הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 29083-09-16

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת

רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח
ע"י ב"כ עוה"ד דן פרטוש
נגד

נתבע

אהרון בסון (בצון)
ע"י ב"כ עוה"ד איתן אשורי

פסק דין

עניינו של פסק הדין שבפניי הינו בעתירת התובעת, רשות מקרקעי ישראל (באמצעות עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ) לפינוי וסילוק ידו של הנתבע ממקרקעין שבבעלותה.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

המקרקעין נשוא התובענה, הידועים כגוש 3948 חלקה 72, מצויים ברחוב פינסקר 40 בלוד ובנוי עליהם, בין היתר, מוסך הידוע כיחידה מס' 2 אצל התובעת (להלן: הנכס).

ביום 22/4/71 נחתם בין התובעת לבין הנתבע ושניים מאחיו, הסכם שכירות מוגנת בעניין הנכס אשר הוגדר כדירה בת שני חדרים. תקופת השכירות על פי ההסכם עמדה על חודש אחד (מיום 1/5/71 עד ליום 31/5/71).

במסגרת הליך קודם במסגרתו עתרה התובעת לפינוי המקרקעין (ת.א. 358/92 שלום רמלה), הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרתו הסכימו על פינוי המקרקעין.

שניים מאחיו של הנתבע (ללא הנתבע) הגישו ערעור על פסק הדין (ע"א 1421/93) וביום 29/12/94 נדחה הערעור בהסכמה תוך שהוארך מועד הפינוי של המקרקעין עד ליום 1/4/95. בקשה שהגיש הנתבע לביטול פסק הדין כנגדו (נדונה במסגרת ה"מ 3764/96) נדחתה ביום 26/1/97. במסגרת טענותיו של הנתבע באותה בקשה טען האחרון, בין היתר, כי הוא שהה בחו"ל בזמן ניהול ההליכים המשפטיים.

לטענת התובעת, במהלך התקופה שבה שהה הנתבע בחו"ל ולא החזיק במקרקעין, פינו שני אחיו את המקרקעין והחזירו את החזקה לידי התובעת. לאחר שובו של הנתבע לישראל ולאחר פינוי המקרקעין, פלש האחרון אליהם שוב וחזר להחזיק בדירת המגורים וכן להפעיל מוסך לרכבים בשטח של 290 מ"ר עד למועד הגשת התביעה דנן. לטענת התובעת פלישה זו של הנתבע למקרקעין הינה שלא כדין וללא כל הרשאה מאת התובעת, ובכלל זה הנתבע אף אינו משלם דמי שימוש. לאור האמור, עתרה התובעת לסילוק ידו של הנתבע מהנכס. מלבד סעד הפינוי כלל כתב התביעה (המתוקן) גם סעד כספי במסגרתו עתרה התובעת לתשלום דמי שימוש ראויים לתקופה של 7 השנים שלפני מועד הגשת התביעה והעומדים על סך של 306,674 ₪.

לטענת הנתבע הינו דייר מוגן של התובעת מזה 47 שנה בהתאם לחוזה השכירות מיום 22/4/71. את הזכות המוגנת לטענתו הוא רכש מאדם אותו כינה "מר שמעוני" בתמורה לסך של 13,000 ל"י כאשר על המקרקעין היו סככות ישנות ודירה, כשכוונתו של הנתבע הייתה להתגורר ולהתפרנס מהם. כן טען הנתבע כי את הדירה בשטח 96 מ"ר ואת הסככות בשטח של כ-290 מ"ר הוא שיפץ והשקיע בהן במצטבר סך של 157,000$. כן, טען הנתבע כי בעקבות משבר משפחתי שפקד אותו בשנת 1985, הוא ואשתו נאלצו לנסוע לארצות הברית שם מתגוררים ילדיו, כאשר אחיו המשיך להחזיק במקרקעין עד חזרתו ארצה. לטענת הנתבע, הוא לא פלש למקרקעין אותם החזיק כאמור משנת 1971 ושילם לאורך התקופה דמי שכירות בסכומים גבוהים. עוד ציין הנתבע בכתב הגנתו כי הינו בן 80 וסובל מבעיות רפואיות רבות כאשר אין לו מקור פרנסה ו/או מגוררים אחר מלבד המקרקעין. ככל שייכפה עליו פינוי, טען הנתבע כי כדייר מוגן מגיע לו סעד מן הצדק אשר עומד על סך של כ-1.5 מיליון ₪ (בהתאם לחוות דעת של שמאי מטעמו שצורפה).

דיון והכרעה:

עוד בפתח הדברים אבהיר כי בהמשך לבקשת הצדדים מיום 16/4/19 אשר לה נעתרתי בהחלטתי מיום 17/4/19, הסעד היחיד אותו יש לבחון בנסיבות העניין הינו סעד הפינוי וסילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין (כאשר הנתבע הסכים גם לבקשה לפיצול סעדים שהגישה התובעת ביום 18/4/19 בכפוף לכך שתישמר לו גם הזכות להגיש תביעה במידה ויינתן כנגדו פסק דין; ר' ע' 24 שו' 6-8 לפרו').

לגופה של עילת פינוי; כבר הובהר לא אחת כי בתביעה כגון דא, על הבעלים להוכיח תחילה שהוא הבעלים הרשומים של המקרקעין. די לבעלים להוכיח את בעלותם בנכס על-פי נסח רישום המהווה ראיה חותכת לתוכנו, כאשר הנטל לאחר מכן, עובר על כתפי הנתבע, להוכיח את זכותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין חרף זכות התובע כבעלים.

במקרה דנן, רשות הפיתוח, באמצעות מינהל מקרקעי ישראל ועמידר, הינה הבעלים הרשום של המקרקעין; ראיה לכך נמצא בנסחי הרישום מלשכת רישום המקרקעין מיום 22/8/16 (נספח א' לתצהיר עדותו הראשית של הרכז רביב), ועל כך אין חולק. בנסיבות אלה, הנטל כאמור מוטל על הנתבע להוכיח שאינו בבחינת פולש במקרקעין.

עיקר טענתו של הנתבע הינו שהוא למעשה דייר מוגן בנכס מאז החתימה על ההסכם מיום 22/4/71 שנחתם בינו (ו-2 אחיו) לבין חברת עמידר וכי למעשה הוא מעולם לא עזב את הנכס, למעט תקופת שהייה בארצות הברית בעקבות נסיבות אישיות ואשר אינה יכולה להיחשב בנסיבות העניין כנטישה המהווה עילת פינוי.

אין בידיי לקבל טענות אלה. גם אם הורתם של היחסים בין הצדדים הינו בהסכם השכירות המוגנת שנחתם בין הנתבע (ושני אחיו) לבין חברת עמידר כאמור ביום 22/4/71, הגושפנקא של סיום יחסים אלה מצאה ביטוייה בתוצאות ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים ואשר באה לידי ביטוי בפסק הדין שניתן ביום 7/9/93 בת.א. 358/92 (שלום רמלה) – פסק דין אשר נתן תוקף להסכם הפשרה שהושג בקשר לפינוי הנכס. תוצאה זו לא השתנתה בערעור שהגישו האחים על פסק הדין (ע"א 1421/93 מחוזי ת"א) שכן תוצאת פסק דין הייתה על דחיית הערעור בהסכמה כאשר מועד הפינוי נדחה ליום 1/4/95. ודוק, בכל הקשור לנתבע הרי שמלבד פסק הדין האמור, החותם הנוסף אשר סותם את הגולל מלטעון לזכויותיו כדייר מוגן, מצא ביטויו בהחלטה מיום 26/1/97 במסגרת ה"מ 3764/96, עת נדחתה בקשתו של האחרון לביטול פסק הדין מיום 7/9/93. משעה שאין חולק כי כלל פסקי הדין וההחלטות הנ"ל הפכו חלוטות – הרי שיש לדחות כל טענה אודות מעמדו של הנתבע (ו/או של אחיו) כדייר מוגן בנכס.

חומר הראיות מעלה תמונה עגומה לפיה התובעת נמנעה מלפעול לאכיפת סעד הפינוי משך שנים רבות, כשלמעשה אין בנמצא כל אינדיקציה לכך מאז החלטתה של כב' השופטת הניה שטיין מיום 2/3/98 (במסגרת בר"ע 1244/97 שאליו לא התייצב ב"כ עמידר) במסגרתה הורתה על ביטול ביצוע הפינוי שהיה אמור להתבצע על ידי הוצאה לפועל ביום 9/3/98.

לא ברור האם אדישות זו מקורה בשיקולים שעשתה התובעת בקשר עם הבהרתה של כב' השופטת ה' שטיין בפסק דינה מיום 2/3/98 אודות זאת שעל ראש ההוצאה ליתן את הדעת ל"דיור חלוף" (כשבעניין מסמך זה תמוה מדוע בחרה התובעת שלא להציגו). יחד עם זאת, התנהלות זו הבאה לידי ביטוי בגילוי אדישות/קיפאון מחידוש הליכי הפינוי כאמור, אינה יכולה להצמיח זכות מתחדשת לנתבע (ו/או למי מאחיו) לדיירות מוגנת. על כן, אין חשיבות למחלוקת שבין הצדדים (מחלוקת לה הוקדשה עיקר שמיעת הראיות) האם כניסת הנתבע לנכס הייתה בסמוך מיד לעזיבתו של אחיו יצחק שנטען כי "שמר" על הנכס בתקופת שהייתו של הנתבע בחו"ל או שמא התקיים פרק זמן בו הנכס היה נטוש ולאחריו "חידש" בו הנתבע את החזקתו בו. במילים אחרות, הגם שהתובעת קפאה על שמריה בכל הקשור להמשך נקיטת הפעולות לצורך מימוש פסק הדין של פינוי הנכס – אין בכך בכדי להקנות לנתבע כל זכות בנכס לבטח לא לראות באדישותה כהסכמה לחידוש זכותו של הנתבע ו/או מי מאחיו כבעל מעמד של דייר מוגן מכח ההסכם ההיסטורי משנת 1971. פסק הדין של כב' השופטת שטיין מיום 2/3/98 וודאי שלא ביטל את פסק הדין המקורי של פינוי הנכס, כי אם משמעותו אכן כפי שטען בצדק ב"כ התובעת בסיכומיו הינה שיש לראותה ככזה שביטל פינוי ספציפי שנקבע במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו.

ודוק, גם אם אקבל את גרסת הנתבע כי חידש את החזקתו בנכס מיד לאחר תקופת שהייתו בחו"ל ועודנו מחזיק בו מאז ועד היום – הרי שלכל היותר, ניתן להגדיר את הנתבע בנסיבות העניין כבעל רשות מכללא. בגדר המושג רשות "מכללא" נכללים כל אותם המצבים שבהם החזקה או השימוש של פלוני, אינם מעוגנים בהסכמה מפורשת שנתן בעל המקרקעין אלא בהסכמה הנלמדת ממחדלו של בעל המקרקעין לפעול לסילוקו של פלוני מן הנכס.

גם אם אדישות התובעת כאמור עולה כדי מתן רשות מכללא לנתבע, הרי שמדובר במקרה דנן ברשות "חינם" במקרקעי ציבור. רשות חינם הינה רשות הניתנת ללא תמורה, וככזו הינה הדירה שניתן לבטלה בכל עת. כך, הובהר בפסיקה כי רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה, והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון. ודוק, הפסיקה קבעה כי רשות חינם, לא כל שכן במקרקעי ציבור, אינה יכולה ככלל להיות בלתי הדירה, כשעצם הגשת תביעת פינוי מלמדת על כך שבוטלה אותה רשות (ר' רע"א 977/06 מרדכי בן חמו נ' משרד הבריאות [פורסם במאגרים] (17/5/06); רע"א 1156/02 עבד טל סלאם חיר נ' אלון לידאי [פורסם במאגרים] (11/5/03). בענייננו, גם אם אין בחומר הראיות דרישה לפינוי המקרקעין ומימוש בעלותה של התובעת בהם עובר להגשת התביעה, הגשת התביעה דנן מהווה הודעה כי היא עומדת על ביטול הרשות.

גם בשיהוי הארוך מאז כאמור פסק דינה של כב' השופטת שטיין ביום 2/3/98 ועד להגשת התביעה דנן, אין כדי לסייע לנתבע במקרה דנן. ברע"א 6156/05 הרצל אדאדי נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (20/7/05)), עמד בית המשפט העליון על כך שהאינטרס הציבורי מחייב שלא להכיר בטענת שיהוי כאשר עסקינן בפלישה למקרקעי ציבור , עמ' 4:

"לפלישות למקרקעי הציבור אין בית משפט זה יכול כל עיקר ליתן יד, וכבר נאמר לא אחת כי אף אם לא מילאו הרשויות את חובתן לאורך שנים רבות, ואף אם התרשלו כפי שציין בית משפט השלום, אם הגיעה שעת התעשתות מצידן והן החלו במעשים, על בית המשפט לעודדן ולא להיפך, זו החובה כלפי הציבור"

דברים ברוח דומה מצאו ביטוי גם ברע"א 11527/05 עיריית תל אביב-יפו נ' שרון לוי [פורסם במאגרים] (6/3/06) שם שב וחזר בית המשפט העליון על החשיבות הציבורית נגד פלישה לקרקעות המתגלה באיחור, עמ' 5:

"....הטעם הוא הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור, שכבר נזדמן לבית משפט זה לדון בו ..אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור...
שב אני לנושא הקלות שבה מניחים אנשים ידם על מקרקעי ציבור, בתוך כניסה לפירצה של השתהותן של רשויות מאכיפת זכויות הציבור. קלות זו עצמה מחייבת מענה שיפוטי".

הנה כי כן, לאור כל האמור, לא מצאתי כי עלה בידי הנתבע להוכיח כי הינו בעל מעמד של דייר מוגן בנכס ו/או כל בעל מעמד אחר מכוחה הינו זכאי להישאר במקרקעין. לשיקולים אישיים ו/או רפואיים אין כל משקל לעניין מסקנה זו. כן, אין גם כל מקום לשקול כנגד הפינוי כל 'סעד מן הצדק' שמקורו בחוק הגנת הדייר. כך או כך, כל טענה כספית שבפי הנתבע לזכאות נטענת לסעדים כספיים (שלא בעלי זיקה לחוק הגנת הדייר), שמורה לו, על פניו, מכח האמור בסעיף 2 להסכמת הצדדים אשר קיבלה תוקף של החלטה ביום 17/4/19.

בכל הקשור למחלוקת שבין הצדדים אודות השאלה האם הדירה שנכללת בנכס משמשת כיום את הנתבע למגורים אם לאו, הרי שלא שוכנעתי בגרסת התובעת כי הדירה האמורה הינה נטושה. זאת, בין היתר, לאור הודייתו של רכז השטח מר רביב תצהירו אינו מידיעה אישית (ר' ע' 21 שו' 10-12 לפרו') כמו גם אי העדת עורך דו"ח החקירה שצורף כנספח "י' " לתצהיר רכז השטח (כשזהותו של עורך אותו דו"ח בפועל כלל לא נלמדת מעיון בדו"ח).

סוף – דבר:

לאור כל האמור לעיל, מסקנתי הינה כי דין תביעת הפינוי להתקבל. הנני מחייבת את הנתבע לפנות את המקרקעין כשהם נקיים מכל חפץ (מיטלטלין) ואדם, בתוך 90 יום מהיום.

ככל שלצורך הפינוי תיזקק התובעת לנקוט בהליך הוצאה לפועל, מובהר כי לאור פסק הדין של השופטת ה' שטיין מיום 2/3/98 על ראש ההוצאה לפועל יהיה ליתן דעתו להוראות סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967.

בנסיבות העניין ונוכח מחדלי התובעת כאמור, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ג אייר תשע"ט, 28 מאי 2019, בהעדר הצדדים.