הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 23816-07-14

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת

פלונית
ע"י ב"כ עוה"ד דניאל גינת

נגד

נתבעת

נציגות הבית המשותף ברח' שמעון אגסי 8 ירושלים
ע"י ב"כ עוה"ד מוטי קראוס

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בתביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לטענת התובעת, עת מעדה ונפלה בחדר מדרגות של בניין משותף.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים:

לטענת התובעת, ילידת 13.10.1962, היא הובלה ביום 9/2/12 על ידי קרוב משפחתה המתגורר בבניין משותף ברחוב שמעון אגסי 8 בירושלים (להלן: הבניין). לטענתה, בעוד שהיא עלתה בגרם המדרגות לקומת ביתו היא הבחינה שהתאורה אינה דולקת וכי אין אפשרות להדליק את תאורת המדרגות כאשר שרר חושך מוחלט, וכתוצאה מכך - מעדה בחוזקה ונחבלה בקרסול רגלה השמאלית. נפילתה זו נגרמה לטענת התובעת כתוצאה מרשלנות הנתבעת אשר היה באחריותה, בין היתר, לדאוג לתקינות התאורה של חדר המדרגות.

כן, טענה התובעת כי כתוצאה מהאירוע היא נזקקה לאשפוז בבית החולים עקב שברים ובהמשך עברה ניתוח לשחזור וקיבוע השברים ונזקקה לקיבוע גבס. בעקבות האמור טענה התובעת היא סובלת כיום מכאבים והגבלה בתנועות קרסולה השמאלי, מתקשה בהליכה ועמידה ממושכות, עליית מדרכות וביצוע פעילות ספורטיבית.

לתמיכה בטענותיה, צירפה התובעת לכתב תביעתה חוות דעת מטעם מומחה מטעמה (ד"ר יחזקאל טיטיון), בה נטען כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בגין פגיעתה בשיעור 19% בגין הגבלה ניכרת בתנועות קרסול לפי סעיף 48(3)(א) ובגין צלקות ניתוחיות מכאיבות לפי סעיף ביניים 75(1)(ב) לתקנות המל"ל.

הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את עצם קרות התאונה בנסיבות שנטענו ואת אחריותה לה, ולחילופין טענה כי ככל שהיא ארעה, הרי שהיא נגרמה בעקבות רשלנותה הבלעדית של התובעת ו/או של קרוב המשפחה העלום שנטען כי "הוביל" אותה במדרגות. מעבר לכך, נטען כי המדובר בבניין שקיימת בו מעלית פעילה אשר עמדה לרשות הדיירים ואורחיהם, כך שאם התובעת ו/או מי מקרובי משפחתה לרבות זה אשר הוביל אותה, בחרו שלא לעשות שימוש במעלית, אין להם לבוא בטענות אלא על עצמם בלבד. כן, נטען כי על פי המועד בו הגיעה התובעת לטיפול הרפואי הראשוני, התאונה אירעה בשעות היום, כאשר אור יום חודר אל חדרי המדרגות של הבניין, ועל כן אין קשר סיבתי בין העדר התאורה הנטענת לנפילה.

הנתבעת הגישה חוות דעת נגדית על ידי המומחה מטעמה (ד"ר גיל לאנה) אשר מצא להעמיד את נכותה הצמיתה של התובעת על 2.5% לפי סעיף 35(1)(ב) רבע, מותאם לתקנות המל"ל, בגין נוכחות מתכות בקרסול שמאל לאחר ניתוח. ביחס לצלקות, לא מצא מומחה הנתבעת להעניק נכות על רקע זאת שממצאי בדיקתו העלו כי מדובר על צלקות עדינות שאינן דבוקות ליסוד, אינן מכערות ולא רגישות למגע.

לאור הפער שבין קביעות המומחים, הוריתי על מינויו של ד"ר אלחנן לוגר כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעתו של מומחה בית המשפט נקבע כי לאור קיום השילוב של ההגבלה בתנועה של הפרקים הטיביו-טלרי והסובטלרי, יש מקום להעמיד את נכותה הצמיתה של התובעת בשיעור 10% לפי סעיף 48(3)א לתקנות המל"ל. בהתייחס לנכות שמקורה בצלקות, לא מצא מומחה בית המשפט לקבוע כל נכות לאור היותן עדינות ומצויות במקום הנסתר מהעין. כן, העריך מומחה בית המשפט את נכויותיה הזמניות של התובעת כדלקמן: נכות בשיעור 100% מיום התאונה ועד לתום שלושה חודשים; נכות זמנית נוספת בשיעור 30% למשך 6 חודשים מתום תקופת הנכות הזמנית הראשונה.

דיון והכרעה:

למקרא טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם, הרי שהשאלה הראשונה הדרושה הכרעה הינה האם עלה בידי התובעת להוכיח את נסיבות התאונה וככל שכך, האם העדר התאורה בחדר המדרגות של הבניין בסמוך לקומת המגורים של קרובי משפחתה, הינו בבחינת חשיפת התובעת לסיכון בלתי סביר שיש בו להטיל אחריות על הנתבעת. מענה חיובי לשאלות אלה, יצריך דיון נוסף בשאלת נכותה של התובעת ונזקיה.

ב.1. נסיבות התאונה ואחריות הנתבעת לה:

נטל הוכחת נסיבות התרחשות התאונה והרשלנות בגינה, רובץ על התובעת. כבר בפתח הדברים ייאמר בהקשר זה, כי יש מקום לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה לעניין אי תחולתו של הכלל בדבר העברת הנטל אל כתפי הנתבעת מכוח "הדבר מדבר בעדו", עת הוצגה על ידי התובעת גרסה מפורטת בכתב התביעה ובעדותה המקדימה בפניי בישיבת הקד"מ מיום 24/1/16 באשר לנסיבות התרחשות התאונה. כבר נפסק בעניין זה כי גרסה עובדתית בדבר נסיבות המקרה מחד, והסתמכות על כלל "הדבר מדבר בעדו" מאידך, אינן עולות בקנה אחד, ויכול שיהיו בבחינת תרתי דסתרי (ר' ע"א 1071/96 עזבון אלעבד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 337).

התובעת העידה בישיבת הקד"מ מיום 24/1/16. על פי גרסתה, נסיבות ביקורה בבניין היו על רקע הגעתה לבית גיסה שגר בו לצורך היערכות לסידורי הלוויה ושבעה בעקבות פטירת חמותה. לטענתה, היא וגיסה עלו לבית האחרון שנמצא בקומה השנייה דרך מדרגות הבניין כאשר הגיס היה ראשון לעלות והתובעת מאחוריו. כן, טענה התובעת כי בתחילת עלייתם במדרגות היה אור יום ועם התקדמותם לעבר הקומה היה חושך מוחלט בחדר המדרגות מה שגרם לה להאט את קצב עלייתה. בעת שהייתה במדרגה הלפני האחרונה, היא סברה לחשוב שהגיע לישורת של הקומה ובעקבות כך נתקלה במדרגה ונפלה (ר' ע' 1 שו' 11-19; שו' 28-29 לפרו').

בחקירתה הנגדית במסגרת ישיבת ההוכחות, חידדה התובעת כי בקומת הלובי של הבניין היה אמנם אור יום, כאשר עם ההתקדמות בעליית המדרגות לקומה השנייה של הבניין בה מתגוררים כאמור קרוביה, היה "חושך מוחלט" (ר' ע' 7 שו' 11-13 לפרו'). במענה לשאלה האם היה ניסיון מצידה להדליק את האור, השיבה התובעת כי למיטב זכרונה נעשה ניסיון שכזה מצידה וגם מצד גיסה וגיסתה (שעלתה מאחוריה), וכנראה שניסיון זה לא הועיל (ר' ע' 8 שו' 1-2 ושו' 13-14 לפרו'). בהתייחס לאפשרות של ירידתה בחזרה אל קומת הלובי המוארת השיבה התובעת כי אופציה זו הייתה יותר "מפחידה" בעבורה בנסיבות (ר' ע' 8 שו' 31-32 לפרו'). בהתייחס לדלת המקשרת בין חדר המדרגות למבואה של הכניסה לדירות (של הקומה השנייה), הבהירה התובעת כי דלת זו הייתה סגורה בעת נפילתה (ר' ע' 12 שו' 10 לפרו').

עדה נוספת שהעידה במסגרת דיון הקד"מ הייתה מיכל בן חיים ששימשה בזמנים הרלוונטיים חברה בוועד הבניין. בפתח עדותה של הגב' בן חיים, הבהירה האחרונה שאין בבניין מתגים להדלקת האור כי אם תאורה קבועה שדולקת (ר' ע' 2 שו' 1; שו' 15 לפרו'). כן, עלה מעדותה כי חדר המדרגות של קומה בנוי למעשה משני מפלסים כאשר מפלס אחד מבין השניים נהנה גם מאור יום וכן מתאורה קבועה של נורת "פלורנסנט" אשר נמצאת בכניסה לקומה (ר' ע' 2 שו' 8-9 לפרו'). בהתייחס לאירוע הנפילה של התובעת בקומה, העידה הגב' בן חיים כי "מה שהיה שם זו תקלה של פלורסנט שנשרף [...] אני משערת שזה היה שרוף תקופה קצרה, ולא ארוכה. אולי שבוע, משהו כזה" (ר' ע' 2 שו' 5-7 לפרו'), כשלטענתה לא היה צורך באור זה, שכן הדלת הפתוחה אפשרה את כניסת האור ממבואת הכניסה לדירות (הלובי הקומתי) ונוכח הותרת הדלת המקשרת ביניהם פתוחה (ר' ע' 2 שו' 7-10 לפרו').

לישיבת ההוכחות התייצבו מטעם הנתבעת שניים; מר איפרגן אשר העיד כי שימש בזמנים הרלוונטיים איש התיקונים של הבניין ובתוך כך היה מבצע את תיקונים שונים ובכלל זה החלפת נורות. כן, ציין מר איפרגן כי הגב' בן חיים ואשתו שימשו כוועד הבית של הבניין כאשר הגב' בן חיים הייתה אחראית בפועל על העניינים הכספיים בעוד שהוא ורעייתו עסקו ב טיפול השוטף (ר' ע' 14 שו' 14-28 לפרו'). בהתייחס לעדותה של הגב' בן חיים בעניין פרק הזמן שבו הנורה בקומת הכניסה של גיס התובעת הייתה שרופה, טען מר איפרגן כי זה לא סביר, מאחר ודיירים אחרים ובפרט משפחות עם ילדים קטנים היו מוצאים לפנות אליו בנדון בסמוך מיד לאחר שהנורה נשרפה (ר' ע' 15 שו' 31-34; ע' 16 שו' 1-2 לפרו'). בהתייחס למועד התאונה, העיד מר איפרגן כי התוודע אליה לאחר שגיסתה של התובעת סיפרה לו באותו יום על האירוע, והוא אישר כי אכן נורת הפלורסנט בקומה האמורה הייתה שרופה והוא החליפה עוד באותו יום (ר' ע' 17 שו' 29-35 לפרו'). מר איפרגן לא ידע לומר כמה זמן נורת הפלורסנט בקומה של משפחת גיס התובעת לא עבדה עובר להחלפתה (ר' ע' 17 שו' 36; ע' 18 שו' 1 לפרו').

בעדותו של עד ההגנה הנוסף מר אילן רון (שהגדיר עצמו כ"נציג הדיירים"), שב וחזר על כך שהתאורה המלאכותית הקבועה שהוחלט עליה הייתה מעבר לתאורה הטבעית שסופקה הודות לתכנון האדריכלי אשר בא לידי ביטוי ב"חלונות שמש ענקיים השופכים אור לכל חלל המדרגות" כשאחד במפלס התחתון של הבניין והשני במפלס העליון (ר' ע' 19 שו' 31-32; ע' 20 שו' 11-14 לפרו'). מהתייחסות של העד בחקירתו הנגדית לתמונה שהוגשה וסומנה כ-נ/1, הוברר כי בין החלל המוביל לדירות לבין חדר המדרגות קיימת דלת מתכתית כאשר במידה ודלת זו תהיה סגורה בקומה בה מתגורר בית קרוביה של התובעת, חדר המדרגות יואר למעשה רק מהתאורה הטבעית מהקומה שמתחת והתאורה המלאכותית (ר' ע' 23 שו' 10-19 לפרו').

לאחר ששמעתי ובחנתי את מכלול חומר הראיות אשר הונח בפניי ולרבות עדויות התובעת ודיירי הבניין, הגעתי לכלל מסקנה כי עלה בידי התובעת להוכיח את גרסתה באשר לנסיבות האירוע – נפילתה בעקבות היתקלות במדרגה האחרונה של גרם המדרגות האחרון לפני קומת קרוביה ואשר נגרמה נוכח העדר יכולתה להבחין במדרגה האמורה נוכח החושך אשר שרר בסמוך לפני ההגעה לקומה בה מתגוררים הקרובים כאמור.

עדותה של התובעת בעניין נפילתה בסמוך לפני ההגעה לקומה בעקבות העדר יכולתה להבחין במדרגה האחרונה בעקבות החושך ששרר במיקום זה בגרם המדרגות, נמצאה בעיני מהימנה, והנני מוצאת כי עדות זו נתמכת בסיוע חיצוני אשר בא לידי ביטוי בתיעוד אודות תיאור נסיבות התאונה כפי שמצוי בטופס סיכום האשפוז של התובעת בבית החולים. במסמך האמור צוין, בין היתר, כי התובעת "התקבלה דחוף עם כאבים ברגל שמאל – לדבריה נחבלה בחדר מדרגות". אינדיקציה נוספת לקיומה של הפגיעה ב-"מדרגות" אף קיימת במסמך של המוקד הרפואי "טרם" מיום 9/2/12 שעה "12:59". נסיבות מסירת הגרסה הראשונית על ידי התובעת תומכות באמינות גרסתה כי פגיעתה אירעה בעת עלייתה המדרגות הבניין. בעניין זה נאמר לא אחת בפסיקה כי משקלה הראייתי של גרסתו הראשונית של הנפגע בתאונה איננו נלמד מזהות עורך המסמך, אלא מן העובדה כי המדובר בגרסה אותנטית, שנמסרה בזמן אמת, בקשר עם קבלת טיפול רפואי, בטרם היה לנפגע סיפק לשקול אם גרסה זו גם תיטיב עמו (ר' בעניין זה ע"א 8388/99 הסנה נ' בן ארי, פ"ד נו(4) 689); ע"א (מחוזי-י-ם) 9592/06 ג'מאל מוחמד עלי עבדאללה עאצי נ' יוסף מוחמד עלי עאצי [פורסם במאגרים] (6/9/07)).

לא נעלמו מעיני טענותיה של הנתבעת לעניין אי אלו סתירות ואי דיוקים בין גרסתה של התובעת בבית המשפט לבין המענה על השאלון שנשלח אליה במסגרת ההליכים המקדמיים (ר' נ/2), ובכלל זה טענתה בעדות כי לא ידעה על בעיה בחשמל אל מול המענה שמסרה בנדון לידיעתה על קיומה של תקלה (בהתייחס לשאלה 58). יחד עם זאת, לא מצאתי כי מהניסוח של המענה הרלוונטי לשאלון ניתן ללמוד כי התובעת ידעה בהכרח מראש על קיומה של תקלה כלשהי בחשמל וניתן לפרשו כידיעה בדיעבד של התובעת על קיומה של תקלה בעקבות דברים שנמסרו מאת קרוביה לאחר הפגיעה. כך או כך, ניסיון החיים מלמד כי אין זה שכיח שעדות תהיה נקייה מאי דיוקים או שכחה שמקורם עשוי להיות בחלוף הזמן נוכח התרחשותו של אירוע נקודתי זמן לא מבוטל קודם לעדות. סתירות, כשלעצמן, אינן מובילות בהכרח לדחיית הטענות שבעדות, ויש לבחון אותן אל מול תיאור האירוע והעדות כולה; הנפילה התרחשה כאשר התובעת הייתה לקראת סיום גרם המדרגות המוביל למבואת הכניסה לדירת קרוביה ובעקבות היתקלותה במדרגה האחרונה אשר היה קושי להב חין בה נוכח החושך ששרר בחדר המדרגות באותה עת. לא מצאתי כי יש בנמצא סתירות היורדות לשורשו של עניין אשר מעיבות על גרסת התובעת, ובכלל זה הטענה של הנתבעת לעניין המשמעות הראייתית שיש לייחס לעדות הכבושה של התובעת בעניין הטענה להיותה של הדלת המקשרת בין חדר המדרגות ללובי הקומתי במצב סגור בעת הנפילה.

אמנם על פניו היה מצופה שהתובעת תביא לתמיכה בטענותיה את עדות קרוביה כאמור, אולם מצאתי כי אי ההבאה נכפתה על התובעת מכורח הנסיבות וזאת לאור קבלת טענתה של האחרונה שלא נסתרה לפיה הסכסוך המשפחתי שנתגלע בינה לבין קרוביה לאחר מועד התאונה ששהו עימה בחדר במדרגות בעת הנפילה, הביא לידי כך שהיא בכרה שלא לזמן מי מהם לעדות מטעמה. מכאן שהתובעת לא יכולה הייתה להמציא כל עד לתמיכת נסיבות התאונה מכלי ראשון ובנסיבות אלה, לא מצאתי להפעיל לחובת את התובעת את החזקה הראייתית לעניין הימנעות מהבאת עדים אלה. מן העבר השני, דווקא לא ברור מדוע הנתבעת אשר טענה להפעלת אותה חזקה ראייתית כנגד התובעת בדבר אי זימון קרובי משפחתה עימם עלתה בחדר המדרגות, נמנעה בעצמה מהבאת עדים אלה להוכחת טענותיה, כשיוזכר כי המדובר בשני עדים הנמנים על דיירי הבניין .

לסיכום כל האמור, באתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברות הנדרש בהליך האזרחי את גרסתה באשר להתרחשות נפילתה בחדר המדרגות שנגרמה בעקבות היותו חשוך במידה כזאת שנמנע מהתובעת להבחין במדרגה האחרונה.

באשר לשאלת האחריות הנתבעת לתאונה; דומה שלא יימצא חולק בדבר קיומה של חובת זהירות, המוטלת על נציגות הבית המשותף כלפי העושים שימוש ברכוש המשותף ובכלל זה אורחים של הדיירים הקבועים. כלל ידוע הוא כי הבעלות ו/או החזקה במקרקעין, יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים הקיימים במקרקעין ומטילה חובת זהירות, כלפי המבקרים בהם, בין אם הנזק נגרם בשל מצבם הסטטי של המקרקעין ובין אם הנזק נגרם בשל התממשות סיכון מפעולה אקטיבית עליהם (ר' ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111; ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה ואח', [פורסם בנבו](19.2.2007). ודוק, חובת הזהירות של נציגות הבית המשותף, נגזרת בהקשר זה אף מהמעמד המשפטי המוקנה לה, מכח סעיף 69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 .

בבואי לבחון את השאלה האם הייתה מוטלת על נציגות הבית המשותף, חובת זהירות, למניעת הסיכון הטמון בקיומו של חלק חשוך במקטע המדרגות בואכה הקומה השנייה של הבניין – הנני סבורה כי בנסיבות העניין, יש להשיב על שאלה זו בחיוב. גם אם נכונה טענת הנתבעת כי אין לדרוש מוועד הבית להציב "שומר" ליד כל נורה בכל רגע נתון בקומות הבניין, היה על הנציגות לצפות כי בשילוב שבין הערכת פרק הזמן שבו נורת הפלורסנט בקומה השנייה לא תקינה כפי שהעידה הגב' בן חיים בעצמה ובין הסתמכות הנציגות על זליגת אור מהמבואה של כל קומה וקומה לחדר המדרגות (מתוך הנחה כי הדלתות המקשרות בין המבואה לחדר המדרגות יוותרו פתוחות כל הזמן) – יהיה כדי להגביר את הסיכון של מי שעולה/יורד במדרגות להחליק או ליפול בהן בשל תנאי ראות לקויים שמקורם בחשיכה במקטע המדרגות.

אמנם נכון הוא כי הסיכון של נפילה במדרגות, הינו סיכון טבעי ואינהרנטי לעצם פעולת העלייה/ירידה ובשעה שעסקינן בדריכה על מפלסים משתנים. ואולם, דומה כי כשמדובר בשימוש במדרגות שעה שיש בהם קטע חשוך, הסיכון של נפילה במהלך העלייה/ירידה בקטע ספציפי זה, להבדיל מנפילה שבה תנאי התאורה אינם מגבירים את הסיכון להחלקה/נפילה, הינו מעבר לסיכון סביר ומוטלת בגינו חובת זהירות המחייבת נקיטת אמצעי זהירות למניעתו.

בכל הקשור לטענתה של הנתבעת בסיכומיה לעניין היותו של האירוע כמקרה מובהק של "הסתכנות מרצון של התובעת", הרי שגם אותה מצאתי לדחות. אף באם אתעלם מזאת שעסקינן בטענה אשר לא קיבלה ביטוי מפורש בכתב ההגנה, לא מצאתי שעלה בידי הנתבעת להוכיח טענת הגנה זו.

כבר הובהר לא אחת בפסיקה כי הגנה זו למעשה רוקנה מ תוכן של ממש במהלך השנים, לנוכח הפרשנות העקבית שניתנה בפסקי הדין לאחד מהתנאים המצטברים לתחולת ההגנה, ולפיה - על הניזוק להסכים לא רק לעצם הסיכון הפיזי לו נחשף אלא עליו לקבל על עצמו גם את "הסיכון המשפטי" שעניינו בכך שלא יפוצה בגין נזקיו (ר' ע"א 1354/97 עכאשה נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (6/12/04); ע"א 971/03 בגא נ' מלול, [פורסם במאגרים] (10/11/05); ע"א 3388/12 נהרות משלחות ראפטינג בע"מ נ' עזבון חרובי [פורסם במאגרים] (13/4/14).

במקרה דנא לא נטען וממילא לא הוכח שהתובעת הסכימה לקבלת ה"סיכון המשפטי" שעניינו במחילה על זכותה לתבוע פיצוי מהמזיק, ולא הוצגה כל ראיה המעידה על כך. לפיכך אף דין טענה זו להידחות.

שאלת האשם התורם; השאלה שיש ליתן עליה את הדעת עתה, הינה האם יש מקום לקבל את טענת הנתבעת לקיומו של אשם תורם מצד התובעת בגין התנהלותה ואם כן מהי מידת שיעורה.
לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי שיש מקום להטיל על התובעת אשם תורם. ראשית ייאמר כי גם אם לרשות התובעת עמדה האפשרות לעלות לקומת קרוביה באמצעות מעלית הבניין חלף השימוש במדרגות, אין בידיי לקבל את טענות ההגנה בעניין הבחירה בחלופת המדרגות, וזאת לא רק משום שהיא עלתה למעשה לאחר גיסה עת האחרון הובילה לביתו בדרך זו אלא שעל הנתבעת כנציגות היה לדאוג שחדר המדרגות כמו המעלית וכמו יתר השטחים המשותפים יהיה חפים ממפגעים בדמות מוקדם חשוכים בדרכי גישה שאינם מאפשרים ראות. מן העבר השני, הנני בדעה כי מקום בו התובעת התוודעה לקטע המדרגות החשוך בהדרגה, היה עליה לשקול ולכלכל את צעדיה באופן זה שהיה עליה להמתין עד שקרובי משפחתה עימם עלתה יפעלו לפתיחת הדלת המקשרת בין חדר מדרגות הקומה השנייה למבואה לצורך שיפור בתנאי התאורה, ולכל הפחות היה מקום מצידה להיעזר בנסיבות בהם לא ראתה את המדרגות, במעקה הסמוך לצורך שמירה בראש ובראשונה על אחיזה וייצוב (כשאין חולק כי מעקה מתכת שניתן להיעזר בו היה בנמצא כעולה מעדותה של התובעת; ר' ע' 12 שו' 21-22 לפרו' ) .בנסיבות אלה, הנני מוצאת כי יהיה נכון להעמיד את אשמה התורם של התובעת על שיעור של 10%.

ב.2. שאלת הנזק:

לאור מסקנותיי בעניין נסיבות התאונה ואחריות הנתבעת לה, אפנה עתה לבחינת שאלת הנזק.

הנכות התפקודית ופיצוי בגין גריעה מכושר ההשתכרות לעתיד; התובעת עובדת בנק בשלושים השנה האחרונות כאשר בתפקידה הנוכחי היא משמשת כמנהלת עסקים (ר' ע' 6 שו' 5-6 לפרו'). מגבלתה של התובעת באה לידי ביטוי כאמור בהגבלה בתנועות קרסולה השמאלי, אולם באם לשפוט על פי התקופה שחלפה מאז התאונה (למעלה משש שנים) והמשך עבודתה של התובעת בתפקידה מבלי ששכרה נפגע (ר' ע' 13 שו' 24-25 לפרו'), לא ניכר כי קיימת פגיעה משמעותית בתפקודה עד כה כתוצאה מנכותה. על כן אין מקום לסטות בעניינה מהכלל לפיו הנכות הרפואית תהיה חופפת לנכות התפקודית.

כעולה מתלוש השכר של התובעת של חודש 1/2012 ,שכרה של התובעת עמד על סך 13,000 ₪ (משוערך להיום) . בנתונים המפורטים לעיל, ותוך התחשבות בחשש שמא תיגרם פגיעה כלשהי בכושר השתכרותה של התובעת בעתיד, הנני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה אשר יעמוד על סך של 73,000 ₪ המהווה מחצית מהחישוב האקטוארי על בסיס נכותה ושכרה ערב התאונה .
הפסדי פנסיה – 12.5% - 9,125 ₪.

הפסדי שכר לעבר; מעדותה של התובעת עולה כי נאלצה בעקבות התאונה והניתוח שעברה לשהות בבית משך כארבעה חודשים. כן, הובהר בעדותה כי לאחר פרק זמן זה היא שבה לעבדותה כאשר ביחס לתקופה האמורה בה נעדרה, שולם לה שכר על חשבון תקופת המחלה (ר' ע' 13 שו' 1-7 לפרו'). התובעת אמנם טענה כי נגרמה לה פגיעה שמקורה באי תשלום עבור שעות נוספות, אולם לא עולה כי שכרה נפגע לעומת שכרה ערב התאונה. כן, אין בנמצא כל אסמכתא רלוונטית בעניין טענת התובעת כי היא הייתה יכולה לפדות את ימי המחלה בכסף בעת פרישתה .בנסיבות אלה, משעה שעסקינן בראש נזק מיוחד הטעון הוכחה, הרי שמקום בו עולה כי למעשה לא נגרמו לתובעת כל הפסדי השתכרות לעבר ביחס לתקופת העבר, אין מקום לפסוק לה כל פיצוי בגין ראש נזק זה.

כאב וסבל; התובעת כאמור נפגעה בקרסול ונזקקה לניתוח בעקבות השבר שהצריך את גיבוס הרגל. בעקבות זאת, נזקקה התובעת כאמור לאשפוז בן מספר ימים בבית החולים ולאחריו תקופת שיקום. בהתחשב בשיעור הנכות כפי שנקבע, הטיפולים שעברה התובעת ומגבלותיה, הנני מוצאת להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על סך 50,000 ₪.

הוצאות רפואיות; לאור מהות הפגיעה, הנני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות ונסיעות בסך 5,000 ₪.

עזרה צד ג'; הלכה פסוקה היא, כי היקף העזרה והסיעוד להם זקוק נפגע תלוי ביכולתו התפקודית במומו, כפי שזו נלמדת מהתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט . הגם שהתובעת העידה כי בעלה ביצע את שטיפת הבית גם לפני הפגיעה (ר' ע' 13 שו' 10-11 לפרו'), סביר הוא כי בעקבות מגבלות התובעת בעקבות הפגיעה ובפרט בתקופות אי הכושר, היא קיבלה סיוע מוגבר מבני משפחתה במלאכות הבית השונות שהיא כן הורגלה לבצע. בהתחשב במכלול האמור, הנני מוצאת לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי לתקופת העבר והעתיד בסך 20,000 ₪.

בהתאם למפורט לעיל, הפיצוי הכולל בגין נזקי התובעת, לאחר הפחתת אשם תורם, עומד אם כן על סך של 141,412 ₪.

סוף-דבר:

בהתאם למפורט לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובעת סך של 141,412 ₪.

כן, תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% מהסך שנפסק וכן בהוצאות משפט שהוציאה התובעת.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ה טבת תשע"ט, 02 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.