הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 16155-06-19

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת

רדיוס - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

נגד

נתבעת
אול טרייד סחר מתכות בע"מ

החלטה

עניינה של החלטה זו הינו בבקשת הנתבעת (להלן: המבקשת) למחיקת התביעה כנגדה על הסף מחמת העדר עילה ולחילופין לדחייתה מחמת חוסר סמכות עניינית ומקומית.

במסגרת תביעה זו עותרת התובעת (להלן: המשיבה) לסעדים שונים (חלקם כספיים) שמקורם בטענה כי המשיבה מפרה את זכויותיה ברגל גסה לאחר שהוברר כי הינה משווקת ומוכרת פרופילי אלומיניום הזהים במראה ובשם למוצרים של המשיבה שהינם בגדר מדגמים רשומים. לטענת המשיבה, יש בכך כדי להטעות את הציבור בין מוצריה לבין המוצרים המזויפים המשווקים על ידי המבקשת ובכך לפגוע בצורה קשה בזכויותיה הקנייניות של המשיבה; פגיעה במוניטין; אובדן מכירות ועוד.

על רקע האמור, עתרה המשיבה לסעדים הבאים: (א) צו מניעה קבוע שיורה למבקשת להימנע מביצוע כל פעולה הקשורה להפרת זכויותיה של המשיבה; (ב) חיוב המבקשת בפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין ההשקעות הנדרשות לתיקון התקלות והנזקים שגרמה וכיסוי ההוצאות שנגרמו. לחילופין, עתרה המשיבה לחיוב המבקשת לפיצוי סטטוטורי בסך 100,000 ₪ בגין הפרת כל אחד משני המדגמים ללא הוכחת נזק בהתאם להוראות חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999; חוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 ופקודת הפטנטים והמדגמים.

במסגרת טענות ההגנה של המבקשת, טענה האחרונה, בין היתר, כי הפרופילים של האלומיניום נשוא התביעה נרכשו מספק סיני קבוע של המבקשת וזאת בהמשך להתקשרותה עם יצרן ארונות אשר מסר לה דוגמאות של שתי תצורות של פרופילים. לטענת המבקשת, הייבוא והשיווק של הפרופילים ללקוח (יצרן הארונות) היה בתום לב מוחלט ובמחשבה כנה כי הזכויות בעיצוב שני הפרופילים הן של הלקוח. כן, נטען כי לא הלקוח, לא המבקשת ולא היצרן הסיני ידעו כי הפרופילים שיובאו מוגנים בישראל ואם המשיבה הייתה מיידעת את היצרן הסיני אודות כך, הוא לא היה מוכר אותם למבקשת.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה וכן ביתר מסמכי התיק שמצאתי רלוונטיים, נחה דעתי כי אין מקום להיעתר למחיקת או דחיית התביעה בשלב זה של הדיון.

העדר עילה;

ההלכה הינה, כי סילוק תביעה על הסף (בין מחיקה ובין דחייה), הינו אמצעי קיצוני הננקט בלית ברירה. המדיניות המשפטית הנוהגת נוקטת משנה זהירות בסילוק תביעה על הסף על מנת שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות (ר' ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668). הכלל הוא כי הסנקציה של סילוק על הסף היא סנקציה מרחיקת לכת, אשר בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים מיוחדים ובנסיבות מיוחדות. חובת זהירות זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בדחייה על הסף, היוצרת מטבעה ככלל מעשה בית דין (ר' ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ [פורסם בנבו] (4/6/07)). כן, נקבע כי רק במקרה בו ברור ונעלה מכל ספק כי גם אם יוכיחו כל עובדות התביעה, לא יוכל התובע לזכות בסעד הנתבע, רק אז ייעתר בית המשפט לבקשה לסילוק תביעה על הסף (ר' ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן, פ"ד מא(1) 577).

במסגרת נימוקי המבקשת באשר להעדר עילה, טענה האחרונה, בין היתר, כי עצם ייבוא ומכירת הפרופילים המיובאים לישראל כל עוד המבקשת לא ידעה מקיומם של המדגמים, איננה מהווה הפרה של מדגם על פי פקודת המדגמים ולפיכך התביעה נעדרת עילת תביעה. כן, נטען כי הטענה של המשיבה "בחצי פה" לפיה בעצם שיווק הפרופילים המובאים הפרה המבקשת את זכויות היוצרים של המשיבה במדגמים, מתקיימת עוולת גניבת עין והתעשרות שלא כדין תוך הטעיית צרכנים "בפועל ובכוח" – לא התבססה על תשתית עובדתית או משפטית.

טענות אלה של המבקשת הינן בבחינת טענות אשר ראוי ונכון כי ההכרעה בהן תהיה לאחר שמיעת ראיות הצדדים מאחר שהן מעלות סוגיות הצריכות בירור עובדתי, כשאין כל מקום בשלב זה לקבוע מסמרות בעניין המשמעות והנפקות של אופי השיווק של הפרופילים, כמו גם הכרעת השאלה האם הייבוא שלהם נעשה בתום לב מוחלט וללא ידיעה מקיומם של המדגמים. זאת בעיקר שעה שהתביעה כאמור מבוססת על מספר ומספר עילות מכח חיקוקים שונים בתחום הקניין הרוחני. לאור האמור, אין בטענות שהובאו על ידי המבקשת כדי להביא לסילוקה של התביעה בשלב זה של הדיון. מובהר כי שמורה למבקשת כמו גם למשיבה הזכות להעלות כל טענה בהמשך ניהול ההליך.

העדר סמכות עניינית;

עילת התביעה המרכזית כפי שעולה מכתב התביעה הינה הפרת זכויות המבקשת בשני המדגמים הרשומים בישראל (58841 ו-58842). מלבד הפיצוי הכספי שהתבקש עתרה המשיבה גם לסעד בדמות: "צו מניעה קבוע שיותר למבקשת להימנע מביצוע כל פעולה הקשורה להפרת זכויותיה של המשיבה".

בסעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 נקבע, כי בית המשפט המחוזי ידון ב:

"(1) כל עניין אזרחי או פלילי שאיננו בסמכותו של בית משפט שלום; בתביעה שכנגד אזרחית מוסמך לדון בית משפט מחוזי אף אם אותו עניין או אותה תביעה הם בסמכותו של בית משפט שלום, ואם התביעה שכנגד היא באותו הנושא או נובעת מאותן נסיבות – אף אם העניין או התביעה הם בסמכות המחלקה הכלכלית לפי סעיף 42ה;
...
(4)תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" – תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:
(א) חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007;
(ב) (נמחק);
(ג) פקודת הפטנטים והמדגמים;
(ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965;
(ה) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967;
(ו) פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972;
(ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973;
(ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984;
(ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999;
(י) חוק העיצובים, התשע"ז-2017;"

בפסיקת בתי המשפט המחוזיים אשר נדרשו להחלטות בעניין הסמכות המקומית בתביעות שכללו צו מניעה לצד סעד כספי (כשהאחרון שהיה בגדר הסמכות העניינית של בית משפט השלום), הובהר לא אחת כי סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט איננו בא לשנות את גדר הסמכות העניינית של בית המשפט המחוזי, אלא הסעיף נועד לאפשר לבית המשפט המחוזי לדון גם בסעד הכספי בעילה של קניין רוחני, על מנת שלא יהיה צורך לפצל את הדיון לשתי ערכאות שונות, כאשר הסעד הכספי הוא בסכום נמוך. כן, צוין כי ההנחה העומדת בבסיס סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט היא, שהתביעה מצויה בסמכות בית המשפט המחוזי הואיל ונתבקש צו מניעה קבוע או צו עשה או צו למתן חשבונות שלא ניתן להעריך את שוויו, ואולם ניתן להעריך כי שוויו נופל בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי. מכאן, שאין תחולה לסעיף זה כאשר אין לבית המשפט המחוזי סמכות לפי פסקה (1). כן, נקבע כי כאשר מוגשת תביעה בקניין רוחני וברור ששוויה אינו מגיע לסכום של 2.5 מיליון ₪, הרי שגם אם היא כוללת סעד שלא ניתן להעריכו מבחינה כספית בצורה מדוייקת, הסמכות לדון בתיק היא לבית משפט השלום (ר' ת.א. 41598-05-10 (מחוזי תל-אביב) פרידמן צעצועים וספורט בע"מ נ' סקוטר סנטר בע"מ [פורסם במאגרים] (28/2/11); ת.א. (ת"א) 2597-07-18 ליבוביץ' נ' י.מ יבוא ישיר בע"מ [פורסם במאגרים] (13/11/18); ת"א 51932-06-18 אבניאון ואח' נ' ידיעות אינטרנט ואח' [פורסם במאגרים] (21/1/19).

בענייננו, סכום התביעה הועמד על סך של 200,000 ₪ כאשר הסעד הכספי הראשון התייחס לפיצוי "בגין ההשקעות הנדרשות לתיקון התקלות והנזקים" שנטען כי המבקשת גרמה במסגרת התביעה ולכיסוי ההוצאות. מקום בו צו המניעה עוסק בהימנעות מביצוע כל פעולה שקשורה להמשך ההפרה הנטענת, הנני סבורה כי לאור החפיפה שניתן למצוא בין מהות הסעד הכספי לבין צו המניעה, ניתן לומר שהערכת שוויו של הסעד האחרון לא תעלה על גבול הסמכות של בית משפט זה (עם כך אף הסכימה המשיבה בסעיף 13 לתגובתה לבקשה). משכך, הנני מוצאת כי לבית משפט זה סמכות לדון בכלל הסעדים שהתבקשו.

לא נעלמה מעיני טענת המבקשת אודות האמור בסעיף 51 (1) לפקודת הפטנטים והמדגמים הקובעת כי (הליך שעניינו בזכות למדגמים יתקיים בבית המשפט המחוזי), אולם לנוכח זאת שמגמת הפסיקה האמורה לא החריגה את הפקודה האמורה חרף זאת שהיא מנויה בסעיף 40(4) האמור לחוק בתי המשפט ומקום בו התביעה מבוססת כאמור על עוולות נטענות נוספות בהן לא קיימת הוראה דומה, אין מקום שלא ליישם את המגמה הרווחת בפסיקה גם על המקרה דנן.

העדר סמכות מקומית;

נוכח העדר המחלוקת שהמען שצוין בכתב התביעה תחת פרטי המבקשת (רחוב הרי אדום 21 ברחובות) הינו בתחום סמכותו של מחוז מרכז, אין כל בסיס לטענה בעניין זה (ונראה שלא בכדי זנחה המבקשת כל טענה בעניין זה בתשובתה לתגובה).

לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות.

שאלת ההוצאות תידון בתום ההליך.

ניתנה היום, ב' חשוון תש"פ, 31 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.