הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 1933-03-15

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת

רות קוליאן
ע"י ב"כ עוה"ד ד"ר סוזן וייס ואח'

נגד

נתבעות

1.יתדות ת.ש.מ.ו. הוצאה לאור ופרסומים בע"מ
2.יום ליום תקשורת (2002) בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד משה מורגנשטרן

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בעתירת התובעת לפיצוי כספי מאת הנתבעות, המוציאות לאור (כל אחת) של שני עיתונים שקהל קוראיהם הוא המגזר החרדי, וזאת בגין טענתה כי ננקטה כלפיה הפליה, עת סירבו לאפשר לה לפרסם מודעת תעמולה של רשימה מועמדים שבראשה עמדה ושהתמודדה במסגרת הבחירות הכלליות לכנסת ה-20.

רקע כללי ותמצית טענות התובעת:

התובעת הינה פעילה חברתית-פוליטית ובמסגרתה פועלה עמדה, בין היתר, מזה מספר שנים בחזית המאבק לשילוב נשים חרדיות ברשימות המפלגות החרדיות לכנסת ולרשויות המקומיות, ואף הגישה מספר בג"צים בעניין זה על מנת ליתן צו כנגד המפלגות הרלוונטיות אשר יורה להן לעשות כן.

על רקע דחייתם של הליכים אלה ואחרים שננקטו לעניין השילוב לו עתרה כאמור, בחרה התובעת להתמודד בבחירות לכנסת ה-20 באופן עצמאי באמצעות רשימת מועמדים חדשה "ובזכותן – חרדיות עושות שינוי" (להלן: הרשימה) שבראשה עמדה.

לטענת התובעת, מקום בו קהל הבוחרים והבוחרות הפוטנציאלי שלה הינו מקרב המגזר החרדי, הפרסום באמצעות העיתונות החרדית ובעיקר בשתי העיתונים הנפוצים של הנתבעות, מהווה את אחת הדרכים העיקריות שבאמצעותן התובעת יכולה להיחשף לקהל בוחרים זה.

על רקע זה, פנתה התובעת ביום 27/1/15 למחלקת הפרסום של הנתבעת 1 המוציאה לאור את היומון "יתד נאמן" על מנת לקדם את רשימתה ולהיחשף לציבור הבוחרים הפוטנציאלי שלה מקרב המגזר האמור. לטענת התובעת, לאחר שנמסרו לה פרטים על תעריפים לפי גדלים אפשריים של המודעה, היא נשאלה אודות מהות הגוף אותו היא מעוניינת לפרסם, ולאחר שציינה כי מדובר במפלגה הכוללת נשים חרדיות, מסרה הנציגה כי "זה לא יעבור אצלנו חלק" וכי היא סקפטית ש"המבקר" של העיתון יאשר את המודעה. מאוחר יותר, התובעת קיבלה הודעת דוא"ל מאותה נציגה בה צוין "כפי שחשבתי המודעה לא מאושרת על ידי הוועדה הרוחנית".

באשר לנתבעת 2 המוציאה לאור את השבועון "מיום ליום", טענה התובעת כי פנייה דומה לצורך קידום רשימתה וחשיפתה לציבור הבוחרים הפוטנציאלי שלה מקרב המגזר, נעשתה ביום 26/1/15. לאחר שנאמר לה התעריף (1,500 ₪ + מע"מ) עבור שטח הפרסום (רבע עמוד), היא העבירה את נוסח הפרסום לנתבעת באמצעות הדוא"ל כאשר נמסר לה כי הפרסום ייבדק על ידי "וועדה רוחנית". לטענת התובעת, בעקבות פנייה נוספת למחרת היום (על רקע אובדן פרטי הדוא"ל שנמסרו לה) נמסר לה שהתעריף עבור חצי עמוד יעמוד על 3,500 ₪ + מע"מ. לאחר שהתבקשה לציין את מהות הגוף המפרסם, היא הועברה לעורך השבועון אשר סיכם עימה כי תעביר את נוסח המודעה באמצעות הדוא"ל וכך עשתה. לאחר שיצרה קשר נוסף עם הנתבעת 2 עוד באותו יום על מנת לבדוק אם הגיעה לידיה המודעה באמצעות הדוא"ל, מסרה לה עובדת השבועון כי "זה ממש לא הוגן לשלוח לי כזאת מודעה ואני לא רוצה שתעשי לנו כאן... אפילו לא העברתי לוועדה הרוחנית ואת יודעת מה התשובה. אני לא מעבירה כזו מודעה לועדה הרוחנית ואת יודעת מה התשובה". לאחר שהתובעת הודיעה כי תיאות לבצע שינויים להנחת דעת העורך, היא שוחחה עימו, כשהאחרון הבהיר לה שהתעריף יעמוד על סכום גבוה יותר (21,000 ₪ + מע"מ) בטענה כי מדובר ב-"תעריף בחירות". לטענת התובעת היא הודיעה מצידה לעורך שתהיה מוכנה לקבל את הצעתו וביקשה הצעת מחיר בכתב, אולם הצעה זו לא הועברה לה בסופו של יום.

בעקבות סירובן הנטען של הנתבעות, הגישה התובעת ביום 10/2/15 עתירה בפני יו"ר וועדת הבחירות המרכזית במסגרתה עתרה ליו"ר הוועדה כי יורה לעיתונים לאפשר את הפרסום של רשימת המועמדים. בהחלטה שניתנה ביום 18/2/15 מצא יו"ר וועדת הבחירות, כב' השופט ס' ג'ובראן (כתוארו אז) לדחות את העתירה בנימוק כי קיים סעד חלופי. בתוך כך, צוין באותה החלטה כי נראה שהמסלול המתאים לבירור הטענות הינו בהגשת תביעה לפי חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: חוק איסור הפליה), מבלי לקבוע מסמרות בעניין.

מספר ימים לאחר החלטתו של יו"ר וועדת הבחירות, ביום 1/3/15, הגישה התובעת את תביעתה דנן במסגרתה עותרת האחרונה לפיצוי בסך של 50,000 ₪ מכל אחת מהנתבעות. התובעת ביססה את התביעה על הטענה כי במעשיהן של הנתבעות הם הפרו את הוראות סעיף 3 לחוק איסור הפליה שכן בסירובן האמור לפרסום רשימת המועמדים שבראשה עומדת התובעת, ננקטה הפליה מחמת מין. בתוך כך, נטען כי הפרסום בעיתון כשיש לסווג את האחרון כגוף "דו מהותי" מהווה "שירות ציבורי" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, כאשר התנהלות הנתבעות מקיימת את החזקה הקבועה בסעיף 6(א) לחוק איסור הפליה, שכן סירובן של האחרונות בסופו של יום לפרסם את המודעה, היה רק לנוכח זאת שהתובעת הינה אישה המבקשת לפרסם מפלגת נשים.

בנוסף לסעד הכספי עתרה התובעת גם לצו עשה לפיו יורה בית המשפט לנתבעות לפרסם את המודעה. בעקבות בקשתה של ה תובעת (שהוגשה בד בבד עם הגשת התביעה) לקיום דיון דחוף לאור סמיכות הזמנים שבין הגשת התביעה למועד הבחירות שהתקרב, הוריתי כי יתקיים דיון בפניי ביום 8/3/15. במהלך אותו דיון ביקשה ה תובעת למחוק את הבקשה לצו עשה לאור הערותיי באשר להעדר הסמכות העניינית.

ביום 11/3/15 הגישה התובעת את בקשתה לצו העשה הזמני לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (ת"א 25435-03-15). בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שפסר), נעתר לבקשת ה תובעת ובמסגרת החלטתו מיום 13/3/15 הורה לנתבעת 1 לפרסם מודעה אחת לפחות, בין בשמה ובין בשם רשימתה, עד למועד האחרון הקבוע בחוק הבחירות לכנסת לפרסום תעמולת בחירות. יצוין כי הדיון בעניינה של הנתבעת 2 התייתר נוכח העדר הרלוונטיות של הפרסום על רקע המועד של הפצתו הבאה של השבועון אותו כאמור היא מוציאה לאור (מועד שהיה אמור לחול לאחר הבחירות).

יצוין כי במסגרת החלטתו נדרש בית המשפט המחוזי לטענת העדר היריבות שהועלתה על ידי הנתבעות, על רקע טענתן שרשימתה של התובעת היא שסורבה לפרסום ולא התובעת באופן אישי. בית המשפט המחוזי מצא לדחות את הטענה בנימוק כי רשימת המועמדים איננה ישות משפטית משל עצמה (להבדיל ממפלגה שנבחרה וקיימת), כשבית המשפט הסתפק בטעם זה בכדי לקבוע שאין יסוד לטענה. מעבר לכך, צוין כי התובעת היא העומדת בראש רשימת המועמדים, היא זו שפעלה לפרסום הרשימה והיא זו שסורבה על ידי הנתבעת 1 (ר' סעיף 19(ב) לאותה החלטה).

לצורך שלמות התמונה, יצוין כי בקשת רשות הערעור שהגישה הנתבעת 1 על ההחלטה (רע"א 1868/15) התקבלה ונדונה כערעור, כשבסופו של יום, בית המשפט העליון (כב' השופט נ' הנדל) מצא בהחלטתו מיום 15/3/15 להורות על ביטול צו העשה הזמני שניתן על ידי בית המשפט המחוזי לאחר שנמצא כי הנתבעת 1 לא קיבלה הזדמנות הוגנת לפרוס את מלוא טיעוניה בפני בית משפט המחוזי.

במסגרת טענות הנתבעות בכתב הגנתן בהליך דנן, נטען תחילה כי יש להורות על דחיית של התביעה על הסף מחמת העדר יריבות וזאת מאחר והתביעה עוסקת באי פרסום של מפלגה ולא של התובעת, כאשר לנתבעות לא היה כל שיג ושיח עם התובעת כאדם פרטי, והן מעולם לא סירבו לכל פנייה שלה.

לגופו של עניין, נטען כי המטרה של התובעת לייצג את ציבור הנשים הינה למעשה מטרה שלה לייצג את עצמה בלבד. הנשים החרדיות הראו למפלגתה של התובעת, בין היתר, בפתקי ההצבעה של הבחירות כי הן אינן מעוניינות בייצוג על ידי מפלגתה של התובעת, אלא מעוניינות בייצוג של מפלגות הנתמכות על ידי גדולי ישראל, מנהיגי העדות וחכמי התורה, הן האשכנזים והן הספרדים, ולא על ידי מפלגה המגדירה עצמה כמפלגה חרדית שאין בה כל סממן תומך לכך. אי התעניינות זו נלמדת לשיטת הנתבעות אף מתוצאות הבחירות אשר לימדו על כך שמפלגתה של התובעת זכתה בבחירות למספר מועט ביותר של קולות (פחות מאלפיים קולות) ובפרט בריכוזים החרדיים.

בכל הקשור לנתבעת 1, הובהר כי המדובר ביומון חרדי המופנה בעיקרו לציבור הליטאי אשר הינו כפוף בתכניו ל-"וועדה רוחנית" הקובעת מה מותר ומה אסור לפרסם בו. הפרסומים מהם נמנעת הנתבעת 1 הינם רבים ואינם קשורים בהכרח לנשים, ובתוך כך, נטען לא יהיה ניתן לפרסם בו אפילו מודעה מטעם מפלגה חרדית אחרת על רקע השוני בקו ההשקפתי, והמפלגה היחידה אצל שמפורסמת בעיתון הינה מפלגת יהדות התורה.

בכל הקשור לנתבעת 2, הובהר כי המדובר בעיתון הפונה לציבור החרדי-ספרדי, המזוהה אידיאולוגית ופוליטית עם תנועת ש"ס כאשר האחרונה הינה בעלת מניות בעיתון ובעלת השליטה בעריכתו. גם לנתבעת 2 יש וועדות רוחניות ולא ניתן לצפות או לדרוש מעיתון מפלגתי שיפרסם מודעה נגד ראשי המפלגה שהעיתון קשור אליה השקפתית וכמחזיקת מניות בו, ולא פחות מזה, לא ניתן לדרוש כי עיתון מפלגתי יפרסם מודעה הקוראת להצביע למפלגה אחרת.

מכאן יוצא, כי אין כל הפליה מגדרית אצל הנתבעות אלא וועדה רוחנית הבודקת כל פרסום לגופו ושוללת חלק ניכר מהפרסומים (שרובם לא פוליטיים). מסיבה זו נטען כי גם הפרסום של מפלגתה של התובעת נפסל כאמור בלי קשר להיותו מפלגה המייצגת נשים והדברים נכונים ביתר שאת באשר לנתבעת 2 המוציאה לאור עיתון מפלגתי, כך שמלבד קיומה של הוועדה רוחנית, יש היגיון רב לא לפרסם בעיתון זה מפלגה אחרת.

כן, טענו הנתבעות כי מפלגתה של התובעת יכלה לפרסם את עצמה באמצעות ערוצים אחרים כמו אתרי אינטרנט חרדיים ו/או עיתונים אחרים שמזוהים עם הקו שלה ולחילופין להתראיין לתחנות רדיו חרדיים והפצת הקלטה קולית שהושמעה בקווי הטלפון של הציבור החרדי, ערוצי תקשורת שבהם עשתה שימוש בעבר. הבחירה דווקא בעיתונים של הנתבעות מוכיחה כאלף עדים על מטרתה האמיתית של התביעה, על חוסר תום ליבה ועל הניסיון הציני של התובעת לעשיית הון פוליטי על גבן של הנתבעות.

הנתבעות טענו בנוסף כי למפלגה שבראשה עומדת התובעת אין כל תמיכה רבנית ואפילו אין בנמצא רב שכונה או רב בית כנסת אשר עומד מאחוריה. חלק מהמצע של מפלגה זו הינו בניגוד גמור להלכה, ועל כן בנסיבות אלה, אין היא יכולה למצוא במה מעל דפי העיתון של הנתבעות, כשזכותן של האחרונות לשלול בנסיבות את פרסום המפלגה.

כן, נטען כי אף אם ייקבע שבמקרה דנן ישנה הפליה, נסיבות המקרה דנן באות בשעריו של החריג המעוגן בסעיף 3(ד) לחוק המקנה לכלי תקשורת זכות לסרב לפרסם דבר אם הסירוב בא להגן על האינטרס של הציבור הנמנה על קהל קוראיו, כאשר ההתנגדות של הנתבעות במקרה דנן הינה התנגדות אידיאולוגית דתית ולא התנגדות מגדרית. מתן פרסום למפלגת התובעת שהינה בעלת מצע הנוגד לחלוטין את ההלכה, משול לשיטת הנתבעות למתן רשות לפרסום של עסק המחלל שבת או למסעדה המוכרת מזון לא כשר. משכך אין לאפשר פגיעה ברגשות הקוראים המבקשים לקרוא את העיתון ללא חשש ממעבר על גדרי ההלכה.

בהמשך לדיון הקד"מ שהתקיים בפניי ביום 17/11/15, הגישו הנתבעות ביום 2/12/15 בקשה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת העדר יריבות. בפסק דיני שניתן על ידי ביום 1/2/16 מצאתי לקבל את טענות הנתבעות בנדון ולהורות על דחיית התביעה. במסגרת נימוקיי באותו פסק דין הדגשתי כי "משעה שהובהר כי פרסום המודעות המבוקש נועד לשרת את קידום המפלגה כחלק מפרסום תעמולת בחירות – הרי שהגשת תביעה זו על ידי המשיבה כ-"יחידה" מבין רשימת המועמדים, אינה מגבשת את היריבות העובדתית והמשפטית בין הצדדים האמיתיים בפועל ". כן, הבהרתי בפסק דיני האמור כי "גם אם המשיבה החליטה כי ה"אני מאמין" שלה משך שנים, יקודם לתודעה הציבורית באמצעות התמודדות לכנסת, הרי שבבחירתה זו, חזונה האישי הפך להיות למעשה חזון של מפלגה. משעה שכך – טענות להפלייה מכוח חוק איסור הפלייה שנטען כי ננקטה בקשר עם סירוב פרסום מודעות תעמולת בחירות - יכולות להיות מועלות רק על ידי המפלגה".

התובעת הגישה ערעור על פסק הדין האמור (ע"א 25651-03-16) ובמסגרת הדיון המקדמי שנערך ביום 26/9/16 בפני כב' השופט י' שינמן, הגיעו הצדדים להסכמה על ביטולו של פסק דיני מיום 1/2/16 ובתוך כך נקבע כי התיק יוחזר לבית המשפט "על מנת לשמוע את הראיות בתיק וליתן פסק דין בהתאמה ולפי ראות עיני בית המשפט".

ההוכחות בתיק נשמעו בשני מועדים, במהלכן העידו התובעת וכן המצהיר מאת הנתבעת 1, מר אריה זיסמן (ע.ה. 1) המשמש כעורך העיתון, אחראי דסק חדשות וחבר מערכת. בהחלטתי בפרוטוקול הדיון שניתנה בסמוך לאחר עדותו של מר זיסמן, נעתרתי לבקשת ב"כ הנתבעות להחלפת זהות המצהיר מטעם הנתבעת 2 על רקע זאת שהעיתון עבר לבעלות חדשה (לאחר מועד הגשת כתב התביעה והדיון האחרון) כאשר הובהר שהמצהיר המקורי מטעם הנתבעת 2 (מר יצחק קקון) אינו מועסק עוד בשורותיה ואף מצוי עימה בסכסוך. בנסיבות אלה, התרתי את העדתו של מר דורון קדוש המשמש כיום כסמנכ"ל שיווק ומכירות (כנלמד מ-ת/5) ואשר עבד בעיתון גם בתקופה הרלוונטית, תוך שהבהרתי ששמורה לתובעת הזכות להעלות בסיכומיה כל טענה בנדון.

בסיום ישיבת ההוכחות האחרונה שהתקיימה ביום 8/1/18 נשמעו סיכומי הצדדים בעל פה.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים לרבות בסיכומיהם, מצאתי כי יש להורות על דחיית התביעה מחמת העדר יריבות . כן, מצאתי להבהיר בפתח הדברים, כי לא אסתפק בהבאת מכלול הנימוקים אשר הביאוני למסקנה הנ"ל, כי אם אדרש בנוסף למחלוקת העיקרית הנוספת שניטשת בין הצדדים שעניינה בשאלה האם סירובן של הנתבעות בסופו של יום לפרסם, כל אחת, בעיתונה את המודעה מהווה הפליה על רקע היותה של התובעת אישה.

היעדר היריבות:

בפסקה השנייה של כתב התביעה – תחת הכותרת "עניינה של התביעה – הפלית נשים בתעמולת בחירות באמצעות העיתונות החרדית", צוין מפורשות שמהות הפרסום היה לצורך קידום "תעמולת הבחירות של מפלגתה החרדית...". כן, בסעיפים 7 ו-8 צוין, בין היתר, כי המענה של התובעת לנציגות הנתבעות עימן שוחחה בקשר למהות הגוף אותו היא מעוניינת לפרסם היה "שמדובר במפלגה הכוללת נשים חרדיות". כך גם בסעיף 18 לכתב התביעה שם צוין, בין היתר, כי התנהלותן של הנתבעות מקיימת את החזקה הנקובה בסעיף 6 לחוק איסור ההפליה, לאור סירוב הנתבעות לפרסם את מודעות התעמולה לאחר שהוברר להן כי "המפרסמת היא מפלגת נשים". כן, בסעיף 34 לכתב התביעה (תחת הפרק של "נזק וסעדים") צוין כי הסירוב של הנתבעות לפרסם את מודעת התעמולה של התובעת הסב לה נזק בכך שמנע ממנה להגיע לקהל בוחריה " ולקדם את מפלגתה".

בעדותה של התובעת בישיבה שהתקיימה בפניי ביום 8/3/15 העידה, בין היתר, שמטרת הפרסום אצל הנתבעות הייתה מתוך רצון להגיע אל המגזר החרדי כמפלגת נשים חרדיות (ר' ע' 1 שו' 19-20 לפרו').

לשאלת בית המשפט בעדותה של התובעת בישיבת ההוכחות מיום 8/5/17, מדוע היא בחרה להגיש את התביעה בשמה ולא בשם המפלגה, השיבה האחרונה: "רצנו בתור רשימת מועמדים, רשימת מועמדים היא לא ישות משפטית. רשימת המועמדים היא לא ישות משפטי" (ר' ע' 14 שו' 1-3 לפרו'). התובעת לא ידעה לומר מדוע לא מצאה לנכון לצרף לתביעתה את הנשים האחרות שהיו כלולות ברשימה, וביחס לשאלה הנוספת מדוע היא סבורה שמגיע לה פיצוי באופן אישי השיבה: "ברור שהכסף ילך לטובת נשים חרדיות" (ר' ע' 14 שו' 4-6 לפרו').

בהמשך חקירתה הופנתה התובעת על ידי ב"כ הנתבעות לרשימת המועמדים של הרשימה (נ/2) וכשנשאלה מדוע היא סבורה שהינה זכאית לפיצוי לו עתרה ולא (למשל) דווקא למועמדת מספר 2 ברשימה (גב' ארז שרה נעה) השיבה: "כי אני זו שפעלתי לפרסום המפלגה, אתה שואל אותי בעצם למה נועה לא מגישה תביעה? שתגיש" (ר' ע' 14 שו' 26-25 לפרו'). בהמשך הבהירה כי בתור מי שעמדה בראש הרשימה הייתה לה את האוטונומיה להחליט (ר' ע' 15 שו' 1-2 לפרו').

באשר לחשבון הבנק ממנו אמורה הייתה להיות משולמת עלות פרסום המודעה, השיבה התובעת כי שמו של חשבון הבנק הינו "קוליאן רות, מועמדת לבחירות לכנסת" (ר' ע' 15 שו' 11-12 לפרו') כשבהמשך הבהירה כי אין המדובר בחשבון פרטי שלה כי אם בחשבון שהיה "הצינור לתפעל את הפעילות של הרשימה, של המפלגה. את ההוצאות של נסיעה שלי, של המועמדות האחרות" (ר' ע' 15 שו' 21-24 לפרו').

בהתייחס לכותרת ההודעה של הדוא"ל ששלחה התובעת אל נציגת הנתבעת 1 בה צוין מפורשות כי המודעה הינה "בנוגע לפרסום למפלגת "ובזכותן – חרדיות עושות שינוי" (ר' נספח ט' לתצהירה של התובעת), הפתיעה התובעת בעדותה כשהבהירה כי הודעת דוא"ל זו הינה למעשה "אמצע הסיפור" כאשר לגרסתה "תחילת הסיפור" הינו בשיחה מקדימה בה בקשה לפרסם "כְּרוּת" שרוצה לפרסם (ר' ע' 17 שו' 7-10 לפרו'). כבר עתה אציין כי תיעוד אודות שיחות אלה של "תחילת הסיפור" לא הוצג על ידי התובעת, כאשר על משמעות זו עוד אעמוד בהמשך.

לאחר שמיעת הראיות, עולה באופן ברור ובהיר שתכלית פרסום המודעות בו חפצה התובעת לכלול בעיתוני הנתבעות נועד לשרת את קידום המפלגה כחלק מפרסום תעמולת בחירות – הגשת תביעתה דנן כ-"יחידה" מבין רשימת המועמדים, אינה מגבשת את היריבות העובדתית והמשפטית בין הצדדים האמיתיים בפועל.

על פי הוראת סעיף 5א חוק יסוד: הכנסת – אין מחלוקת כי "רשימת מועמדים" חייבת להיות מוגשת באמצעות מפלגה בלבד, כשמפלגה על פי הגדרתה בסעיף 13 לחוק המפלגות התשנ"ב-1992 - הינה תאגיד לכל דבר ועניין. העובדה שהתובעת בחרה להתמודד באמצעות "מפלגת מדף" כשיהיו טעמיה אשר יהיו באשר לבחירה בקונסטלציה זו (מבלי לקבוע מסמרות בעניין תקינות/חוקיות בחירה זו) – אין בה להעלות או להוריד לעניין היריבות – וברי כי על טרונייתה בסיכומיה לפיה יש קושי 'לתבוע על הנזק' שהועלתה בהקשר נסיבות בחירה זו (ר' ע' 49 שו' 5 לפרו'), אין לה אלא להלין על עצמה בלבד.

הטענה של התובעת כי זכות התביעה צומחת לה מאחר והופלתה כאישה, אינה דרה בכפיפה אחת, בראש ובראשונה עם תוכן המודעה אותה בקשה לפרסם בעיתוניהן של הנתבעות (ר' נספח ו' לתצהיר התובעת). כך, מוזכרים באותה מודעה חברי כנסת שונים מהמפלגות החרדיות אשר המודעה מבקשת לצייר אותם כאדישים ו/או אטומים ביחס לאי השתתפותם בהצבעות ו/או דיונים נטענים שנערכו בעניין זכויות נשים חרדיות ואוכלוסיות חלשות. בסיפא של אותה מודעה, הודגש כי על רקע האמור הצבעה למפלגת "ובזכותן" שהוגדרה כ-"שליחות" ואף כ-"חובת השעה" תביא " לגאולה שלמה ולפתקא טבא".

כן, טענה זו לזכות תביעה אישית אינה נלמדת ונתמכת אף מאופן התנהלותה של התובעת בכל הקשור לנסיבות הסובבות את המודעה, ובכלל זה מקור המימון של אותה מודעה מחשבון בנק אשר גם אם היה על שמה (ושוב מבלי לקבוע מסמרות בעניין תקינות/חוקיות בחירה זו), היא הבהירה כי תכליתו בפועל היה לממן את הוצאות הרשימה. קבלת טענתה של התובעת בעניין זה ובפרט להתעקשותה להיאחז בטענה שרשימת מועמדים אינה ישות משפטית, אף עשויה להביא למצב בלתי מתקבל על הדעת, לפיו כל אחת מחברות הרשימה הנוספים – 6 במספר (כעולה מ-נ/2) - עשויה אף היא בעתיד לתבוע את שתי הנתבעות בעילת תביעה זהה, נוכח סירובן לפרסם את המודעה. אפשרות תיאורטית זו עשויה להביא לתסריט אבסורדי לפיו הנתבעות עשויות לחוב בתשלום פיצוי ל-7 תובעות פוטנציאליים בגין עוולה אזרחית אחת זהה (!).

בהתייחס לטענת התובעת בסיכומיה כי טענה זו של העדר היריבות 'כבר הוכרעה' בעבר, הרי שאין לי לשוב ולהבהיר ולהוסיף כי דין טענה זו להידחות;

כך, בכל הקשור להסתמכות התובעת על החלטתו של בית המשפט המחוזי בסעד הזמני מיום 13/3/15, אין לקבל טענה זו של התובעת, מאחר שאת אותה החלטה יש לסווג כהחלטת ביניים שניתנה כאמור במסגרת צו עשה זמני, כאשר הכלל הינו כי אין מעשה-בית-דין אלא בהחלטה סופית של בית המשפט, שניתנה לגופו של עניין. הדברים נכונים במיוחד בענייננו נוכח האמור בהחלטת בית המשפט העליון שניתנה כאמור במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה על החלטת בית המשפט המחוזי. כב' השופט נ' הנדל מצא לקבל את הערעור ולדחות את הבקשה למתן צו העשה הזמני, כשנקבע כי הסוגיה המשפטית לא נדונה לגופה וכי על הצדדים היה להציג מסגרת טיעון ראויה על מנת שהשאלות החשובות במקרה דנן תזכינה להתייחסות.

כך גם בכל הקשור להסתמכות התובעת על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 26/9/16. בית המשפט של הערעור מצא להשיב (בהסכמה) את התיק לבית משפט זה, אך הובהר כי "ברור שמאידך, אין גם לומר דבר וחצי דבר בשלב זה לעניין נכונות טענות ההגנה וביהמ"ש יצטרך להתכבד ולהתכנס לשמיעת הראיות ובחינתן בטרם יקבע אם יש דבר בטענות ההגנה ואם לאו".

מכלול האמור לעיל מביא אותי למסקנה לפיה טענות להפליה מכוח חוק איסור הפליה שנטען כי ננקטה בקשר עם סירוב פרסום מודעות תעמולת בחירות - יכולות להיות מועלות רק על ידי המפלגה ולא על ידי התובעת, אף אם היא עומדת בראש הרשימה ואף אם בסופו של יום המפלגה לא עברה את אחוז החסימה בבחירות.

שאלת ההפליה:

הגם שניתן לסיים פסק דיני זה לנוכח מסקנתי האמורה בעניין העדר היריבות, לא אפטור עצמי מדיון בשאלת הפלייתה של התובעת. כבר בפתח פרק זה אבהיר כי גם אם הייתי מוצאת שנקודת המוצא הצריכה הייתה שלתובעת זכות תביעה אישית כנגד הנתבעות, לא מצאתי כי סירובן של האחרונות עולה בנסיבות כדי הפליה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה.

הבחינה הצריכה בעניין פרק זה הינה בשאלה אחת ויחידה – האם סירובן של הנתבעות לפרסום בו חפצה התובעת נבע מהפלייתה על רקע העובדה כי הינה אישה, ולא בשאלת קיומה של הפליה על בסיס חלופות אחרות המצויות בסעיף 3(א) האמור.

הטענה המפורשת היחידה שהעלתה התובעת בכתב תביעתה הייתה כי סירוב הנתבעות נבעה על רקע היותה אישה והדברים הובהרו באופן מפורש בסעיף 17 לכתב התביעה תחת הכותרת "עילת התביעה – חוק איסור הפליה". במהלך חקירותיהם של עדי ההגנה מצאתי לקבל מספר התנגדויות שהעלה ב"כ הנתבעות בקשר עם ניסיונה של ב"כ התובעת לטעון לעילות הפלייה אחרות, תוך שהבהרתי בהחלטותיי כי המדובר בחריגה מגדר המחלוקת. מאחר ובסיכומיה שבה וחזרה ב"כ התובעת על עילות תביעה נוספות לפי החוק ,אין אלא לחדד מסגרת בחינה זו נוכח ניסיונה של התובעת להרחיב (שוב) את גדר המחלוקת, ולהבהיר כי דין טענות נוספות אלה להידחות.

העילות הנוספות "השקפה" ו-"השתייכות מפלגתית" נטענו לראשונה על ידי התובעת רק בכתב תשובתה, ובנסיבות אלה, אין מקום לראות בהן כחלק מהמחלוקת. תקנה 64 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"אין להעלות בכתב תשובה נימוק תביעה חדש, ואין לכלול בו טענה שבעובדה שאינה מתיישבת עם טענותיו הקודמות של אותו בעל דין".

באשר למהותו של כתב התשובה וגדרי השימוש המותרים בו, הבהירה הפסיקה כי כתב תשובה אשר מוגש על ידי תובע נועד על מנת להגיב לטענות בלתי צפויות שהועלו בכתב ההגנה, ולשם הבאתן בפני בית המשפט של עובדות חדשות הנותנות מענה לטענות הנתבע. כן, הובהר כי במסגרת כתב תשובה לא ניתן להוסיף עילת תביעה חדשה, ולשם כך נדרש התובע לבקש רשות לתקן את תביעתו. בתוך כך, הוטעם כי שימוש בתשובה לשם העלאת נימוקי תביעה חדשים עלול להביא לשיבוש בסדרי הדין, שכן הנתבע אינו רשאי להשיב על תשובת התובע, וכך השאלות שבמחלוקת אינן מוגדרות לפני תחילת המשפט (ר' רע"א 3727/08 אברהם גזונטהייט נ' בנק אינווסטק ישראל בע"מ [פורסם במאגרים] (7/6/09)).

לאור הכללים הברורים שנקבעו בפסיקה כפי שהובאו לעיל, הרי שמקום בו במקרה שבפנינו נעשה ניסיון מצד התובעת להוסיף בכתב התשובה שתי חלופות נוספות שמנויות בסעיף 3(א) האמור, יש בכך משום ניסיון להרחיב את חזית המחלוקת. ודוק, גם אם הנתבעות לא ביקשו בסמוך לאחר הגשת כתב התשובה לדרוש את מחיקתו או לכל הפחות את הסעיפים הרלוונטיים בעניין הוספת העילות, הפסיקה הבהירה כי אין בכך כדי להוות שיקול לקולא בהחמרה שיש לגלות עם תובע ולא לדון בעילות חדשות ש"הוגנבו" לכתב התשובה (ר' ת.א. (מחוזי-מרכז) 5262-08-07 בנק הפועלים בע"מ נ' שחף אליקים [פורסם במאגרים] (12/10/08); ת.א. (מחוזי ת"א) 12499-03-17 מירה בורנשטיין נ' גדעון עקביה [פורסם במאגרים] (7/11/17)).

לגופה של הפליה; סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה קובע כי:
"מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם."

סעיף 6 לחוק איסור הפלייה קובע מקרים אשר בהתקיימם, קמה חזקה, כי נתבע פעל בצורה מפלה, כדלקמן:

"הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת:
הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לאחר שבירר פרטים הנוגעים לעילות ההפליה המנויות בסעיף 3;
הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;
הנתבע התנה הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, בקיום תנאי אשר לא נדרש ממי שאינם נמנים עם אותה קבוצה;
הנתבע עיכב הספקת מוצר או שירות ציבורי, כניסה למקום ציבורי או מתן שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא עיכב כאמור, באותן נסיבות, את מי שאינם נמנים עם אותה קבוצה".

נטל הוכחת התביעה שעניינה בהפליה נטענת היה ונותר על הטוען להפלייתו כאשר על מי שמבסס תביעתו על חוק איסור הפליה, להוכיח כי ההפליה כנגדו נעשתה בשל השתייכותו לאחת מהקבוצות או בשל איפיונו על פי אחד המאפיינים המנויים בסעיף 3 האמור. ודוק, החזקות אשר נקבעו בסעיף 6 אינו בגדר 'הפטר' מחובת הוכחה זו, כי אם נועדו על מנת להקל עם התובע לעמוד בנטל זה ודי כי יצביע על אחת מהן על מנת לבסס את תביעתו (ר' ע"א (מחוזי-ת"א) 17537-05-14 ק.צ. יחסי ציבור בע"מ נ' עומרי קיס [פורסם במאגרים] (3/8/15)).

לצורך ביסוס טענתה בעניין הפלייתה כמו גם תחולתה של החזקה הרלוונטית בסעיף 6, הפנתה התובעת אל תמלילי השיחות אשר קיימה עם הנציגות מטעם הנתבעות אודות הפרסום בו חפצה. ואולם, לאחר עיון מדוקדק בתמלילי שיחות אלה, לא רק שלא מצאתי כי יש בהם לבסס את טענתה ההפליה הנדונה אלא שדווקא השילוב בין האמור בהם לבין עדותה של התובעת, מוביל למסקנה כי גרסתה העובדתית של התובעת בכל הקשור לנסיבות הנטענות של יצירת הקשר עם הנתבעות לצורך פרסום המודעה, לא נמצאה בעיני מהימנה.

ובמה דברים אמורים? כעולה מתוכן האמור בשורות הראשונות של התמליל שמשקף את שיחתה של התובעת עם נציגתה של הנתבעת 1 בעניין פרסום המודעה (נספח ח' לתצהיר התובעת), עולה כי התובעת קיימה יום קודם לכן שיחה עם נציגה אחרת (ר' ע' 1 שו' 13-21 לתמליל). גם מתוכן התמליל שמשקף את שיחתה של התובעת עם נציגתה של הנתבעת 2 (נספח ז' לתצהיר התובעת) עולה כי לשיחה זו קדמה שיחה נוספת שקוימה עימה "מקודם" (ר' עמ' 1 שו' 8-12 לתמליל).

התובעת התבקשה בחקירתה הנגדית לפרט את תוכן פניותיה הראשוניות אל הנתבעות, ועל אף שאין כאמור בנמצא תיעוד של תוכן פניות אלה, היא אישרה תחילה כי בפנייתה הראשונית לא גילתה באזני הנציגות כי הפרסום נוגע למפלגה (ר' ע' 18 שו' 35 ע' 19 שו' 1 לפרו') וכן הודתה כי הנציגות "לא שללו את הפרסום בשלב ראשוני" תוך שהבהירה בנוסף כי "יכלו להיות שחשבו שזה, שוב אני משערת, יכול להיות שחשבו שזה משהו, לא יודעת, מתעסק אולי בימי כייף וטיולים לנשים. אני לא אמרתי בהתחלה במדויק על מה זה..." (ר' ע' 19 שו' 12-14 לפרו').

בהמשך עדותה, בהתייחס לשיחה הספציפית עם נציגת הנתבעת 2 שקדמה לשיחה נשוא התמליל – ציינה התובעת, בין היתר, כי "היא לא שאלה אותי מה במודעה לנשים חרדיות, אמרתי שאני רוצה לפרסם מודעה שקשורה לענייני נשים, שאמורה לעזור לנשים והיא אמרה לי מזה קשור, לא זוכרת, יכול להיות שהיא שאלה וניסתה, אבל אני בגלל שרציתי הצעת מחיר אובייקטיבית, אז אני די נמנעתי מלענות באופן ישיר..."(ר' ע' 20 שו' 9-12 לפרו').

התנהלות התובעת האמורה מקום בו בחרה האחרונה שלא להביא בפני בית המשפט את התיעוד אודות פניותיה הראשונות אל הנתבעות, עומדת בעוכריה. הפסיקה עמדה לא אחת על משמעות התנהלות שכזו וכך נקבע, בין היתר, בע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ [פורסם במאגרים](27/7/08) , עמ' 15:

"לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצידו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 (1990)).
באשר להתנהגות היריב במהלך הדיון, כמו למשל, הימנעות מהבאת ראיה, עמד בית משפט זה לא אחת וכך קבע:
"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה" (ע"א 548/78 אלמונית נ' פלוני, פ"ד לה (1) 736, 760 (1980). מצוטט ב ע"א 2275/90 באמצעות בנין דור בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 (1993)).
27. משקלה הראייתי של "הימנעות" נבחן באמת המידה שבה בוחנים "התנהגות מפלילה". הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי, הימנעות זו "מחזקת" את הראיות העומדות לחובת הנמנע, ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גירסתו. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה (ראו יעקוב קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה 1649-1650 (2003))".

התובעת לא סיפקה כל הסבר המניח את הדעת לאי הבאת הראיה בדמות תיעוד השיחות הראשונות שניהלה עם נציגות הנתבעות, כשההסבר שסיפקה בעניין זה נע בין תשובה מתחמקת לתשובה מתחכמת: "אני לא זוכרת למה לא הקלטתי את השיחה הזו, אולי הקלטתי והיא נמחקה. אני לא זוכרת, יש את זה" (ר' ע' 19 שו' 21-22 לפרו'). הדעת נותנת כי מקום בו התובעת בחרה לתעד את שיחות ההמשך עם נציגות הנתבעות, ברי הוא שהיא לא הייתה נמנעת מתיעוד של השיחות הראשונות עם אותן נציגות שכן מטבע הדברים, ככל שהנתבעות מפלות פרסומים על רקע מגדר, לפנייה הראשונה לנתבעות תהיה משמעות רבה יותר שכן כבר מעצם הידיעה כי מאחורי הפרסום עומדת אישה, לא היה כל טעם בקיום שיחות המשך. אי הצגת התיעוד אודות השיחות הראשונות האמורות, לא רק שעומד בעוכריה של התובעת אלא שכפועל יוצא מכך, אין גם כל מקום לתחולת החזקה המעוגנת בסעיף 6(1) לחוק איסור הפליה, מקום בו עולה מחומר הראיות כי הפרסום בו חפצה התובעת לא סורב על רקע מינה של התובעת לאחר "בירור הפרטים" הרלוונטיים לעילת הפלייה זו.

מלבד תוכן השיחות אשר כן הוצגו כאמור ואשר לא מצאתי בתוכן זה כל בסיס להפליית התובעת על רקע מינה, נדבך נוסף אשר מוביל אותי למסקנה כי לא ננקטה הפלייה כלפי הפרסום בו חפצה התובעת רק משום היותה אישה – הינו עצם קיומם של פרסומים בעיתון הנתבעת 1 כמו גם בעיתון הנתבעת 2 של עסקים שונים בבעלותן נשים. פרסומים אלה בעיתונים לא רק שלא נסתרו (ובפרט מקום שמצהירי ה נתבעות לא נחקרו עליהם) אלא שניתן ללמוד בנקל מהתוכן של חלק מאותם פרסומים אשר צורפו במסגרת נספח ב' לתצהירו של ע.ה. 1 ולנספח ח' לתצהירו של המצהיר המקורי מאת הנתבעת 2, כי אכן מפורסמים בהן עסקים השייכים או מנוהלים על ידי נשים.

לא נעלמו מעיני תשובותיהם החד משמעיות של עדי ההגנה, לפיהן שני העיתונים נמנעים באופן גורף מפרסומים של תמונות נשים, אולם לא מצאתי שיש במדיניות מוצהרת זו מצד הנתבעות כדי לסייע לתובעת במקרה דנן, מקום בו אין מחלוקת כי הפרסום שעל המדוכה לא כלל את תמונתה של התובעת (או את תמונתה של אישה אחרת שנמנתה על רשימת המועמדים).

הנה כי כן, גם אם הייתי מוצאת לראות בתובעת כמי שהינה בעלת זכות תביעה אישית בנסיבות העניין, לא הוכח כי סירוב הנתבעות לפרסם את מודעתה, נבע על רקע הפלייתה מחמת היותה אישה. על כן, גם מטעם זה תביעתה של התובעת להידחות.

עילות ההפליה הנוספות שנטענו:

לנוכח מסקנתי כאמור בעניין העדר היריבות ומסקנתי הנוספת בעניין העדר הוכחת ההפליה כלפי התובעת כאישה (עילת התביעה היחידה המקורית שלה נדרשתי ושאליה התייחסתי כאמור למעלה מן הצורך), מתייתר הצורך בקביעת מסמרות בשאלה האם מדיניותן המוצהרת של הנתבעות לסירוב פרסום של מודעות פוליטיות של מפלגות אשר אינן נמנות על המפלגות יהדות התורה או ש"ס (בהתאמה), עולה כדי הפלייה בהקשר עילות אחרות בסעיף 3(א) האמור ובפרט מחמת "השקפה" או "השתייכות מפלגתית".

ואולם, על מנת שפסק דיני לא יימצא חסר, מצאתי להכריע גם בשאלה זו.

נקודת המוצא לצורך דיוננו זה הינה אימוץ הקביעה אשר הובאה בפסק הדין שניתן בע"א 35563-02-12 האגודה לשמירת זכויות הפרט, ע.ר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ [פורסם במאגרים] (12/1/14), לפיה פרסום מודעה בעיתון נכלל באופן מובהק במסגרת "שירות ציבורי" כהגדרתו בסעיף 3(א) לחוק, וזאת על רקע מעמדם וחשיבותם של עיתונים בעבר ובעידן המודרני – כאמצעי פרסום הפונה לציבור הרחב והחשיבות שיש לו בשיח הציבורי, המחריגים אותו בנסיבות אלה מעסק פרטי "רגיל".

מקום בו עולה מחומר הראיות ובפרט מעדויותיהם של עדי ההגנה, כי קיימת מדיניות ברורה מצד הנתבעות לסירוב פרסום של מודעות פוליטיות של מפלגות אשר אינן נמנות על המפלגות המזוהות עם העיתונים, הרי שניתן לקבוע כי סירוב הנתבעות לפרסם את מודעתה של רשימת התובעת הפונה לציבור להצביע בעבורה בבחירות לכנסת, עולה כדי הפלייה מחמת "השקפה" כמו גם "השתייכות מפלגתית".

השאלה הצריכה עתה, האם המקרה דנן חוסה תחת החריג הקבוע בסעיף 3(ד)(1) לחוק איסור הפליה הקובע אין רואים הפליה לפי הסעיף האמור: "כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי".

הנני בדעה כי יש מקום לקבוע שחריג זה חל בענייננו. מקום בו טענת הנתבעות בדבר ההזדהות הבלעדית של עיתוניהן עם מפלגות יהדות התורה וש"ס לא נסתרה, ובוודאי בשעה שהמפלגה עימה מזוהה הנתבעת 2 הינה חלק מהבעלים של העיתון (לכל הפחות נכון למועדים הרלוונטיים לתביעה), יש לראות את סירובן של האחרונות לפרסום מודעת תעמולה של רשימת מפלגת התובעת אשר מטבע הדברים עלולה לנגוס בקולות של המפלגות המזוהות עם העיתונים, כמתחייב מאופיים של העיתונים.

לא נעלם מעיני הפרסום אשר הובא במסגרת ת/1 מתוך עיתונה של הנתבעת 1, אולם בשונה ממודעתה של התובעת, פרסום זה שהוצג לא יכול להיחשב כמודעת תעמולה של מפלגה אחרת, שעה שעסקינן בפרסום רשמי ואינפורמטיבי של וועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20 המביא לידיעת הציבור את כלל הכינויים והאותיות שאושרו על ידי הוועדה ומתמודדים בבחירות. כן, מצאתי להדגיש כי עניינו אף שונה מהמקרה אשר נדון בע"א 35563-02-12 שכן במקרה האחרון הדגישה ערכאת הערעור, בין היתר, שאת אותו פרסום נדון לא רק שיש לסווג בגדר "הצעת ייעוץ מקצועי" לבעלי נטיות מיניות שונות בקרב הציבור הדתי אלא שהעיתון באותו מקרה פרסם בעבר כתבות שעסקו בסוגית זהות מינית, ועל כן אותו עיתון לא יכול לטעון שהפרסום הנדון הינו "מוקצה" עתה.

סוף – דבר:

לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעות (במאוחד) ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ח, 31 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.