסו הלוך וחזור ליעד הנופש, לנו בבית המלון, סופקה להם הסעדה בחדרי האוכל, נטלו והיו יכולים ליטול חלק בפעילויות ובשירותים שהנתבעת העניקה במהלך נופש ועוד. משכך, ברי כי אין להיעתר לסעד ההשבה בנסיבות דנן.

הגם שאין עסקינן בכישלון תמורה כולל והגם שאיני מסכימה לאור מסקנותיי עם הכותרות וההכתרות שביקשו התובעים לייחס לנופש, עדיין מצאתי כי יש מקום לפסוק לתובעים פיצוי בגין נזק לא ממוני אשר יהיה בו ליתן ביטוי לפער בין ההתחייבויות הנתבעת, לבין אלו שסופקו בפועל והכשלים אשר שוכנעתי בקיומם ושמצאתי לייחס אחריות (במידה כזאת או אחרת) לנתבעת.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, וביניהם את הההשלכות של הכשלים והחוסרים ששוכנעתי כאמור בקיומם; מידת אבדן ההנאה שנגרם לתובעים כתוצאה מהם בשהייתם בבית המלון; לאחר ששוכנעתי כי כלל התובעים חוו וסבלו במידה כזאת או אחרת מהכשלים והחוסרים; משך תקופת הנופש; היקף השירותים שסופקו כמובטח וכן את יתר הנסיבות הרלוונטיות – הנני סבורה שיש להעמיד את הפיצוי על שיעור גלובלי של 2,500 ₪ לכל תובע.

בכל הקשור לטענת ההגנה אודות חובת התובעים להקטנת הנזק, הרי שמצאתי לדחות מכל וכל טענה זו; התובעים נקלטו במלון כאמור פחות מיממה לפני ליל הסדר כאשר לנוכח סמיכות הזמנים לכניסת החג, הסכומים הלא מבוטלים ששולמו, ומוגבלות האפשרות למצוא פתרון חלופי שיהלום את דרישותיהם (לרבות בעניין הכשרות) – קשה לבוא אל מי מהם בנסיבות אלה בטענה כי יכול היה לעבור למלון אחר. גם חזרה ארצה לא מצאתי כחלופה הגיונית וסבירה בה יכלו התובעים לנקוט, וזאת מאחר והבחירה לבלות את חג הפסח מחוץ לבית, הייתה על רקע זאת שביתם של הרוב כלל לא הוכשר, כמו גם הקושי במציאת טיסה ארצה והעלות הנוספת אשר הייתה כרוכה בכך בעבורם. על כן, אין כל מקום לקבל את טענת ההגנה לעניין הקטנת הנזק, ולרבות באמצעות הבחירה הנטענת בין שתי אפשרויות.

באשר לשאלת זהות הנתבעים אשר יחובו בפיצוי, הרי שמלבד הנתבעת לא מצאתי לחייב את מי מהנתבעים הנוספים בהשתתפות בשיעור כלשהו. לא נטען על ידי מי מהתובעים כי ההתקשרות להזמנת הנופש הייתה ישירות עם מי מהנתבעים 2 ו-3. אמנם מחומר הראיות עולה כי עסקינן בחברה משפחתית שמניותיה מוחזקות על ידי הנתבע 3 ומנוהלת בפועל על ידי הנתבע 2 כאשר שניהם היו מעורבים באופן אישי בניסיונות למציאת פיתרונות לבעיות שצצו, אולם מי מהתובעים לא הצליחו במקרה דנן להצביע על מעשים שיש בהם כדי לבסס הטלת אחריו אישית על מי מהנתבעים 2 ו/או 3 .

גם אם מצאתי כי הצטברו אי אלו כשלים ו/או חוסרים בנופש שהציעה הנתבעת, עדיין רחוקה מאוד הדרך מלהגיע למסקנה כי התנהלות הנתבעים עולה כדי מרמה ו/או הונאה ו/או תרמית – טענות שרף ההוכחה לגביהן מוגבר (ושלא הוכחו אף בנטל הראיה הרגיל) ושעליהן שבו וחזרו התובעים בסיכומיהם. מרבית השירותים, לרבות האירוח, הטיסות, השהייה במלון, ההסעדה והשירותים בתחום הפנאי, סופקו ועל כן עוד יותר לא היה ראוי לחזור ולייחס למי מהנתבעים התנהלות "פלילית", ולרבות לייחס להם תרגיל "עוקץ" כאילו עניין לנו בנסיבות בהן ניטלו כספים של נופשים מבלי שסופק להם דבר. ביחס לנתבע 4, הרי שמקום בו הגעתי כאמור למסקנה לפיה יש לדחות את טענות התובעים לכשלים מהותיים ומערכתיים בעניין הכשרות שהובטחה, ברי כי אין כל מקום לייחס לו חבות להשתתפות יחסית בפיצוי האמור.

סוף – דבר:

אשר על כן הנני מורה לנתבעת 1 לפצות בסך של 2,500 ₪ כל אחד מהתובעים הבאים: 1, 2, 6, 7, 8, 11, 14, 15, 16, 17, 18, 19, 22, 23, 24, 25, 26, 27 ,28, 29, 30, 31, 32, 33, 34, 35, 36, 37, 38, 40, 41, 44, 45, 46, 47, 48 ו-49.

לא נעלמו מעיני טענות הנתבעת בקשר לשלילה העקרונית של הענקת כל פיצוי לתובעים אשר לא שילמו את מלוא התמורה בגין הנופש. יחד עם זאת, לא מצאתי כי יש בכך כדי לשלול מהם את הפיצוי עליו הוריתי במסגרת ההליך דנן. זאת בין היתר ,מאחר ועסקינן בפיצוי שמקורו בגין נזק לא ממוני וכן מאחר שלא הוברר דיו מחומר הראיות שהונח בפניי, מהו שיעור החוב של כל אחד מהתובעים האמורים, וכן לאור זאת שממילא שמורה לנתבעת הזכות למצות את טענותיה בנדון במסגרת הליכים האחרים והעצמאיים שעולה כי היא נקטה לצורך גביית אותם חובות נטענים.

התביעה כנגד הנתבעים 2-4 נדחית בזאת ללא צו להוצאות.

כמו כן, הנני מורה כי הנתבעת 1 תישא בהוצאות התובעים ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ז אדר א' תשע"ט, 04 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.