הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 35044-08-15

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובע
פלוני
ע"י ב"כ עוה"ד דנה דייגי

נגד

נתבעות
1.ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ
2.ניו קופל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ח. דוד חיות ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד).

רקע כללי:

התובע, יליד 3.12.1966, היה מעורב בתאונת דרכים שאירעה לו ביום 1/11/08 בעת שהתנגש חזיתית ברכב צד ג'. הנתבעת 2 (שלימים מוזגה/אוחדה עם הנתבעת 1) הייתה המבטחת בפוליסות ביטוח חובה של הרכב בו נהג התובע בעת קרות התאונה. כבר עתה יצוין כי המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת הנזק בלבד.

בסמוך לאחר התאונה, פונה התובע על ידי מד"א לחדר המיון של בית החולים קפלן שם טופל ושוחרר עם המלצה על מנוחה ומעקב רופא מטפל. לאחר מכן המשיך בטיפול במסגרת קופ"ח.

התובע עתר למינוי מומחים בתחומים שונים.

בעניינו של התובע מונו מומחים בתחום האורתופדי, פסיכיאטרי, פנימי, נוירולוגי וא.א.ג.

חוות הדעת של המומחים:

חוות הדעת של פרופ' יגאל מירובסקי בתחום האורתופדי מיום 23/5/16:

המומחה ציין , בין היתר, כי החשד לשבר בחולייה 11-D לא קשור לתאונה שכן הוא לא הודגם במיפוי העצמות שעבר התובע ביום 13/11/11. כן, צוין כי מאחר והכאבים בברך שמאל וכאבי הגב התחתון, הופיעו זמן רב לאחר התאונה, אין לקשור אותם אליה. על פי ממצאי בדיקתו מצא המומחה כי לתובע הגבלה מזערית בתנועות הצווארבאשר לכתפיים ולגב תחתון לא מצא המומחה כל נכות ואף לא נזק נוירולוגי. בדיקת הברכיים נמצאה סימטרית פרט לדלדול קל בשרירי ירך ימין. כן, עמד המומחה על כך שאינו מוצא כל קשר בין השבר בעצם החזה וקוצר הנשימה שכן בית החזה לא השתנה בעקבות השבר. עוד עמד המומחה על כך שעובר לתאונה לא סבל התובע מתלונות או סימפטומים בתחום האורתופדי.

על בסיס כל האמור, מצא המומחה כי בעקבות התאונה נותר התובע עם הנכויות הצמיתות הבאות: (א) 5% נכות לפי חלקיות סעיף 37(5) א לתקנות המל"ל ו-5% נכות לפי חלקיות סעיף 35(1)(ב) בגין הכאבים בברך ימין. כן, מצא המומחה להכיר בנכות צמיתה של 100% לתקופות בהן שהה בחופשת מחלה (בהפנייה לתקופות שפורטו בסעיף 6 לעמוד הראשון של חוות הדעת).

חוות הדעת של פרופ' דניאל ציק בתחום א.א.ג. מיום 31/7/16:

באופן כללי ציין המומחה כי רעש והדף שנגרמו עקב הפתיחה הפתאומית של כריות האוויר של הרכב כמו גם טלטלת הגוף והראש (שכפי שנראה אירעו לתובע בתאונה הנדונה) יכולים לגרום לפגיעות במערכת השמע, לטינטון ולירידת שמיעה.

פרופ' ציקחילק את הדיון בחוות הדעת לשני נושאים בהתייחס לתלונות התובע בתחום השמיעה והטינטון;

תחום השמיעה; המומחה ציין כי התובע ערך שתי בדיקות לאחר התאונה הנדונה, כשבדיקת השמיעה הקובעת היא זו אשר שנערכה ביום 28/10/09 מאחר והיא המייצגת את אשר אירע במערכת השמע עקב התאונה הנדונה. בדיקה זו הראתה שמיעה תקינה בתחום שמיעת הדיבור ולכן לא מצא שלתובע נכות בתחום השמיעה בעקבות התאונה נשוא התביעה. בהתייחס לבדיקת השמיעה השנייה שנערכה לבקשתו של המומחה ביום 21/7/16, צוין כי היא מגלה החמרה קלה בכושר השמיעה, אולם מאחר וההחמרה מתרחשת זמן רב לאחר קרות התאונה נשוא התביעה אין לייחס אותה אליה.

תחום הטינטון; המומחה עמד על כך שתלונת הטינטון תועדה לראשונה בעת ביקורים שערך התובע במרפאתו של רופא נוירולוגי ביום 15/5/09 וביום 15/6/09 – כחצי שנה לאחר התאונה, וכן צוינו מועדים נוספים ספורים מאוחרים יותר בהם הועלו תלונות על טינטון (ביום 1/6/09, 28/10/09 וביום 16/11/15). המומחה ציין כי תלונת הטינטון של התובע נתמכה בבדיקות שמיעה מתאימות אשר נערכו ביום 14/10/19 וביום 21/7/16 ואשר הראו ירידת שמיעה בתדרים הגבוהים עם עקומת שמיעה אופיינית לחבלה אקוסטית בשתי האוזניים. המומחה ציין כי לא זיהה טינטון וירידה בשמיעה בעברו של התובע על פי המסמכים הרפואיים. קביעת המומחה הייתה כי המדובר בחבלה אקוסטית עם טינטון לסירוגין ועל כן הינו לא תמידי. כן, ציין המומחה כי התובע טען בפניו שהטינטון החל זמן קצר לאחר התאונה, אולם לטענת התובע הוא דיווח על כך מאוחר מאחר והיה כאוב ועסוק לטענתו בטיפול בפגיעה בבית החזה ובפגיעות האחרות.

המומחה העריך את הנכות בגין הטינטון בשיעור של 5% על פי סעיף 72(4)ד בין I ל- II, ובתוך כך הדגיש כי יהיה מקום לקבוע שמקור הטינטון הינו בחבלות שנגרמו כתוצאה מהתאונה רק במידה ותתקבל גרסתו של התובע באשר לאיחור בתיעוד אודות התלונה הראשונה בגין טינטון. עוד ציין המומחה בעניין הטינטון כי הוא אינו בר ריפוי ואינו דורש טיפול מיוחד, וכי לאור אופי עבודתו של התובע, לא תהיה לטינטון הלא תמידי השפעה על המשך עבודתו.

חוות הדעת של ד"ר ברג מונל התחום הנוירולוגי מיום 15/9/16:

גם המומחה בתחום זה ציין ופירט במסגרת חוות הדעת את המסמכים הרפואיים הרלוונטיים לתחומו שנערכו בסמוך לאחר התאונה ואת הבדיקות והממצאים שעלו מהם, וביניהם, מספר בדיקות נוירולגיות קליניות שהיו תקינות; בדיקות CT ו- MRI מוח שנמצאו תקינות; מספר בדיקות CT עמ"ש צווארי וגבי שהדגימו שינויים ניווניים ובליטות דיסק, הנמכה דיפוזית של גוף חוליה D11; מספר בדיקות של E.M.G-N.C.V כאשר אלה של אחרי התאונה (משנת 2008 ו-2009) לא הדגימו סימנים של פולינוירופתיה או רדיקולופתיה. המומחה ציין שהתובע היה במעקב ובטיפול פסיכיאטרי עקב מתח, חרדות, חוסר סבלנות, עצבנות ובעיות משפחתיות אצל מומחה פסיכיאטר.

לאור האמור, מצא המומחה לקבוע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 3% לפי סעיף (מותאם) 34(א) ל-34(ב) בגין כאבי ראש פוסט טראומתיים.

חוות הדעת של פרופ' מ' נוימן בתחום הפסיכיאטרי מיום 25/9/16:

במסגרת חוות דעתו של המומחה סקר האחרון, בין היתר, את תולדות העבר של התובע (כפי שנמסרו לו על ידי האחרון) ובכלל זה על השלתלשלות מעמדו האישי וכן על מצבו הנפשי מאז התאונה כשבתוך כך ציין בפני המומחה כי לדעתו יש לו משהו מזיק בתוך הגוף שטרם התגלה. מהבדיקה שנערכה לו על ידי המומחה, צוין, בין היתר, כי התובע מתמצא בכל המובנים ולא נמצאו בבדיקה, סימני מתח, סף גירוי נמוך או חרדה ולא היו סימנים של דיכאון או מצב רוח ירוד. כן, צוין כי למרות שהתובע סיפר על "דימיונות" הקשורים בגרושתו ובילדיו, ברור שלא מדובר במחשבות שווא פסיכוטיות – פרנואדיות, וניכרת אידיאליזציה של העבר שלפני התאונה והעצמה של ההשפעות השליליות של התאונה בכיוון של שאיפה לרווח משני ולפיצויים. כן, צוין כי הבדיקה ללא ממצא נפשי פתולוגי.

בפרק המסקנות עמד המומחה על הבאים: (א) מהחומר הרפואי עולה שאין כל רישום על קיומן של בעיות ו/או הפרעות נפשיות שהתובע סבל מהן בשנים שקדמו לתאונה. (ב) התאונה לא הייתה בגדר של אירוע טראומטי במובן המקובל וזאת על פי ההגדרות המקובלות של ICD-10 ובהתייחס לפרק הרלוונטי לעניין הפרעת דחק פוסט טראומטית . (ג) עיקר תלונותיו של התובע קשורות בתוצאות הגופניות של התאונה, בעיקר תלונות על כאבים אורטופדיים ואי שקט נפשי כתוצאה מכך. (4) האבחנה של התובע על ידי ד"ר בקר כחצי שנה לאחר התאונה כסובל מתסמונת דיכאונית – חרדתית קלה, לא נקשרה כתגובה לתאונה. (5) הבדיקה הפסיכיאטרית השניה אצל ד"ר בקר ביום 28/7/15 הייתה ללא אבחון וללא פירוט של סימנים נפשיים פוסט טראומטיים. (6) בבדיקה אצל המומחה לא נמצאו סימנים של הפרעת דחק פוסט טראומטית כלשהם. (7) אפשר לחשוב על תגובת הסתגלות לתאונה ולתוצאותיה ( ADJUSTMENT REACTION), כשהתובע לא סובל מתגובה דיכאונית ממושכת כתוצאה מהתאונה.

על רקע האמור, הוערכה הנכות הזמנית של התובע כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה בשיעור של 10% לפי סעיף 34(ב) (2) לתקנות המל"ל וזאת למשך תקופת בת 6 חודשים ממועד התאונה.

בהמשך נעתרתי לבקשת התובע להורות על בדיקתו החוזרת על ידי פרופ' נוימן בעקבות התפרצותה של מחלת נפש שאירעה לאחר בדיקתו אצל המומחה. בתוך כך, הוריתי למומחה על עריכת חוות דעת מעודכנת.

בחוות הדעת המשלימה של המומחה שנערכה ביום 5/9/18 נסקרו, בין היתר, ההתפתחויות השונות שחלו במצבו של התובע מבחינת מצבו הנפשי והאישי ובתוך כך צוין כי התובע עזב את עבודתו במקום העבודה ערב התאונה על רקע סיבות רפואיות. כן, סקר ופירט המומחה את הרשומות הרפואיות השונות שנערכו בעניינו של התובע (בין 3/2017 עד 7/2018), ומהם עולה, בין היתר, כי התובע אובחן כלוקה בסכיזופרניה ושרוי במצב פסיכוטי פעיל המלווה במחשבות של יחס ורדיפה עם תפקוד ירוד (רשומה שנערכה ביום 15/4/18 על ידי פסיכיאטר של קופת החולים).

על בסיס האמור הגיע המומחה למסקנות הבאות: (1) מאז שנת 2018 מאובחן התובע כסובל מסכיזופרניה פרנואידית; (2) מסרב להצעות לאשפוז פסיכיאטרי וחי עם מחשבות שווא של רדיפה; (3) מחלת הסכיזופרניה היא מחלת נפש אנדוגנית ואינה תגובה לאירוע פוסט טראומטי; (5) אין קשר בין התאונה נשוא התביעה למחלת הנפש (אשר הופיעה כעשר שנים לאחר התאונה). המומחה ציין כי הינו מעריך אמנם שהתובע מצוי בנכות נפשית גבוהה, אולם אין לכך קשר לתאונה.

חוות הדעת של פרופ' מוטי רביד מיום 19/6/18 בתחום הרפואה הפנימית:

גם המומחה בתחום זה עמד במסגרת סקירתו בחוות הדעת על הבדיקות השונות שנערכו לתובע מאז התאונה ובתוך כל על הממצאים השונים (התקינים ברובם) שהדגימו בדיקות ה-EMG וה- CT.

בפרק הדיון התייחס המומחה לכך שבבדיקות שנערכו לתובע בבית החולים לאחר התאונה, לא נמצאה עדות לשברים והתובע שוחרר בהנחייה למנוחה ושיכוך כאבים. כן, עמד המומחה על כך שבבדיקות מאוחרות יותר נמצאה עדות לשני שברים קווים, ללא תזוזה, אחד בעצם החזה ושני בחוליה הגבית ה-11. בבדיקות המוקדמות והמאוחרות לא נמצאה עדות לנזק חבלתי לריאות ואף לא ללב. כן, ציין המומחה כי לא נמצאה עדות לקיפוח נוירולוגי. עוד עמד המומחה על כך שברשומה הרפואית בשנים שלאחר התאונה, יש דיווח על תלונות חוזרות בדבר כאבים בצוואר, בבית החזה, בברכיים ובגב התחתון. בכל הרישומים נרשם כי התובע נפגע בתאונת דרכים, אולם לא ניתן למצוא ברישומים עדות לקשר כלשהו בין התלונות לבין התאונה שכן בכל הבדיקות אין ממצאים שיש בהם להסביר את הכאבים. ביחס לשבר בעצם החזה, הבהיר המומחה כי הוא נרפא לאחר מספר שבועות ואינו מותיר מגבלה תפקודית כלשהי. ביחס לשבר הקווי בחוליה גבית, צוין כי אף הוא ללא תזוזה, אינו צפוי לגרום למגבלה תפקודית משמעותית ואף לא להוות מקור לכאבים. כן, צוין כי כיום אין לזהות רגישות או אי סדירות מעל עצם החזה ואין הגבלה בתנועות עמוד השדרה. כן, לא מצא המומחה ממצאים חריגים בריאות או בלב שניתן לייחס לטראומה. לאור כל כאמור, הדגיש המומחה כי בתחום הרפואה הפנימית אין לזהות נזק כלשהו כתוצאה מתאונת הדרכים נשוא התביעה.

דיון והכרעה:

כפי שצוין לעיל, המחלוקת אשר דרושה הכרעה בענייננו הינה בשאלת שיעור הפיצוי שעל הנתבעת לשאת בו כלפי התובע בגין נזקי הגוף הנטענים בעקבות התאונה.

הנכות הרפואית; בתיק מונו כאמור חמישה מומחים מטעם בית המשפט.

לאחר שעיינתי ובחנתי את טענות והסתייגויות התובע בסיכומיו מהערכות המומחים ולאחר ששבתי ועיינתי בכלל חוות הדעת וכן בעדויות המומחים מטעם בית המשפט אשר כולם כאמור העידו לאחר שזומנו על ידי התובע לחקירה – מצאתי שאין מקום להתערב בהערכות המומחים שמונו בקשר עם הערכותיהם בעניין קיומה או אי קיומה של נכות. 

מושכלות יסוד הן שהגם שבית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, בדרך כלל בית המשפט לא יתערב בקביעות המומחים מטעמו, אלא אם קיימת סיבה בולטת לעשות כן.

כן, צריכים להיות נימוקים כבדי משקל להתערבות ולסט ייה מחוות דעת המומחה מטעמו. כך.

במקרה דנן מצאתי את הערכות המומחים בחוות דעתם כמנומקות ומבוססות על ייחוס המשמעות הצריכה מהמסמכים הרפואיים הרלוונטיים בכל תחום (ולרבות בדיקות העזר השונות אשר עמדו בפניהם) וכן על הבדיקה הבלתי אמצעית של התובע בפניהם. לא מצאתי שהערכות המומחים התערערה בעדותם בבית המשפט, שעה שכל אחד מהמומחים הבהיר וחידד את הממצאים עליהם הוא ביסס את מסקנותיו;

באשר לתחום ה-א.א.ג. הבהיר המומחה בעדותו כי הותיר את עניין קביעת הקשר הסיבתי בין הטנטון לתאונה, רק לנוכח פרק הזמן שחלף בין התאונה לבין האבחנה לירידה בשמיעה (כחצי שנה) כשפרק הזמן שסביר מבחינתו לקיומו של קשר סיבתי הינו עד לחודשיים (ר' ע' 3 שו' 3 לפרו'). באשר לשיעור הנכות הבהיר המומחה כי היא עומדת בנסיבות על 5% נוכח קיומו של טנטון לא תמידי אשר תואר על ידי התובע באופן זה במספר ומספר ביקורים אצל רופאים שונים (ר' ע' 3 שו' 30-33 לפרו'). בהתייחס לנתון הנטען לפיו התובע נזקק כיום למכשיר שמיעה, הבהיר המומחה כי אין הדבר מקנה לתובע נכות בנסיבות העניין שכן ירידת שמיעה שמופיעה לאחר חבלה נתונה, מסתיימת זמן קצר לאחר אותה חבלה ולפי הגישה המרחיקת לכת ביותר – עד שנה ממועד הפגיעה. מעבר לכך לא ניתן לשייך לחבלה וכן הבהיר שירידת שמיעה בתר חבלתית אינה פרוגרסיבית.

ביחס לתחום הרפואה הפנימית, הרי שלא מצאתי ממש בטענת התובע לפיהן פרופ' רביד לא נתן שום הסבר המניח את הדעת לתופעה של אי שליטה על הסוגרים וכן לכך שחוות דעתו התבססה למעשה רק על חוות הדעת של המומחים בתחומים האחרים והוא נמנע מלשלוח את התובע לבדיקות עזר רלוונטיות. פרופ' רביד שלל בעדותו כי גישתו הייתה של בדיקה מ"מעוף הציפור" והבהיר כי הוא בחן כל מסמך והתייחסותו הייתה רק למסמכים בעלי ממצאים רלוונטיים לתחומו. בהתייחס לבחינת תלונת התובע לאי שליטה על הסוגרים, הבהיר המומחה כי תלונתו של התובע בעניין זה הייתה כי המדובר בתופעה ממנה הוא סובל אחת לתקופה ובנסיבות אלה הדבר אינו מעיד על קיומה של מחלה אורגנית (ר' ע' 7 שו' 30-33 לפרו'). כן, הבהיר המומחה כי באם היה מקבל מהתובע דיווח אחר אודות התדירות, הדבר היה מקבל תיעוד אחר בהתאם (ר' ע' 9 שו' 1-2 לפרו'). בכל הקשור לזיקה שבין מצבו הנפשי של התובע לבין השליטה על הסוגרים, ציין המומחה שגם אם התובע לא היה מעלה את העניין וגם אם לא היה במסמכים כל רמז לבעיה נפשית, מסקנתו הייתה נשארת אותה מסקנה וזאת נוכח התיאור אודות הישנות התופעה (ר' ע' 9 שו' 8-13 לפרו').

ביחס לתחום הנפשי, הרי שגם אם אין מחלוקת כי חלה הרעה של ממש במצבו של התובע בשנים האחרונות ואשר באה לידי ביטוי בהתפרצות מחלת הסכיזופרניה, שב וחזר המומחה בחקירתו כי אין המדובר בתגובה לתאונה שכן המדובר במחלת אנדוגנית ומקורה ברקע גנטי (ר' ע' 12 שו' 15-18 לפרו'). בהקשר קביעה זו ונוכח חזרת התובע בסיכומיו על קיומו של הקשר הסיבתי של המחלה לתאונה נשוא התביעה, אין לי אלא לחזור גם עתה על החלטתי שניתנה בפרוטוקול דיון ההוכחות; מקום בו התובע טען בפני הוועדה הרפואית מטעם קרן מקפת שהתכנסה בעניינו ביום 20/5/19 (באמצעות בא כוחו) כי למצבו הפסיכיאטרי אין כל קשר לתאונה נשוא תביעה זו, הוא מושתק מלעלות כל טענה סותרת בנדון, כשיש לדחות מכל וכל את גישתה של באת כוחו לפיה טענותיה "כעורכת דין במסגרת כזאת או במסגרת אחרת, יכולות לסתור זו את זו" (ר' ע' 12 שו' 21 לפרו'). לטענה האמורה בפני הקרן האמורה אף יש משמעות אקוטית ביחס לטענה לזכאות לפיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד, ועל כך עוד אעמוד בהמשך.

באשר לתחום הנוירולוגי, הבהיר המומחה בקשר לפגיעה השורשית ב-L5 כי המדובר בממצא מסוג רדיקלופתיה – סימן של סבל של אותו שורש ומקורו במקרה דנן אינו בפגיעה והוא שכיח בקרב אנשים שיש להם שינויים ניווניים (ר' ע' 16 שו' 8-18 לפרו'). בהמשך הבהיר המומחה כי הוא לא קושר את הממצא לתאונה מאחר ולא היו גם תלונות על הפרעה תחושתית באזור 5L והבדיקות הנוירולוגיות החוזרות היו תקינות לחלוטין. בהמשך שלל המומחה כי לממצא זה יש השפעה כלשהי על אי שליטה על הסוגרים מאחר ואין במקרה דנן נזק של העצב (ר' ע' 16 שו' 28-29 לפרו').

באשר לתחום האורתופדי, פרופ' מירובסקי התבקש, בין היתר, להתייחס לממצא שעלה בבדיקת MRI שנערכה לתובע בשנת 2017 (מסמך מאוחר לחוות הדעת שערך), וחידד כי בלטי הדיסק שהודגמו בבדיקה (בעמ"ש הגבי ובעמ"ש המותני), הינם ביטוי לתהליך של שחיקה וניתן למצוא אותם בשכיחות של 30%-40% בבני גילו של התובע וכן חידד כי בלטי דיסק לא יכולים להיות טראומטיים (ר' ע' 21 שו' 18-21; ע' 23 שו' 15-16 לפרו'). גם באשר לא הסדירות של לוחיות דיסטליות ושינויים סקלרוטים בגובה D 7 ו-8 וכן באשר לבלט דיסק דיפוזי ב- L 4 ו-5 – הבהיר המומחה בצורה החלטית כי המדובר בממצאים שהינם ממצאי שחיקה (ר' ע' 24 שו' 1-15 לפרו'). באשר לאי הכרה בנכות בעניין השבר בעצם החזה, הבהיר המומחה כי קביעתו בנדון הייתה על רקע הבדיקה הפיזית שביצע וששללה רגישות, כמו גם על תשובות בדיקת ה- CT מהשנים 2009 ו-2013 שהדגימו שבר ישן במוקד זה עם קאלוס מלא – שבר מחובר (ר' ע' 23 שו' 17-25 לפרו').

ההכרעה היחידה שניצבת לפתחי הינה בשאלת ייחוס הנכות בגין הטינטון לתאונה נשוא התביעה (שאותה הותיר כאמור ד"ר ציק לפתחי), כשבעניין זה מסקנתי הינה שאין לייחס נכות זו לתאונה. ד"ר ציק אמנם מצא אמנם כי הסברו של התובע לפיו הדיווח המאוחר נבע מאחר והוא היה כאוב ועסוק בטיפול בפגיעות אחרות כהסבר מתקבל על הדעת, אולם הנני סבורה כי בשעה שנלמד מרשומה רפואית שנערכה על ידי ד"ר אבי חפץ (רופא בקופת החולים בתחום א.א.ג) ביום 31/12/08 (כחודשיים לאחר התאונה; סומן ע' 107 לנספחי כתב התביעה שהוגשו כמוצג וסומנו ת/2) שאין בה כל תלונה מצד התובע על כל טינטון, יש בכך כדי לסתור את טענתו האמורה של התובע. על כן, אין מקום להכיר בקשר הסיבתי שבין הנכות בגין הטינטון לבין התאונה נשוא התביעה.

לאור כל האמור, הנכות הרפואית הצמיתה המשוקללת עומדת על 12.5% (במעוגל).

הנכות התפקודית; שיעור הפגיעה התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, הינם נושאים המצויים במובהק בלב שיקול הדעת של הערכאה המבררת, השומעת את העדים ומתרשמת מהנפגע באופן בלתי אמצעי.

בבואי לבחון את שאלת נכותו התפקודית של התובע במקרה דנן, הרי שהגם שלא הוכח בפניי כי השפעת הנכות המצטברת בתחומים שנקבעו, היא שהביאה לסיום העסקתו במקום עבודתו ערב התאונה (ובעיקר לאור זאת שהוא סיים את העסקתו בחלוף כ-10 שנים לאחר התאונה), לא מצאתי במקרה דנן לסטות מהכלל לפיו הנכות הרפואית חופפת את הנכות התפקודית.

אפנה עתה לבחינת נזקיו הנטענים של התובע.

הפסדי שכר לעבר: ראש נזק זה כידוע הינו מסוג ראש נזק מיוחד המחייב את הוכחתו בראיות. בסיכומי התובע ביקש האחרון לפסוק לו פיצוי בגין ראש נזק זה כך שיגלם את התוצאה שתתקבל ממכפלת ימי המחלה (216 ימים שנוצלו לפני התפרצות מחלת הנפש של התובע) בתוצאה שמתקבלת מחישוב של 75% מערכו של יום עבודה. לא מצאתי כי הוכחה זכאותו של התובע לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה.

אין מחלוקת כי התובע קיבל שכר על חשבון ימי המחלה בהם שהה וזאת עד ליום 11/10/18 (ר' ע' 38 שו' 26 לסיכומי התובע; אישור ההעסקה של חברת בזק מיום 27/11/18 שצורף לתחשיב התובע). חרף טענת התובע בעדותו כי ימי המחלה להם נזקק פגעו בשכרו לנוכח הפגיעה ברכיב הפרמיה והעדר היכולת לממשם בכסף בסיום ההעסקה (ר' עדות התובע בע' 26 שו' 23-28 לפרו'), לא הובאה בפניי כל ראיה מטעמו של התובע (בין אם באמצעות עדות של גורם רלוונטי בבזק ובין אם על ידי מסמך שמאשש את טענותיו). בחקירתו הנגדית לא סיפק התובע תשובה עניינית מדוע אין בנמצא אסמכתא כאמור (ר' ע' 31 שו' 3-4 לפרו'). כן, לא הובאה כל ראיה רלוונטית מטעם התובע לטענתו לפיה לאחר התאונה הוא צמצם בהיקף כזה או אחר את תפקידו מבחינת התחולה הגיאוגרפית באזורים בהם עבד (ר' עדותו בע' 26 שו' 13-16 לפרו'). מה שעוד בלט בהיעדרו היה מסמך ההתחשבנות של התובע בקשר לסיום יחסי העבודה ולא ברור מדוע גם מסמך זה לא הוצג חרף טענת התובע כי הוא מצוי בידיו (ר' ע' 32 שו' 18-22 לפרו'). מה שכן נלמד דווקא הוא ששכרו של התובע אכן עלה בהדרגה במשך השנים שממועד התאונה ועד סמוך לסיום העסקתו (ר' דו"ח רציפות הביטוח; נ/2). בנסיבות אלה, אין מקום להכיר בפיצוי התובע בגין ראש נזק זה.

כאב וסבל: בהתאם לשיעור הנכות הרפואית וגילו של התובע, הפיצוי בגין ראש נזק זה עומד על סך של 22,580 ₪.

גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד: כעולה מהאישור של חברת בזק מיום 27/11/18 התובע הועסק בחברה מיום 18/11/1990 כאשר צוין כי "החל מיום 11.10.2018 נמצא במחלה ללא שכר". מקום בו עולה מחומר הראיות ובפרט מטיעוני באת כוחו כאמור בפני הוועדה הרפואית של קרן מקפת כי למחלת הנפש שהתפרצה כאמור שנים לאחר התאונה אין קשר לתאונה נשוא התביעה, ומקום בו אימצתי את הערכת המומחה בתחום הנפשי לפיה אין למחלת הנפש כל זיקה לתאונה – הרי שהתוצאה המתבקשת הינה שאין מקום להכיר בזכאות התובע לפיצוי בגין ראש נזק זה.
לא התעלמתי מכך כי הנכות אשר נקבעה ע"י קרן מקפת וע"י המל"ל נ"כ הינה נכות זמנית ואולם מומחה בית המשפט, אשר בית המשפט כפוף אך ורק לקביעותיו, לא קבע כי עסקינן במצב זמני.
המומחה התייחס לאפשרות עבודה של חולים במצבו של התובע תוך פעולות שיקום ואולם התובע לא עשה כל נסיון שיקומי ועל כן יש לראות בו כמי שלא קיימת פגיעה בכושר השתכרותו לעתיד בשל התאונה.(עמ' 14 שו' 16-30)

עזרה צד ג': מעדותו של התובע עולה, בין היתר, כי בתקופה שלאחר התאונה הוא הרבה לשהות אצל אימו וציין כי למעשה שהה אצלה במשך כל ימי המחלה (ר' ע' 27 שו' 25-26 לפרו'). כן, עלה מעדותו כי לאחר התאונה התחתן פעם נוספת, התגרש שוב ונכון למועד עדותו הוא חזר לגור אצל אימו (בת כ-90) לה יש שתי מטפלות שדואגות לה (ר' ע' 28 שו' 19-20 לפרו'). בחקירתו הנגדית העיד התובע כי לא שכר בעבר שירותי עזרה בבית ולא ניתן מצידו מענה מספק לשאלה מדוע לא הביא עד רלוונטי לעניין ראש נזק זה (ר' ע' 33 שו' 15-20 לפרו'). בנסיבות אלה, לא מצאתי להכיר בכל זכאות לפיצוי בגין ראש נזק זה.

הוצאות: התובע הפנה בסיכומיו בעניין ראש נזק זה לאסמכתאות שצירף לכתב התביעה ולתחשיב וציין כי הקבלות שצורפו הן אלה שנשמרו והן מעידות רק על חלק קטן של הוצאותיו בפועל.

עיון בקבלות שצורפו לכתב התביעה מעלה כי רובן הינו "היטלי התחייבות" שהוטלו על התובע ו/או תשלומים רבעוניים בגין ביקורים אצל רופאים מקצועיים בקופת החולים שחלקם ראויים להכרה נוכח זיקתם הישירה לתאונה ובכלל זה לביקורים ולבדיקות השונות עליהם הסתמכו חלק מהמומחים מטעם בית המשפט שמונו בהליך זה.

לנוכח האמור לעיל, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי אשר יעמוד בנסיבות על סך 5,000 ₪. באשר לתקופת העתיד לא שוכנעתי לאור מהות הנכויות כי יש מקום להיעתר לפסוק לתובע סכום כלשהו, ובפרט שאף אחד מהמומחים לא ציין בחוות הדעת כי התובע ייזקק בעתיד לטיפול המשך כלשהו.

ניכויים: אין מחלוקת כי התאונה נשוא התביעה אינה תאונת עבודה, ומקום בו קצבת הנכות הכללית אותה מקבל התובע מהמל"ל מבוססת במרביתה על סעיף ליקוי זמני (עד ליום 30/11/20) בתחום הנפשי (40%) שאינו כאמור בעל כל זיקה לתאונה – אין מקום לעריכת כל ניכוי בגין נכות זאת. ביחס לשאר הנכויות הרי שהשוואה בין הנכויות נשוא הערכות המומחים בתיק דנן לבין פירוט הסעיפים בפרוטוקול המל"ל מעלה כי אכן יש חפיפה בין השניים אם כי רק ביחס לנכות שהוערכה על ידי המומחה בתחום האורתופדי - סעיף 37(5)(א) לתקנות המל"ל. יחד עם זאת, בנסיבות העניין ומקום בו הנכות במל"ל הינה נכות זמנית שהוערכה עד ליום 30/11/20 ולאור זאת שעסקינן בנכות זמנית בעלת משקל סגולי קטן ממילא – לא מצאתי בנסיבות מקום להיעתר לבקשת הנתבעת בסיכומיה להקפיא סכום מסוים עד לקביעות הסופיות של המל"ל.

סוף – דבר:

לאור כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 27,580 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% וכן אגרת בית משפט ששולמה על ידי התובע.

כן, הנני מחייבת את הנתבעת להשיב לתובע מלוא שכר הטרחה ששולם למומחה בתחום הנפשי בגין חוות דעתו הראשונה בסך של 7,020 ₪. באשר לדרישת החזר עלות חוות הדעת המשלימה של המומחה בתחום הנפשי, לא מצאתי בנסיבות להיעתר לה.
 
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ט שבט תש"פ, 14 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.