הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 40363-02-17

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה שלהבת קמיר-וייס

התובעת:

אוניברסיטת בר אילן
ע"י ב"כ עוה"ד ניר שוסטר ואח'

נגד

הנתבעת:
נאנאוניקס אימג'ינג בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד מאיר הלר ואח'

פסק – דין

רקע הדברים
התובענה דנן הוגשה ביום 19.02.17.
התובעת טוענת כנגד הנתבעת להפרה יסודית של התחייבות לספק מיקרוסקופ ייחודי אשר נועד לביצוע עבודה מחקרית באחת ממעבדות המחקר של התובעת. התובענה הינה לביטול העסקה בעקבות אי אספקת המיקרוסקופ, להשבת הסכום החלקי ששילמה התובעת לנתבעת ולפיצוי בגין הנזקים כתוצאה מההפרה הנטענת.
ביום 01.01.18 הוגשה הודעה על הסכמת הצדדים לגישור בפניי מגשרת המהו"ת לאחר קיום פגישת מהו"ת. לבקשת הצדדים נדחה מספר פעמים מועד קדם המשפט אשר התקיים לבסוף ביום 27.06.18.
במסגרת קדם המשפט ניתן צו להשלמת הליכים מקדמיים וצו להגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים ונקבע מועד לקדם משפט נוסף ליום 26.12.18.
לאחר בקשות מספר לאורכות ולדחיית מועד הדיון נדחתה ביום 01.01.19 בקשת התובעת למתן ארכה נוספת להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמה, מעבר ליום 10.01.19, ובהחלטה הבהרתי לתובעת, כי על הצדדים היה להיערך מראש בהתאם למועדים ולהימנע מהגשת בקשות ברגע האחרון. לאחר מכן הגישה התובעת רק ביום 18.01.19 את תצהיר העדות הראשית של ד"ר דורון נווה, מטעמה .
לאחר בקשות לארכה והסדרים דיוניים אשר בהם נכללו גם אורכות, הגישה הנתבעת ביום 10.04.19 את תצהירי העדות הראשית מטעמה של אהרון ודוד לואיס .
ביום 07.05.19 התקיים קדם משפט אחרון בו הגיעו הצדדים להסכמה לנסות שיח ישיר לפשרה בין בעלי הדין, עד ליום 05.06.19, וככל שלא תושג פשרה יפנו לגישור בפניי אחד מהמגשרים, השופטים בדימוס הילה גרסטל או בועז אוקון. כמו כן, נקבע דיון הוכחות ליום 17.12.19 וזאת בנוכחות עורכי הדין, המצהיר מטעם התובעת, ד"ר דורון נ ווה ונציג הנתבעת דוד לואיס, שהינו אחד משני המצהירים מטעם הנתבעת.
בספטמבר 2019 הוזמן ד"ר דורון נווה להשתתף במפגש דיווח לרשות המחקר של האיחוד האירופי אשר יתקיים בבריסל בימים 16-17.12.19 בנוגע לפרויקט אשר קיבל מימון ממנה.
לטענת התובעת, עקב שגגה לא שמה לב כי המועד של המפגש הוא במועד דיון ההוכחות אשר נקבע בתיק.
ביום 03.10.19, לאחר א ורכות לצורך מגעים לפשרה, הודיעו הצדדים על כוונתם לפנות לגישור.
ביום 28.11.19 שילמה התובעת את המחצית השנייה של אגרת בית המשפט.
ביום 09.12.19 הגישה התובעת בקשה לדחיית מועד דיון ההוכחות, על מנת לאפשר לקיים ישיבת גישור ראשונה, אשר טרם נקבעה והמועדים האפשריים בהתאם ליומני המגשרים הם החל מאמצע ינואר 2020. התובעת טענה לסיבה נוספת לדחייה, נסיעת ו לחו"ל של העד מטעמה, ד"ר דורון נווה, לנסיעת עבודה, במועד דיון ההוכחות. בבקשתה ציינה התובעת את התנגדות הנתבעת לדחיית מועד ההוכחות.
בהחלטתי מיום 09.12.19 הובהר לצדדים כי בהתאם ליומנו העמוס של בית המשפט, משמעותה של דחיית דיון ההוכחות הינה דחייה ארוכת חודשים ובנסיבות אלו ולאור התנגדות הנתבעת לדחיה הבקשה נדחתה.
ביום 10.12.19 הגישה התובעת בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 09.12.19, בה דחיתי את הבקשה לדחיית מועד דיון. לטענת התובעת , בעקבות החלטתי מיום 09.12.19 נערך בירור מול המצהיר והתבררו ה פרטים המלאים אודות נסיעתו לחו"ל וחשיבותה . נטען כי הנזק הצפוי לתובעת מביטול השתתפותו של ד"ר דורון נווה במפגש בחו"ל גבוה.
לאחר שהוצע לצדדים דחייה קצרת מועד בעקבות ביטול דיון הוכחות ביומנו של בית המשפט וקבלת תגובות הצדדים, הבהירה הנתבעת התנגדותה לדחיית מועד הדיון ואי יכולתו של העד מטעמה, דוד לואיס, להתייצב למועד אשר הוצע, עקב נסיעת עבודה מתוכננת לחו"ל. בתשובתה טענה התובעת כי למרות שלבאי כוח הצדדים היה ברור כי לצורך קיום הליך הגישור יהיה צורך בדחיית מועד דיון ההוכחות, נזכרה הנתבעת להודיע על התנגדותה לדחיית מועד הדיון רק בסמוך לפני מועדו. דחיתי את הבקשה לעיון חוזר, הואיל ומועד הדיון נקבע במעמד הצדדים, לרבות ד"ר דורון נווה בעצמו, שהיה באולם המשפטים עת נקבע מועד ישיבת ההוכחות, והיה עליהם להיערך בהתאם.
בבוקרו של דיון ההוכחות, ביום 17.12.19, נתקבלה הודעת התובעת, כי לא יעלה בידי ד"ר דורון נווה להתייצב לדיון עקב הצורך בנוכחותו בבריסל, ונטען כי היה על התובעת לבצע בחירה בלתי אפשרית בין הנזקים אשר יגרמו לה בגין אי השתתפותו של ד"ר דורון נווה במפגש בחו"ל לבין הנזקים והמשמעויות בגין אי התייצבותו של ד"ר דורון נווה לדיון.
המצהיר מטעם התובעת, ד"ר דורון נווה, לא התייצב לדיון ההוכחות אשר התקיים ביום 17.12.19 והצדדים התבקשו לטעון בדבר התוצאות המשפטיות הנגזרות מאי התייצבותו לחקירה נגדית על תצהירו, ולקביעת גורלה של התובענה כפועל יוצא.

תמצית טענות הצדדים
התובעת חזרה בטיעוניה על השתלשלות האירועים אשר הובילו לאי התייצבותו של ד"ר דורון נווה לדיון, כאשר הסיבה בעטיה לא הוגשה הבקשה לשינוי מועד הדיון נעוצה בשגגה. לטענת התובעת, חשיבות ההשתתפות במפגש בחו"ל נובעת מגובה המימון בו מדובר, כמיליון יורו, ומהפגיעה במוניטין של התובעת אשר עלולה להתקשות לקבל מענקים נוספים מהרשות למחקר של האיחוד האירופי. התובעת הבהירה כי השלכות אי ההתייצבות בהתאם להלכה ידועות לה, אך ביקשה עקב נסיבותיו של המקרה לנקוט בסנקציה אשר פגיעתה תהיה פחותה.
שמעתי גם את דברי פרופ' אפי זהבי, שהיה דיקן התובעת עד אוקטובר 2019 אשר ביקש להבהיר את חשיבות השמירה על קשרים טובים עם רשות המחקר של האיחוד האירופי והיקף המענקים בהם מדובר והשלכותיהם.
הנתבעת טענה, כי התנהלות התובעת מהווה זלזול בוטה בבית המשפט ובזמנה של הנתבעת, תוך הפרה של החלטות בית המשפט. ביקשה ללמוד מהחלטת התובעת להעדיף את נסיעתו של ד"ר נווה על פני התייצבותו לדיון, העדר אמונה של התובעת בתביעתה.
הנתבעת ציינה כי התובעת לא הביאה אסמכתאות כלשהן לחובת הנוכחות הנטענת במפגש, להיקף המימון הנטען ואלו נטענו בעלמא.
הנתבעת ציינה כי ההליך החל בתחילת שנת 2017 ובמהלכו הגישה התובעת בקשות דחייה רבות מסיבות שונות.
היות בקשת התובעת לדחיית מועד דיון נוגדת את נוהל דחיית מועד דיון הקובע מפורשות, כי נסיעה לחו"ל, נסיבות אישיות, והליכי גישור אינם מהווים עילה לדחיית מועד דיון הוכחות.
עוד ציינה הנתבעת, כי התובעת לא מצאה לפרט אלו פעולות ננקטו בניסיון לדחות מועד ההתייצבות של העד מטעמה למפגש בחו"ל.
הנתבעת טענה כי השלכות אי התייצבות המצהיר להיחקר על תצהירו, הן מחיקת התצהיר והתעלמות ממנו ובנסיבות בהן מדובר במצהיר יחיד מטעם התובעת, הרי שהוצאת התצהיר מותירה את התובעת מבלי שהגישה ראיות מטעמה. הואיל ועל התובעת נטל הבאת הראיה, הרי שבהעדר ראיות התביעה אינה יכולה להתקבל והתוצאה היא דחיית התביעה.
הנתבעת עמדה על ההוצאות הרבות אשר נגרמו לה עקב ניהול ההליך בכלל ולקראת דיון ההוכחות בפרט.
לטענת הנתבעת, התנהלות התובעת אינה תוצאה של תקלה אלא כוונת מכוון והפסיקה בנושא ברורה, כי הליכי המשפט אינם "תכנית כבקשתך" והתעלמות התובעת מהמועדים שנקבעו ומהחלטות בית המשפט לאורך כל הדרך מהווה פגיעה בעשיית הצדק והפנתה לפסקי דין שונים בהן נפסלו כראיה תצהירים עקב אי התייצבות לחקירה נגדית.
הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה תוך חיוב בהוצאות מתאימות למשך ניהול ההליך והעלויות הרבות אשר נגרמו לנתבעת וכן להתנהלות התובעת.
אשר לבקשת התובעת למחיקת התביעה, טענה הנתבעת כי מלוא הגנתה נפרשה בפני התובעת, לרבות גילוי מסמכים ומענה על שאלונים, תוך שהיא הצביעה על מחדלים בתביעה, כך שמחיקת התביעה בשלב זה באופן שיתאפשר לתובעת להגיש תביעה מחדש, תפגע בזכויות הנתבעת, בייחוד לנוכח חולשת התביעה.

דיון והכרעה
במקרה שלפנינו, הוגש תצהיר עדות ראשית יחיד מטעם התובעת, והמצהיר לא התייצב לחקירה נגדית עליו בניגוד להוראות בית המשפט .
בנסיבות אלה אדרש לקביעת התוצאות המשפטיות הנובעות מאי התייצבותו של עד התובעת לחקירה על תצהירו. זאת, במיוחד בנסיבות בהן מהווה תצהיר זה ראיה יחידה מטעם התובעת בהליך.
חובת התייצבותו של מצהיר להיחקר בחקירה נגדית בבית המשפט נובעת מהוראות סעיף 17 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן: "פק' הראיות") ומהוראות תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").
סעיף 17 לפק' הראיות קובע כי:
17. (א) הוראות סעיף 15 אינן גורעות מכוחו של בית המשפט לצוות כי המצהיר ייחקר בבית המשפט, ובית המשפט ייעתר לבקשתו של בעל דין לצוות על כך; לא התייצב המצהיר, רשאי בית המשפט לפסול תצהירו מלשמש ראיה.
תקנה 522 ל תקנות קובעת כ י:
522. (א) מצהיר בהליך עיקרי או בעל דין שמסר תצהיר בהליך ביניים, יתייצב לחקירה ביום הדיון, אלא אם כן הודיע בעל הדין שכנגד בהודעה בכתב לבית המשפט ולכל בעלי הדין, שהוא מוותר על חקירתו של המצהיר...
(ג) לא התייצב המצהיר בהתאם להודעה, לא ישמש תצהירו ראיה אלא ברשות מיוחדת מאת בית המשפט או הרשם.
חובתו של בעל דין להתייצב לחקירה נגדית על תצהיר עדות ראשית מטעמו, וזכותו של בעל הדין שכנגד לחקירתו הנגדית של המצהיר, מבוססות על עצם מהותה של זכות החקירה הנגדית שהיא זכות בסיסית ויסודית במסגרת הדיון המשפטי ולצורך קיום הליך שיפוטי תקין. הזכות לחקירה נגדית מתיישבת עם עקרונות תום הלב והסבירות, ועם ציפיותיו הדיוניות המוצדקות של הצד שכנגד.
אשר על כן, הכלל הוא כי עד לשלב הראיות לא ייחשב התצהיר על נספחיו כ"מוגש" (ראו: השופט בדימוס אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט – 2009, (להלן: "אורי גורן"), עמ' 330) ועל המצהיר בהליך העיקרי להתייצב לחקירה נגדית על תצהירו ביום הדיון בשלב ההוכחות (ראו: רע"א 3810/06 י. דורי את צ'קובסקי בניה והשקעות בע"מ נ' שמאי גולדשטיין, (24.9.07)).
הלכה פסוקה היא, כי מצהיר שאינו מתייצב לחקירה נגדית, תצהירו לא ישמש ראיה (ראו לעניין זה: ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201.) וייפסל כאילו לא הוגש כלל ( י' קדמי, על הראיות, חלק שני, בעמוד 801.)
כך נפסק ב ע"א 743/89 גולדווסר נ' קרביץ, פ"ד מו(1) 485, 489, כי מקום בו ת צהיר מוגש במקום חקירה ראשית אזי:
"החובה להעמיד את המצהיר לחקירה שכנגד חלה על מי שהגיש את התצהיר כחקירה ראשית..."
"משלא המציא בא כוח המערערים את המערער לחקירה שכנגד...הרי לא היה מקום להסתמך על החקירה הראשית בלבד של העד...שכן אין כל משקל לחקירה הראשית של בעל הדין שעה שהוא נמנע במתכוון מלחשוף עצמו לחקירה שכנגד".
לפיכך, ההשלכה של אי התייצבות המצהיר מטעם התובעת לחקירה על תצהירו היא הוצאת התצהיר על נספחיו מהתיק.
אולם, אי התייצבות עד התובעת לחקירה על תצהירו ופסילת התצהיר כתוצאה כך, אינם מחייבים בהכרח דחיית התביעה.
מסקנה זו הינה פועל יוצא ממדיניות שיפוטית ראויה המחייבת הענקת מעמד בכורה לזכות הגישה לערכאות ותחולתה אף במקרים בהם תובע לא התייצב לדיון בתובענה, או במקרים בהם לא התייצב לחקירה נגדית על תצהירו.
לאור מעמדה של זכות הגישה לערכאות, ככלל יעדיף בית המשפט להכריע בסכסוך גופו על פי טענות הצדדים ו"ייזהר מנעילת שעריו בפני בעל-דין בגין התנהלות דיונית חסרת תום-לב, פן תיפגע יתר על המידה זכותו של בעל-דין לגישה חופשית לערכאות" אלא בהתקיים טעמים בעלי משקל המצדיקים נעילת השערים (ע"א 2452/01 דרור אורן, עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח (1) 577.)
אולם, ככל זכות אחרת אף זכות הגישה של תובע לערכאות אינה זכות מוחלטת, ומן הדין לאזנה אל מול זכויות יסוד אחרות, ואל מול האינטרס הציבורי והאינטרס הפרטי, על דרך שמירת תקינות ההליך השיפוטי, וההגנה על התכליות שבבסיס סדרי הדין.
כפי שנפסק ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף ברוך, פ"ד נה(3) 730 (30.04.01) כי:
"שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית-המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד."
ובע"א 579/90 מרדכי וגילה ר וזין נ' צפורה בן נון, פ"ד מו(3) 738, 742 (05.07.92) נקבע כי:
"דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד. ויכולת הפניה לבתי המשפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל."
וברוח זו אף נקט בית המשפט ברע"א 2989/15 כנרת בן מרדכי נ' עו"ד ישראל בודה, (09.07.15) שם נקבע בנוגע לאי צירוף תצהיר בניגוד להוראות בית המשפט , כי:
"סבורני כי התנהלות מאין זו, יש בה כדי לפגוע בהתנהלות בית המשפט, וכן באינטרס הציבורי כי משפטים יתקיימו ביעילות, ואין לומר כי לא ניתן למבקשת יומה בבית המשפט, אלא בחרה היא שלא לממשו במחדלה."
במסגרת ההגנה על זכות הגישה לערכאות, אי התייצבותו של עד התובעת לחקירה נגדית על תצהירו לא תהווה כשלעצמה, עילה לדחייה של התובענה ובית המשפט ימעט מלנקוט בצעד של דחיית התובענה (ע"א 2722/06 גינות לאה בע"מ נ' בנק המזרחי בע"מ, (29.5.06) (להלן: "עניין גינות לאה"); רע"א 1958/00 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על, פ"ד נה(5) 43 (להלן: "עניין נדב")), שכן 'הסנקציה' של דחיית התובענה בהיעדר מצהיר היא קשה והיא נחשבת בין הסנקציות החמורות הננקטות עקב אי התייצבות לדיון. על כן, בית המשפט, יעדיף לנקוט באמצעים שפגיעתם בתובע פחותה, על פני דחיית התובענה. כגון, הוצאת תצהירו של התובע מתיק בית המשפט, הטלת הוצאות משפט ולעיתים אף הטלת הוצאות לדוגמא על תובע שבזבז מזמנו של בית המשפט ומזמנו של היריב (רע"א 5357/99 אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על בע"מ, 7.11.1999.)
במקרים של ניצול בוטה לרעה של ההליך השיפוטי, זלזול חמור בהליכי המשפט או ניסיון זדוני להכשלתם וכאשר התנהלותם של תובע או בא כוחו, מגעת לכדי חוסר תום לב קיצוני, ייתכן מצב בו יורה בית המשפט על דחיית התובענה מחמת אי התייצבותו של תובע להיחקר על תצהירו (ראו: עניין גינות לאה).
במקרה דנן התנהלות התובעת עולה לכדי ז לזול בבית המשפט, שעה שלמרות דחיית בקשות התובעת לדחיית מועד דיון ההוכחות היא עשתה דין לעצמה והעדיפה משיקוליה, כי העד מטעמה לא יתייצב לדיון ההוכחות וימצא בחו"ל לצרכי עבודה (לא הובאו ראיות להכרחיות התייצבותו האישית של העד במפגש הדיווח בבריסל) והתנהלות זו חמורה בייחוד שעה שבית המשפט כבר התריע בפני התובעת על חובתה להיערך מראש לצורך עמידה במועדים והימנעות מהגשת בקשות ברגע האחרון .
בנסיבות בהן התביעה נסמכת אך ורק על תצהיר עדות ראשית אחד, והתצהיר על נספחיו מוּצָא מתיק בית המשפט עקב אי התייצבות המצהיר לחקירה נגדית ולא נותרו ראיות בתיק בית המשפט, הרי שבהעדר בסיס ראייתי לתביעה – אין לכאורה מנוס מדחיית התביעה.
אולם כפי שנקבע בעניין נדב:
"בית-המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמאליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית-המשפט להוסיף ולבחון אם קיימים אמצעים חלופיים העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על-ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד."
בבחינת קיומם של אמצעים חלופיים לתיקון הפגם הדיוני יש לשקול גם את ההשלכות של האמצעי על כלל ציבור המתדיינים ויפים לעניין זה הדברים אשר נכתבו בע"א 5993/08 חברת סונובר שיווק דלקים בע"מ נ' סולי ש.ואנו הנאמן על נכסי חברת רם, (31.01.2010) :
"כאשר בעל-דין בוחר שלא לפעול בהתאם להוראות סדרי-הדין, הוא נוטל על עצמו סיכון שהדבר יהא בעוכריו. אכן, בימינו לא פעם קיימת גישה סלחנית למחדלים "פרוצדוראליים", וזאת מתוך התחושה כי ניתן להימנע מתוצאה גורפת – כגון דחיית הליך – באמצעות פתרונות מתונים ו"מידתיים" יותר ובהם מתן אפשרות לתיקון המחדלים, לעיתים תוך חיוב בהוצאות. גמישות זו הגיונה בצדה וטעמיה עמה, אך בה-בעת, תהא זו טעות מצדם של בעלי-הדין לסבור שכל מחדל דיוני הוא בר-תיקון בהבל פה תוך הכרזה כי "הפרוצדורה אינה מיטת סדום". בוודאי כך הדבר כאשר מאחורי הפרוצדורה ניצבים שיקולים מהותיים בעלי משקל, וכאשר בעל-הדין שאינו פועל לפי הכללים מיוצג על-ידי עורך-דין."
הדרישה להתחשבות באינטרס הציבורי של המתדיינים כולם ולא רק באינטרס הפרטי של הצדדים להליך כלולה גם בעקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות").
אמנם התקנות החדשות טרם נכנסו לתוקף אך ניתן ללמוד מהן גם על דרך ההתנהלות הראויה באשר לתקלות דיוניות (ראו: בש"א 5990/18 רננים חברה לפיתוח וייזום פרויקטים (מיתר) 1990 בע"מ נ' ישראל בודה , פסקה 2 (2.10.2018)).
ראוי וניתן בהחלט ללמוד מתוך חלק א' לתקנות החדשות הנושא את עקרונות היסוד. בכלל זאת - סעיפים 1 ו- 2 המדגישים את הצורך בקיומו של "הליך שיפוטי ראוי והוגן" שהגדרתו נושאת, בין השאר, את הציפיה לפסיקת בית המשפט בהליך באופן "מידתי ויעיל". בכלל זאת אף הוראת סעיף 5 המורה לבית המשפט לאזן בין אינטרס בעלי הדין לאינטרס הציבורי שבכללו הליך נגיש, צודק, מהיר ויעיל תוך חסכון במשאבי זמן ועלויות.
כפי שציינתי לעיל, עקב אי התייצבותו של ד"ר נווה, שהינו העד היחיד מטעם התובעת, לא עמדה התובעת בנטל הבאת הראיות הרובץ לפתחה, וזאת מתוך החלטה מושכלת להעדיף אינטרסים אחרים שלה על פני מיצוי זכות הגישה לערכאות אשר ניתנה לה בהליך זה. בבחירה זו שקלה התובעת את הנזק העלול להיגרם לה כתוצאה מאי התייצבותו של העד להיחקר על תצהירו למול התועלת הצפויה לה מכך. לא מצאתי כי התובעת שקלה את מלוא הפגיעה הנוצרת מהחלטתה לאינטרסים של הנתבעת, בית המשפט וכלל ציבור המתדיינים. לכן הסנקציה בה יש לנקוט בנסיבות המקרה חייבת לשקף ולהביא להפנמת ה"עלויות החיצוניות" של החלטת התובעת.

במקרה דנן, איני מוצאת כי ניתן להסתפק בסנקציה של הטלת הוצאות על התובעת ל"ריפוי" אי ההתייצבות של ד"ר נווה להיחקר על תצהירו, כחלופה שפגיעתה פחותה למול לדחיית התביעה, ועל כן אני מוצאת להוסיף להטלת ההוצאות גם את מחיקת כתב התביעה, הואיל ובסנקציה אחרונה זו יש משום העדפת קידום ענייניהם של מתדיינים אחרים על פני עניינה של התובעת אשר לא השכילה לנצל יומה בפני בית המשפט, בזבזה זמן שיפוטי של יום דיונים שלם וחפצה בקביעת מועד דיון נוסף על חשבון זמן שיפוטי שהיה אמור להיות מיועד למתדיינים אחרים.
איני מוצאת לקבל את טענת הנתבעת, כי מחיקת כתב התביעה תיפגע בזכויותיה עקב חשיפת קו הגנתה בפניי התובעת, הואיל והכלל הוא של ניהול המשפט "בקלפים פתוחים" ומטרתו חקר האמת (ראו: רע"א 9453/05 אליהו נ' אבנר, (30.11.05)), כך שלא ייגרם לנתבעת עיוות דין היה והתובעת תמצא להגיש התביעה מחדש, שעה שגרסתה של התובעת קובעה בתצהירו של ד"ר נווה.

סוף דבר
לאור האמור לעיל, ולאחר איזון בין זכות הגישה לערכאות, זכות החקירה הנגדית, הזכות להליך שיפוטי ראוי והוגן, מידתי ויעיל וכן בין אינטרס בעלי הדין לבין האינטרס הציבורי אני מוצאת להורות על מחיקת התביעה (ולא על דחיית התובענה) תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעת ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪ אשר ישול ם תוך 30 יום שאם לא כן יתווספו עליו הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד למועד התשלום.

המזכירות תשגר ההחלטה לצדדים ותגנוז את התיק.

ניתנה היום, כ"ו כסלו תש"פ, 24 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.