הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 17397-10-10

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובע

פלוני
ע"י ב"כ עוה"ד שלמה בן כהן

נגד

נתבעת

אליהו חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד מירון קין

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 .

רקע כללי - דיוני ותמצית חוות הדעת:

התובע, יליד 24.4.1957, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 25/5/10 . הנתבעת ביטחה במועד התאונה את הרכב בו נהג התובע בפוליסת ביטוח חובה.
כבר עתה יצוין כי המחלוקת בין הצדדים נסבה אודות שאלת גובה הנזק בלבד.

ממקום התאונה פונה התובע לבית החולים שיבא, שם הוא אובחן בין היתר, כסובל משברים בצלעות וחבלות בראשו ובבטנו. בתום תקופת אשפוז של 5 ימים, שוחרר התובע לביתו להמשך טיפול ושיקום.

בעניינו של התובע מונו 5 מומחים. להלן קביעות חמשת המומחים בחוות דעתם:

התחום האורתופדי: בחוות הדעת של פרופ' משה סלעי מיום 25/9/13, צוין, בין היתר, כי בבדיקת התובע נמצאה הגבלה קלה בתנועות עמ"ש צווארי ושינויים דיסקוגנטיים לא חבלתיים בבדיקתM.R.I . כן, מצא המומחה הגבלה קלה ביותר בתנועות כתף שמאל (רק בסיבוב פנימי אחורי ללא עדות לקרע משמעותי). לאור כל האמור, העריך המומחה את נכותו הצמיתה של התובע כדלקמן: 5% בהתאמה לסעיף 37(5)א לתקנות המל"ל (הגבלה קלה מאוד בתנועות צווארי + 5% בהתאמה לפי סעיף 41(4)ג לתקנות המל"ל עקב הגבלה מזערית רק בסיבוב פנימי אחורי בכתף. כן, העריך המומחה את נכויותיו הזמניות – אי כושר מלא למשך 6-12 שבועות ואי כושר חלקי (50%) למשך 3-6 שבועות נוספים.

התחום האורולוגי: המומחה בתחום האורולוגי פרופ' יוז'ה חן העריך כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הפרעה בתפקוד המיני לפי סעיף 24(8)2 לתקנות המל"ל; 5% מנכות זו קישר המומחה לפגיעה ישירה מהתאונה נשוא התביעה (נוירולוגית) ו-5% פסיכולוגית. כן, ציין המומחה כי התובע מגיב טוב לטיפול תרופתי בהפרעות בתפקוד האמור אותם יזדקק לקבל בהמשך כאשר העלות החודשית של הטיפול הינה כ-350 ₪. כן, ציין המומחה כי מצבו האורולוגי אינו גורם לתובע מגבלות בתפקוד היומיומי שיכולות להשפיע על איכות חייו או להגביל אותו בפעילות גופנית או בעבודתו.

תחום א.א.ג.: המומחה בתחום זה, ד"ר דן פליס, קבע כי בעקבות התאונה נותרו לתובע הנכויות הבאות: 10% בגין טנטון ו-10% בגין פגיעה בחלק הווסטיבולרי.

תחום נוירולוגי: המומחה בתחום זה, ד"ר רון דבי, קבע בחוות דעתו מיום 28/10/13 כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 15% בגין ליקוי קוגניטיבי לפי סעיף 29(11) חלקי. המומחה הבהיר כי נכות זו מתייחסת למישור הקוגניטיבי בלבד (הפרעות זיכרון, קשב, תגובות קונקרטיות) ואינה מתייחסת להפרעות הנפשיות. כן, קבע המומחה כי לתובע נותרה נכות זמנית של 15% למשך שנה מיום התאונה בגין כאבי ראש וסחרחורות פוסט-טראומתיים כאשר לאחר שנה נקבע כי נכותו הצמיתה של התובע בגין ליקוי זה תעמוד על 5% לפי סעיף 29(6) I-II (מותאם).

תחום פסיכיאטרי: בחוות דעתו של פרופ' נוימן (מיום 25/9/13), צוין בין היתר, כי בחומר הרפואי אין כל רישום אודות קיומן של בעיות ו/או הפרעות נפשיות של התובע בשנים שקדמו לתאונה. באשר לתאונה נשוא התביעה, ציין המומחה כי היא היוותה בעבור התובע אירוע טראומטי והוא הגיב לה בסימנים קלים של הפרעת דחק פוסט טראומטית שבאה לידי ביטוי בהפרעות שינה; סיוטים; חרדה; ירידה בליבידו; הימנעות מנהיגה ובעיקר הפרעה ברורה בתפקוד התעסוקתי.

המומחה עמד על כך שמאז התאונה התובע נמצא במסגרות שונות של טיפול (פסיכותרפי; קוגניטיבי בריפוי בעיסוק; הידרותרפיה; נטילת קנביס רפואי וכן טיפול פסיכיאטרי סדיר ורצוף כמו גם טיפול תרופתי). המומחה ציין כי מהחומר הרפואי נלמד שבהשפעת הטיפולים, קיים שיפור ניכר הן במצב הנפשי והן במצב הקוגניטיבי. כן, ציין המומחה כי מהבדיקה שערך לתובע נראו רק שרידים של הפרעת בדחק הפוסט טראומטית וניכר שיפור במצבו הנפשי של התובע כשהאחרון אישר זאת.

לצד זאת, ציין המומחה כי הבעיה העיקרית שנותרה הינה שמאז התאונה התובע לא נוהג ולא עובד, כשהתרשמותו של המומחה הייתה שהתובע משלים עם מצב זה שאינו מטריד אותו. המומחה ציין כי למרות שחלפו (במועד עריכת חוות הדעת) רק כ-3.5 שנים ממועד התאונה, נראה שמצבו הנפשי הנוכחי של התובע יציב ואין סיכוי משמעותי לשיפור בתחום התעסוקתי על אף השיפור בתחום הנפשי והקוגניטיבי.

בסיכום חוות דעתו, העריך המומחה את נכותו הנפשית של התובע כתוצאה מהתאונה ב-20% לפי סעיף 34ב(3) לתקנות המל"ל למשך שנתיים; 10% נכות למשך שנה ו-5% (תת סעיף משולב 1-2) נכות צמיתה.

במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 13/7/16 נשמעו עדויותיהם של התובע, רעייתו ובנו. בהחלטתי מאותו מועד הוריתי על קביעת ישיבת הוכחות נוספת (10/10/16) לצורך שמיעת עדותו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי.

כשבועיים לפני ישיבת ההוכחות הנוספת, הגיש התובע בקשה ביום 27/9/16 במסגרתה עתר להורות על בדיקתו החוזרת על ידי המומחה בתחום הנוירולוגי על רקע אירוע מוחי קשה שעבר ביום 29/7/16, וכן להורות על דחיית חקירת המומחה בתחום הפסיכיאטרי ושתתקיים לאחר עריכתה של חוות הדעת המשלימה בתחום הנוירולוגי.

בישיבת ההוכחות מיום 10/10/16 נחקר המומחה בתחום הפסיכיאטרי ובמסגרת החלטתי בפרוטוקול הדיון מאותו מועד, הוריתי על הפסקת התובענה על מנת להמתין להתייצבות במצבו של התובע, וכן הוריתי למומחה בתחום הנוירולוגי לערוך בדיקה משלימה לתובע על מנת לבחון שאלת קיומן של נכויות שנגרמו לתובע בתחום הנוירולוגי אשר אינן קשורות לתאונה.

ביום 5/2/18 הוגשה לתיק חוות דעתו המשלימה של המומחה הנוירולוגי (ד"ר רון דבי), כאשר מסקנתו הייתה שאין קשר סיבתי בין התאונה נשוא התביעה לבין האירוע המוחי אותו עבר התובע ביום 29/7/16. כן, קבע המומחה כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה בתחום הנוירולוגי בגין האירוע המוחי.

ביום 7/2/18 עתר התובע להורות על ביצוע בדיקה חוזרת בידי המומחה בתחום הפסיכיאטרי, על רקע קיומו של חומר רפואי עדכני מאת הפסיכיאטרית המטפלת בו.

במסגרת החלטתי מיום 15/2/18 נעתרתי לבדיקה המבוקשת הנוספת, וביום 22/4/18 הוגשה חוות דעתו המשלימה של המומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. בחוות הדעת המשלימה שנערכה ביום 11/4/18 ואשר התבססה, בין היתר, על בדיקתו החוזרת של התובע על ידי המומחה ביום 9/4/18 ועל בסיס עיון במסמכים רפואיים רלוונטיים שנערכו לאחר חוות הדעת הראשונה, הגיע המומחה למסקנות הבאות: (1) סעיפים 1-6 לחוות הדעת הראשונה נותרו ללא שינוי; (2) ישנה הרעה מסוימת בתחושה הכללית (בגלל שבץ מוחי שעבר התובע וכריתת אונה עליונה של הריאה הימנית בגלל מחלת סרטן) כשצוין כי המדובר בהרעה שאינה קשורה בתאונה; (3) ממשיך לא לעבוד ולא לנהוג; (4) מצבו הנפשי של התובע יציב וכרוני, כשהוא אמנם גרוע משהיה בבדיקה הקודמת (מיום 22/9/13) אולם ההרעה אינה קשורה לתאונה; (5) אין להוציא מחשבון שבגלל האירועים של השבץ והבעיה הרפואית הנוספת לעיל, סימני הפרעת הדחק הפוסט טראומטית הוחרפו. תחת פרק הסיכום העריך מומחה בית המשפט את נכותו של התובע כתוצאה מהתאונה "ב-10% לפי סעיף 34ב' תת סעיף (2) לצמיתות".

בהמשך לבקשת התובע מיום 2/5/18 במסגרתה ביקש להורות על הגשת סיכומי הצדדים לאור הגשת חוות הדעת המשלימה, קצבתי בהחלטתי מיום 6/5/18 מועדים לצורך כך. בהחלטתי מיום 8/5/18, הוריתי כי מניין הימים להגשת הסיכומים, יחל ממועד המענה של המומחה לשאלות ההבהרה שיישלחו אליו מאת הנתבעת (בהמשך לבקשתה הרלוונטית בנדון שהגישה הנתבעת ביום 7/5/18). המענה לשאלות ההבהרה על ידי המומחה נערך ביום 8/5/18 ובמסגרתן, מצא המומחה לקבל את השגת הנתבעת באשר לחלוקת הנכות, ובתוך כך הבהיר כי יש לייחס לתאונה רק 5% מהנכות הצמיתה שנקבעה (כפי קביעתו המקורית בחוות הדעת הראשונה).

ביום 13/5/18 הגיש התובע בקשה למינוי מומחה נוסף בתחום הפסיכיאטרי. במסגרת נימוקיו טען התובע כי הצורך במינוי המבוקש מתעורר לאור הפער העצום שבין קביעת המוסד לביטוח לאומי לפיה נקבעה לתובע נכות בשיעור 40% (במסגרת נכות כללית) לבין הנכות שבסופו של יום נקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט. כן, טען התובע כי קביעותיו של המומחה אינן מתיישבות עם הנכות שקבע. בנוסף, נטען כי לבד מהפער הבלתי הגיוני בעליל שקיים בין האמור בחומר הרפואי לבין קביעותיו של המומחה, קיים גם פער דומה בין תלונותיו של התובע בפני המומחה, בתצהיריו ובחקירותיו בפני בית המשפט. כן, נטען כי בעוד שהמומחה קובע מחד שהתובע סובל מחוסר אמינות או הפרזה של תלונותיו, הוא קובע מאידך שהתובע אכן אינו עובד ואינו נוהג. בנסיבות אלה, נטען כי יהיה קושי לקבוע האם התובע אינו עובד או אינו נוהג בעקבות התאונה מקום בו נכותו עומדת על 5%, ועניין זה יביא להעלאת שאלות בעת כתיבת פסק הדין כשלבית המשפט יהיה קושי ליתן מענה עליהן.

בהחלטתי מיום 1/7/18 דחיתי את בקשת התובע, ובתוך כך הבהרתי שבעוד שמינוי נוסף ייעשה רק מקום בו השופט חש (ולא בעל הדין) כי נותרו בו ספקות באשר לגיבוש החלטה מושכלת בעניין השאלות שבמחלוקות, במקרה דנן, לא מצאתי שאני נזקקת לחוות דעת נוספת, כדי להגיע להחלטה בנדון. כן, ציינתי כי הנני סבורה שיש בשילוב של קביעות המומחה והתרשמותי מחקירתו הממושכת, כדי לספק בידיי די כלים לקביעות שתידרשנה בפסק הדין. זאת מבלי לפגוע בזכותו של התובע לשוב ולהעלות את טענותיו בנדון במסגרת סיכומיו. בהמשך לאמור בסעיף 18 לאותה החלטה, הוגשו סיכומי הצדדים בכתב.

דיון והכרעה:

במסגרת ההליך דנן מונו כאמור על ידי בית המשפט 5 מומחים בתחומים שונים אשר העריכו כי נותרו לתובע נכויות צמיתות שונות.

למקרא סיכומי התובע, הרי שהטענה היחידה שלו כנגד קביעת המומחים מתמצית בשיעור הנכות שמצא להעריך בסופו של יום המומחה בתחום הפסיכיאטרי. בעניין זה שב וחזר התובע על עיקרי טענותיו כפי שמצאו ביטויין בבקשה למינוי מומחה נוסף (שהגיש כאמור ביום 13/5/18). בתוך כך, נטען כי על אף שבשתי חוות הדעת קבע המומחה שהתובע אינו עובד ואינו נוהג ולא צפוי שיפור בתחום זה, לא הצליח מומחה בית המשפט להסביר כיצד חרף שתי מגבלות אלה לא נקבעה לו נכות גבוהה יותר. כן, ביקש התובע בסיכומיו לטעון לפרדוקס שיש בו לחייב את המסקנה כי המומחה טעה בהערכותיו ומסקנותיו; כך, על אף שהמומחה קבע מחד כי התובע עזב את עבודתו בגלל חוסר מוטיבציה, הוא טען מאידך שהתובע התקדם בעבודתו, הצליח, הוערך היה אהוב על לקוחות והיה מסור לעבודתו. כן, שב וחזר התובע בסיכומיו על הפער העצום והבלתי הגיוני לטענתו שבין קביעת המל"ל בעניין הנכות הנפשית כתוצאה מהתאונה לבין קביעת המומחה של בית המשפט.

לאחר שעיינתי ובחנתי את טענות והסתייגויות התובע בסיכומיו מקביעות המומחה בתחום הנפשי ולאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת שערך המומחה (הראשונה והמשלימה) וכן בעדות המומחה, מצאתי שאין מקום לקבל את טענות התובע כנגד אי אלו מקביעות המומחה ובפרט בעניין הנכות הצמיתה שנותרה לו בעקבות התאונה.

מושכלות יסוד הן שהגם שבית המשפט הוא הפוסק האחרון גם בשאלות רפואיות שנמסרו לחוות דעתו של המומחה, בדרך כלל בית המשפט לא יתערב בקביעות המומחים מטעמו, אלא אם קיימת סיבה בולטת לעשות כן. ( ע"א 3212/03‏‏ יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח [פורסם בנבו] (24/11/05))

כן, נפסק כי צריכים להיות נימוקים כבדי משקל להתערבות ולסטייה מחוות דעת המומחה מטעמו. (ע"א 3056/99 שטרן נ' המרכז הרפואי על שם חיים שיבא, פ"ד נו (2) 936, 949).

התשובות שניתנו מאת המומחה בחקירתו, עיגנו היטב את הנימוקים והקביעות בחוות דעתו, תוך הסתמכות על כלל התיעוד הרפואי שהונח לפניו, על הבדיקות שערך לתובע וניסיונו הרב. המומחה הבהיר כאמור בחוות דעתו הראשונה כי הבעיה העיקרית של התובע הינה שמאז התאונה הוא אינו עובד ונוהג, ובתוך כך ציין כי מהתרשמותו, מצב זה אינו מטריד את התובע כשהאחרון מסתפק בעזרה לרעייתו בבית, בטיפול בנכדתו ובילוי עם חבריו. המומחה הסתמך מטבע הדברים בעניין זה על תיאור המצב כפי שנמסר לו על ידי התובע עצמו במסגרת הפגישה ועניין זה הובהר בעדותו של המומחה (ר' ע' 37 שו' 21 לפרו'). בחוות הדעת המשלימה עמד המומחה על המסמכים העדכניים שנערכו על ידי רופאים שונים אליהם פנה התובע בין השנים 2014 עד תחילת שנת 2018, והגם שהגיע למסקנה כי אמנם חלה הרעה מסוימת במצבו של התובע ביחס לבדיקתו הראשונה, הוא קבע כי ההרעה אינה קשורה ישירות לתאונה נשוא התביעה.

ההתעקשות של התובע לטעון כי עצם זאת שיש קשר ישיר בין התאונה לבין הפסקת העבודה והנהיגה מחייבת קביעת נכות גבוהה יותר, הינה למעשה רצון שבית משפט זה יחליף את ההתרשמות הקלינית של מומחה בית המשפט, וברי כי לכך אין כל מקום. ביישום ההלכה הפסוקה על המקרה הספציפי ונוכח קביעות המומחה בחוות דעתו הראשונה, הבהרותיו בחקירתו הנגדית וממצאיו בחוות הדעת המשלימה - בה הבהיר כי ניכרת אידיאליזציה של העבר שלפני התאונה ומאמץ להחמרה התיאור תוצאות התאונה בשאיפה לרווח משני ולפיצויים - אין מקום לאמץ כל הסתייגות מצד התובע לעניין קביעותיו. קביעה זו של המומחה אף עולה בקנה אחד עם התרשמותי הבלתי אמצעית מעדויות התובע ועדויות בני משפחתו שנמצאו בעיני לא מהימנות ומוטות באשר לניסיונם להציג התובע כ-"שבר כלי" אשר מאז במשך כל השנים מאז התאונה הוא לוקה בקשיים משמעותיים מבחינה תעסוקתית, חברתית ומשפחתית. התובע לא נקט בכל פעולה להקטנת נזקיו, לא ניסה לחזור לעבודה כלשהי ויושב בחוסר מעש בביתו מבלי שיש לכך תימוכין במצבו וכפי שעלה מהראיות אשר הובאו בפני.

לנוכח כל האמור לעיל, הרי שבהתאם לחוות הדעת שנערכו על ידי המומחים השונים, נכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע בגין התאונה עומדת על 49.5%.

שאלת הנכות התפקודית; בפסיקה נקבע כי בדרך כלל שיעור הנכות הרפואית משקף גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אך לעיתים הנכות התפקודית אינה זהה לנכות הרפואית. נכות רפואית בשיעור מסוים יכולה להשפיע על יכולת התפקוד של תובע פלוני בשיעור גדול יותר מאשר על תובע אלמוני. עוד נקבע כי יש להבחין בין "הנכות התפקודית" לבין מידת ההשפעה על כושר ההשתכרות, אשר נבחנת לפי השפעת הנכות על התובע בשים לב למקצועו ולהגבלות בחזרה לעיסוקו (ר' ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3), 792, 798; ע"א 9703/10 חאג' יחיא סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ [פורסם במאגרים] (12/6/11)).

בבואי לבחון את שאלת נכותו התפקודית של התובע במקרה דנן, הרי שלא מצאתי כי יש להכיר בנכות התפקודית כחופפת במלואה את שיעור הנכות הרפואית המשוקללת. זאת מאחר ולחלק מהנכויות אין למעשה כל משמעות לעניין הנכות התפקודית, ובין היתר, לאור זאת שבעיסוקו של התובע ערב התאונה כמנהל מחלקת מכירות נכלל חלק לא מבוטל של עבודה משרדית (ר' עדותו בע' 10 שו' 29-30 לפרו'). כך באשר לנכות האורולוגית אשר באה לידי ביטוי כאמור בקושי בתפקוד המיני וכן באשר לנכות הנפשית לאור שיעורה הנמוך אשר אינה בנסיבות בעל משמעות תפקודית של ממש. מן העבר השני, יש בצבר הנכויות של התובע בתחום הא.א.ג (בחלקן), האורתופדי והנוירולוגי – כדי להגבילו מבחינה תפקודית ובפרט לאור זאת שבעיסוקו של התובע ערב התאונה נכלל גם צורך בביצוע מטלות פיזיות (ר' עדותו בע' 11 שו' 1-10 לפרו'). מכל האמור יוצא שיש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 30%.

אפנה עתה לדיון בראשי הנזק:

בסיס השכר: ערב התאונה הועסק התובע בחברת מנדלסון-ש. בר בע"מ בה הועסק כאמור כמנהל מחלקת מכירות כשאת עבודתו שם החל בשנת 2003. כעולה מתלושי השכר של התובע ממוצע שכרו בשלושת החודשים שלפני התאונה עמד על 9,940 ₪ משוערך להיום לאחר ניכוי מס.

הפסדי השתכרות בעבר; הפסיקה שבה וחזרה על כך שהפסדי שכר לעבר הינם בבחינת 'נזק מיוחד' שיש להוכיח במסמכים ובראיות, שכן לאור טבעו ואופיו של הנזק – ניתן בדרך כלל להביא נתונים מדויקים ועל התובע חלה החובה להביא נתונים אלה.

התובע עותר בסיכומיו לפצותו בגין ראש נזק זה באופן מלא ביחס לכלל התקופה שחלפה ממועד ממועד התאונה ועד היום.

יובהר מיד כי לא מצאתי להיעתר להיקף הפיצוי המבוקש. פגיעת התובע כתוצאה מהתאונה באה כאמור לידי ביטוי במספר מוקדים ותחומים. התובע סיים את העסקתו אצל מעסיקתו ערב התאונה בסוף שנת 2010 כשאין באסמכתא הרלוונטית כל נימוק שיש בו להתחקות אחר הסיבה לסיום ההעסקה. התובע אמנם טען כי למעשה לא שב לעבודתו יותר מאז התאונה, אולם עיון בתלושי השכר מעלה כי שולם לתובע שכר מלא בחודש ים שלאחר התאונה ועד לסוף השנה. גם אם עולה מחלק מהתלושים כי נוצלו על ידי התובע מספר ימי מחלה בחלק מהחודשים (שלאחר התאונה ועד לסיום ההעסקה), יש להסכים עם הנתבעת בסיכומיה כי משעה שלא הובאה כל ראיה בדבר זכאות התובע לפדות בכסף ימי מחלה שלא נפדו, אין מקום להכיר בפיצוי כלשהו ביחס לתקופה זו שעד לסיום ההעסקה. בנסיבות אלה, אף אין למעשה כל נפקות לנכויות הזמנ יות שנקבעו לתובע על ידי המומחה בתחום האורתופדי (פרק זמן כולל של כחמישה חודשים) שכן ממילא כאמור לא הוכח שנגרמו לתובע הפסדי השתכרות עד לסוף שנת 2010.

בכל הנוגע לשאלת הפסדי התובע ביחס לתקופה שלאחר סיום העסקה - קרי מראשית שנת 2011 ועד היום; יש מקום להכיר בפיצוי שיתבסס על נכותו התפקודית של התובע וכן בהתבסס על פרק הזמן שחלף עד למועד פסק דין זה. זכאותו של התובע בגין תקופה זו תעמוד על סך כולל של 280,308 ₪ (30% X 9, 940 ₪ X 9 4 חודשים ) בתוספת ריבית מאמצע התקופה בסך של 28,344 ₪.
לא התעלמתי מכך כי למרבה הצער פקדו את התובע במהלך תקופה זו מחלות אשר אינן
קשורות לתאונה וגרמו לו לתקופות אי כושר שונות ואולם לנוכח נכותו בגין התאונה
אשר הינה ממילא חלק ית לא מצאתי להפחית הפיצוי בגין חודשים אלו.

גריעה מכושר ההשתכרות בעתיד; מקום בו לא מצאתי כאמור לסטות מקביעת המומחה בתחום הנפשי, הרי שברי כי נשמט הקרקע מלהכיר בפיצוי המבוקש על ידי התובע בסיכומיו ביחס לראש נזק זה אשר אף הוא התבסס על נכות תפקודית מלאה. בשים לב לנכות התפקודית בה מצאתי בסיס השכר עליו עמדתי וכן על בסיס מקדם ההיוון הרלוונטי עד גיל 67 - זכאותו של התובע לפיצוי מסתכמת בסך כולל של 183,721 ₪. כן, יש לפסוק לתובע הפסדי פנסיה לעבר ולעתיד בשיעור 12 .5%– סך של 58,003 ₪.

באשר לשיעור מקדם ריבית ההיוון, הרי שמקום בו נקודת המוצא היא שחוות הדעת האקטוארית נערכה על פי חישוב של מקדם ריבית של 3%, אין מקום לקבל את טענת התובע בסיכומיו לחישוב ראש נזק זה לפי מקדם ריבית היוון של 2%. זאת לצור ך שמירה על האיזון הראוי ביניהם וכל עוד טרם הוכרעה הסוגיה ע"י בית המשפט העליון.

כאב וסבל; בהתאם לנכותו וגילו ותקופת האשפוז לה נזקק בגין התאונה, הפיצוי שיש לפסוק לתובע, , הינו בסך של 76,160 ₪.

הוצאות לעבר ולעתיד; בכל הקשור לתקופת העבר הרי שבשים לב לאופי פגיעותיו השונות של התובע בעקבות התאונה, וכן לנוכח הנכויות הזמניות שנקבעו לו בעיקר בתחום האורתופדי, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 20,000 ₪. בעניין רכיב נזק זה יובהר כי התובע אמנם צירף לתחשיבו אסמכתאות רבות (קבלות על טיפולים שונים; קבלות על רכישה של תרופות שונות; עריכת "צילומים רפואיים"; קבלות על נסיעות בתחבורה ציבורית ועוד), אולם הבאתי בחשבון רק את אלה אשר נמצאו בעיני בעלות זיקה לפגיעות נשוא התאונה (לדוגמא חלק מטיפולי הפיזיתרפיה/הידרותרפיה ותרופות שונות) כמו גם זיקתן לתובע עצמו (לאור זאת שחלק מהקבלות אינן כלל על שמו) ולתקופה שבסמוך לאחר התאונה ובזיקה לנכויות הזמניות שנקבעו. כן, לא מצאתי להכיר בהוצאות (כדוגמת עלויות בגין טיפולים/ייעוץ ורכישות של קנאביס) מקום בו אף אחד מהמומחים לא עמד על הצורך של רכישתן לטיפול והקלה של תופעות שנגרמו בעקבות נכות שנקבעה.

באשר לתקופת העתיד; יש להסכים עם הנתבעת כי לא הוצגה על ידי התובע כל ראיה בדבר צורך בטיפולים עתידיים הנובעים ממגבלותיו מהתאונה ואשר אינם נכללים בסל הבריאות. לא למיותר להזכיר בהקשר זה את האמור בחוות הדעת של המומחה בתחום האורתופדי לפיו אין צפי להחמרה בעתיד וצורך בטיפולים רפואיים בתחום זה. ההוצאה העתידית היחידה שיש להכיר בה הינה עלות הטיפולים העתידיים בתחום ההפרעות בתפקוד המיני (עלות חודשית בסך 350 ₪), מקום בו הצורך בטיפול זה הוכר מפורשות על ידי המומחה בתחום האורולוגי. פיצוי בגין הוצאה עתידית זו מסתכם בסך של 40,000 ₪.

עזרה צד ג' לעבר ועתיד; התובע עתר בגין ראש נזק לפיצוי בסך כולל (לשתי התקופות) של 400,000 ₪, והסתפק בעניין זה בהפניה "בעיקר" אל תצהיר רעייתו ועדותה בבית המשפט.

בכל הקשור לתקופת העבר, הנני מוצאת שיש מקום להכיר בפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה, רק ביחס לפרק הזמן של הנכויות הזמניות שנקבעו בתחום האורתופדי. גם אם עולה מעדותו של התובע ורעייתו כי האחרונה היא הגורם העיקרי שהיה אמון על הטיפול בתובע, לאור מגבלות התובע בפרק הזמן שבסמוך לאחר התאונה, יש לראות בעזרה זו בנסיבות כעזרה שחרגה מעזרה הניתנת בין בני משפחה.

בהתייחס לתקופה שלאחר חלוף הנכויות הזמניות בתחום האורתופדי ולעתיד, לא שוכנעתי כי מגבלות התובע שנותרו מצדיקות היעתרות לפיצוי בגין תקופה זו. לא רק שעדויות התובע ובני משפחתו להציג אותו כ-'שבר כלי' שנדרש לרוב לעזרה בביצוע פעולות בסיסיות, נמצאו בעיני כאמור בלתי מהימנות ולוקות בהגזמה, אלא שלא ניתן להתעלם גם מליקויים רפואיים אשר מהם סובל התובע לדאבונו בשנים האחרונות ואשר נעדרי זיקה לתאונה נשוא התביעה.

אשר על כן הנני פוסקת לתובע פיצוי בגין עזרת צד ג' לתקופת העבר בלבד, בסך 30,000 ₪.

סיכום הנזק: לאור כל האמור, נזקי התובע בגין התאונה מסתכמים אם כן בסך של 716,536 ₪ .

ניכויים;

תשלום תכוף; מסכום הפיצוי האמור יש לנכות את התשלום התכוף ששולם לתובע (בת"ת 24028-12-10) מיום 9/2/11 בסך 27,920 ₪ (משוערך להיום).

תגמולי מל"ל; במסגרת הודעתה של הנתבעת מיום 18/2/16 צירפה האחרונה חוות דעת אקטוארית בעניין קצבאות הנכות הכללית שהתובע קיבל ועתיד לקבל מאת המוסד לביטוח לאומי. על פי החישוב האקטוארי בחוות הדעת סכום הניכוי עומד על סך של 420,000 ₪.

בסיכומי התשובה של התובע נטען כי אין מקום להכיר בכל קיזוז של תגמולי המל"ל שכן חוות הדעת האקטוארית לא הוגשה כראייה מראיות הנתבעת ואין להתייחס אליה ככזאת מאחר והנתבעת בחרה במודע שלא להגיש ראיות בתיק. לטענת התובע, לוּ הייתה מוגשת חוות הדעת האקטוארית כראיה, היה התובע עומד על חקירת עורכה בהיותה 'רצופה בטעויות'. לחילופין, נטען כי יש מקום לנכות רק 73% מכלל תגמולי המל"ל וזאת בהתחשב בנכות הפסיכיאטרית של התובע במל"ל – 40% (מתוך נכותו הכוללת) ובכך שהמומחה מטעם בית המשפט בתחום זה קבע שרק מחצית מהנכות הפסיכיאטרית קשורה לתאונה.

אין בידיי לקבל את טענות התובע בעניין ניכויי המל"ל.

בכל הקשור לאי קבילותה של חוות הדעת האקטוארית, הרי שמוטב היה כי הטענה בהקשר זה כלל לא הייתה מועלית. בהחלטתי מיום 2/11/15 (ובסמוך לאחר הגשת תחשיב הנתבעת) הוריתי לנתבעת להגיש בתוך 30 יום חוות דעת אקטואריות, כשחוות הדעת האקטוארית (שנערכה ביום 13/1/16) הוגשה לתיק בית המשפט במסגרת הודעת הנתבעת 18/2/16. התיק נקבע להוכחות בהחלטתי מיום 25/2/16 כאשר ההחלטה לא כללה כל הוראה אודות קציבת מועדים בדבר הגשת ראיות. התובע אמנם הגיש תצהירים מטעמו אולם אלה הוגשו ללא החלטה כאמור שחייבה את האחרון לעשות כן. על רקע נסיבות אלה ובפרט מקום בו בית המשפט הורה כאמור מפורשות על הגשת חוות אקטוארית, אין מקום את הטענה לאי קבילותה.

לגופו של ניכוי; באשר לשיעור הניכוי שיש לערוך הרי שמאחר ותגמולי המל"ל משולמים לתובע כולם, בגין התאונה, יש לנכות מלוא התגמולים.

תגמולי פנסיה: בסיכומיה טענה הנתבעת כי מבלי לגרוע מהניכוי שיש לערוך לאור תגמולי המל"ל, יש מקום לנכות בנוסף, סך מצטבר בגובה 1,070,105 ₪ שמקורו בקצבת נכות ממבטחים "בגין הליקויים הגופניים" ששולמו לתובע (סך של 356,105 ₪) ועתידים להיות משולמים לו (סך של "כ-714,000 ₪").

ייאמר מיד כי יש לדחות טענה זו מכל וכל. ביחס לתשלומי פנסיה, נקבע בפסיקה כי אלה אינם משולמים בגדר חוזה ביטוח ולכן יש להפחיתם מסכום הפיצויים .יחד עם זאת, נקבע בנוסף לא כל תשלום המשולם על ידי קרן פנסיה מסווג בהכרח כתשלומי פנסיה, שיש לנכותם, כשהדבר תלוי במהות התשלום ותנאי החוזה מכוחו הוא שולם. כך, ביחס לקרן פנסיה חדשה, נפסק כי נקודת המוצא היא שמדובר בהסדר ביטוחי, לאור מאפייניה וכי ההכרעה בשאלת ניכוי כספי הצבירה מתוך כספי הפיצויים מצריכה בירור סיווגם של הכספים שבמחלוקת, כאשר לעניין זה, יש לבחון את מהותו של התשלום (ר' רע"א 7946/09 מקפת החדשה ניהול קרנות פנסיה ותגמולים נ' יעל אנוך [פורסם במאגרים] (29/2/12)). כאשר אין המדובר בקרן פנסיה חדשה, הנחת המוצא הינה כבעבר, שאין המדובר בתשלומי ביטוח.

במקרה דנן, מלבד טענה כללית ולקונית מצד הנתבעת כי יש לקזז לא פחות ממיליון ש"ח מכספים שהתובע קיבל ועתיד לקבל מ-"מבטחים", לא טרחה האחרונה להגיש כל אסמכתא רלוונטית אודות מקורם ומהותם של התשלומים, לרבות חוות דעת אקטוארית רלוונטית אודותיהם. יש להסכים בעניין זה עם טענת התובע כי באם אכן סברה הנתבעת כי סכום לא מבוטל זה הינו בר ניכוי, היא אכן הייתה מקדישה יותר 'ממספר שורות' בסיכומיה (כמו גם בחקירתו הנגדית של התובע) לביאור סוגיית ניכוי זו. לאור האמור, דין טענת הקיזוז הנוספת להידחות.

סוף – דבר:

אשר על כן הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 268,616 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% וכן הוצאות משפט שהוציא התובע.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ט, 22 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.