בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 30759-09-16

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת

א.ר שיווק והפצת וונטות בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד ישראל הרצברג

נגד

נתבעים

1."פתן" בע"מ
2.בר נתן פדהצור
ע"י ב"כ עוה"ד ליפא מאיר ושות'

ובענין:

התובעת שכנגד חברת פתן בע"מ

נגד

הנתבעים 1. חברת א.ר. שיווק והפצת וונטות בע"מ
2. רון סילם

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בהכרעת מחלוקות כספיות שונות (במסגרת שני הליכים שאוחדו בפניי) ושמקורן בהתקשרות עסקית שבין הצדדים, ובכלל זה טענות להפרת הסכם, לפיצוי בגין פגיעה בהכנסות לעבר ולעתיד ולפגיעה במוניטין.

רקע כללי ודיוני:

התובעת בתיק 30759-09-16 והתובעת בתיק 11094-01-17 היא חברה להפצה ושיווק של מוצרי וונטות (מאווררים) ומפוחים למגזר העסקי, המסחרי, התעשייתי והפרטי (להלן: התובעת). הנתבעת בשני התיקים והתובעת שכנגד בתיק 11094-01-17 (להלן: התובעת שכנגד), הינה יבואנית של מוצרי אוורור מתוצרת חברת P&S הספרדית (להלן: אס. פי). נתבע נוסף שנכלל במסגרת תביעת התובעת בתיק 30759-09-16 הינו מר פדהצור בר נתן ששימש כמנהל ובעל מניותיה של התובעת שכנגד (להלן: פדהצור). נתבע נוסף שנכלל במסגרת תביעת התובעת שכנגד (שהוגשה בתיק 11094-01-17) הינו מר רון סילם, בעליה של התובעת (להלן: סילם).

ההתקשרות בין הצדדים החלה ביום 2/10/09 עת נחתם באותו מועד הסכם פעילות במסגרתו נקבע, בין היתר, כי התובעת תהיה המפיץ היחידי של מוצרי אס. פי ללקוחות שונים (קבלני בניין, אלקטרה, חברת חשמל, משב, קרניל, ס.ע.ר, חברות מעליות, חברות מיזוג אוויר, חברות בתעשייה, פרטיים וכו'). כן, הוסכם שלאחר שנה יעשו סיכומים והבהרות ובכל שנה לאחר מכן. בנוסף, הסכימו הצדדים שהתובעת שכנגד תהיה רשאית למכור ציוד של אס. פי ישירות למספר לקוחות מצומצם (בהתאם לרשימה שצורפה) על פי מחירון שתעביר לתובעת. בסעיף 10 להסכם אשר עסק בסיום ההתקשרות, נקבע כי במידה והתובעת תפסיק או שתופסק פעילותה "מכל סיבה" תדאג האחרונה למפיץ חדש במקומה.

ביום 3/7/15 נחתם בין הצדדים נספח להסכם הראשון במסגרתו הוסכם, בין היתר, כי החל ממועד החתימה של הנספח, כל לקוח שיפנה לתובעת שכנגד לרכישת מוצרי אס. פי, יופנה על ידי האחרונה לתובעת/סילם. כן, הוסכם כי במידה ולא תיסגר עסקה על ידי התובעת בגלל מחיר נמוך, סילם יעביר אותה לתובעת שכנגד לניסיון מכירה (להלן: התוספת להסכם).

הפעילות העסקית בין הצדדים נמשכה כשש שנים כאשר ביום 14/12/15 קיבלה התובעת הודעה מהתובעת שכנגד במסגרתה הודיעה לה האחרונה על סיום ההתקשרות בין הצדדים אשר ייכנס לתוקפו חצי שנה מאוחר יותר, ביום 14/6/16. בהודעה האמורה צוין כי למרות שהתובעת שכנגד לא חייבת לנמק את סיום ההתקשרות, הרקע הינו אי שביעות רצון משך תקופה ארוכה מתפקוד התובעת כמפיצה (מטעמה של התובעת שכנגד) של מוצרי אס. פי.

ביום 16/6/16 (כחצי שנה לאחר הודעת סיום ההתקשרות) הגישה התובעת בקשה לסעד זמני (במעמד צד אחד) במסגרתו עתרה למתן צו מניעה ו/או צו עשה שיורה לתובעת שכנגד להימנע מכל פניה למי מלקוחות התובעת ו/או כל פעולה בקשר למכירת מוצרי אס. פי (ת"א 33633-06-16). במסגרת נימוקי אותה הבקשה נטען, בין היתר, כי עוד קודם להודעת סיום ההתקשרות מיום 14/12/15, פעלה התובעת שכנגד כלפיה בחוסר תום לב ובניגוד מוחלט למוסכם בהסכם, לפי שבחרה לחתור תחתיה ולפנות באופן עצמאי ללקוחותיה, בניסיון להוציא את אותם לקוחות ממעגל הלקוחות של התובעת ולהעבירם למעגל הלקוחות של התובעת שכנגד.

בהחלטה מיום 20/6/16 נדחתה הבקשה למתן הצו במעמד צד אחד וכן נדחתה בקשה לעיון חוזר על אותה החלטה. כן, נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה התובעת לבית המשפט המחוזי (רע"א 42341-06-16) על שתי החלטות הדחייה האמורות.

בהמשך לדיון בסעד הזמני שהתקיים ביום 9/8/16 בפני כב' השופט נ' שטרנליכט, הגיעו הצדדים למספר הסכמות אשר קיבלו תוקף של החלטה (להלן: הסכם הפשרה). כך, הסכימו הצדדים, בין היתר, להמשך מכירת סחורה לתובעת (במחירים שהיו נהוגים במהלך תקופת ההתקשרות) למשך תקופה בת כשלושה חודשים (מיום 15/8/16 עד 22/11/16), תוך שהובהר כי המכירה תתבצע לתובעת כ"לקוח" ולא יתקיימו כל יחסי משווק (יבואן)-מפיץ, כשהתובעת שכנגד תהא רשאית למכור בעצמה את מוצריה בשוק לפי שיקול דעתה "מכאן ולהבא".

ביום 13/9/16, כחודש לאחר מתן התוקף להסכמות האמורות, הוגשה התביעה הראשונה (30759-09-16) במסגרת ההליך המאוחד שבפניי. ביום 4/1/17, כארבעה חודשים מאוחר יותר, הגישה התובעת את תביעתה הנוספת (ת"א 11094-01-17) ובד בבד עם כתב ההגנה של התובעת שכנגד, הוגשה גם תביעה שכנגד אשר כללה כאמור מלבד התובעת (כנתבעת) גם את בעליה, סילם, כנתבע נוסף.

תמצית טענות הצדדים בתיק 30759-09-16:

ב.1. תמצית טענות התובעת:

לטענת התובעת, טרם הקמתה הועסק בעליה סילם כמנהל פרויקטים בחברת מרכז האוורור קורד בע"מ ואף פעל בשנים 2003-2006 לקדם ולפתח את המכירות של חברת אס. פי בישראל. בשנת 2006 עזב סילם את חברת קורד ופתח עסק לניהול וביצוע פרויקטים לאוורור והוצאת עשן כאשר עיקר לקוחותיו היו חברות וקבלני בניין פרטיים. לאחר שחברת קורד חדלה לשווק ולהפיץ את מוצרי אס. פי, פנתה האחרונה לסילם ומסרה כי המליצה עליו לאור ההיכרות שישמש כמפיץ, משווק ומוכר של מוצריה בישראל, לאחר שפנתה אל התובעת שכנגד בהצעה כי שזו תייבא את מוצריה לישראל. על רקע היכרות זו נחתם ההסכם בין הצדדים ולשם כך הוקמה התובעת.

לאחר עבודה קשה ומאומצת החל סילם באמצעות התובעת לצבור מעגל לקוחות אשר גדל והתעצם עם השנים, בעיקר לאור קידום המוצרים והטמעתם בתכניות מהנדסי מיזוג אוויר אשר למעשה הביאה לקוחות חדשים באופן אוטומטי ישירות לחברה. כפועל יוצא מכך, כבר בשנת 2014 החלה התובעת לגלגל הכנסות בסך של כ-2 מיליון ₪ ממכירת מוצרי אס. פי וכך היה גם במהלך שנת 2015.

ראתה התובעת שכנגד כי טוב, והחלה בפעולות חסרות תום לב ומתוך כוונה ברורה ומפורשת להתעשר על חשבון התובעת, תוך שהיא פונה ישירות ללקוחות ממעגל הלקוחות של התובעת ומבהירה בפניהם כי היא היבואנית של מוצרי אס. פי. ומציעה להם לרכוש את המוצרים ישירות דרכה. בנוסף, דאגה התובעת שכנגד לציין ולהבהיר באוזני הלקוחות כי בלעדיות התובעת בהפצה ישתנה בקרוב ובכך למעשה היא מציעה "לחתוך" מעמלות התובעת. לטענת התובעת, פעולה חתרנית זו לא רק שמנוגדת למוסר והיושר אלא שהיא מנוגדת להסכמים עליהם חתמו הצדדים והנוהג שהונהג בשש שנות עבודתם המשותפת.

בעקבות התנהלות זו של התובעת שכנגד, יזם סילם פגישות עם פדהצור ובנו רמי, כאשר באחת מהן שהתקיימה ביום 1/7/15, סוכם לאחר דין ודברים כי החל ממועד פגישה זו, התובעת שכנגד לא תהיה רשאית להפיץ ולשווק מוצרי אס. פי גם ללקוחות שצוינו ברשימה שצורפה להסכם.

בעקבות הודעת התובעת שכנגד על הפסקת ההתקשרות ביום 14/12/15, התקיימו פגישות ושיחות בין הצדדים במהלכן הועלתה, בין היתר, הצעה באשר להמשך התקשרות במתכונת של הפצה משותפת לפיה – התובעת תמשיך למכור ללקוחותיה והתובעת שכנגד תהיה רשאית למכור ליתר הלקוחות או תשלום פיצוי לתובעת בעבור המוניטין שצברה בשנות עבודתה וצבירת לקוחותיה והפסד ההכנסות לשנים הבאות. בסופו של יום, הודיעה התובעת שכנגד כי ההצעה אינה מקובלת עליה, ויש בכך כדי ללמד על כוונות חסרות תום הלב של התובעת שכנגד כמו גם חיזוק טענות התובעת באשר למטרה המכוונת והמפורשת להוציא ממנה את כלל לקוחותיה וזאת ללא מתן תמורה בעבור המוניטין שנצבר, הפסד ההכנסות העתידיות ובעבור התחייבויות עתידיות שלקחה התובעת על עצמה באשר לאספקה עתידית של מוצרי אס. פי.

לטענת התובעת, הפסקת ההתקשרות באופן בו נעשתה על ידי התובעת שכנגד, יש בה משום הפרה בוטה של ההסכם והתעשרות שלא כדין על חשבון התובעת. התובעת ציינה אמנם כי היא מכירה בכך שאין התקשרות שאין לה סוף וברי שלא הייתה בכוונת התובעת לכפות על התובעת שכנגד התקשרות נצחית עימה או לחילופין מפיץ אחר, אולם לטענתה מתוך הלאו זועק היש; גם אם התובעת שכנגד תחפוץ להפיץ את המוצרים בעצמה – אין הדבר אומר שהתובעת תצא כלעומת שבאה וידיה ריקות – כשבנסיבות העניין על התובעת שכנגד לפצות אותה בערך ההשקעה שהושקעה. מאחר והתובעת שכנגד הפסיקה את ההתקשרות עם התובעת – מבלי להתיר לאחרונה להעביר את זכויות ההפצה למפיץ אחר בהתאם להוראות סעיף 10 להסכם או לשלם בעצמה עבור המוניטין, הפסדי הכנסה עתידיים וכו' – הרי שיש בכך הפרה בוטה של הסכם ההתקשרות מצד התובעת שכנגד אשר גוררת אחריה פגיעה עסקית וכלכלית קשה בתובעת.

כן, נטען כי על התובעת שכנגד לפצות את התובעת מכח זכות קניינית; זכות ההפצה הבלעדית היא זכות קניינית ולתובעת יש זכות קניינית במוניטין שהיא יצרה למוצרים שהיא שיווקה. פגיעה בזכויות קניין אלה או הפקעתן מקנות זכות לפיצויים. כן, נטען כי התובעת זכאית לסעד מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט הואיל והתובעת שכנגד התעשרה שלא כדין עקב ביטול החוזה, בכך שקיבלה את טובת ההנאה של המוניטין ושל שוק הלקוחות שבנתה התובעת ועל הרווחים הצומחים לתובעת שכנגד ממנו. ביטול ההסכם היה השלב האחרון בהליך רמיה לפיו ביקשה התובעת שכנגד לקבל אליה את ההפצה של התובעת על קהל לקוחותיה באופן ישיר, מבלי לשלם לתובעת כל פיצוי עקב כך וללא כל תמורה בגין המוניטין שצברה.

כיום לטענת התובעת, לאחר ביטול יחסי הצדדים, מצאה עצמה התובעת כשאין בידיה כלל לקוחות אשר נלקחו ממנה מתחת לאפה על ידי התובעת שכנגד וללא כל תשלום נאות בגין העברת זכויות ההפצה שבו עמלה שנים רבות.

הסעדים להם עתרה התובעת במסגרת התביעה (הראשונה) הינם לחיוב התובעת שכנגד ברכיבים הבאים: (1) אובדן הכנסות בסך 428,659 ₪ (2) מוניטין סך של 2,250,000 ₪. התביעה הועמדה לצרכי אגרה על סך של 2.5 מיליון ₪. לתמיכה בטענותיה צירפה התובעת לכתב תביעתה "הערכה כלכלית" שנערכה על ידי חברת SBA.

ב.2. תמצית טענות התובעת שכנגד:

לטענת התובעת שכנגד, במשך שנות הפעילות העסקית המשותפת, התברר לה שהתובעת המנוהלת על ידי סילם הינה מפיצה כושלת: הדבר בא לידי ביטוי בכך שהתובעת הזניחה לקוחות; העניקה להם שירות גרוע; הפסיקה לעבוד עם לקוחות מבלי ליידע את התובעת שכנגד; לא טרחה לגייס לקוחות חדשים; הגבילה את אזור ההפצה שלה והתעלמה כליל משווקים ולקוחות פוטנציאליים המצויים מחוץ לאזור הנוחות שלה. התובעת שכנגד קיבלה לא פעם ולא פעמיים תלונות מלקוחות של תפקודה של התובעת שגם הודיעו שאינם מעוניינים לעבוד יותר עם התובעת ועם סילם. בנוסף, התובעת מכרה את מוצרי אס. פי במחירים מופקעים תוך שהיא גוזרת רווח עצום לאור מחיר הרכישה שקיבלה מהתובעת שכנגד. המחירים המופקעים שהוצעו על ידי התובעת גרמו ללקוחות לעבור לחברה המתחרה של התובעת שכנגד (חברת אלטרץ). בהקשר המחירים המופקעים, נטען כי עיון בנתוני המכירות לשנים 2012-2015 מלמד על הפרדוקס שנוצר עקב התנהלות התובעת; כך בעוד שהתובעת מתגאה בגידול שחל בהכנסותיה בשנת 2014, היקף הרכישות שלה מהתובעת שכנגד, כלל לא גדל. כן, נטען לשיטת עבודה מסורבלת ומכבידה על התובעת שכנגד, כשהתנהלות התובעת גרמה לתובעת שכנגד נזקים מצטברים בהיקף של מיליוני שקלים.

בחינת מערכת היחסים בין הצדדים לאורך השנים מובילה למסקנה כי התובעת שכנגד הייתה "חוטבת העצים ושואבת המים" של התובעת – במקום שהתובעת תעבוד אצל התובעת שכנגד, התובעת שכנגד עבדה עבור התובעת. התובעת מעולם לא הסכימה להתחייב להיקף רכישות מהתובעת שכנגד, כנהוג וכמקובל בכל התקשרות בין יצרן/יבואן למפיץ, כשהסיבה לכך ברורה: התחייבות כזאת הייתה מחייבת את התובעת להוריד מחירים על מנת שתהיה מסוגלת לעמוד במכסת הרכישות שהתחייבה אליה כלפי התובעת שכנגד. עם הזמן גם התברר שסילם הוא אדם כוחני שמרבה להסתכסך עם אנשים, לרבות לקוחות ועובדים, דואג רק לאינטרסים שלו ועל חשבון האינטרסים של התובעת שכנגד, אותם הוא הוא אמור היה לקדם. התובעת שכנגד התריעה בפני התובעת, פעם אחר פעם, על התנהלותה הכושלת ועל תלונות הלקוחות וסילם אף נקרא לשיחות הבהרה בעניין.

במחצית שנת 2015 הגיעו הדברים לכדי נקודת שבר; התובעת שכנגד זימנה את סילם לפגישה בה שטחה בפניו טענות קשות על תפקודו הלקוי ובסופו של דבר הגיעו הצדדים לכדי הסכמה שעוגנה בכתב ביום 1/7/15 והיוותה חלק בלתי נפרד מהסכם ההתקשרות (התוספת להסכם). במסגרת זו נקבע, בין היתר, כי באם התובעת לא תוכל לסגור עסקה עם לקוח בשל 'בעיית מחיר' - "רעה חולה" שאפיינה את התובעת - היא תעביר את הלקוח לניסיון מכירה לתובעת שכנגד, על מנת למנוע אובדן לקוחות בשל התנהלות התובעת. מדובר היה אפוא, בביטוי לחוסר שביעות הרצון של התובעת שכנגד מהתובעת, שהרי נקבע שהיעדר יכולת של התובעת למכור את המוצרים, תביא לכך שהתובעת שכנגד תהיה רשאית למכור את הסחורה במישרין ללקוח. אלא שדבר לא השתנה; התובעת המשיכה להכשיל עסקאות, להעניק שירות רשלני ללקוחות ואף לא טרחה להעביר לתובעת שכנגד לקוחות שלא הצליחה לסגור עימם עסקה חרף הקבוע בתוספת האמורה להסכם.

על רקע האמור ולאחר שהתובעת שכנגד שילמה במשך השנים מחיר יקר על התנהלות התובעת ונוכחה כי אין ליחסי הצדדים תקומה, הוחלט על סיום ההתקשרות עימה גם לאחר החתימה על התוספת להסכם, ובתוך כך פנתה אל התובעת ביום 14/12/15 וציינה בהודעה כי סיום ההתקשרות ייכנס לתוקפו בחלוף חצי שנה (ביום 14/6/16), וזאת על מנת לתת לתובעת אפשרות נוחה להכין את עצמה לקראת סיום ההתקשרות. לכך יש להוסיף כי התובעת שכנגד קיבלה החלטה אסטרטגית שהיא עורכת שינוי מבני בקבוצה ובתוך כך מתנתקת מצדדים שונים הקשורים לעסקיה ומכבידים עליה. התובעת שכנגד עשתה כן לא רק מול התובעת כי אם מול גורמים אחרים.

מחמת העובדה שההסכם בין הצדדים הינו הסכם שלא נקבע מועד לסיומו, אזי שלפי הדין וההלכה הפסוקה ניתן לסיימו בהתראה סבירה מראש כאשר תקופת ההודאה המוקדמת היא נגזרת מנסיבות העניין. כן, בקשה התובעת שכנגד לעמוד על כך שלשם סיום התקשרות מהסוג שאפיינה את הצדדים, אין נדרשים ל"עילת הפרה" אלא די ברצונו של אחד המתקשרים להביאה לידי סיום.

למן המועד שבו קיבלה התובעת את הודעת סיום ההתקשרות, היא החלה באמצעות סילם בהפעלת לחצים כבדים על התובעת שכנגד, שהגיעו לכדי איומים בוטים, וזאת על מנת לגרום לאחרונה לשנות את החלטתה. סילם לא בחל באמצעים: הוא איים בתביעות משפטיות מופרכות ואף פנה לחברת אס. פי. הספרדית מאחורי גבה של התובעת שכנגד בניסיון לפגוע באמינותה ובקשר העסקי בינה לחברה הספרדית שהתובעת שכנגד היא כאמור היבואנית הבלעדית של החלק הארי של מוצריה מזה שנים. התובעת שכנגד לא נכנעה ללחצים ולאיומים אלה וחזרה והדגישה בפני סילם, הן בכתב והן בעל-פה, כי היא עומדת על סיום ההתקשרות בחלוף תקופת ההודעה המוקדמת. לפנים משורת הדין, הציעה התובעת שכנגד לתובעת כי תבוא לקראתה לאחר תום תקופת ההתקשרות, באופן שהיא תהיה "לקוח מועדף" של התובעת שכנגד. התובעת שכנגד מעולם לא נתנה לתובעת להבין שההתקשרות ביניהן תמשיך להתקיים או שהתובעת תמשיך להיות מפיצה.

תוצאותיו של הליך הסעד הזמני בו נקטה התובעת מלמדות עד כמה מופרכות וחלשות טענותיה של התובעת. כאשר מוסיפים את תקופת שלושת החודשים מכח הסכם הפשרה לתקופת ההודעה המוקדמת בת החצי שנה, הרי שיוצא כי ניתנה לתובעת תקופת הודעה מוקדמת בת 9 חודשים, שהיא הרבה מעבר לנדרש בנסיבות העניין. התובעת השלימה עם העובדה שהסכם ההתקשרות עימה הסתיים והיא חדלה להיות מפיצה של התובעת שכנגד. על כן, עניינה של התובענה (הראשונה) אינו באכיפת הסכם אלא בסעד לפיצויים בגין "אבדן הכנסות" ובגין "אובדן מוניטין". התובעת כמפיצה הייתה זכאית לפיצוי כספי רק במצב בו לא ניתנה לה הודעה מוקדמת מספקת, כאשר גובה הפיצוי היה שווה לרווח הנקי במכפלת חודשי ההודעה המוקדמת שהיו צריכים להינתן למפיץ. משעה שבענייננו קיבלה התובעת כ-9 חודשי הודעה מוקדמת (תקופה שנועדה לאפשר, בין היתר, למפיץ להיערך על מנת לאפשר לו למצוא אפיק הכנסה חלופי) – אין לתובעת כל זכאות לפיצוי כספי, לא כל שכן לפיצוי על בסיס עילה של עשיית עושר ולא במשפט בגין הנאה משוק הלקוחות שיצר המפיץ בנוסף לפיצוי בגין העדר מתן הודעה מוקדמת. במילים אחרות, עילה של עשיית עושר ולא במשפט אינה יכולה להתקיים לצד פיצוי המתקבל בגין העדר הודעה מוקדמת, מפני שתקופת הודעה מוקדמת סבירה, כוללת בתוכה את כל הזכויות המגיעות למפיץ בעת הפסקת ההתקשרות. משכך, אין כל בסיס משפטי ועל כן דין התביעה להידחות על הסף.

למעלה מן הצורך, בקשה התובעת שכנגד לציין שפרק הזמן שניתן לתובעת לסיום ההתקשרות היה מספק בהחלט בהתייחס לתקופת ההתקשרות שנמשכה ממועד החתימה על הסכם ההפצה (2/10/09) ועד למועד סיום ההתקשרות בהתאם להודעה המוקדמת (15/6/16) – קרי 6 שנים ושמונה חודשים ובנוסף לשלושת החודשים הנוספים על רקע ההסכמות שהושגו בסעד הזמני. אין מחלוקת שבפרק זמן האמור החזירה התובעת את כל השקעותיה ולמעשה היא נהנית מספר שנים מפירות השקעתה. בנוסף, התובעת שכנגד הציעה לתובעת להמשיך ולרכוש ממנה מוצרי אס. פי בתנאים של לקוח מועדף לאחר תום תקופת ההתקשרות. בנסיבות אלה, התובעת אינה יכולה לטעון שהפרויקטים הקיימים שלה נפגעו, והיא הייתה יכולה להתארגן בנחת לעידן שלאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים. בנוסף נטען כי למיטב ידיעת התובעת שכנגד, התובעת כבר החלה לרכוש מחברות אחרות מוצרים תחליפיים למוצרי אס. פי שרכשה מהתובעת שכנגד, כך שגם בפועל, דומה שהיא מצאה אלטרנטיבה לתובעת שכנגד. לאור כל האמור, התובעת שכנגד הייתה רשאית לסיים את ההתקשרות בין הצדדים בכפוף למתן הודעה מוקדמת (שניתנה) ועל כן לא נפל כל פגם בהתנהלותה.

באשר לניסיון התבססות התובעת על הוראות סעיף 10 להסכם ההפצה, טענה התובעת שכנגד כי מטרת הסעיף הייתה כלל להגן עליה, ובכל מקרה הסעיף אינו מתייחס למצב של סיום התקשרות אלא למצב של הפסקת פעילות ההפצה של התובעת. כך, מאחר ומכירת ציוד אס. פי הייתה תלויה ביכולת ההפצה של התובעת ושעה שקיומו של מפיץ נדרש באופן שוטף ויום יומי כדי לתת מענה לצרכי הלקוחות – התובעת שכנגד רצתה להגן על עצמה מפני מצב לא צפוי שבו לא תוכל התובעת לבצע את פעילות ההפצה. פשיטא, שאם זו זכות שהוקנתה לתובעת שכנגד (כלפי התובעת) אזי שהתובעת שכנגד רשאית לוותר עליה. סעיף 10 האמור, לא נוגע כלל למצב שבו התובעת שכנגד מבקשת לסיים את הסכם ההפצה. במצב כזה, התובעת אינה יכולה לכפות על התובעת שכנגד לקיים את ההסכם, לא באמצעות צד שלישי ולא בכלל.

בנוסף, בקשה התובעת שכנגד לדחות את טענת התובעת לעניין "זכות קניינית בהפצה ובמוניטין" שכביכול יצרה למוצר, מאחר והיא מחוסרת כל אחיזה בדין. בעניין זה בקשה התובעת שכנגד להדגיש שזכות ההפצה אינה זכות קניינית אלא חוזית, וכי למפיץ לא קיימת זכות קניינית במוניטין שכן זכות זו שייכת ליצרן ואין למפיץ כל אינטרס מוגן בהקשר זה.

כן, נטען שיש לדחות על הסף את התביעה שהוגשה באופן אישי כנגד פדהצור. השימוש שעושה התובעת בדוקטרינת הרמת המסך בנסיבות אלה הינו מופרך וחסר בסיס משפטי. על התובעת במקרה דנן היה להראות כי קיימת לה עילה הנופלת בגדרי סעיף 6 לחוק החברות, אולם הטענות לרמייה ומצג שווא נטענו בעלמא, ללא הנחת כל תשתית עובדתית מפורטת המצדיקה הרמת מסך. כך, התובעת לא הראתה כיצד פדהצור עשה שימוש לרעה באישיות הנפרדת של התובעת שכנגד, ונראה שכל מטרת צירוף פדהצור כנתבע הינו לצורך הפעלת לחץ פסול על התובעת שכנגד.

ב.3. תמצית טענות התובעת בכתב תשובתה:

במסגרת כתב תשובתה, בקשה התובעת להשיב ולעמוד על מספר הבהרות שלשיטתה יש בהן צורך, ובין היתר בבאות: הפסקת ההתקשרות על רקע רצונה של התובעת שכנגד לגרוף לכיסה רווחים שהם אך פרי עמלה הרב של התובעת שהתבסס על שנים רבות של כיתות רגליים והטמעת המוצר היטב אצל לקוחות שונים בשוק הישראלי.

באשר לפרשנות שיש ליתן להסכמות בין הצדדים, טענה התובעת, בין היתר, כי אומד דעת הצדדים בעת החתימה על הסכם ההתקשרות היה לאפשר לתובעת, מחד – מרחב זמן רחב לצורך ביצוע התחייבויותיה, אל מול זכותה של כל אחד מהצדדים לסיים את ההתקשרות כל אימת שיחפצו בכך ומכל סיבה שהיא. מאידך – הכרה בזכות התובעת, בהשקעה הרבה הכרוכה ובסיכונים הכלכליים שהיא נאלצת לקחת על מנת לקיים את התחייבויותיה כלפי התובעת שכנגד בהתאם להוראות ההסכם, בכך שהיא מאפשרת לתובעת למכור את זכויותיה כמפיצה בלעדית למפיץ אחר שייכנס בנעליה. כיום, מבקשת התובעת שכנגד לנשל את התובעת מזכויותיה ולהתנער מהתחייבויותיה שלה כלפי התובעת, לאפשר לה להביא מפיץ אחר תחתיה או לחילופין לשלם עבור המוניטין וההשקעה הרבה שהשקיעה בהטמעת המוצר בישראל. התובעת שכנגד הוליכה שולל את התובעת מחודש 1/2016 ועד 14/6/16 בכך שתפצה את התובעת במקום שנציג התובעת יביא מפיץ אחר במקומו בהתאם להוראות ההסכם. מצב בו תתקבל טענת התובעת שכנגד לפיה לתובעת אין כל זכות, אם על פי דין ואם מכח הסכם ההתקשרות לפיצוי בגין עמלה, הינו מצב בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת, המרוקן מכל תוכן את ההתחייבות החוזית שנחתמה בין הצדדים ומותירה אותה כדף ריק.

הגם שלשון סעיף 10 להסכם ההתקשרות נעדר לשון משפטית ברורה, האמור בו ברור ומפורש ומקריאתו ברי כי היה על התובעת שכנגד לאפשר לתובעת בעת ההודעה על הפסקת ההתקשרות להביא מפיץ אחר תחתיה. לחילופין (עובדה הנלמדת מאומד דעת הצדדים) מקום שהתובעת שכנגד לא תאפשר הבאת מפיץ אחר על ידי התובעת בתנאים המפורטים בהסכם ומבקשת להפיץ את המוצר בעצמה – היה על האחרונה לפצות את התובעת בגין כך, שהרי אילו התובעת שכנגד הייתה עומדת בהתחייבויותיה ומאפשרת לתובעת להביא מפיץ אחר תחתיה, הדעת נותנת כי אותו מפיץ היה משלם בתמורה לקבלת זכויות ההפצה.

כן, טענה התובעת כי כוונת הצדדים לא הייתה לנשל את התובעת מכל "הכנסותיה" ו"פירותיה" שהשיגה בעמל רב מהטמעת המוצר והפצתו בשוק הישראלי, תוך השקעה כלכלית רבה מצידה, גם ובעיקר לאחר הפסקת פעילותה ובמיוחד כי לאור זאת שהתובעת בנתה את העסק מתחילתו ולקחה סיכונים רבים בכל הקשור להפצת מוצר אס. פי שלא היו מוכרים בשוק הישראלי וזאת בשונה מהפצה סטנדרטית בו מפיץ מתקשר עם יבואן מוצריו כבר מוכרים היטב בשוק. התובעת שבה וחזרה על טענתה כי כל מקום שהתובעת שכנגד תסרב מכל סיבה שהיא לאפשר לתובעת הבאת מפיץ אחר תחתיה, הרי שעליה לשלם פיצוי בגין נישולה של התובעת ואין נפקא מינה אם הודיעה על כך זמן סביר מראש.

כן, נטען כי התנהלותה של התובעת שכנגד בתקופה שלאחר מסירת ההודעה על סיום ההתקשרות, יש בה משום הטעייה לפי שהתובעת שכנגד הציגה בפני התובעת מצג שווא כאילו בכוונתה להמשיך את ההתקשרות עם התובעת חרף מתן ההודעה. ככל שהצדדים התקדמו במשא ומתן שהתנהל ביניהם לאחר מסירת ההודעה (במהלכו התקיימו פגישות והועברו עיקרי הסכמות), הסתמכה התובעת על כך שמשא ומתן זה יסתיים בסופו של דבר בחתימה על חוזה, ולרגע לא קיבלה את הרושם שאין בכוונתה של התובעת שכנגד אלא להטעותה. בנסיבות אלה, אין לראות בהודעה שנמסרה לתובעת כ"הודעה מוקדמת". לחילופין, לא ניתן לראות בתקופה הקצרה שנמסרה, בשים לב להתנהלות האמורה של התובעת שכנגד בשלב המשא ומתן לאחר מתן ההודעה, כהודעה שניתנה ב"זמן סביר".

תמצית טענות הצדדים בתיק 11094-01-17:

ג.1. תמצית טענות התובעת:

במסגרת תביעה נוספת זו שבכותרת אותה הגישה התובעת כחצי שנה לאחר הגשת התביעה הראשונה, עותרת התובעת לחיוב התובעת שכנגד (תביעה בה פדהצור לא נכלל בה כנתבע נוסף) בסך של 250,000 ₪ שמקורו בטענה כי האחרונה הפרה את הסכם הפשרה מיום 9/8/16 (שהושג כאמור בהמשך לדיון שהתקיים בסעד הזמני שהתבקש על ידי התובעת בת"א 33633-06-16 ושקיבל תוקף של פסק דין).

לטענת התובעת, התובעת שכנגד הפרה את הסכם הפשרה בכוונת מכוון, בין היתר, בכך שמנעה ממנה לרכוש את היקף המוצרים שהזמינה בהתאם להסכם הפשרה, על אף שההיקף שדרשה לא עלה על ההיקף שנהגה להזמין עובר לסיום ההתקשרות בין הצדדים. יתירה מכך, מוצרים רבים עליהם הסכימו הצדדים, לא סופקו על ידי התובעת שכנגד לתובעת תחת האמתלה כי התובעת שכנגד לא מחזיקה בכמות המוצרים הנדרשת במלאי, בעוד שהיא עצמה המשיכה לספק את אותם המוצרים החסרים לכאורה, לכל דורש.

כן, נטען כי בתקופת ההסכם לא סופקו לתובעת 531 מוצרים ממוצרים שונים, אותם הזמינה התובעת ואותם היה על התובעת שכנגד לספק וכל זאת על אף שהתובעת עמדה בכל התחייבויותיה כלפי התובעת שכנגד בהתאם להסכם ושילמה את התשלומים שנקבעו בו. כמות עצומה זו של מוצרים שלא סופקו מוכיחה ברחל בתך הקטנה כי התובעת שכנגד עשתה כל מאמץ על מנת להדיר את רגלי התובעת מהפצת המוצר בשוק הישראלי ולהרחיקה מלקוחותיה מתוך ידיעה שיש בהתנהגותה זו הפרה בוטה של ההסכם שניתן לו תוקף של פסק דין.

בעקבות הפרת הסכם הפשרה נגרמו לתובעת הנזקים הבאים: נזקים ישירים בסך 100,000 ₪ המהווים אובדן הכנסה ישירות בגין זאת שנמנע ממנה לספק ללקוחותיה את כמות המוצרים עליהם התחייבה. נזקים עקיפים בסך 150,000 ₪ ושמקורם בפגיעה בשם הטוב, פגיעה באמינות התובעת כמפיצה בשוק הישראלי ובמוניטין שצברה כמפיצת מוצרים מהסוג הנדון לשוק הרלוונטי.

ג.2. תמצית טענות התובעת שכנגד:

לטענת התובעת שכנגד, בעוד שהיא קיימה את הסכם הפשרה ככתבו וכלשונו, דווקא התובעת היא זו אשר הפרה אותו.

הסכם הפשרה קבע מפורשות כי התובעת שכנגד תהיה חייבת לספק לתובעת מוצרים לפי הכמות הממוצעת של כל מוצר ומוצר שהתובעת נהגה לרכוש עובר לסיום הסכם ההפצה ולא לפי ההיקף הכספי או ממוצע המוצרים הכללי. עניין זה הובהר בין הצדדים מפורשות יותר מפעם אחת, הן בכתב והן בעל-פה. סעיף ו' להסכם הפשרה שעיגן את האמור, הוכנס לדרישת התובעת שכנגד, מתוך חששה של האחרונה שהתובעת תנצל את פרק הזמן בן שלושת חודשי הפשרה בכדי להצטייד באופן משמעותי במוצרים של אס. פי, זאת על מנת שתוכל להמשיך להיות דומיננטית בשוק לאחר תום הפשרה, ולמעשה על מנת שתוכל להמשיך ולהתנהג כאילו היא המפיצה הבלעדית של המוצרים, באופן שיפגע קשות בתובעת שכנגד ויסכל כל מהלך של היפרדות הצדדים.

והנה, כבר ביום 10/8/16 ועוד בטרם קמה לתובעת שכנגד חובה לספק לתובעת מוצרים (שכן קיום ההתחייבויות של התובעת שכנגד מכח ההסדר הותנה בתשלום החובות הקודמים של התובעת לתובעת שכנגד), העבירה התובעת הזמנת מוצרים ע"ס של כ-62,000 ₪, בתמהיל יוצא דופן שחרג באופן ניכר מהכמות החודשית הממוצעת ביחס לאותם המוצרים שנהגה התובעת להזמין בחודשים עובר להסכם הפשרה. התובעת שכנגד הבהירה כי תטפל בהזמנה רק ביום 15/8/16 על פי הקבוע בהסכם הפשרה ולאחר תשלום חוב העבר (שהיה אמור להשתלם עד ליום 14/8/16). כמו כן, הדגישה התובעת שכנגד בפני התובעת כי לאחרונה לא ניתן מעמד של "לקוח מועדף" ועל כן לא חלה על התובעת שכנגד למכור לה סחורה באופן מיידי ועל חשבון לקוחות אחרים של התובעת שכנגד.

בהמשך לחלופת מכתבים בין הצדדים, התקיימה ביום 15/8/16 פגישה בין הצדדים במסגרתה התחייב סילם מפורשות ובאופן אישי כי ההזמנה הראשונה נתבקשה כפי שנתבקשה לנוכח הצרכים שיש לתובעת בפרויקטים שונים שהיא מחויבת אליהם, וכי הוא מתחייב שבמסגרת ההזמנות הבאות תישמר באדיקות ההתחייבות להזמין מוצרים על פי הכמות הממוצעת החודשית של כל מוצר בהתאם לתמהיל שהיה נהוג בין הצדדים קודם לכן. בכפוף להתחייבות זו ולהתחייבות הצדדים לקיים את הסכם הפשרה בתום לב, נתנה התובעת שכנגד את הסכמתה, לפנים משורת הדין, לספק את ההזמנה הראשונה שנתבקשה חרף היותה חורגת מההסדר.

חרף האמור, התברר לתובעת שכנגד כי בניגוד להתחייבות התובעת לקיים את ההסדר בתום לב, התובעת למעשה מפרה את ההסדר באופן יסודי; כך, על אף שהובהר בהסכם הפשרה כי לא יתקיימו יותר בין הצדדים "כל יחסי משווק (יבואן) – מפיץ" המשיכה התובעת להציג עצמה כמפיצה בלעדית של מוצרי אס. פי מטעם התובעת שכנגד באתר האינטרנט שלה ובמסמכיה והתובעת אף מציגה עצמה בפני לקוחות כיבואנית של המוצרים. לאור התנהלות זו, הבהירה התובעת שכנגד לתובעת כי לא יסופקו לה מוצרים מעבר לכמות החודשית הממוצעת של כל מוצר בכל הזמנה שתקבל ממנה.

באשר לטענת התובעת לפיה התובעת שכנגד סירבה למכור לה מוצרים בטענה למחסור למלאי בעוד שהיא מוכרת את אותם מוצרים ללקוחות אחרים, השיבה התובעת שכנגד כי באף שלב לא הוסכם בין הצדדים שלתובעת יש מעמד של לקוח בעל קדימות בקבלת הסחורה על פני לקוחות אחרים, ולתובעת שכנגד יש שיקול דעת בעניין זה.

בהינתן שהתובעת שכנגד קיימה את ההסדר לאורך כל הדרך ככתבו וכלשונו וחרגה ממנו אך ורק לטובת התובעת, ומקום בו האחרונה מפרה את ההסדר בכך שממשיכה להציג את עצמה כמפיצה בלעדית – אין לתובעת כל זכות שבדין לקבלת פיצוי – לא בגין "אובדן הכנסה" ולא בגין "אובדן מוניטין" ועל כן דין התביעה להידחות.

על רקע הטענות של התובעת שכנגד להטעייתה והפרת האמון מצד התובעת וסילם כמפיצים כלפי התובעת כיבואן, הגישה התובעת שכנגד בד בבד עם כתב הגנתה בתביעה השנייה, תביעה שכנגד כנגד התובעת וסילם. במסגרת הרכיבים הכספיים של התביעה נכללו שני הבאים: (1) סך 2,000,000 ₪ שהוערך כפיצוי בגין הנזקים שנטען כי נגרמו לתובעת שכנגד בגין הפרות התובעת את חובותיה כמפיץ; (2) פיצוי בסך 1,000,000 ₪ שמקורו בהפרת זכויות הקניין הרוחני של התובעת שכנגד – תיאור כוזב, התערבות לא הוגנת ועשיית עושר ולא במשפט. לחלופין, עתרה התובעת שכנגד (במסגרת רכיב זה) לפיצוי ללא הוכחת נזק לכל אחת מההפרות בהתאם לסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות בגין נזקים שנגרמו לה עקב עוולת גניבת העין – 1,000,000 ₪. לצרכי אגרה הועמדה התביעה הכספית על סך 2,000,000 ₪.

בנוסף, עתרה התובעת שכנגד במסגרת תביעתה גם לצו מניעה קבוע אשר יאסור על התובעת ועל סילם להציג עצמם, בין במישרין ובין בעקיפין, כמפיץ בלעדי ו/או יבואן של מוצרי אס. פי בישראל.

מלבד התובעת הוגשה התביעה שכנגד כאמור גם כנגד סילם באופן אישי, בטענה כי הוא נושא באחריות אישית לכל העוולות המתוארות ועל כן אחריותו היא אישית וביחד ולחוד עם התובעת שבה הוא משמש מנהל יחיד ובעל המניות.

ג.3. תמצית טענות ההגנה של התובעת בתביעה שכנגד:

לטענת התובעת, דין התביעה שכנגד להידחות על הסף שכן היא מצביעה, מראשיתה ועד סופה, על התנהלות חסרת תום לב מצד התובעת שכנגד כלפי התובעת.

התובעת שבה וחזרה בכתב הגנתה על טענותיה כפי שהובאו בכתב תביעתה ובכתב התשובה שהגישה, ובין היתר הדגישה את זאת שהתובעת שכנגד נהנית כיום – לאחר ש"חטפה" מהתובעת וסילם את זכותם הבלעדית להפיץ את מוצרי אס. פי בישראל – מגידול במכירות שהיא תוצר לפעילות רבת שנים מצד התובעת שכנגד בשיווק, קידום והטמעת מוצרי אס. פי, תוך השקעה כספית שנאמדת במאות אלפי שקלים בשנה. לטענת התובעת, הרי זו הסיבה שמלכתחילה בקשה התובעת שכנגד לסלק את ידם של התובעת וסילם ולזכות בנתחים הגבוהים שזכו להם בעמל ומאמץ רב.

כן נטען כי הערכת התביעה מצד התובעת שכנגד על סך 2,000,000 ₪ בגין הפסדים שנגרמו לה לכאורה, מלמדת על הדיוק בחישוב הפסדי התובעת שנגרמו לה כתוצאה מהפסקת ההתקשרות הפתאומית, מגניבת לקוחותיה אשר בין לילה וללא מאמץ כלל, נהפכו ללקוחותיה של התובעת שכנגד, ובין היתר, גם "מפרסום" שלילי כפי שהוצג על ידי התובעת שכנגד בקרב לקוחותיה של התובעת.

באשר לתביעה כנגד סילם, נטען כי יש לדחותה על הסף את הניסיון להטיל אחריות אישית עליו מצד התובעת שכנגד תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהתובעת שכנגד הינה חברה בעירבון מוגבל, כשהתובעת שכנגד לא טענה בכתב תביעתה ולו על קצה המזלג להרמת מסך שיש לבצע, לא כל שכן פירוט של הנסיבות החריגות והמצומצמות המאפשרות את ביצוע הרמת המסך.

כן, טענה התובעת כי תוך שנים ספורות, הקימה התובעת שכנגד מאגר לקוחות עצום הנפרס על פני כל הארץ ללא כל סיוע מצד התובעת שכנגד. האחרונה ראתה כי זה הזמן המתאים והפלטפורמה הנכונה לנשל את התובעת מההפצה, תוך הפרת סעיף 10 להסכם המדגיש את זכאות התובעת להביא מפיץ אחר תחתיה.

כן, נטען כי לא ברורה מידת החוצפה של התובעת שכנגד לטעון לכך שהתובעת היא שגרמה לה לנזק ועוד ברמייה ותכסיסנות; ראשית, בין הצדדים לא נחתם הסכם רלוונטי בנדון וממילא הצדדים לא הסכימו על מתחם רווחים מותר. כפי שהתובעת שכנגד לא נשאה בעלויות בהן נשאה התובעת לצורך שיווק המוצר והטמעתו במשך השנים כמו גם בהוצאות הכרוכות בניהול העסק שמלכתחילה הוקם לצורך מוצרים אלה – כך התובעת שכנגד אינה יכולה לעשות כן ברווחים. שנית, התובעת שכנגד הרוויחה בעצמה במהלך ההתקשרות והוטב לה מאוד כאשר התובעת פעלה להטמעת המוצר שהיא ייבאה ארצה. למעשה התובעת ביצעה עבור התובעת שכנגד את העבודה "השחורה", בכך שהיא זו שנאלצה להוציא כספים ולהשקיע ממיטב זמנה ומרצה על מנת להטמיע ולהשריש את המוצר בקהל היעד בארץ, כשכל שעשתה התובעת שכנגד היה לגבות עמלה מהמכירות שביצעה התובעת.

מכאן יוצא שלא ברור לאיזה נזק טוענת התובעת שכנגד שנגרם לה מהתנהלות התובעת, מה גם שהתובעת שכנגד לא הצליחה להראות ולו ברמיזה כיצד היא רומתה על ידי התובעת ומה בהתנהלותה הנטענת של התובעת מהווה עבירה או הפרה כלשהי המזכה אותה בפיצוי בגין הנזקים הנטענים.

כן, נטען כי הטענה של התובעת שכנגד לפיה השוק צמא לפתע למוצריה מדבר בעד עצמו; ראשית, התובעת וסילם הטמיעו כל כך חזק את מוצרי אס. פי בשוק, כך שכל מה שנותר כיום לתובעת שכנגד הוא למעשה, לקבל הזמנות למכירות ולקצור את פרי עמלה רב השנים של התובעת. שנית, התובעת שכנגד הוזילה את מחירי המוצר בעשרות אחוזים, כמעט עד למחיר עלות לאחר הפסקת ההתקשרות עם התובעת עד כי כיום התובעת שכנגד פשוט שברה את מטה לחמם של התובעת ושל וסילם ובמיוחד הורידה מחירים, כשכיום אין לה צורך לה צורך היום לשלם עמלות לתובעת מקום שלקחה את ההפצה שלא כדין, וזאת דוגמא קלאסית להשבת הזכייה לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט.

באשר לטענה כי התובעת וסילם ממשיכים להציג עצמם כמפיצים בלעדיים של מוצרי אס. פי, טענה התובעת שבהסכם הפשרה לא נכלל כל איסור או מניעה להפיץ את המוצר ואין כל מניעה שהתובעת תציג את עצמה כמפיצה בלעדית של המוצר. כל שהוסכם בין הצדדים בעניין זה הוא שגם התובעת שכנגד, שקודם לכן לא הייתה רשאית לעשות כן, תהא רשאית כעת למכור בעצמה את מוצריה בשוק לפי שיקול דעתה. קרי, הסכם הפשרה לא הסיר מהתובעת זכויות קודמות אלא הוסיף לתובעת כנגד זכויות שלא היו לה קודם לכן.

חוות הדעת של הצדדים:

כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת בתחום הכלכלי לצורך הוכחת טענותיו.

חוות הדעת הראשונה של התובעת; לתמיכה בטענותיה צירפה התובעת לכתב תביעתה (בתיק 30759-09-16) כאמור חוות דעת ראשונית מטעם חברת SBA "יועצים עסקיים ופיננסיים" . תכלית חוות הדעת על פי הגדרתה, הייתה לבחון את מצב התובעת מקום בו היא לא תמשיך לפעול כספק בלעדי של התובעת שכנגד דבר אשר יגרום לאובדן הכנסות ופגיעה במוניטין של התובעת. על מנת לבחון את השאלה נטען בחוות הדעת כי נבחנו מאזנים; דו"חות רווח והפסד וסיכומי שכר של התובעת וסילם בהתאמה וביחס לשנים 2013-2015. על בסיס האמור נטען ביחס לרכיב אובדן ההכנסות כי הוא עומד על סך של 428,659 ₪ וביחס לרכיב הפגיעה במוניטין נטען כי שיעורה מסתכם בסך של 2,250,000 ₪.

חוות הדעת הראשונה של התובעת שכנגד; במסגרת חוות הדעת של התובעת שכנגד שנערכה ביום 14/2/18 על ידי רו"ח יוסי ארנסט (הוגשה בד בבד עם תצהירי עדותה), נכללה התייחסות למספר ומספר נושאים.

בכל הקשור לחוות הדעת של התובעת נטען, בין היתר, כי במטרה לבסס נזק היה על האחרונה לספק נתונים על רווחיה בפועל (בשים לב לכך שחלפה כבר שנה וחצי ממועד סיום ההתקשרות עם התובעת שכנגד ושנתיים ממועד מתן ההודעה על סיום ההתקשרות ועל כן יש "נתוני אמת" על הרווחים בתקופה שלאחר סיום ההתקשרות). כן, היה עליה לספק נתונים על רווחים הצפויים בתקופה שלאחר ביטול הסכם ההפצה ולהוכיח – כי היא נקטה בפעולות אופרטיביות אשר נועדו להקטין למינימום את הנזק הנטען למשך 10 שנים האמצעות פנייה לפעילויות אחרות או להרחבת פעילויות קיימות. משכך, לא ניתן לקבל טענה לאובדן רווחים מבלי להוכיח את היקפי הרווחים הצפויים בתקופה שלאחר סיום הסכם ההפצה.

באשר להשפעת פעולותיה ומחדליה של התובעת על אובדן ההכנסות של התובעת שכנגד, נטען בין היתר, כי כמות היחידות של המוצרים שבהסכם שנמכרה על ידי התובעת שכנגד ללקוחות חיצוניים בתקופה שלאחר סיום ההסכם עם התובעת (כונתה תקופה II), הינה פי 2.3 ביחס לכמות היחידות אותן מכרה התובעת שכנגד לתובעת בתקופת ההסכם (כונתה תקופה I). מדובר בפער מהותי ביותר שניתן להסיק ממנו כי המכירות שבוצעו על ידי התובעת היו נמוכות באופן קיצוני.

בהתייחס לגידול בהיקפי המכירות בתקופה II בהשוואה לתקופה I הנ"ל, מצא עורך חוות הדעת להגיע למסקנה כי באם התובעת הייתה מוכרת בתקופה I ללקוחות הקצה במחירים נמוכים יותר ביחס למחירים שהיא מכרה בפועל, כלומר במחיר של 192 ₪ במקום 279 ₪ (הכל ביחס למחיר רכישה מ-אס. פי תיאורטי של 100 ₪), התובעת הייתה מוכרת כמות גבוהה משמעותי של יחידות (736 יחידות לחודש במקום 395 יחידות לחודש) והיה נותר לה רווח נקי סביר של כ-750,000 ₪ (250,000 ₪ לשנה). אם כך הייתה נוהגת התובעת, נטען כי הכנסותיה ורווחיה של התובעת שכנגד היו גדלים בהתאמה.

בסופו של יום, מצא עורך חוות דעת התובעת שכנגד כי במהלך התקופה שבין 1/2010 עד 15/6/17 הנזקים שנגרמו לתובעת שכנגד הסתכמו בסך 948,703 ₪, כשנזקים אלה משקפים את אובדן הרווחים הנובעים מאובדן ההכנסות הפוטנציאליות אשר נגרמו כתוצאה ממעשיה ומחדליה של התובעת בפעילות ההפצה של מוצרי אס. פי.

חוות הדעת השנייה של התובעת: התובעת צירפה לראיותיה את חוות הדעת של ד"ר תמיר לוי שנערכה ביום 25/10/18 ואשר עסקה בבחינת שתי שאלות: (1) מהם ההפסדים שנגרמו לתובעת כתוצאה מההפרה (הנטענת) של הסכם ההתקשרות על ידי התובעת שכנגד. (2) האם נגרמו לתובעת שכנגד הפסדים כתוצאה מההתקשרות עם התובעת (תוך התייחסות לחוות הדעת מטעם התובעת שכנגד).

באשר לבחינת השאלה הראשונה צוין בחוות הדעת כי על פי הפרקטיקה המקובלת - על מנת לבחון האם נגרם נזק לחברה – יש לבחון את שוויה תחת שני תרחישים: הראשון – תרחיש לפיו החברה הייתה ממשיכה בהסכם; השני – התרחיש בו ההסכם הופר. ההפרש כתוצאה מהפרת ההסכם הינו הפער בין הערכים.

בחוות הדעת נסקרה, בין היתר, הפעילות הכלכלית של התובעת ובתוך כל הוצגו דו"חות רווח והפסד הרלוונטיים לשנים 2009-2017. על פי הנתונים שפורטו מצא עורך חוות הדעת התובעת כי עד לשנת 2014 (השנה האחרונה המלאה להתקשרות בין הצדדים) שולי הרווח התפעולי, לפני הוצאות מימון, היו בין 18.40% (בשנת 2010) ל-36.50% (בשנת 2012). החל משנת 2015 נטען כי החלו שולי רווח אלה להישחק, כששולי הרווח בשנת 2017 הגיעו ל-0.40% בלבד. כן, צוין כי מגמה דומה קיימת גם לגבי הרווח התפעולי לפני מיסים על ההכנסה. שולי רווח אלה קטנו בשנת 2017 ל-1.20% מהמכירות. בהתייחס ליחסי הנזילות צוין כי הפרת ההסכם בין החברות לא הביאה להרעה בתחום זה, להבדיל מהרעה שחלה ביחסי האיתנות הפיננסית, ביחסי הרווחיות וביחסי היעילות התפעולית. על רקע זאת נטען שהיכולת של התובעת למכור נפגעה והיכולת להרוויח קטנה, קרי בעקבות הפרת ההסכם התובעת מוכרת פחות והמכירות פחות רווחיים. התוצאה הינה קושי לעמוד בתשלומי הריבית של התובעת וכלל הפרמטרים משפיעים לרעה על שווי התובעת.

מסקנת עורך חוות הדעת מטעם התובעת ביחס לשווי ההון העצמי על פי חלופת החישוב הראשונה הייתה כי הינו עומד (נכון ליום 31/12/16) על סך 5,771,527 ₪ (השווי התפעולי בתוספת הנכסים הפיננסיים). שווי ההון העצמי בחלופת החישוב השנייה עמד על פי הערכת עורך חוות הדעת על 2,034,135 ₪. בהינתן האמור – ההפסד שנגרם לתובעת (שמקורו בהפרש שבין שתי החלופות כאמור) עומד על סך 3,737,391 ₪. לאור שיעורו של ההפסד הנטען וסכום התביעה ציין עורך חוות הדעת כי הינו מסכים שאובדן המוניטין הינו 2,250,000 ₪ ואילו אובדן ההכנסות (כשכר או דיבידנד) הינו 250,000 ₪.

בהתייחס לשאלה השנייה, ציין עורך חוות הדעת התובעת כי לאחר עיון בחוות הדעת של מומחה התובעת שכנגד, הוא הגיע למסקנה כי לא נגרמו לאחרונה הפסדים כלשהם. יתר על כן, המניע להפרת ההסכם על ידי התובעת שכנגד היה כלכלי בלבד. בעקבות הפרת ההסכם, התובעת שכנגד יכולה הייתה להפיק רווחים גדולים יותר באמצעות העלאת המחירים אותה היא גבתה. עורך חוות הדעת טען בהתייחסותו זו כי יש מספר נתונים שגויים שהובילו את עורך חוות הדעת של התובעת שכנגד למסקנות שגויות; כך, למשל עלות המכירות של התובעת שכנגד בשנת 2015 הינה 1,338,123 ₪ ולא 764,101 ₪ כפי שצוין בדו"ח, כשלטעות זו היו שתי השפעות – השפעה על הרווח הגולמי הממוצע בשנים 2013-2015 והשפעה של שיעור הרווח הנקי. מסקנת עורך חוות הדעת של התובעת הייתה שלא רק שלא נגרמו לתובעת שכנגד הפסדים כתוצאה מההתקשרות עם התובעת, הפרת ההסכם הניבה לה גידול ניכר ברווח כתוצאה מהגדלת המחירים אותה היא גובה מלקוחותיה.

חוות הדעת (המשלימה) של התובעת שכנגד:

במסגרת חוות דעת זו התייחס עורך חוות הדעת לטענות התובעת להפסדים שנטען כי נגרמו לה כפי העולה מחוות הדעת החדשה, ובתוך צוין כי לא רק שמהניתוחים הפיננסיים שנערכו בחוות הדעת עולה כי בשנת 2017 (השנה הראשונה לאחר סיום ההתקשרות) מצבה של התובעת לא הורע ביחס לתקופת ההתקשרות, אלא שבחלק מהמדדים מצבה של התובעת אף נמצא גבוה מהמדדים הפיננסים המקובלים בענף ובמדדים מסוימים נראה כי המצב בשנת 2017 (לאחר סיום ההתקשרות) אף השתפר (ביחס לתקופת ההתקשרות עם התובעת שכנגד) ובכלל זה בפרמטר מהותי של רווח גולמי – אשר עלה משיעור של 31%-39% בשנים 2015-2016 ל-49% בשנת 2017.

בנוסף, נטען כי באם ינוטרל הגידול החריג והבלתי מוסבר בהוצאות ההנהלה וכלליות בשנת 2017 (בגינו נטען כי לא התקבלו פירוטים רלוונטיים שהתבקשו), הרי שאף הרווח התפעולי יהיה גבוה משמעותית מהתוצאה בפועל ואף גבוה משנים קודמות (בתקופת ההתקשרות עם התובעת שכנגד). כלומר הפסקת ההתקשרות לא רק שלא הרעה את מצבה של התובעת אלא אף שיפרה אותו.

כן נטען בחוות הדעת המשלימה כי המתודולוגיה, הנחות העבודה והתחשיבים בהם נקט עורך חוות הדעת של התובעת שבמסגרת שתי הערכות השווי שביצע במטרה לאמוד את "הפסדי" התובעת, לוקים בחוסר סבירות כלכלית; הן בהקשר לשיעור הצמיחה העתידי של ההכנסות כאשר בפועל בשנים קודמות בתקופת ההתקשרות עם התובעת שכנגד חלה נסיגה בהכנסות; הן בהקשר לפער המהותי בשיעור הרקע התפעולי אשר שימשו את עורך חוות הדעת בשתי הערכות השווי שביצע: שימוש בשיעור רווח תפעולי גבוה שאינו משקף את המצב עובר למועד הערכת השווי בתרחיש אחד, לעומת שימוש בשיעור רווח תפעולי נמוך, המושפע בהוצאות גבוהות במיוחד בשנת 2017, ללא ניתוח והסבר בתרחיש השני. הנ"ל (בלבד) מביא לטענת עורך חוות הדעת להקטנת הפער בין שני התרחישים לעשרות אלפי שקלים בודדים.

ליקוי נוסף עליו עמד עורך חוות הדעת של התובעת שכנגד, הינו זאת ששתי הערכות השווי חושבו בהתבסס על התוצאות הכספיות המלאות של התובעת כפי שמשתקפות בדו"חות הכספיים שלה, זאת בעוד שבחוות הדעת הראשונה צוין כי הדו"חות הכספיים של התובעת משקפים פעילות נוספת שלה אשר אינה קשורה לפעילות עם התובעת שכנגד בשיעור של כ-7% מסך המכירה והרווח.

במסגרת פרק אומדן הנזקים שנגרמו לתובעת שכנגד כתוצאה ממעשיה ומחדליה של התובעת, נטען בין היתר, כי המכירות שבוצעו על ידי התובעת היו נמוכות באופן קיצוני מאחר והיא מכרה ללקוחות הסופיים במחירים גבוהים. כן, צוין כי התוצאות העסקיות העדכניות של התובעת בשנת 2015 על בסיס דו"חות כספיים מבוקרים (שהתקבלו כנספח לחוות הדעת של עורך חוות הדעת השנייה מטעם התובעת) שונים משמעותית מהנתונים לשנת 2015 עליהם התבססה חוות הדעת הראשונה. נוכח זאת העלה עורך חוות דעת התובעת שכנגד, ספק באשר לנאותות המצגים החשבונאיים השונים אשר סופקו על ידי התובעת במסגרת ההליך. כן, צוין שלאור הנתונים העדכניים לשנת 2015 עודכן חישוב אובדן הרווחים שנגרמו לתובעת שכנגד כתוצאה ממעשיה ומחדליה של התובעת (ביחס לתקופה שבין 1/2010 עד 15/6/16), כשהנזקים שנגרמו לתובעת שכנגד הסתכמו בסך 606,730 ₪. נזקים אלה משקפים את אובדן הרווחים הנובעים מאובדן ההכנסות הפוטנציאליות שנגרמו לתובעת שכנגד, כתוצאה ממעשיה ומחדליה של התובעת בפעילות ההפצה של מוצרי אס. פי.

דיון והכרעה:

הנה כי כן, במסגרת פסק דיני זה הנני נדרשת להכרעה בשלוש תביעות שונות שמקורן בהתקשרות שבין הצדדים; (1) זכאות התובעת לסעדים להם עתרה במסגרת התביעה (הראשונה) – פיצוי בגין אובדן הכנסות ומוניטין; (2) זכאות התובעת במסגרת תביעתה השנייה לפיצוי בגין נזקים ישירים ועקיפים שמקורם בטענה להפרת התחייבויותיה של התובעת שכנגד כפי שעוגנו בהסכם הפשרה; (3) זכאות התובעת שכנגד לסעדים הכספיים להם היא עתרה במסגרת תביעתה (שכנגד), כשהעיקרי שבהם הינו הפיצוי בגין נזקים נטענים שנגרמו לה מהפרות התובעת את חובותיה כמפיצה.

אקדים אחרית לראשית ואציין כבר בפתח פרק זה, כי לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול חומר הראיות שהונח לפניי ושקילת טענות הצדדים לרבות בסיכומיהם בכתב – מסקנתי היא כי דין כלל תביעות הצדדים, להידחות.

ה.1. תביעת התובעת (תיק 30759-09-16):

היחסים העסקיים בין הצדדים החלו על רקע בחירת היצרן הספרדי בתובעת שכנגד כמי שתשווק את מוצריו בישראל, כשבחירת האחרונה בסילם כמפיץ (באמצעות התובעת כאמור) הייתה על רקע ניסיונו התעסוקתי הקודם שלו במכירת מוצרים רלוונטיים (באמצעות סוכנות קודמת בה עבד).

ההסכם בין הצדדים אשר הסדיר את מערכת היחסים ביניהם נחתם כאמור ביום 2/10/09, ובמסגרת המסמך בן העמוד הבודד, עוגנו כאמור מספר הסכמות ותנאים אודות ההתקשרות:

בסעיף 3 נקבע שהתובעת תהיה המפיץ היחידי של מוצרי אס. פי. ללקוחות שונים (קבלני בניין, אלקטרה, חברת חשמל, משב, קרניל, ס.ע.ר, חברות מעליות, חברות מיזוג אוויר, חברות בתעשייה, פרטיים וכו'). כן, צוין באותו סעיף כי "לאחר שנה יעשו סיכומים והבהרות ובכל שנה לאחר מכן".

בסעיף 4 הוסכם שהתובעת שכנגד תהיה רשאית למכור ציוד של אס. פי ישירות למספר לקוחות מצומצם (בהתאם לרשימה שצורפה) על פי מחירון שתעביר לתובעת בחודש 9/2009 "+ 20%".

בסעיף 5 נקבע שהתובעת שכנגד תמכור ציוד של אס. פי על-פי הזמנות שתוציא מדי פעם התובעת על פי מחירון שהועבר לתובעת בחודש 9/2009 מינוס "12.5%".

בסעיף 8 הוסכם שהצדדים יתאמו מדי מספר חודשים פגישת עבודה "להבהרות ושיפורים" בכל הנושאים הקשורים לשיווק ומחירי המוצרים.

בסעיף 10 להסכם אשר נגע להפסקת ההתקשרות, נקבע כי במידה והתובעת תפסיק או שתופסק פעילותה "מכל סיבה" תדאג האחרונה למפיץ חדש במקומה.

למעלה מחמש וחצי שנים מאוחר יותר נחתמה תוספת להסכם אשר מצאה ביטוייה במסמך נוסף (גם כן בן עמוד אחד) שנערך ביום 1/7/15 ובמסגרתו עוגנו שתי הסכמות עיקריות:

הראשונה היא שהחל ממועד החתימה של הנספח, כל לקוח שיפנה לתובעת שכנגד לרכישת מוצרי אס. פי יופנה על ידי האחרונה לתובעת/סילם.

במידה ולא תיסגר עסקה על ידי התובעת בגלל מחיר נמוך, סילם יעביר אותה לתובעת שכנגד לניסיון מכירה.

בבואי לבחון את טענתה העיקרית של התובעת בתביעתה לפיה התנהלות התובעת שכנגד באשר לאופן הפסקת ההתקשרות מהווה בנסיבות הפרה בוטה של ההסכם ולרבות סעיף 10 שבו, מצאתי כי יש לדחות טענה זו מכל וכל.

הן בהסכם והן בתוספת לו, לא ננקב כל מועד לסיום ההתקשרות, ולמעשה אין בנמצא כל מסמך אחר אשר כלל הוראה מיוחדת באשר למשך ותחימת תקופת ההתקשרות.

הפסיקה נדרשה לא אחת לטיבם של הסכמי הפצה בלעדיים שאינם מוגבלים בזמן, והבהירה כי הם ניתנים לביטול בכל עת על ידי כל אחד מהצדדים ובלבד שניתנה לצד שכנגד הודעה על כך זמן סביר מראש. עמד על כך בית המשפט העליון בע"א 442/85 זוהר נגד מעבדות טרבנול בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 672 (להלן: עניין טרבנול):

"... בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי מגבלת בזמן, ניתן לביטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול" (ר' גם ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2) 70, 75; ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ [פורסם במאגרים] (17/6/08)).

במקרה דנן ההודעה על סיום ההתקשרות ניתנה כאמור ביום 14/12/15 כאשר בהודעה זו הבהירה התובעת שכנגד לסילם כי סיום ההתקשרות ייכנס לתוקפו בעוד כחצי שנה – ביום 14/6/16 "על-מנת לתת לך אפשרות נוחה להכין עצמך לקראת סיום ההתקשרות". התובעת שכנגד הוסיפה וציינה בהמשך אותה הודעה ובבחינת למעלה מן הצורך כי למרות שהיא לא חייבת לנמק את סיום ההתקשרות "נסתפק בציון העובדה שמזה תקופה ארוכה אנו לא מרוצים מתפקודך כמפיץ מטעמנו של מוצרי P&S".

נקודת המוצא הינה שבנסיבות העניין התובעת שכנגד הייתה רשאית לסיים את ההתקשרות באופן חד צדדי אף ללא מתן נימוק. סיום חד צדדי תואם את עמדת הפסיקה בנסיבות בהן עסקינן בהסכם הפצה לתקופה בלתי קצובה. התובעת אף היא בעצמה מסכימה עם כך ש"אין התקשרות שאין לה סוף" וכי לא הייתה בכוונתה "לכפות" על התובעת שכנגד "התקשרות נצחית" עמה. גם אם סברו וקיוו הצדדים בתחילת הדרך לשנים ארוכות מאוד של התקשרות, מציאות החיים לעולם אינה עומדת על מעמדה, ועם שינוי העיתים עשויים להיפתח פתחים לשינוי בהתקשרות (ראה והשווה עם ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ [פורסם במאגרים] (17/6/08)).

משכך מסקנת הביניים המתבקשת מהאמור הינה כי עצם הבחירה של התובעת שכנגד להפסיק את ההתקשרות, לא רק שלא מהווה כל הפרה של ההסכם אלא שבחירה זו לא מקימה לתובעת כל זכאות אוטומטית לפיצוי שמקורה רק בגין עצם הבחירה לסיים את ההתקשרות.

הבחינה הצריכה בענייננו עתה הינה האם קיימה התובעת שכנגד את חובתה להענקת פרק זמן הודעה מוקדמת ראוי וסביר בנסיבות בעניין והאם הפרה התובעת שכנגד את הוראות סעיף 10 להסכם שעסק כאמור במצב של הפסקת ההתקשרות.

בכל הקשור לפרק הזמן של ההודעה המוקדמת הסבירה הנדרשת בעת ביטולו של הסכם הפצה שאינו קצוב בזמן, הרי שראשית יצוין כי בפסיקה הובהר שמטרתה של תקופת ההודעה המוקדמת אינה מיצוי פירותיה של הקמת מערך השיווק, שהופקו זה מכבר, אלא מתן תקופת היערכות בלבד (ר' ע"א 4309/06 לעיל).

באשר לאמת המידה לדרישת ההודעה המוקדמת נפסק כי היא גמישה ומטרתה נגזרת מנסיבות המקרה, לרבות תנאי ההתקשרות (ר' ע"א 57/88 הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ פ"ד מז(2) 429).

גם אם אבחר שלא להכליל במסגרת תקופת ההודעה המוקדמת את פרק הזמן בן השלושה חודשים שמקורו בהסכם הפשרה (נוכח זאת שהובהר באותו הסכם ובהמשך לסעיף האמור כי לא מתקיימים בין הצדדים "כל יחסי משווק (יבואן) – מפיץ", עדיין הנני סבורה כי פרק הזמן בן החצי שנה שננקב בהודעת סיום ההתקשרות מהווה פרק זמן סביר. במסגרת השיקולים אשר הביאוני למסקנה זו, התחשבתי, בין היתר, בכך שתקופת ההפצה הסתכמה כאמור בפרק זמן של כשש שנים, כאשר התובעת לא טענה וממילא לא הוכיחה כי סך השקעותיה במערך ההפצה היה קטן, בסופו של יום, מהרווחים שאותם הפיקה במהלך תקופת ההתקשרות. גם אם התובעת קיוותה לאור רווחיה מההתקשרות כי מיצוי הרווחים יימשך עוד זמן רב, מיצוי הרווחים בא על סיפוקו בתקופת הפצה כה ארוכה, שלבטח עמדה בציפיית הצדדים בעת כריתת הסכם ההפצה בשנת 2009. בנוסף מצאתי כי לאור סוג המוצרים אותם שיווקה התובעת במהלך ההתקשרות וההיכרות שנרקמה עם מעגל הלקוחות הפוטנציאלי של אותם מוצרים, יש ליתן את הדעת לכך שהתובעת עשויה להפיק טובת הנאה עם ביטול הסכם ההפצה, שכן היא יכולה ליהנות מן הקשרים שקשר סילם כמפיץ, הן לשם הפצת מוצרים של יצרן אחר לאותם לקוחות והן לצורך עבודה עם יצרנים אחרים. ודוק, כפי שנלמד מעדותו של סילם נמצא שהוא עוסק גם כיום במכירת מוצרים דומים של יצרן אחר ואשר חלקם אף מתחרים במוצרים של אס. פי (ר' עדותו בע' 34 שו' 6-17 לפרו' 17/6/19).

סיכומו של דבר - הנני סבורה כי תקופת ההודעה המוקדמת בת החצי שנה שניתנה בעת ההודעה על סיום ההתקשרות הינו פרק זמן הולם בנסיבות ענייננו, שהיה בו לאפשר לתובעת להיערך לקראת סיום ההתקשרות.

לא מצאתי ממש בטענת התובעת לפיה תקופת ההודעה המוקדמת לא ניתנה כלל בנסיבות בעניין על רקע זאת שהתובעת שכנגד ניהלה במהלכה משא ומתן מול התובעת באשר למעבר למתכונת של הפצה משותפת ו/או הצהרה על כוונה ליתן פיצוי כספי. גם אם עולה מחומר הראיות שאכן התנהלו מגעים בין הצדדים לאחר הודעת סיום ההתקשרות ועלו אי אלו הצעות בקשר להמשך שיתוף פעולה במתכונת שונה מיחסי יבואן-מפיץ כפי שאפיינה את תקופת ההתקשרות (ר' עדות רמי בר נתן ע' 45 שו' 5-7 לפרו' 30/6/19)– לא זו שהצעות במשא ומתן אינן מקימות "זכות" אלא שיש בנמצא שלל אסמכתאות המלמדות באופן שאינו משתמע לשני פנים כי בשום שלב במהלך המשא ומתן שהתנהל, לא נסוגה התובעת שכנגד מכוונתה להפסקת ההתקשרות במתכונת של יבואן/מפיץ; כך, במכתבה של התובעת שכנגד מיום 22/2/16 הובהר כי חרף הדין ודברים שהתנהל/מתנהל בין הצדדים "הנני לשוב ולהבהיר כי אנו עומדים על הודעת ביטול ההתקשרות שנשלחה אליך ביום 14.12.15 באופן מלא" (ר' נספח 12 לתצהירו של רמי). כך, גם במכתבה הנוסף של התובעת שכנגד מיום 9/6/16 בו שוב נכללה הבהרה דומה (ר' נספח 15 לתצהירו של רמי).

כן, מצאתי לדחות גם את הטענה של התובעת לעניין הפרתו של סעיף 10 להסכם על ידי התובעת שכנגד. בסעיף 10 האמור נקבע:

"במידה וא.ר הפצה תפסיק או תופסק פעילותה מכל סיבה למכירת S&P אז א.ר ידאג למפיץ חדש במקומו בתוך 3 חודשים אשר יעבוד מול א.ר ובהסכם א.ר מול המפיץ החדש, א.ר תמשיל [צ"ל תמשיך – א.ר.] לרכוש מוצרי S&P מפתן בע"מ. "

טענת התובעת הייתה כאמור כי מטרתו של סעיף זה הייתה על מנת להגן עליה ולאפשר לה להביא מפיץ אחר במקומה אשר ירכוש את זכות ההפצה והמוניטין שצברה, כשסיום ההתקשרות על ידי התובעת שכנגד מבלי להותיר לתובעת אפשרות למכור את זכות ההפצה לגורם אחר, מהווה לטענתה הפרה בוטה של ההסכם וגורר אחריו פגיעה עסקית וכלכלית קשה.

לא מצאתי לקבל טענה זו. במחלוקת זו שבין הצדדים אודות פרשנות הסעיף האמור, מקובלת עליי במלואה טענת התובעת שכנגד ולפיה דווקא מטרת הסעיף הייתה להגן על האחרונה ממצב לא צפוי (ורצוי מבחינתה) לפיו התובעת לא תוכל לבצע את פעילות ההפצה (ובין היתר במקרה בו היא תרצה להפסיק את ההתקשרות), כשעל מנת להבטיח רציפות בשירות הניתן ללקוחות, עוגנה התחייבות של התובעת לאתר עבורה מפיץ חדש.

פרשנות זו של התובעת שכנגד מתיישבת לא רק עם לשון הסעיף אלא גם עם השכל הישר וההיגיון העסקי שבבסיס ההסכם. הפרשנות אותה מציעה התובעת לסעיף האמור משמעה הינה שהצדדים למעשה לא יוכלו להתנתק לעולם אחד מהשני, שכן לשיטת התובעת גם אם מי מהצדדים בחר לסיים את ההתקשרות, הצדדים עדיין צריכים להישאר קשורים בהסכם והתובעת תמשיך לרכוש מוצרים מהתובעת שכנגד. על כן יש לראות את האמור בסעיף 10 להסכם כזכות שהוקנתה לתובעת שכנגד לדרוש מהתובעת בעת הפסקת ההתקשרות להשיג בעבורה מפיץ חלופי, כשפרק הזמן בן השלושה חודשים לא נועד על מנת לאפשר לתובעת למכור את זכות ההפצה אלא כדי לקבוע סד זמנים למציאת חלופת הפצה בעבור מוצרי התובעת שכנגד. משכך, ברי כי נכון והגיוני הוא שבאם התובעת שכנגד היא זו אשר יוזמת את הפסקת ההתקשרות ואין ברצונה שהתובעת תאתר מפיץ – אזי סעיף 10 האמור לא חל וההתקשרות כולה באה לידי סיום. ודוק, מפליא כיצד התובעת שמנסה להיבנות מסעיף זה, לא ראתה בזמן אמת לדרוש ולעמוד על יישומו (לשיטתה) ויש בדבר להיזקף לחובתה.

בנוסף, מצאתי לדחות גם את העילה החלופית/משלימה של התובעת לפיצוי מכח עשיית עושר ולא במשפט על רקע הטענה שהתובעת שכנגד התעשרה שלא כדין עקב ביטול ההסכם, בכך שקיבלה את "טובת ההנאה" של המוניטין ושל שוק הלקוחות שבנתה התובעת במהלך תקופת ההתקשרות והרווחים הנגזרים מכך.

הפסיקה עמדה לא אחת על אופיו של הסכם הפצה ובתוך כך הובהר כי מדובר בהסכם בין מפיץ לזכיין ולא בהסכם המבטיח נתח רווחים מסוים, כשהמפיץ המתקשר בהסכם נוטל על עצמו סיכון להפסד. גם אם אצא מנקודת הנחה שהתובעת שכנגד הגדילה את שיעור הרווח כתוצאה ממכירה ישירה של מוצרי אס. פי (אותם כאמור היא מייבאת) לאחר סיום ההתקשרות – המדובר ב"התעשרות" שנעדרת את היסוד ההכרחי לביסוס העילה "שלא על פי זכות שבדין". עמד על כך בית המשפט ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2), 309, 332:

"פגיעה בציפייתו של מפיץ בלעדי להמשך הקשר עם לקוחותיו, על-ידי יבואן מתחרה (שאיננו היצרן), אינה הופכת, כשלעצמה, את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת. על-מנת שהתעשרות זו תיחשב להתעשרות "שלא על פי זכות שבדין" יש ורך ביסוד נוסף; זה האחרון עשוי לצמוח מהתנהגות פסולה של הנתבע או מנסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.."

גם את טענתה הנוספת של התובעת לפיה התובעת שכנגד פנתה ישירות ובאופן חתרני ללקוחות ממעגל הלקוחות של התובעת והציעה להם לרכוש את המוצרים ישירות דרכה יש לדחות . לא הונחה בפניי כל ראיה אודות פניית התובעת שכנגד למי מהלקוחות אשר הוגדרו בסעיף 3 להסכם כלקוחות של התובעת ביחס לתקופת ההתקשרות, וככל שהייתה כזאת לאחר החתימה על התוספת להסכם (תוספת שנחתמה כאמור ביום 1/7/15), לא הוכח שפניה ללקוח כזה או אחר מצד התובעת שכנגד נעשתה שלא בהתאם לנסיבות שאפשרו זאת בתוספת האמורה.

כן, מצאתי להבהיר לפני סיום כי לאור התוצאה אליה הגעתי, אין אני נדרשת לדון בטענה להרמת מסך. עם זאת, בנסיבות, מצאתי לציין כי אף אם הייתה מוצאת להיעתר לאי אלו מהסעדים הכספיים שהתבקשו, לא היה כל מקום לחיוב פדהצור בהם ובתוך כך להכיר בקיומן של נסיבות המצדיקות הרמת מסך כלפיו. במקרה שלפני לא הוכחו התנאים המצטברים להוכחת הרמת מסך, ביחס לפדהצור ואין זה המקרה הקיצוני והחריג, אשר בו מן הראוי להורות על ביטול החיץ בין החברה ובין בעלי המניות בה.

ה.2. תביעת התובעת (תיק 11094-01-17):

תביעתה הכספית הנוספת של התובעת (שהוגשה כאמור בחלוף 4 חודשים ממועד הגשת התביעה הראשונה) מבוססת כאמור על הטענה כי התובעת שכנגד הפרה את הסכם הפשרה שהושג במעמד הדיון בסעד הזמני שהתבקש ובתוך כך בקשה להכיר בנזקים ישירים ועקיפים אשר נגרמו לה ושעומדים על סך כולל של 250,000 ₪.

עיקר הטענה של התובעת הינה שהתובעת שכנגד מנעה ממנה "בכוונת מכוון" לרכוש את היקף המוצרים שהזמינה בהתאם להסכם על אף שהיקפם לא עלה על ההיקף שהתובעת נהגה להזמין עובר לסיום ההתקשרות וכן זאת שמוצרים רבים עליהם הסכימו הצדדים לא סופקו על ידי התובעת שכנגד תחת האמתלה שהיא לא מחזיקה בכמות המוצרים הנדרשת במלאי.

לא מצאתי ממש בטענות התובעת לזכאות הנטענת לסעדים שהתבקשו. בראש ובראשונה לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעת להוכיח במידת הראיה הנדרשת את טענתה העיקרית לפיה התובעת שכנגד מנעה ממנה לרכוש את היקף המוצרים "בהתאם להסכם" ועל אף שההיקף שנדרש "לא עלה על ההיקף" שהתובעת נהגה להזמין עובר לסיום ההתקשרות.

לא ברור ביחס לאילו הזמנות מתייחס החוסר המצטבר. במילים אחרות, גם אם בסעיף ו' להסכם נקבע שהתובעת תהא רשאית לרכוש מהתובעת שכנגד "בכמות החודשית הממוצעת שנהגה בין הצדדים ובתוספת של 10%" – לא עלה בידיה של התובעת להציג מהי הכמות החודשית האמורה ומידת הזיקה של החוסר הנטען של 531 פריטים ביחס לכמות זו.

אם לא היה די באמור הרי ששיעור החוסרים האמור (גם אם היה מוכח ביחס לממוצע שנהג בין הצדדים) רחוק ממילא מלשכנע כי יש בו ללמד על "כמות עצומה" המוכיחה שהתובעת שכנגד עשתה כל מאמץ בכדי להדיר את רגלי התובעת מהפצת המוצר בשוק הישראלי ולהרחיק את התובעת מלקוחותיה.

בכל הקשור לטענה העיקרית הנוספת לעניין ההפרה הנוספת שבבסיס התביעה ושנטען כי באה לידי ביטוי בהדרת רגלי התובעת מהיותה מפיצת המוצרים בשוק, הרי שדומה כי התובעת בוחרת להתעלם ומתקשה להשלים עם נדבך מרכזי שקשור לתקופה שלאחר תום תקופת כניסתו לתוקף של סיום היחסים וההבהרה בהתאם שנכללה בסעיף ב' להסכם הפשרה – לפיהם מעמדה של התובעת הינו "כלקוח" ואין בין הצדדים "כל יחסי משווק (יבואן) – מפיץ".

למעלה מן הצורך, אדגיש כי גם אם הייתי משתכנעת בקיומה של אי אלו מההפרות הנטענות באשר להסכם הפשרה, הנזקים הנטענים (הן הישירים והן העקיפים) בקשר עם עילת תביעה זו נטענו בעלמא .

ה.3. תביעת התובעת שכנגד (במסגרת תיק 11094-01-17):

התביעה הנוספת הצריכה הכרעה במסגרת פסק דין זה הינה תביעת התובעת שכנגד שהוגשה כאמור בד בבד עם כתב הגנתה בתיק 11094-01-17 ובמסגרתה עתרה אף היא לפיצוי כספי שמקורו בטענה להטעייתה והפרת האמון מצד התובעת וסילם כמפיצים כלפיה כיבואן (תביעה שהועמדה לצרכי אגרה על סך 2,000,000 ₪). כן, אזכיר כי התובעת שכנגד עתרה בנוסף לצו מניעה קבוע אשר יאסור על התובעת ועל סילם להציג עצמם, בין במישרין ובין בעקיפין, כ"מפיץ בלעדי" ו/או "יבואן" של מוצרי אס. פי בישראל.

כפי שכבר הבהרתי בפתח פרק הדיון, גם את תביעתה זו של התובעת שכנגד (בדומה לשתי תביעות התובעת), מצאתי לדחות.

תקופת ההתקשרות העסקית בין הצדדים נמשכה כאמור כשש שנים. עיון בראיות מזמן אמת מעלה כי בכל הקשור לטרוניות/הסתייגויות של התובעת שכנגד מתפקודה של התובעת, הדבר מצא ביטויו בתכתובות מזמן אמת, רק כשנה וחצי לפני משלוח ההודעה על סיום ההתקשרות (ר' הודעת דוא"ל שנשלה מאת רמי לסילם ביום 28/3/14; נספח 3 לתצהירו). גם אם מאותה פנייה (שהיוותה למעשה תשובה לפניית סילם בעניין זיכויים הקשורים ללקוח בשם אורי עציוני בקשר עם אספקת מוצרים של אס. פי) עולה אי שביעות רצון באשר להתנהלות מצד סילם (ולא רק בקשר לאותם זיכויים עם הלקוח האמור), מעבר לאותה "דוגמא מייצגת" (כפי שכונתה על ידי התובעת וסילם), לא הונחה בפניי כל אסמכתא נוספת מזמן אמת שיש בה ללמד על טענות להפרת התחייבויות ואי מילוי חובותיה של התובעת בקשר עם ההתקשרות.

הוא הדין באשר לטענה הכללית ושלא גובתה אודות "תלונות רבות" שנטען כי הגיעו מלקוחות אודות ההתנהלות של התובעת וסילם, כאשר בכל הקשור לניסיון התובעת שכנגד להתבסס על שלושת האסמכתאות שכן צורפו ושנערכו על ידי לקוחות שונים שנטען כי יש בהם כדי ללמד על העדר שביעות רצון מהתובעת וסילם – לא מצאתי ממש; אף אם אתעלם מנדבך מהותי אודות זאת שאף אחד מעורכי האסמכתאות האמורות לא הובא לעדות, מעיון ובחינת תוכנם ועדות פדהצור ורמי שהתייחסו אליהם, אין כדי לבסס את טענות התובעת שכנגד .

גם בכל הקשור לטענות התובעת שכנגד אודות טיב ההיקף הארצי של ההפצה והיקף המכירות, לא מצאתי ממש. לא נקבעו בהסכם ו/או בתוספת המאוחרת לו, כל יעדים/מכסות אודות מכירות שיהיה על התובעת לעמוד בהן ביחס למי משוק הלקוחות שהוגדר כקהל השיווק. על כן, התובעת שכנגד מושתקת מלהעלות טענה בדיעבד אודות טיב ביצועי המכירות של התובעת ביחס לנקודת זמן כזו או אחרת במשך תקופת ההתקשרות. ודוק, הן בסעיף 3 (סיפא) להסכם והן בסעיף 8 לו הסכימו הצדדים על עריכת סיכומים/פגישות עבודה, בין היתר, ביחס להבהרות ולשיפורים בכל הנושאים הקשורים לשיווק ומחירים "מופקעים באופן קיצוני"; באם אכן הקפידה התובעת שכנגד לקיים פגישות אלה, לא ברור מדוע בזמן אמת לא נשמעו הסתייגויות רלוונטיות, וככל שיחסי הצדדים נמשכו מספר שנים, אזי שחזקה על התובעת שכנגד כי הייתה מרוצה מתפקודה של התובעת כמפיצה מטעמה או לכל הפחות השלימה עם ביצועי/הספקי המכירות של התובעת ו/או או עם שיעורי/אחוזי הרווח שצמחו לתובעת במהלך תקופת ההתקשרות.

הטענה למצגי שווא/מרמה/התרת מידע בהתנהלות התובעת כלפי לקוח כזה או אחר נטענו אף הם בעלמא, כשיצוין כי לא רק שטענות אלה דורשות רף ראייתי מוגבר אלא שככל שהן מתייחסות לשיעור רווח כזה או אחר שהפיקה התובעת ביחס ללקוח כזה או אחר, אין כאמור בהסכם כל הגבלה אודות שיעור המחירים (להבדיל ממחירי הרכישה) בהם התחייבה התובעת למכור את מוצרי אס. פי ללקוחות כפי שציינה התובעת בצדק, ההתקשרות שלה עם התובעת שכנגד לא הייתה "לשם שמיים" כי אם מתוך מטרה עסקית וכלכלית גרידא. לא יכול להיות חולק כי גם מטרת התובעת שכנגד הייתה דומה, ועל כן אין מקום לקבל כל טענה בדיעבד מצד האחרונה.

בכל הקשור לטענות הנוספות שהעלתה התובעת בקשר עם הפיצוי בגין הפרת זכויות "הקניין הרוחני" שלה ועוולת "גניבת העין" והעילות האחרות שנטענו מכח חוק עוולת מסחריות, הרי שלא ברורות כלל וכלל הטענות בנדון;

ככל שהן מתייחסות לתקופת ההתקשרות בין הצדדים, הרי שדומה שלא יימצא חולק על כך שהתובעת כאמור הייתה משווקת בלעדית של מוצרי אס. פי בארץ לקבוצת הלקוחות שהוגדרו בסעיף 3 להסכם, ומשכך ברי שלא יכולה להתקבל כל טענה בנדון.

ככל שהטענות מתייחסות לתקופה שלאחר תום ההתקשרות ובהקשר הסעד הנוסף לו עתרה התובעת בדמות צו המניעה, הרי שלנוכח סיום יחסיהם העסקיים של הצדדים ובהעדר המחלוקת כי לתובעת או לסילם אין כל זיכיון לשיווק בארץ של מוצרי אס. פי מטעם היצרן הספרדי – על פניו אכן התובעת ו/או סילם אינם זכאים להציג ו/או לפרסם את עצמם כמפיצים "בלעדיים" או יבואנים של מוצרי אס. פי.

יחד עם זאת, מקום בו התובעת לא הציגה בפניי כל אסמכתא מהיצרן הספרדי שיש בה להניח את הדעת לכך שהיא אכן היבואנית הבלעדית כפי שטענה, אזי היא אינה יכולה להיות מוחזקת כבעלת מעמד ויריבות לעתור לכל סעד שמקורו בהפרה של עוולה מסחרית כזו או אחרת, לא כל שכן "גניבת עין" ו/או "תיאור כוזב". למען הסדר הטוב, יובהר כי אין באמור כדי לגרוע מהאחריות של התובעת לתקן כל פרסום מטעמה (במרשתת ובכלל) אשר יש בו מידע שגוי אודות קיומה של בלעדיות בשיווק מוצר כזה או אחר ולרבות מוצרי אס. פי .

לאור כל האמור, גם דינה אם כן של התביעה שכנגד להידחות, כשגם בעניינה מצאתי להבהיר לפני סיום כי אף אם הייתי מוצאת להיעתר לאי אלו מהסעדים הכספיים שהתבקשו, לא היה כל מקום לחיוב סילם בהם ובתוך כך להכיר בקיומן של נסיבות המצדיקות הרמת מסך כלפיו. גם במקרה שלפני לא הוכחו התנאים המצטברים להוכחת הרמת מסך, ביחס לסילם ואין זה המקרה הקיצוני והחריג, אשר בו מן הראוי להורות על ביטול החיץ בין החברה ובין בעלי המניות בה. אציין כי מפליא כיצד התובעת שכנגד שהתקוממה ובקשה לדחות על הסף את הטענות של התובעת להרמת מסך כנגד פדהצור, "חטאה" אף היא עת כללה את סילם כנתבע נוסף כאמור בתביעתה והעלתה טענות דומות כנגדו להרמת מסך.

סוף-דבר:

לאור כל האמור, דין שלושת התביעות כאמור במסגרת ההליך המאוחד, להידחות.

נוכח תוצאות אלה, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ו' חשוון תש"פ, 04 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.