הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 26219-12-16

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובע
פלוני
ע"י ב"כ עוה"ד דורון וימר

נגד

נתבעים
1.קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
ע"י ב"כ עוה"ד שגיא, שיפמן, אמסלם ואח'

2.אברהם בן חנניה ביטון
ע"י ב"כ עוה"ד שלמה ברקוביץ

נגד

צד ג' 1. רמי מימון
2. רפאל סעדיה
ע"י ב"כ עוה"ד צפריר פז

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בתביעת התובע לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בעקבות תאונה שאירעה לו ביום 4/9/15.

רקע כללי-דיוני ותמצית טענות הצדדים:

ביום 4/9/15 נפגע התובע, יליד 27.8.1996, כרוכב אופנוע בתאונה בכביש בה היה מעורב רכב. לטענת התובע, הוא התבקש במועד התאונה על ידי מעסיקו לנסוע לבית העסק בו עבד בזמנים הרלוונטיים לתביעה, על מנת לקבל משלוח אשר היה אמור להתקבל שם. לצורך ביצוע הנסיעה עשה התובע שימוש באופנוע מ.ר. 32-037-32 השייך לבית העסק. לטענת התובע, במהלך נסיעתו מהעבודה לביתו הוא נפגע בחוזקה מרכב. כן, טען התובע כי בסמוך לאחר התאונה, הוא פנה למעסיקו לצורך קבלת פרטי חברת הביטוח על מנת יוכל להיפרע מנזקיו, ולתדהמתו הוברר לו שלאופנוע עליו רכב, לא היה כל ביטוח חובה במועד בתאונה. התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ובגינה נקבעה לתובע נכות צמיתה (החל מיום 1/10/16) בשיעור 10% לפי סעיף 35 (1) ב לתקנות המל"ל.

התביעה הוגשה במקורה כנגד קרנית (להלן: קרנית ו/או הנתבעת) בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) על רקע העדר הכיסוי הביטוחי לאופנוע במועד התאונה.

קרנית טענה בכתב הגנתה כי דין התביעה כנגדה להידחות מאחר ובמועד התאונה היה התובע הנהג, המחזיק ועושה "השימוש" באופנוע וזאת מבלי שדאג כי לשימוש בו יהיה כיסוי ביטוחי תקף על פי פקודת ביטוח רכב מנועי ו/או כי עשה שימוש ברכב ביודעו ו/או בנסיבות שהיה עליו לדעת כי הנהיגה ברכב נעשית ללא כיסוי ביטוחי תקף כאמור.

בד בבד עם כתב הגנתה הגישה קרנית הודעה צד ג' כנגד רמי מימון (להלן: מימון ו/או צד ג' 1), מי שעל פי הנטען היה מעסיקו של התובע וכן הבעלים הרשום, המחזיק ומתיר השימוש באופנוע.

התובע עתר לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת הנהג אשר היה מעורב בתאונה ובהתאם הוספת עילה נזיקית (להלן: הנתבע). מהבקשה ונספחיה עלה כי כנגד נהג הרכב המעורב הוגש כתב אישום בגין אחריותו לתאונה נשוא התביעה (4574-03-16) אשר ייחס לו עבירות שונות על פי תקנות התעבורה, תשכ"א-1961, וביניהן אי מתן זכות קדימה לרכב ממול וגרם חבל"ש ונהיגה בחוסר זהירות וגרם חבל"ש. כן, עולה כי ביום 16/2/17 הורשע הנתבע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, והושת עליו בין היתר, קנס כספי בסך 1,600 ₪.

במסגרת כתב הגנתו של הנתבע, נטען בין היתר, כי אירוע התאונה המוכחש אירע כתוצאה מגורמים ו/או סיבות שלנתבע לא הייתה שליטה עליהם והוא לא יכל לצפות אותם ולמנוע אותם. לחילופין, נטען כי התובע תרם ברשלנותו תרומה מכרעת לקרות התאונה עד כדי ניתוק כל קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת של הנתבע לתאונה וכי הגעתו של האחרון להסדר טיעון במסגרת ההליך שננקט כנגדו בבית המשפט לתעבורה, נבעה משיקוליו שלו.

התובע הגיש חוות דעת רפואית של מומחה בתחום האורתופדי מטעמו שנערכה על ידי ד"ר ליאור דיין. מומחה התובע העריך את נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בגין התאונה בשיעור של 19.25%; 15% בגין כאבים ומגבלת תנועת שורש כף יד ימין בהתאם לסעיף 41(ז) לתקנות המל"ל. 15% בגין נזק תוך מפרקי לברך של התובע בהתאם לסעיף 35(1)(ב-ג) לתקנות המל"ל כש-10% מתוכם מצא המומחה לייחס לאירוע תאונה קודם (משנת 2014) ו-5% לאירוע נשוא התאונה דנן. כן, העריך מומחה התובע את נכותו הזמנית של התובע בשיעור של 100% לשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה ו-50% למשך שלושה חודשים נוספים.

קרנית הגישה הודעה צד ג' מתוקנת בה נכלל צד ג' נוסף, מר רפאל סעדיה (להלן: סעדיה ו/או צד ג' 2), וזאת על רקע הטענה כי האחרון שימש אף הוא, בין היתר, כבעלים ו/או המחזיק של הקטנוע בו נסע התובע ובטענה כי גם סעדיה בדומה למימון לא דאג לבטח את האופנוע על פי פקודת ביטוח רכב מנועי.

במסגרת טענות ההגנה של צדדי ג' (שיוצגו במשותף) נטען, בין היתר, כי שניהם שימשו בזמנים הרלוונטיים כבעליו של בית העסק. האופנוע עליו רכב התובע במועד התאונה היה מעורב בעבר בתאונה עת רכב עליו עובד אחר של בית העסק. בעקבות זאת האופנוע נפסל והורד מהכביש על ידי המשטרה, רישיונו בוטל והוא לא היה מבוטח כלל. כלל העובדים בעסק ובכלל זה התובע, ידעו שהאופנוע מושבת וכי לא ניתן לנהוג עליו בהעדר ביטוח ועל כן נסעו על אופנוע אחר של בית העסק לביצוע השליחויות. בנוסף, להבדיל מהאופנוע שהיה כשיר לביצוע שליחויות ושהוחנה בקדמת העסק, האופנוע נשוא התביעה חנה מאחורי העסק וללא שימוש. התובע עשה שימוש באופנוע ביודעו ו/או בנסיבות שהיה עליו לדעת כי הנהיגה ברכב נעשתה ללא כיסוי ביטוחי, ובפרט בשעה שהוא שימש כאחראי משמרת של בית העסק על רקע זאת שבמועד התאונה שהו בצוותא צדדי ג' בחו"ל ובהעדרם התובע שימש מטעמם כמחליפם לכל דבר ועניין.

מטעם הנתבע הוגשה חוות נגדית שנערכה על ידי המומחה מטעמו, ד"ר יוסף וייס. ביחס לשורש כף יד ימין, העריך מומחה הנתבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור 10% לפי סעיף 41(10)(ה) מותאם לתקנות המל"ל. ביחס לברך רגל שמאל, העריך המומחה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10%, אולם מצא כי יש לייחס נכות זו כולה למצב רפואי שלפני התאונה נשוא התביעה.

הצדדים הגישו הסדר הדיוני לפיו חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים בתחום האורתופדי יוגשו לתיק בית המשפט ללא חקירת עורכיהם, כאשר לכל צד שמורות טענות המומחה מטעמו, ומבלי לגרוע מטענת הנתבע לעניין העדר חבותו לתאונה.

דיון ההוכחות בתיק התקיים ביום 8/1/19. מטעם התובע העיד מלבדו גם מר שליו אלמקייס, חברו של התובע אשר עבד בזמנים הרלוונטיים בבית העסק. כן, העידו הנתבע וכן צדדי ג' כאשר מטעם האחרונים העיד בנוסף גם מר בוריס בבייב אשר עבד אף הוא בבית העסק בזמנים הרלוונטיים לתאונה. הצדדים סיכמו בישיבה נפרדת את טענותיהם בפניי בעל-פה.

דיון והכרעה:

אין מחלוקת כי במועד התאונה לא היה מבוטח האופנוע עליו רכב התובע בביטוח חובה. על רקע נקודת מוצא זו ולאור טענות הצדדים ולרבות אלו שהועלו בסיכומיהם, השאלה הראשונה שיש להכריע בה הינה בעניין סיווגה של התאונה – האם מתקיימים בנסיבותיו של מקרה זה, התנאים הדרושים להחלת החריג הקבוע בסעיף 7א לחוק הפיצויים ומכאן שעסקינן בתובענה שצריכה להתברר על פי חוק זה או שמא לא מתקיים החריג, כשבמקרה זה יש לדון בעילה החלופית של התביעה מכח פקודת הנזיקין (שרלוונטית רק כלפי הנתבע), ובתוך כך לבחון את אחריות הנתבע לתאונה ושאלת האשם התורם של התובע לה. כן, יש לדון באם יוחל החריג האמור לפי חוק הפיצויים, בזכות החזרה של קרנית כלפי מעסיקיו של התובע. בין אם תוכר עילת תביעה לפי חוק הפיצויים ובין אם על בסיס פקודת הנזיקין, יש להידרש בשלב האחרון של פסק הדין לשאלת הנזק.

ב.1. בחינת העילה לפי חוק הפיצויים:

סעיף 8 לחוק הפיצויים מעגן את עיקרון ייחוד העילה לפיו אירוע תאונה שנכנס למסגרת חוק הפיצויים – לא מקים עילת תביעה לפי פקודת הנזיקין.

סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה את רשימת הנפגעים אשר לא יהיו זכאים לפיצוי לפיק חוק זה:

"(1) מי שגרם לתאונה במתכוון;
(2) מי שנהג ברכב תוך הפרת החוק לתיקון דיני העונשין (שימוש ברכב ללא רשות), תשכ"ד-1964, וכן מי שהיה מצוי ברכב ביודעו שהנוהגים בו כאמור;
(3) מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה או מחמת הגבלה שהוטלה לפי פרק ו'1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967;
(4) מי שהרכב שימש לו, או סייע בידו, לביצוע פשע;
(5) מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב;
(6) בעל הרכב או המחזיק בו, שהתיר לאחר לנהוג ברכב כשאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או כשהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה ושנפגע בתאונת דרכים שאירעה באותה נהיגה, בין בהיותו ברכב ובין מחוצה לו."

החלופה הרלוונטית לעניינו הינה זו אשר מעוגנת בס"ק 5 ובהתייחס אליה נקבע חריג בסעיף 7א לחוק הפיצויים הקובע כדלקמן:

"על אף האמור בסעיף 7(5), מי שנפגע כשנהג ברכב בהיתר מאת בעליו או את המחזיק בו, ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב, והוא לא ידע על כך ובנסיבות הענין גם לא היה סביר שיידע, יהא זכאי לתבוע פיצויים מן הקרן כפי שזכאי לכך נפגע לפי סעיף 12(ב)."

החריג נשוא סעיף 7א האמור מעמיד שלושה תנאים מצטברים להחלתו; (א) נהיגה בהיתר מאת הבעלים, או מחזיק הרכב; (ב) אי-ידיעה על-כך שאין ביטוח תקף (המבחן הסובייקטיבי); (ג) בנסיבות הענין, לא היה סביר שהנהג יידע על היעדר הביטוח (המבחן הנורמטיבי). נטל הראייה להוכחת שלושת התנאים במצטבר מוטל על שכם התובע, ואם אינו עומד בנטל האמור, יידחה נסיונו להחיל את הוראות סעיף 7א האמור על ענייננו. הפסיקה חזרה והבהירה כי הרציונל העומד ביסוד סעיף 7א לחוק הפיצויים הוא להגן על מי שנהג ברכב בהיתר מהבעלים או המחזיק בנסיבות בהן לא ידע ולא סביר היה שידע כי אין ביטוח המכסה את נהיגתו ברכב. זאת, להבדיל מבעל הרכב או המחזיק בו שיש להם קשר הדוק לרכב לרבות הזכות והיכולת לשלוט ולפקח על הרכב ומשכך ברי כי הוראת סעיף 7א לחוק אינה יכולה לחול בעניינם. כן, הובהר כי סעיף זה, אשר נועד למנוע שלילת פיצוי מנפגע שנהג ברכב ללא כיסוי ביטוחי, אך לא ידע על כך ולא סביר היה שידע על כך, בא להגשים תכלית כללית של צדק, וכי הטעמים המונחים ביסודו הם טעמים של תקנת הציבור המשולבים בשיקולים של הרתעה (ר' 1777/03 קרנית נ' אגמי [פורסם במאגרים] (4/7/05); ע"א 8380/03 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמר עבדאלולי [פורסם במאגרים] (8/12/05)).

טרם שאפנה לבחון את שאלת התקיימות התנאים של החריג האמור, אביא את עיקרי הממצאים העובדתיים כפי שמצאתי לחלץ ולאמץ מחומר הראיות אשר הונח בפניי, ו לרבות מהעדויות השונות של הצדדים;

התובע הועסק בבית העסק משך תקופה בת למעלה משנה וחצי שראשיתה בחודש 11/2013 (ר' ע' 7 שו' 17-20 לפרו') ועד למועד התאונה.

בבית העסק שהיה בבעלות צדדי ג' (מימון ושותפו סעדיה כאמור) היו נכון למועד התאונה שני אופנועים, האחד אופנוע רגיל (כונה 'אופנוע הבנזין'), והשני, אופנוע חשמלי – הוא האופנוע שעליו רכב התובע במועד התאונה. הן אופנוע הבנזין והן האופנוע החשמלי שימשו בעיקרם לביצוע משלוחים ללקוחות (ר' עדות סעדיה בע' 80 שו' 16-27 לפרו').

האופנוע החשמלי נרכש כאופנוע חדש זמן מה לפני התאונה (ר' רישיון הרכב שצורף במסגרת נספח ג' לתיק המוצגים של צדדי ג') והיה בשימוש מספר חודשים עד למעורבותו בתאונה קודמת שאירעה בעת שנסע עליו עובד אחר של בית העסק (ר' עדות סעדיה בע' 80 שו' 28-31 לפרו'). בעקבות תאונה זו אסרה המשטרה את השימוש באופנוע על רקע נזק שמצא בוחן תנועה של המשטרה כי נגרם לאופנוע, כשהתרת השימוש בו הותנתה בתיקונו (ר' נספח ג' לתיק המוצגים של צדדי ג'; עדות מימון בע' 68 שו' 1-2 לפרו').

הכלל שנהג בבית העסק בזמנים הרלוונטיים היה שאף עובד לא נטל אי אלו מהאופנועים לצורך נסיעה הביתה לאחר שעות העבודה (ר' עדות אלמקייס בע' 42 שו' 6-13; עדות התובע בע' 10 שו' 1-2 לפרו').

מספר ימים לפני התאונה נשוא התביעה דנן נסעו שני צדדי ג' לחו"ל למשך מספר ימים (ר' נספח א' לתיק המוצגים של צדדי ג'; עדות התובע בע' 27 שו' 7-8; עדות מימון בע' 65 שו' 4-5 לפרו'), כשמי שמונה מטעמם לשמש אחראי בבית העסק היה התובע אשר היה הבכיר והוותיק מבין העובדים באותו מועד (ר' עדות התובע בע' 15 שו' 5-6; ע' 9 שו' 5-6; ע' 27 שו' 9-12; עדות מימון בע' 65 שו' 8-9; עדות סעדיה בע' 82 שו' 12-13 לפרו').

במשך אותו פרק זמן של שהות צדדי ג' בחו"ל, האופנוע החשמלי היה בשימוש מתמיד וצמוד של התובע, ובין היתר, שימש אותו גם לנסיעה הביתה (ר' עדות התובע בע' 1 שו' 13-16 לפרו').

באשר לנסיבות הנסיעה של התובע במועד התאונה, עולה כי היא בוצעה ביום ו' שהינו היום היחיד בשבוע יום בו העסק אינו פתוח ללקוחות (ר' עדות התובע בע' 10 שו' 11-12; עדות מימון בע' 67 שו' 25-26 לפרו').

התובע נסע לביתו עם האופנוע עם סיום העבודה של יום חמישי – הוא היום שקדם למועד התאונה (ר' עדות התובע בע' 10 שו' 11-14 לפרו').

ביום התאונה (שבו כאמור שהו צדדי ג' בחו"ל) התובע הגיע לבית העסק עם האופנוע החשמלי בעקבות בקשת סעדיה שנמסרה אליו באמצעות מסרון לנייד בבוקר אותו יום, לצורך קבלת סחורה מאחד הספקים של בית העסק (ר' עדות התובע בע' 27 שו' 27-31; ע' 28 שו' 1-16; עדות סעדיה בע' 82 שו' 18-29; עדות מימון בע' 67 שו' 14-19 לפרו').

התאונה התרחשה לאחר שהתובע עזב את בית העסק ובעת שהיה בדרכו הביתה עם האופנוע החשמלי (ר' עדות התובע בע' 10 שו' 17-18 לפרו').

בחינת התנאי הראשון – נהיגה בהיתר מאת הבעלים או המחזיק של הרכב; נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת תנאי זה מתמקדת בענייננו בחלון הזמן שבין סיום עבודתו של התובע ביום חמישי ונסיעתו הביתה לאחר ביקורו בבית העסק ביום למחרת (לבקשת סעדיה כאמור) עם האופנוע החשמלי. ייאמר מיד כי לא מצאתי שעלה בידי התובע להוכיח כי ניתן לו היתר לנסיעה באופנוע החשמלי לצרכים פרטיים בכלל, ולנסיעות הספציפיות שביצע מבית העסק לביתו בסיום יום חמישי וביום שישי, בפרט.

מימון העיד כי הוא ושותפו לא אישרו מעולם לעובד לעשות שימוש באי אלו מהאופנועים של בית העסק במהלך סוף השבוע, מחוץ לשעות העבודה כאשר איסור זה נבע על רקע שתי סיבות; חוסר רצונו של מימון שכלי רכב של בית העסק יחלל שבת לאור היותו של האחרון אדם שומר שבת וכן מחשש שמא תקלה שתקרה לאופנוע במהלך השבת תביא לשיבוש בתקינות האופנוע ועל ידי כך לפגיעה בתפקודו לצורך ביצוע שליחויות במשמרת של מוצאי שבת (ר' עדותו בע' 66 שו' 28-31; ע' 67 שו' 1-4; עדות התובע בע' 30 שו' 27-32 לפרו'). גרסה זו של צדדי ג', לא רק שנמצאה בעיני מהימנה אלא שהיא נתמכת מעדותו של התובע בעצמו אשר אישר כי מעולם לא היה נוהג לקחת את האופנוע לסופי שבוע (ר' ע' 10 שו' 1-2 לפרו'), כמו גם מעדות חברו, אלמקייס (ר' ע' 42 שו' 6-11 לפרו').

בכל הקשור לגרסתו של התובע באשר להיתר הספציפי שניתן לו באותו סוף שבוע, הרי שגרסתו לפיה הוא ידע שכבר ביום חמישי לפני יציאתו הביתה יהיה עליו לבקר בבית העסק למחרת ועל כן הותר לו לנסוע לביתו עם האופנוע, נסתרה על רקע זאת שהוברר כי למעשה הידיעה שעליו להגיע לספק ביום שישי, נודעה לו באמצעות מסרון שקיבל מסעדיה רק באותו יום. בהקשר זה של המסרון יצוין כי אין מקום לקבל את טרונייתו של ב"כ התובע לעניין התמקדות צדדי ג' במסרון בודד חלף הצגת כל המסרונים הרלוונטיים בסמוך לפני, שכן חזקה כי באם הייתה למסכת ההתכתבויות רלוונטיות, היא הייתה מוצגת מצד התובע. כן, יודגש כי הטענה להיתר הספציפי שניתן לתובע לקחת את האופנוע החשמלי באותו סוף שבוע על רקע הידיעה כי יהיה עליו לבקר בבית העסק ביום שישי, נסתרת אף מהמענה הרלוונטי שסיפק התובע לשאלון שנשלח אליו במסגרת ההליכים המקדמיים, עת השיב כי התבקש להגיע לבית העסק ביום התאונה עצמו (ר' המענה שניתן לשאלה 60 בנדון; נספח 5 לתיק המוצגים של צדדי ג'). ודוק, גם אם הייתי משתכנעת שהתובע קיבל היתר ממימון ו/או סעדיה לצאת עם האופנוע בסיום המשמרת ביום חמישי בהנחה כי הדבר יקל עליו בהגעה לבית העסק ביום שישי (ושוב ככל שהייתי משתכנעת כי ידע לפני צאתו ביום חמישי כי עליו לבקר בבית העסק ביום שישי), לא הוכח כי ניתן לו אישור מאת מי מהאחרונים לנסוע הביתה באמצעות אי אלו מאופנועי העסק לאחר ביקורו בבית העסק בעקבות הגעת הספק – נסיעה שכאמור במהלכה אירעה התאונה.

לאור כל האמור, הנני מוצאת כי התובע כשל בצליחת התנאי הראשון לתחולת החריג, שעה שלא הוכח שנסיעתו באופנוע בסוף שבוע בכלל ונסיעתו הספציפית לאחר ביקורו בבית העסק ביום שישי, היו בהיתר של מי מצדדי ג'.

מקום בו המדובר כאמור בתנאים מצטברים, הרי שדי במסקנתי בעניין אי תחולתו של התנאי הראשון על מנת לסיים את הדיון בעניין תחולת החריג של סעיף 7א על התובע ובכך לסתום את הגולל על עילת התביעה המבוססת על חוק הפיצויים. ואולם, מצאתי למעלה מן הצורך לדון גם בשאלת התקיימותו של התנאי השלישי לפיו – בנסיבות הענין לא היה סביר שהנהג ידע על היעדר ביטוח (המבחן הנורמטיבי). ייאמר מיד כי גם באשר לתנאי זה, הגעתי לכלל מסקנה כי הוא אינו מתקיים.

בהקשרו של תנאי זה וליסוד הסבירות המעוגן בו, נפסק, כי זיקת קרבה המתקיימת בין המשתמש למתיר השימוש, יש בה בנסיבות מתאימות להצמיח הסתמכות לגיטימית מצד המשתמש כי נערך ביטוח כדין לרכב, ולעקר יסוד של "אשם" מהימנעותו מלבדוק זאת בעצמו בטרם השימוש, כדוגמת יחסי חברות (ר' ע"א 2853/96 קרנית נ' פרח [פורסם במאגרים] (3/3/99)). סוג יחסים שהוכר בפסיקה ככזה שעשוי להצמיח הסתמכות כאמור הינו יחסי עובד מעביד; כאשר עובד עושה שימוש ברכב שמעמיד לרשותו מעסיקו, קמה לו ככלל צפייה לגיטימית כי מעסיקו דאג לקיום ביטוח חובה לרכב, כחובתו על-פי חוק. הפסיקה הכירה בהקשר זה בקיום חזקה או הנחה בדבר היעדר אשם של העובד בנסיבות מעין אלה. יחד עם זאת, הובהר באותה נשימה כי: " אין זו הנחה מכרעת, וודאי לא חזקה חלוטה; כך, למשל, יתכנו מקרים שבהם אף שמדובר בעובד, יהא עליו לחקור ולדרוש האמנם הרכב שהוא מתבקש לנהוג בו – מבוטח כדין. טלו מקרה שבו העובד חושד בכך שאין ביטוח – למשל עקב היכרות עם מעבידו, שאינו מקפיד בקיום חובותיו מן הדין – והוא בוחר לעצום עיניו ולא לבדוק האם חשדו – חשד-אמת הוא. במקרה זה, ובמקרים אחרים, עלול להישמט הבסיס מתחת להנחה האמורה." (ר' ע"א 1777/03 לעיל בסעיף 18).

בבואי לבחון את מכלול נסיבות העניין ועל בסיס הנתונים הרלוונטיים לענייננו, הנני מוצאת כי הגם שמערכת היחסים בין התובע לצדדי ג' הייתה בזמנים הרלוונטיים מערכת יחסים שבין עובד-מעביד, לא היה בכך בכדי לפטור את התובע בנסיבות העניין מהחובה לוודא בעצמו שהאופנוע מבוטח כדין.

ובמה דברים אמורים? אין מחלוקת כי האופנוע האמור היה בתחומי העסק, אולם לא מצאתי כי במועד התאונה הוא היה בבחינת אופנוע מורשה מטעם בעלי בית העסק לצורך משלוחים, לבטח לא לנסיעה שתכליתה לשימוש פרטי. גרסת צדדי ג' לפיה היה ברור לעובדים בבית העסק ובכלל זה לתובע כי הנסיעה בו אסורה על רקע התאונה שבה הוא היה מעורב, נתמכה על ידי ראיה חיצונית בדמות כאמור המסמך שכותרתו "הודעה על אי שימוש ברכב: עקב ת"ד/נ"ב" (ר' נספח ג' לתיק המוצגים של צדדי ג').

גרסת התובע לפיה הוא לא ידע על אותה תאונה בה היה מעורב האופנוע החשמלי (ר' ע' 26 שו' 4-6 לפרו') לא נמצאה מהימנה בעיני; מחומר הראיות עולה כי עסקינן בבית עסק אשר מועסקים בו (מלבד צדדי ג' שהינן כאמור בעליו) עובדים ספורים בלבד המבצעים בחלקם מספר תפקידים בו לצורך תפעולו. התובע באותו המועד הרלוונטי להודעת המשטרה האמורה, כבר היה מועסק למעלה מחצי שנה בבית העסק. בשילוב שבין נתונים אלה, מתקשה אני להאמין לגרסת התובע שהוא לא ידע על עצם התאונה שבה היה מעורב האופנוע החשמלי ומצבו בעקבותיה, ובפרט בשעה שהאופנוע היה מצוי בקרבת בית העסק. גם אם השימוש שבו עשה התובע באופנוע בפרק הזמן בן מספר הימים שלפני התאונה וביום התאונה בפרט, לא היה מיד בסמוך לאחר המועד שנקבע לעניין איסור השימוש באופנוע, היה עליו בנסיבות לחקור ולדרוש אודות קיומה של פוליסת ביטוח בתוקף, טרם השימוש בו. הדברים נכונים במיוחד בשעה שהתובע לא ביצע נסיעה עצמאית ובודדת כי אם העיד כאמור כי השתמש באופנוע החשמלי במהלך כל תקופת שהייתם של מימון וסעדיה בחו"ל, כמו גם זאת שעל פי עדותו הוא, בדיקת קיומו של כיסוי ביטוחי לאופנוע עליו הוא רוכב, הינה בבחינת בדיקה שנמצאת בראש מעייניו (ר' ע' 19 שו' 23-24 לפרו').

נוכח האמור הנני קובעת, כי התנאי השלישי, המפורט בסעיף 7א, אף הוא אינו מתקיים ואין מדובר במצב שבו, בנסיבות הענין, לא היה סביר שהנהג ידע על היעדר הביטוח. כפי שנאמר לעיל, סעיף 7א לחוק הפיצויים הינו חריג, שמטרתו להגן על אדם תם לב, שנהג ברכב ללא ביטוח, כאשר בנסיבות העובדתיות הספציפיות לא היה עליו לחשוד שהינו נוהג ברכב חסר ביטוח. במסכת העובדתית שפורטה לעיל, יש כדי ללמד שהתובע לא היה תם לב באופן זה שנטל לשימושו את האופנוע החשמלי חרף ידיעתו שהמדובר באופנוע בעל רקע "בעייתי" שאינו מורשה לנסיעה לצורך משלוחים ובכלל, כשנתון זה לא יכל היה להיות נסתר מעיניו לאור תקופת העסקתו, מעמדו בעסק בכלל ומעמדו בעת התרחשות התאונה כממלא מקומם של צדדי ג'. חובתו של התובע, כמי שעשה על פי גרסתו הוא שימוש באופנוע משך התקופה בה שהו מעסיקיו בחו"ל, הייתה לוודא בנסיבות קיומו של כיסוי ביטוחי תקף, ויש בכך כדי לגבור על טענת הנתבע בסיכומיו לפיה חשד זה לא היה צריך להתעורר נוכח עדותו של מימון לפיה הוא היה נוהג לעשות שימוש באופנוע לצורך נסיעה הביתה חרף זאת שלא היה מבוטח.

הנה כי כן, מששניים מהתנאים הקבועים בסעיף 7א לחוק הפיצויים אינם מתקיימים, דין התביעה כנגד קרנית, להידחות. כפועל יוצא מכך, נדחית ההודעה לצד ג' שהגישה קרנית כנגד מימון וסעדיה. במאמר מוסגר אציין כי במקרה בו הייתי מוצאת להגיע למסקנה שהתקיימו התנאים המנויים בסעיף 7א, הרי שדין הודעת קרנית כנגד מעסיקי התובע – בעלי האופנוע וכמי שמסרו את האופנוע לתובע והתירו את השימוש בו כאשר אין לאופנוע ביטוח תקף – הייתה להתקבל מכח הוראת סעיף 9(א)(3) לחוק הפיצויים.

ב.2. עילת התביעה כנגד הנתבע 2:

גם אם נדחית עילת תביעה של תובע כנגד קרנית לפי חוק הפיצויים, נקבע בחוק הפיצויים עצמו (ר' סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים) כי היעדר עילה לפיצוי מכוח חוק זה – עדיין אין בה כדי לפגוע בזכותו של נפגע גוף לפיצויים מהפוגע בו לפי פקודת הנזיקין. במסגרת כתב התביעה המתוקן צורף כאמור כנתבע הנהג שהיה מעורב בתאונה, ועל כן יש להידרש עת לשאלת חבותו של הנתבע לתאונה.

התובע ביסס את עילת תביעתו כנגד הנתבע (בכתב התביעה המתוקן) על עוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה ובהסתמך על הרשעתו של הנתבע על פי הודאתו ביום 16/2/17 כאמור במסגרת ההליך שהתנהל כנגדו בגין אחריותו לתאונה (ת"ד 4574-03-16) בעבירות שונות על פי תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 – אי מתן זכות קדימה לרכב ממול וגרם חבל"ש, נהיגה בחוסר זהירות וגרם חבל"ש והתנהגות הגורמת נזק.

משעה שעסקינן בפסק דין מרשיע וחלוט שניתן במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט לתעבורה, הרי שמעמדו הינו כאמור בסעיף 42א ל פקודת הראיות הקובע:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

במקרה דנן, מלבד טענה כללית ולקונית מצד הנתבע בכתב הגנתו אודות התרחשות האירוע "המוכחש" (?!) כתוצאה מאירועים ו/או סיבות שלנתבע לא הייתה כל שליטה עליהם, טען הנתבע בנוסף לקיומה של רשלנות מכרעת של התובע לקרות התאונה, אם כי לא הוגשה כל בקשה מפורשת מצד האחרון להבאת ראיות לסתור את ממצאי פסק הדין בהליך שננקט כנגדו בבית המשפט לתעבורה, כמצוות סעיף 42ג לפקודת הראיות. לנוכח, אין לקבל כל ניסיון ישיר או משתמע, מצד הנתבע לתקוף את הודייתו בעובדות כתב האישום, כשהמסקנה הצריכה מכל האמור הינה שיש לראות בהרשעת הנתבע בהליך הפלילי שהתנהל כנגדו כמבססת את חבותו בהליך דנן בכל הקשור לאחריותו לתאונה.

באשר לטענת הנתבע לעניין האשם התורם שיש להטיל על התובע כפי שנטענה בהרחבה בסיכומיו, לא מצאתי לקבל את טענותיו בנדון . התובע העיד במסגרת הודעתו במשטרה (ר' נ/1) כי הבחין ברכב הנתבע לראשונה חוצה את הצומת (הלא מרומזרת) רק כאשר הנתבע היה כבר ממש קרוב אליה ועל אף שהוא (התובע) ניסה להאט ולסטות ימינה הוא לא הצליח להתחמק מההתנגשות. גם אם יש צדק בטענת הנתבע לפיה יש חובה להאט לפני צומת, גם מצד מי שהינו בעל זכות הקדימה לעבור בה, לא הוכח בפניי כי התובע הגיע לצומת האמורה במהירות לא סבירה, ולא מצאתי כי יש בנמצא שוני של ממש – בין עדותו בנקודה זו בבית המשפט במסגרת ההליך דנן לעומת עדותו במשטרה כאמור – המלמד בהכרח על כך שהתובע לא האט על אף שהוא הבחין כי הנתבע עומד לפנות בצומת בה אירעה ההתנגשות ביניהם. הנה כי כן, מסקנתי הינה כי אין מקום להטיל על התובע בנסיבות אשם תורם.

ב.3. שאלת הנזק:

הנכות הרפואית: ראשית יובהר כי מקום בו כאמור אין תחולה לסעיף 7א לחוק הפיצויים והתביעה אינה מתנהלת על פי חוק זה, הרי שקביעת המל"ל בעניין נכותו הצמיתה של התובע בגין התאונה, אינה בגדר קביעה מחייבת בענייננו.

בתיק הוגשו כאמור חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים בתחום האורתופדי;

מומחה התובע העריך כאמור את נכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בגין התאונה בשיעור של 19.25%; 15% בגין כאבים ומגבלת תנועת שורש כף יד ימין בהתאם לסעיף 41(ז) לתקנות המל"ל ו-5% בגין נוספים בגין נזק תוך מפרקי לברך של התובע בהתאם לסעיף 35(1)(ב-ג) לתקנות המל"ל (נכות שיוחסה בשיעור כולל של 15% כש-10% מתוכם ייחס מומחה התובע לאירוע תאונה קודם משנת 2014). בהקשר הערכת מומחה התובע במוקד הברך, אציין כי יש מקום לקבל את הבהרת ב"כ התובע בסיכומי תשובתו (ר' ע' 114 שו' 5-8 לפרו'), לפיה אכן כוונת המומחה מטעמו בעניין הברך בקביעתו הסופית (כפי שצוין בסעיף 2 המודגש בעמוד 4 לחוות הדעת) הינה לברך רגלו השמאלית של התובע ולא לברך ימין (כפי שצוין שם), שכן ההתייחסות בגוף חוות הדעת הינה לברך רגל שמאל ועל כן עסקינן בטעות סופר.

מומחה הנתבע העריך כאמור את נכותו של התובע בשורש כף יד ימין, בשיעור 10% לפי סעיף 41(10)(ה) מותאם לתקנות המל"ל, כשביחס לברך רגל שמאל, העריך אמנם מומחה הנתבע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10%, אולם מצא כי יש לייחס נכות זו כולה למצב רפואי שלפני התאונה נשוא התביעה.

לאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת ובשים לב להסדר הדיוני שהושג בין הצדדים (במסגרת הודעתם מיום 6/11/18) אשר כלל בין היתר, ויתור של הצדדים על חקירות המומחים, נחה דעתי כי יהיה נכון, ראוי ומאוזן (ובפרט לאור הפער הלא תהומי שבין הקביעות ביחס לכל מוקד פגיעה) להעמיד את נכותו הצמיתה של התובע בגין הפגיעה בשורש כף יד ימין על מיצוע הנכויות בין שתי הערכות המומחים – 12.5% בגין שורש כף יד ימין ו-2.5% בגין המגבלה בברך – כך שנכותו הצמיתה המשוקללת של התובע בגין התאונה נשוא התביעה תעמוד על 14.7% .

באשר לכלל הטענות של הנתבעים ו/או צדדי ג' בעניין השפעה כזו או אחרת של עברו הרפואי של התובע שאינו קשור לתאונה נשוא התביעה, הרי שאין אלא להסכים עם תשובת ב"כ התובע בנדון בסיכומי תשובתו (ר' ע' 114 שו' 2-4 לפרו'), לפיה מקום בו לא הוגשה חוות דעת רלוונטית (מצד הנתבע 2 במסלול הבירור לפי פקודת הנזיקין) וכן לא הוגשה בקשה למינוי מומחה על ידי קרנית (במסלול לפי חוק הפיצויים), אין כל מקום להכיר בכל טענה לנכות קודמת בתחום האורתופדי ו/או בתחום אחר, ולרבות בתחום הנפשי גם אם התובע הודה בעדותו כי פנה לגורמי טיפול בתחום הנפשי בתקופת השירות הצבאי (ר' ע' 34 שו' 2-6 לפרו').

הנכות התפקודית; התובע, יליד 1996. מעדותו של התובע עולה, בין היתר, כי הוא סיים עשר שנות לימוד חלקן במסגרת של חינוך מיוחד (ר' ע' 6 שו' 25-29 לפרו'). כן, עולה כי הוא שירת בצבא במתכונת של "שבוע שבוע" והוא החל לעבוד בבית העסק של צדדי ג', כשנה לפני גיוסו (ר' ע' 7 שו' 15-20 לפרו'). כן, עלה מעדותו כי בעקבות התאונה נשוא התביעה הוא לא עבד במשך 4-5 חודשים, כשלאחריהם (החל מחודש 12/2015) הוא הועסק במקומות שונים ובתפקידים שונים בתחום המטבח ועסקי המזון (ר' ע' 7 21-32; ע' 8 שו' 1-16 לפרו').

על אף שמחקירתו ומעדותו, התברר שהתובע ממשיך לעבוד בתחום עיסוק אשר כרוך מטבע הדברים, במאמץ פיזי ואף עושה זאת חרף מגבלותיו תוצאת הפגיעה נשוא תאונה זו– איני סבורה כי יש מקום לקבל את טענת הנתבע לפיה יהיה נכון ומוצדק לקבוע כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה בהכרח מנכותו הרפואית.

לנוכח הנכות בתחום האורתופדי במוקד שורש כף היד – המוקד העיקרי בו כאמור נפגע התובע במסגרת התאונה נשוא התביעה דנן, דומה שלא יימצא חולק כי מגבלה זו מעיבה על היכולת האובייקטיבית של התובע מלעשות שימוש בכף יד זאת לצורך ביצוע פעולות שכיחות בתחום בו הוא עוסק מאז החל לעבוד כאמור, ואף אם התובע לא שינה תחום עיסוקו זה, אין לראות בכך כנתון אשר מצדיק לראותו כבעל נכות תפקודית החורגת באופן קיצון כלפי מטה ביחס לנכות הרפואית. בשקלול מכלול הנסיבות הנני מוצאת לקבוע את נכותו התפקודית של התובע על שיעור נכותו הרפואית.

על בסיס נקודות המוצא לעיל, אפנה עתה לבחינת הפיצוי שיש להכיר בגין ראשי הנזק השונים:

הפסד שכר לעבר; באשר לשאלת בסיס השכר לתקופה זו; התובע החל כאמור את העסקתו בבית העסק של צדדי ג' בחודש 11/2013 כאשר שכרו הרבע שנתי עובר לתאונה עמד על סך של 4,395 ₪ .

בכל הנוגע לשאלת הפסדי התובע בעבר, יש לחלק את הדיון לשתי תקופות: האחת – מיום התאונה ועד שובו למעגל העבודה בחודש 12/2015 (ר' עדותו בע' 7 שו' 21-24 לפרו' הנתמכת בדו"ח רציפות הביטוח שצורף במסגרת נספח ג' לתיק המוצגים של קרנית); השנייה – מיום שובו למעגל העבודה ועד מועד מתן פסק הדין.

בכל הנוגע לתקופה הראשונה, מיום 4/9/15 ועד לתחילת העסקתו בעסק אחר בתחום המזון– הרי שלאור אופי הפגיעה והשלכותיה מחד ובזיקה לנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המומחה מטעמו – יש להכיר באובדן כושר מלא, גם אם אין לומר שתקופת הטיפול והשיקום נמשכו לאורך כל תקופה זו. פרק זמן זה שמסתכם בתקופה בת כ-3 חודשים מביא את התובע לזכאות בסך 13,185 ₪.

בכל הקשור לתקופה השנייה, מיום 1/12/15 ועד היום, יש להכיר בפיצוי חלקי בלבד על פי בסיס השכר האמור ונכותו התפקודית – סך מצטבר של 24,550 ₪ (38 חודשים).

לסיכום ראש נזק זה - זכאות התובע לפיצוי בגין הפסדי השכר לתקופת העבר מסתכמים אם כן בסך כולל של 37,735 ₪.

גריעה מכושר השתכרות לעתיד; בכל הקשור לבסיס השכר ביחס לראש נזק זה, מצאתי כי יש לקבוע אותו על פי השכר הממוצע במשק וזאת לנוכח גילו של התובע כיום (22 שנה) נתון המצדיק התייחסות אליו כאל מי שהינו בראשיתה של תחילת דרכו המקצועית. לא מצאתי לסטות מההלכה הנוהגת בעניין זה ובתוך כך, לא שוכנעתי כי מספר שנות הלימוד של התובע ו/או בעיות שצצו בשירותו הצבאי, הינם בבחינת משתנים שמטים את הכף לסטייה מבסיס בשכר שיש להכיר בו לאור גילו הצעיר של התובע . יחד עם זאת, לאור שיעור הנכות ועל רקע עיסוקו של התובע ומגבלותיו, הנני מוצאת לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה אשר יעמוד של 70% מהחישוב האקטוארי לפי שיעור נכותו התפקודית של התובע אותה מצאתי להעמיד כאמור בגובה 14.7%, השכר הממוצע במשק ועל בסיס מקדם ההיוון הרלוונטי עד גיל 67 – סך של 305,620 ₪. כן, יש לפסוק לזכות התובע הפסדי פנסיה אשר יעמדו על 12.5% מסכום הפיצוי היחסי האמור – סך של 38,202 ₪.

ויודגש, כי במחלוקת שבין הצדדים בסיכומיהם באשר לשיעור מקדם ריבית ההיוון שיש לאמץ (2% לשיטת התובע לעומת 3% לשיטת הנתבע) – בחרתי לבכר את עמדת הנתבע, מקום טרם יצאה מבית המשפט העליון פסיקה המכירה בריבית היוון שונה מ-3%.

כן, יודגש בהקשר השיקולים לקביעת בסיס השכר בעניינו של התובע (לעבר ו/או לעתיד) כי אין כל מקום להכיר בטענות מי מהנתבעים לרבות צדדי ג' בעניין ההתחשבות/ניכוי/זקיפה לחובה של הקצבה החודשית שמשולמת לתובע על ידי המל"ל היחס לבסיס השכר של התובע, שכן מצאתי טענה זו נעדרת כל בסיס.

כאב וסבל; על בסיס הנכות אשר נקבעה לתובע בגין הפגיעה ומגבלותיו ביכולת כף ידו הימנית ולאור השבר שבגינו נזקק לגבס, בשים לב לגילו ולטיפולים להם נזקק, כמו גם לכך שנכותו הרפואית של התובע גוררת מגבלה תפקודית – מצאתי להעמיד ראש נזק זה על סך 60,000 ₪.

הוצאות; פגיעת התובע בעקבות התאונה הוכרה כאמור על ידי המוסד לביטוח לאומי, ועל כן מכלול הוצאות התובע בגין הטיפולים לעבר או לעתיד אמורות להיות מכוסות על ידי גוף זה. לא הוכחה כל הוצאה חריגה שאינה מכוסה בסל הבריאות או זכאויות נפגעי עבודה ועל כן, אין מקום להכיר בראש נזק זה.

עזרת צד ג'; הגם שבני המשפחה שהוזכרו על ידי התובע בסיכומיו לא הובאו לתמיכה בטענתו של התובע אודות היקף וטיב העזרה שניתנה לו, הנני סבורה כי בשים לב לאופי הפגיעה במוקד כף יד ימין, שוכנעתי שהעזרה לה נזקק התובע חרגה מהמקובל ביחסי משפחה רגילים ובפרט ביחס לתקופה שבסמוך לאחר התאונה. על כן, מצאתי לפסוק לתובע בגין ראש נזק זה, סך גלובאלי בשיעור 5,000 ₪ לתקופת העבר בלבד. באשר לתקופת העתיד, לא מצאתי להכיר בנסיבות בפיצוי ביחס לתקופה זו.

סיכום הנזק: לאור כל האמור, נזקי התובע מסתכמים אם כן בסך של 446,557 ₪.

ניכויי מל"ל; כעולה מנספח א' לתיק המוצגים של הנתבעת, תגמולי המל"ל (מענק חד פעמי ודמי פגיעה) שקיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי בגין פגיעתו מהתאונה נשוא התביעה עומדים על סך כולל של 48,573 ₪ (משוערך להיום).

סוף – דבר:

לאחר ניכוי תגמולי המל"ל מסכום הפיצוי הכולל, יוצא אם כן שעל הנתבע לשלם לידי התובע סך של 397,984 ₪ .

כמו כן, ישלם הנתבע לתובע את הוצאותיו בגין חוות הדעת בצירוף החזר האגרה, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 24%.

בנסיבות הענין, התביעה כנגד קרנית, כמו גם הודעת צד ג' נדחות בזאת ללא צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ט, 31 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.