הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 18303-12-18

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה שלהבת קמיר-וייס

התובעת:

איילים - התיישבות סטודנטים ויזמים (ע"ר)
ע"י ב"כ עוה"ד ירון קוסטליץ

נגד

הנתבעת:
משטרת ישראל – משטרת ישראל
ע"י פרקליטות מחוז מרכז-אזרחי, עוה"ד ניסן טוביאנה

פסק - דין

רקע
התביעה אשר לפניי הוגשה על ידי התובעת (להלן: "איילים") אשר עם פרוץ החקירה המשטרתית הגלויה בפרשה אשר זכתה לכינוי "פרשת ישראל ביתנו", הוקפאו כל חשבונות הבנק שלה לפי צו אשר ניתן ביום 22.12.14 על ידי כבוד השופט מנחם מזרחי, מכוח חוק איסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") ופקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש)[נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן: "הפסד"פ") וזאת לבקשת הנתבעת (להלן: "המשטרה").
בהמשך החקירה הגישו איילים והמשטרה בקשה מוסכמת לפיה תעביר איילים סך של 1,500,000 ₪ לחשבון של המשטרה (להלן: "הכספים") וכספים אלו יוחזקו בידי המשטרה עד לתום ההליכים המשפטיים או סגירת התיק או מתן החלטה על חילוט על ידי בית המשפט ושחרור חשבונות הבנק של איילים. בקשה זו אושרה ביום 31.12.14 על ידי כבוד השופט שמעון שטיין במסגרת תיק 67674-12-14 (להלן: "החלטת התפיסה").
כעבור כשלוש שנים וחצי, הגיעה איילים להסכמה עם נציגי הפרקליטות כי מתוך הכספים יחולט סך של 200,000 ₪ לפי סעיפים 31, 34 ו- 40 לפסד"פ לאוצר המדינה, והיתרה, לרבות הפרשי הצמדה וריבית שנצברו תועבר לחשבון איילים. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה ביום 06.05.18 (להלן: " החלטת ההשבה").
בעקבות החלטה זו השיבה המשטרה סך של 1,304,062 ₪ כשחלקו לפי בקשת איילים הועבר לקרן שוסטמן וחלקו לחשבון איילים. התשואה על סך של 1,300,000 ₪ חושבה על ידי המשטרה כ- 4,062 ₪.
איילים הגישה את התביעה דנן לחיוב המשטרה לשלם לה סך של 153,065.30 ₪ בגין ההפרש בין התשואה אשר שולמה על ידי המשטרה לבין התשואה אשר הייתה נצברת על הכספים לו היו הכספים מועברים לקרן החילוט המנוהלת על ידי האפוטרופוס הכללי (להלן: "הקרן").
תמצית טענות הצדדים
טענות איילים:
לטענת איילים, חלות על הכספים הוראות סעיפים 23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיפים 36ג עד 36י לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973 (להלן: " פקודת הסמים") לפיהם, לטענתה, היה על המשטרה להפקיד את הכספים בקרן.
איילים טוענת כי המשטרה פעלה שלא כדין, בכך שנמנעה מהעברת הכספים לניהול האפוטרופוס הכללי בהתאם להוראות סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון, המחיל על חילוט רכוש ורכוש מחולט לפי חוק איסור הלבנת הון את הוראות סעיפים 36ג – 36י לפקודת הסמים המסוכנים בשינויים המחויבים. סעיפים אלו מסדירים את החילוט ומורים על העברת הכספים המחולטים לאפוטרופוס הכללי אשר יפקיד אותם בקרן אשר תנוהל בהתאם להוראות תקנות הסמים המסוכנים (דרכי הנהלת הקרן לטיפול בנכסים שחולטו), התש"ן - 1990.
נטען כי התשואה השנתית על כספים אשר הופקדו בקרן עומדת על 2.86%. לפיכך, על סך של 1,500,000 ₪ התשואה השנתית היא כ- 43,000 ₪ ובגין מלוא התקופה בה הוחזקו הכספים כ- 153,000 ₪.
עוד נטען, כי בהתאם להסכמות אשר קיבלו תוקף בהחלטת ההשבה, החילוט היה רק על סך 200,000 ₪ והיתרה לרבות הפרשי הצמדה וריבית יושבו לאיילים, כך שההשבה כוללת את יתרת הכספים אשר הועברו לחשבון המשטרה (1,300,000 ₪) והפרשי ההצמדה והריבית אשר נצברו על מלוא הכספים. לפיכך על המשטרה לשלם לאיילים גם את הפרשי ההצמדה והריבית על הסך של 200,000 ₪.
טענות המשטרה:
הכספים כלל לא חולטו, אלא הופקדו בחשבון המשטרה בהתאם להסכמות הצדדים אשר קיבלו תוקף בהחלטת התפיסה והמשטרה פעלה בהתאם להסכמות ולאמור בהחלטת התפיסה.
הואיל ולא ניתנה החלטה על חילוט, לפיכך, לא מתקיים התנאי הבסיסי הקבוע בסעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון כי ניתנה החלטה על חילוט ולפיכך לא ניתן להחיל את הוראות סעיפים 36ג – 36י לפקודת הסמים המסוכנים.
עוד נטען, כי בהחלטת התפיסה נקבע במפורש כי הכספים יועברו לחשבון המשטרה ויוחזקו בידי המשטרה עד לתום ההליכים או החלטת חילוט של בית המשפט, על כן ברור שהחלטת התפיסה אינה מהווה החלטת חילוט.
הואיל והחלטת התפיסה נתנה תוקף להסכמות הצדדים, לפיכך, יוצא שאיילים הסכימו להעברת הכספים למשטרה וכי הכספים יוחזקו בידי המשטרה ולא בקרן אשר לא הוזכרה בהסכמות וכן לא הוזכרו הוראות החוק המפנות לקרן.
הסכמת איילים להחזקת הכספים בחשבון המשטרה עולה גם מתוך האמור בבקשה המוסכמת לחילוט חלקי והשבה אשר אושרה בהחלטת ההשבה, כאשר נעשתה הבחנה ברורה בין הכספים אשר הופקדו בחשבון המשטרה לבין הסך של 200,000 ₪ אשר יחולט לאוצר המדינה.
לטענת המשטרה אין כל חובה להשקיע את הכספים המופקדים אצלה בקרן.
נטען, כי המשטרה פעלה לפי נוהל חשבות המשטרה 05.212 "מנגנוני הצמדה וריביות להחזר כספים שנתפסו ע"י המשטרה ונשמרים על ידה" (להלן: " הנוהל") אשר קובע את הדרך בה שומרת המשטרה בצורה סבירה על הערך הכספי של הכספים בתנאי אי וודאות. פעולתה בהתאם לנוהל אינה רשלנית ואין בה הפרה של הוראה חקוקה והוראות הנוהל אינן ניתנות לתקיפה בתביעה נזיקית.
המשטרה מבהירה, כי האמור בסעיף 5(ב) לנוהל "בהעדר הוראות חוק אחרות" הוצא מהקשרו על ידי איילים וכי האמור מתייחס לאימוץ התקנות החלות על גורמי הנהלת בתי המשפט וההוצאה לפועל לנושא החזרת פיקדונות, בשינויים המחויבים.
החלטת התפיסה נעשתה לפי סעיפים 26 לחוק איסור הלבנת הון וסעיף 34 לפסד"פ, ההחלטה ניתנה בטרם הגשת כתב אישום והינה החלטה זמנית, במסגרתה אמנם רשאי בית המשפט להורות על העברת הכספים לקרן, אך לא נעשה כן, בהתאם להסכמות הצדדים והמשטרה פעלה בהתאם להוראות אלו מבלי שיהיה בכך להפר כל חובה חוקית או על פי דין.
נטען, כי הפרשנות של איילים להסכמ ות אשר אושרו בהחלטת התפיסה, חסרת עיגון ומרחיקת לכת והיא שגויה, ומתוך הפסיקה עולה כי כאשר ניתנת הוראה על הפקדת כספים בקרן היא נעשית על ידי בית המשפט באופן מפורש.
לטענת המשטרה, נעשתה שמירת ערכם של הכספים לפי הוראות החלטת התפיסה אשר אישרה את הסכמות הצדדים, ובהעדר הוראה של בית המשפט , האפוטרופוס הכללי לא היה כלל מוסמך לנהל את הכספים.

הסדר דיוני:
הצדדים הגיעו להסדר דיוני על פיו הם הגישו מסמכים וסיכומים תוך ויתור על הגשת תצהירים וחקירות, הואיל והמחלוקת בתובענה דנן, הינה משפטית ולא עובדתית.

דיון והכרעה
האם היה על המשטרה לפעול לתפיסת הכספים לפי הוראות סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון וסעיפים 36ג – 36י לפקודת הסמים המסוכנים ?
ההלכה היא כי לפי חוק איסור הלבנת הון ישנם שני מסלולי תפיסה אפשריים לצורך חילוט עתידי, כפי שהדגיש זאת בית המשפט העליון בע"פ 3390/19 אהרון אביטן נ' מדינת ישראל, (21.11.2019) (להלן: " עניין אביטן"):
"החוק מתווה שני מסלולי תפיסה אפשריים ו"זמניים" לצורך חילוט עתידי של תפוסים."
עוד ברע"פ 6002/16 פלוני נ' מדינת ישראל, (27.10.2016) נקבע כי:
"הלכה היא כי התחולה המקבילה של מסלולי התפיסה נשענת על לשון החוק ותכליתו. וכי כל פירוש אחר עלול לסכל את כוונת המחוקק ותכליתו של החוק: הרחבת סמכויות האכיפה כחלק מהמאבק בתופעת הלבנת ההון"
על השוני בין המסלולים עמד בית המשפט העליון ברע"פ 1448/17 אהרון רוני שפיר נ' מדינת ישראל, (17.07.2018) (להלן: " עניין שפיר") שם נקבע כי:
"לפי ההלכה קיימים שני מסלולי תפיסה לצורך חילוט עתידי של תפוסים (ראו: סעיפים 21, 23 ו-26 לחוק איסור הלבנת הון):
הראשון, מכוח סמכויות החיפוש והתפיסה לפי סעיף 32 לפסד"פ, אליהן מפנה סעיף 26 לחוק איסור הלבנת הון – כאשר סמכות זו נתונה לבית משפט השלום (להלן – מסלול הפסד"פ).
השני, מכוח ההוראות הרלבנטיות בפקודת הסמים, אליהן מפנה סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון – כאשר סמכות זו נתונה לבית המשפט המחוזי (להלן – מסלול פקודת הסמים; ראו: סעיפים 36 – 36י' לפקודת הסמים)."
קבלת סעד זמני במסלול פקודת הסמים מבית משפט השלום אפשרית רק לאחר הגשת כתב אישום בהתאם להוראות סעיף 36ו(א) לפקודת הסמים.
הואיל ובנסיבות המקרה שבפניי הגישו הצדדים את הבקשה המוסכמת לתפיסה לבית משפט השלום בטרם הוגש כתב אישום, לפיכך הדרך האפשרית היחידה למתן סעד התפיסה הזמני היא במסלול הפסד"פ ולא במסלול פקודת הסמים.
מעבר לאמור לעיל, נקבע בעניין שפיר כי:
"תפיסה לפי פקודת הסמים טומנת בחובה קושי יישומי, ולכן בהתחשב באינטרס הציבורי במלחמה נגד הלבנות הון – בחירת הרשות במסלול הפסד"פ הינה מוצדקת כשמדובר בשלב שלפני הגשת כתב האישום."
לפיכך, לא היה על המשטרה לפעול לפי סעיף 23 לחוק איסור הלבנת הון ולתפוס את הכספים במסלול פקודת הסמים ובדין נבחר מסלול הפסד"פ לתפיסת הכספים.

האם היה על המשטרה להעביר את הכספים לקרן ?
ברע"פ 7600/08 אריה אברם נ' מדינת ישראל, (13.08.2008) (להלן: "עניין אברם") נקבע כי:
"החזקת החפץ ברשות המשטרה לצורך אלו מן התכליות האמורות בסעיף 32 לפקודה מטילה על המשטרה אחריות לשמור על ערכו הכלכלי של התפוס."
וכן כי :
"חובה זו מוטלת על המשטרה מכח מעמדה כרשות ציבורית, החייבת לנהוג באחריות ובהגינות כלפי האזרח."
ובהמשך נקבע כי:
"במסגרת סעיף 34 לפסד"פ, לא רק שבית המשפט מוסמך לתת הוראות כיצד לשמר את ערכו של חפץ תפוס, אלא שנראה, כי בדרך הפעלת שיקול דעתו, עליו לצאת מתוך הנחה כי חובתה של המדינה לשמר ערך זה מפני פגיעה בכל דרך ובכל מצב. בענין זה, אין נפקא מינה מהי תכלית התפיסה, ואין גם נפקות לשאלה האם החפץ יוחזר בסופו של יום לבעליו או לצד שלישי, או יחולט לידיה של המדינה ואין גם נפקות לשאלה אם הטוען לזכויות בנכס מוכן או אינו מוכן לשתף פעולה בשמירה על ערכו. כך או כך, על המדינה, באמצעות המשטרה, בתורת "שומרת" הנכס מכח הדין, מוטלת חובה לדאוג לשימור ערכו, ובית המשפט מופקד מכח סמכותו על מתן הוראות שיאפשרו מימושה של חובה זו."
בנסיבות המקרה דנן, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת לבית המשפט, אותה אישר בית המשפט כלשונה בהחלטת התפיסה, כי:
"לחשבון משטרת ישראל יועבר באמצעות בנק הדואר, סניף 1, ח-ן 247092 באמצעות העברת זה"ב מספר 980090010000000247092IL סכום של 1,500,000 ₪ (מליון וחצי) מתוך חשבון עו"ש 4655555 על שם המבקשת 1, עמותת איילים ע"ר 58039835 בסניף 921 בבנק לאומי.
כספים אלו יוחזקו בידי המשטרה עד לתום ההליכים המשפטיים או עד החלטה על סגירת התיק או עד החלטת חילוט של בית המשפט.
לאחר שההעברה תושלם והכספים יימצאו בחשבון משטרת ישראל ישוחררו כל החשבונות."
במסגרת ההסכמה והחלטת התפיסה הובהר, כי הכספים יוחזקו בידי המשטרה עד לתום ההליכים המשפטיים ודהיינו: הסכמת הצדדים והחלטת בית המשפט הייתה, השארת הכספים בידי המשטרה.
לפיכך לא זו בלבד שהמשטרה לא הייתה צריכה להעביר את הכספים לקרן, אלא שהיא הייתה מנועה מלעשות כן מבלי לקבל את אישורו של בית המשפט אשר בהחלטתו הורה על השארת הכספים בידי המשטרה. בהעדר החלטה אחרת, שומה היה על המשטרה לקיים את החלטת בית המשפט ככתבה וכלשונה.

האם התרשלה המשטרה בשמירה על הכספים וערכם הכלכלי ?
אין עוררין, כי המשטרה עשויה לחוב ברשלנות עקב התנהלות בלתי סבירה אשר רשות סבירה לא הייתה נוקטת.
איילים טענה כי היה על המשטרה להעביר את הכספים לקרן בכדי לשמור על ערכם הכלכלי, בעוד לטענת המשטרה היא פעלה לשמירת הערך הכלכלי של הכספים בהתאם לנוהל, אשר נועד לענות על אחריות המשטרה לשמור בצורה סבירה על הערך הכספי של הכספים הנתפסים ונשמרים על ידה בתנאי חוסר וודאות (כאמור בסעיף 1(ג) לנוהל).
בהתאם לסעיף 4(ב) לנוהל, הכספים צוברים ריבית משתנה בשיעור ריבית בנק ישראל, כפי שקובעת מזמן לזמן הועדה המוניטרית לפי סעיף 15(3) לחוק בנק ישראל, התש"ע – 2010; סכום הריבית יקבע לפי חישוב ריבית דריבית על בסיס יומי.
סעיף 34 לפסד"פ מקנה לבית המשפט סמכות רחבה להורות כיצד יש לנהוג בנכס תפוס וכיצד לשמר את ערכו על מנת שלא יפגע בעקבות תפיסתו (ראו עניין אברם בפסקה 14).
במקרה דנן, לא נתן בית המשפט הוראה כיצד לשמר את ערך הכספים, זאת בהתאם להסכמת הצדדים.
בהעדר הוראה מתאימה בפסד"פ ובהעדר הוראה מתאימה של בית המשפט, על המשטרה לפעול לשמירת הערך הכלכלי של הכספים המוחזקים על ידיה.
המשטרה פעלה לעשות כן בהתאם לנוהל.
הגם שהתשואה בעקבות הפעלת הנוהל אינה גבוהה, אין בכך ללמד כי המשטרה לא פעלה לשימור הערך הכלכלי של הכספים או כי פעלה ברשלנות.
המשטרה נקטה בפעולה אשר עשויה לשמר את הערך הכלכלי של הכספים ואף מעבר לכך. המשטרה אינה מחויבת לנקוט בדרך אשר תשיא את התשואה הטובה ביותר, אלא בדרך סבירה.
איילים לא הביאה בפניי כל אסמכתא או חוות דעת המלמדת מה היה הערך הכלכלי של הכספים במועד בו בוצעה החלטת ההשבה (למשל, הערך הכלכלי של הכספים לו היו צמודים למדד) אלא הסתפקה בתשואה נטענת אשר הייתה מושגת לו היו הכספים מושקעים בקרן.
בחירת מסלול השקעה בדיעבד אינו שקול לבחירת מסלול השקעה מראש, ולא ניתן לייחס רשלנות למשטרה רק בגלל שבדיעבד מסתבר שהדרך אשר נבחרה לשמירת הערך הכלכלי של הכספים לא הניבה את התשואה הגבוהה ביותר. להעדר רשלנות די בכך שהמשטרה פעלה בדרך סבירה אשר ניתן היה לצפות כי תביא לשמירת הערך הכלכלי של הכספים. ואדגיש, כי חובת המשטרה אינה לפעול להשגת תשואה מקסימלית, אלא שמירת הערך הכלכלי בלבד.
בתקופה בה הצמדת הכספים למדד הייתה עשויה להביא לתשואה שלילית (כאמור לא הוצגו בפניי נתונים בנושא, אך לפי פרסומי בנק ישראל והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נראה כי המדד במאי 2018 היה נמוך מהמדד בסוף 2014), הרי שלא ניתן לומר שהצמדת הכספים לריבית בנק ישראל אינה מהווה דרך סבירה לשמירת הערך של הכספים.
איני מוצאת כי פעולת המשטרה בהתאם לנוהל הקבוע אצלה לשמירת ערכם הכלכלי של הכספים, אינה פעולה סבירה בנסיבות העניין לשמירת הערך הכלכלי של הכספים אשר מהווה רשלנות.
מובהר, כי איילים לא ביקשה לתקוף את חוקיות או סבירות הנוהל ויש ממש בטענת המשטרה, כי תקיפת הנוהל אינה בסמכות ערכאה זו, שאינה ערכאה מינהלית אלא אזרחית.
האם היה על המשטרה להעביר לאיילים את התשואה אשר הצטברה על הסך של 200,000 ₪ אשר חולט ?
בבקשה המוסכמת של הצדדים אשר אושרה בהחלטת ההשבה, הסכימו הצדדים כי:
"סך של 200,000 ₪ שנתפס מהמבקשת ומצוי בחשבון משטרת ישראל – יחולט לפי סעיפים 31, 34 ו- 40 לפקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש]. סכום זה התקבל בנסיבות המתוארות בכתב האישום בו הורשע יו"ר המבקשת, ועל כן הצדדים מסכימים לחילוטו לאוצר המדינה; והיתרה (לרבות הפרשי הצמדה וריבית שנצברו) יועבר לאלתר לחשבון המבקשת"
בהתאם להסכמות אלו, אשר קיבלו תוקף של החלטה, הרי שסכום החילוט נקוב בסכום ועל כן על המשטרה לחלט לאוצר המדינה סכום זה בלבד. את היתרה לרבות כל הפרשי הצמדה וריבית שנצברו היה על המשטרה להעביר לאיילים.
הואיל והמשטרה העבירה את היתרה של 1,300,000 ₪ לאיילים (או לפי בקשתה) וכן את ההפרשים אשר נצברו על סכום זה בלבד, נדרשת המשטרה להעביר לאיילים גם את ההפרשים אשר נצברו בגין הסך של 200,000 ₪.
סיכום
התביעה נדחית ברובה, מן נטעם שהנתבעת לא הפרה חובה חקוקה ולא התרשלה בשמירת הערך הכלכלי של הכספים, אולם על המשטרה לפעול בהתאם להסכמות הצדדים אשר קיבלו תוקף בהחלטת ההשבה ולהוסיף ולשלם לאיילים את ההפרשים אשר נצברו על הסך של 200,000 ₪ ממועד העברת הכספים לחשבון המשטרה ועד למועד התשלום לאיילים וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יתווספו לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
בהתחשב בתוצאה ובדרך ניהול התובענה, שחסך בזמן שיפוטי, כל צד יישא בהוצאותיו ובשכר טרחת בא כוחו.

ניתן היום, ה' ניסן תש"פ, 30 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.