הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 40136-02-19

מספר בקשה:5
בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה שלהבת קמיר-וייס

התובע:

1. מאיר ורדי

נגד

הנתבעים:

  1. שאול בוארון
  2. אורן בוארון
  3. אוריאל כהן ארזי
  4. אריאלה כהן ארזי
  5. ידידיה כהן ארזי
  6. משה כהן ארזי
  7. איטה יעקב אליהו
  8. דוד בועז

החלטה

בפני תובענה לביטול פסק דין בה"ט 21792-03-17 בו נדחתה בקשת התובע למתן צו למניעת הטרדה מאיימת , אשר ניתן על ידי כבוד השופט אריאל ברגנר ביום 19.03.17 (להלן: " פסק הדין") וזאת מחמת תרמית במתן עדויות כוזבות על ידי הנתבעים.
במסגרת הבקשה למניעת הטרדה מאיימת העלה התובע כנגד הנתבעים טענות כי הם מכים, מאיימים ברצח, בולשים , משפילים, הורסים , מציקים, מתעללים, חוסמים, גונבים את רכושו, הורסים את הבניין שלו, ועוד.
בעקבות הגשת הבקשה ניתן צו במעמד צד אחד ונקבע דיון במעמד הצדדים.
ביום 19.03.17 התקיים דיון במעמד הצדדים (בפני כב' השופט אריאל ברגנר) . לדיון התייצבו כל הצדדים והעידו בפניי בית המשפט.
הנתבעים הכחישו ביצוע המעשים אשר יוחסו להם על ידי התובע והעידו בפניי בית המשפט, כי התובע הוא אשר מטריד אותם וכי הם נאלצים להופיע פעמים רבות בבתי המשפט בגין התנהלותו.
התובע הציג לבית המשפט סרטונים ותמונות בכדי לבסס טענותיו.
בסיומו של הדיון ניתן פסק הדין בו נדחתה הבקשה ונקבע, שמחד גיסא, התובע לא הציג כל ראיות כי אכן הוא מוטרד על ידי מי מה נתבעים או כי עשו דבר כלשהוא מהטענות אשר טען כלפיהם. ומאידך גיסא, הלכה פסוקה היא כי מי שנכנס בכותלי בית המשפט עליו לבוא עם ידיים נקיות, וכפי שעלה מדברי הנתבעים ומהתיעוד שהוצג על ידם, נראה כי ה תובע עצמו הוא זה שמטריד את ה נתבעים.
הצו אשר ניתן במעמד צד אחד בוטל.
הואיל ובית המשפט מצא כי המדובר בבקשת סרק חסרת כל בסיס, חויב התובע בהוצאות הנתבעים בסך 400 ₪ לכל אחד מהם.
בתובענה דנן מבקש התובע לבטל את פסק הדין מחמת ראיות אשר מבססות עדות שקר של הנתבעים בדיון אשר התקיים ביום 19.03.17.
עיון בכתב התביעה מלמד, כי התובע אינו מעלה כל טענה לקיומה של ראיה חדשה בנוגע לעדות נתבעים 7-4, אלא טוען בעלמא כי עדותם היא שקרית (סעיפים 58-55 לכתב התביעה).
ביחס לנתבע 1 נטען, כי שיקר בעדותו כי אינו מכיר את הנתבע 3 וכן כי שיקר באשר להיותו בחו"ל ביום 05.03.17 (מועד הריסת הפיגום), הואיל ובבקשה אשר הגיש ביום 23.03.17 בתיק אחר טען לפטור מהתייצבות לדיון עקב מחלתו.
אציין בהקשר זה כי עדות הנתבע 1 בדיון מיום 19.03.17 לגבי הנתבע 3 הייתה:
"אני את מר ארזי זו הפעם השניה שאני רואה אותו, פעם ראשונה בביהמ"ש בלוד והיום בפעם השניה. איני מכיר את הילדים שלו והם לא מכירים אותי."
כך שהנתבע 1 לא העיד שאינו מכיר את הנתבע 3, אלא כי זו הייתה הפעם השנייה שראה אותו.
באשר למחלתו, הרי שזו צוינה כבר בעדותו של הנתבע 1 בדיון :
"אני אדם נכה, אני 100% חולה, אני חולה סרטן"
ביחס לנתבע 2 נטען כי שיקר שאין לו קשר עם התובע, בעוד שיומיים לפני כן התקיים דיון בתיק אחר אשר מתנהל בין הצדדים.
ביחס לנתבע 3 נטען כי שיקר בעדותו כי התובע בה טען כי התובע הלך אחרי הבת שלו בת 6 בחושך והיא ברחה ממנו, שעה שלמיטב ידיעת התובע אין לנתבע 3 בת בגיל 6, הואיל ובמסגרת בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת אשר הגישה הנתבעת 4 כנגד התובע בה"ט 14119-03-17 טענה כי התובע עקב בחושך אחר ילדתה בת ה 12.
ביחס לנתבע 8 נטען כי בעוד שהוא הודה בפריצת ארון מים בעדותו, הוא נמנע מלהודות בהריסת הפיגום למרות שבמסגרת עדותו בתיק ה"פ 9235-01-19 ביום 17.11.19 הודה נתבע 8 כי פירק את הפיגום בשנת 2017.

ביום 09.01.20 הוריתי לתובע לנמק מדוע לא תמחק הבקשה על הסף, בשים לב לכך שפסק הדין אשר ביטולו מבוקש ניתן ביום 19.03.17 ודחה בקשה לצו למניעת הטרדה מאיימת, שהרי אף לו ניתן הצו תוקפו היה מסתיים לכל היותר תוך 6 חודשים מיום נתינתו , כשנה וחצי טרם הגשת התובענה דנן, וכיום לא תצמח כל תועלת מביטולו של פסק הדין, אשר אף אם יבוטל לא יהיה זכאי התובע לצו למניעת הטרדה מאיימת בגין אירועים אשר התרחשו, לגרסת התובע במרץ 2017. כמו כן, אין בהותרת פסק הדין על כנו כדי למנוע מהתובע להגיש בקשה חדשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, ככל שקיימת הטרדה מאיימת בעת הנוכחית.
ביום 20.01.20 הגיש התובע הנמקותיו בהן הבהיר, כי עקב המרמה של הנתבעים נקבע בפסק הדין שהתובע הוא אשר מטריד את הנתבעים, בעוד שאמת היא הפוכה.

המצב הנורמטיבי
סמכותו של בית המשפט לבטל פסק דין חלוט ולהורות על " משפט חוזר אזרחי" אינה מעוגנת בחוק או בתקנות, אך יש לה עיגון בהלכה הפסוקה הקובעת את התנאים להפעלתה.
סמכות זו של בית המשפט לבטל פסק דין חלוט מתנגשת עם אחד מעקרונות היסוד החשובים בשיטתנו המשפטית, הוא עקרון סופיות הדיון, על כן נקבע כי רק במקרים קיצוניים במיוחד ניתן לתקוף פסק דין חלוט (ראו: ע"א 7318/18 איתן אריאל מוליאן נ' ועדה מקומית לתכנון ולבניה אשקלון (03.10.2019) וכן ע"א 3826/12 דנה שדמי מיידאן נ' אליזבט טורונצ'יק (26.11.2013) ).
ביטול פסק דין שהושג במרמה נעשה בתקיפה ישירה של פסק הדין על ידי הגשת תובענה   לביטולו, כפי שנעשה במקרה דנן, כאשר היענות לבקשה מעין זו תישקל במשורה וכפוף לתנאים מחמירים ( ראו: ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 22 (2000)).
בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר ( ניהול) בע"מ, (25.2.10) ( להלן: "פרשת טורג'מן") עמד בית המשפט העליון על שלושה תנאים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל תרמית שהביאה לפגם בהליך השיפוטי עצמו, כתוצאה ממעשה בלתי חוקי בעת ניהול המשפט, כמו עדות שקר ( טענת מרמה פנימית):
אמינות לכאורית - על התובע להביא ראיות בעלות משקל ממשי המבססות את טענת המרמה. בהליך גופו, יידרש התובע להוכיח את התרמית באופן סופי.
חיוניות הראיה - כאן יש לבחון את השאלה הבאה: האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בפסק הדין במסגרת משפט חוזר שייערך. גם אם הייתה מרמה, אולם אין בכוחה לשנות את תוצאות ההליך הראשון, אין מקום לקיומו של משפט חוזר.
ראיות חדשות ושקדנות סבירה - על התובע להציג ראיה שלא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיגה במהלך ההתדיינות הראשונה.

בבש"א ( מחוזי ירושלים) 8658/09 יוסף סמאנה נ' יאיר עיני (27.07.2009) נקבע כי:

"על המבקש מוטל נטל כבד לשכנע שמדובר אכן במקרה תרמית בולט וחד משמעי"

מן הכלל אל הפרט
אף לו יעלה בידי התובע להוכיח את מעשי התרמית אשר יוחסו, כמפורט לעיל, לנתבעים 1, 2, 3 ו- 8 אין בכך להביא לתוצאה שונה מזו אשר נקבעה בפסק הדין, הואיל ואין באלה לתקן אי הצגת ראיות להטרדת התובע על ידי הנתבעים.
הכרות בין הנתבע 1 לנתבע 3 לא יכולה לשמש ראיה להטרדת התובע, כמו גם הימצאותו של של הנתבע 1 בישראל אינה ראיה להטרדת התובע.
קיומו של קשר במסגרת הליכים משפטיים בין הנתבע 2 לבין התובע אינו יכול להוות ראיה להטרדת התובע.
אי ביצוע מעקב אחרי ביתו של הנתבע 3 על ידי התובע, אינו משמש ראיה להטרדת התובע.
פירוק פיגום אשר נבנה בצמוד לחלק מחומה התוחמת את חצר הבניין בו גרים הנתבע 8 והתובע, על ידי הנתבע 8, אינה ראיה לביצוע הטרדה מאיימת כלפי התובע.
לפיכך התובע אינו עומד בדרישת חיוניות הראיות, הואיל ובהעדר ראיות להטרדה מאיימת כלפי התובע לא יכולה להשתנות תוצאת פסק הדין.
משנמצא כי אין בטענות התובע כדי לשנות את תוצאת פסק הדין, מתייתר הדיון בשאלות האם הביא התובע ראיות בעלות משקל ממשי לביסוס טענת המרמה והאם אכן מדובר בראיות חדשות אשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה במועד מוקדם יותר.
נוסף לאמור לעיל, הואיל ועסקינן בתביעה לביטול פסק דין אשר דחה בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת אשר הוגשה בחלוף כמעט שנתיים ממועד מתן פסק הדין, הרי שאף לו נערך "משפט חוזר" לא היה באירועים אשר התרחשו לפני שנתיים כדי לבס ס עילה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת כיום.
הואיל ולפי הוראות סעיף 6 לחוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2001, תוקפו של צו מניעת הטרדה מאיימת לא יעלה על שישה חודשים , הרי שבנסיבות המקרה, אף לו היה ניתן צו מניעת הטרדה מאיימת בפסק הדין, תוקפו היה פג.
הואיל ועד להגשת התביעה דנן חלפה התקופה בה היה עומד צו למניעת הטרדה מאיימת בתוקפו, אף אם היה ניתן בפסק הדין , הרי שיש בכך משום "מעשה עשוי" אשר אינו ניתן עוד לשינוי וחל כלל המעשה העשוי הקובע שלא יינתן סעד שיפוטי בעניין שאינו ניתן לשינוי, ויפים לעניין זה הדברים אשר נכתבו בעע"מ 8354/04 האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה ועדת המשנה לערעורים (25.01.2006) בנוגע לדחיית השגה ערעורית כי:
"ההלכה היא, שכאשר מדובר במעשה עשוי, "אין מנוס אלא לדחות את ההשגה הערעורית אף אם לכאורה יש בה ממש לגופה" (רע"א 8129/02 ארגיל שירותי הובלה (1993) בע"מ נ' הנאמן על חברת דן רולידר בע"מ ( בהקפאת הליכים), פ"ד נז(5) 481, 489)."
כאשר יש לזכור את הרציונל העומד מאחורי כלל המעשה העשוי כפי שנקבע בעע"מ 2339/12 יונתן שוחט ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא (19.08.2013) כי:
"הרציונל העומד מאחורי כלל המעשה העשוי הינו, כי אין ליתן סעד שיפוטי בעניין שאינו ניתן לשינוי, או שקיים קושי מהותי לשנותו"

לאור האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה על הסף.
הדיון אשר נקבע בתיק מבוטל.
בהתחשב בשלב בו מצוי ההליך ובנסיבות העניין אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י' שבט תש"פ, 05 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.