הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 14275-08-15

בפני
כבוד ה שופטת אשרית רוטקופף

תובעת
פלונית
ע"י ב"כ עוה"ד יוסי בר חן אשרוב

נגד

נתבעת
מדינת ישראל
ע"י ב"כ עוה"ד פזית גלובינסקי ואח'

פסק דין

עניינו של פסק דין זה הינו בעתירת התובעת לפיצוי בגין נזקי גוף נטענים שנגרמו לה בעקבות טיפול רפואי רשלני.

רקע כללי:

התובעת, ילידת 4.7.1968, הינה רוקחת במקצועה. ביום 27/8/08 במהלך עבודתה של התובעת בבית חולים "אסותא" ובעת שהייתה בשבוע ה-25 להריונה, ביצעה התובעת פעולה של דחיפת ארגז (תמיסות לעירוי) באמצעות רגלה, כשבהמשך פתחה את תכולתו והחלה בהעברת יחידות של 2 ליטר בכל פעם. מספר דקות לאחר מכן, חשה התובעת אי נוחות באגן ובפי הטבעת שהתחלפה בלחץ וכאב. בעקבות התמשכות הכאבים והגבלה שהחלה להקשות על התובעת בהליכה וישיבה, היא החליטה לשוב לביתה.

בהמשך אותו יום פנתה התובעת לחדר מיון נשים של המרכז הרפואי ע"ש שיבא, הנמצא באחריות הנתבעת (להלן: המרכז הרפואי או הנתבעת בהתאמה). לאחר בדיקתה על ידי רופא נשים ואי אבחון ממצאים הקשורים לתחום התמחות המחלקה האמורה ובכלל זה להריונה, הועברה התובעת למיון הכללי של המרכז הרפואי (באמצעות אמבולנס פנימי). במיון הכללי הופנתה התובעת לבדיקת אולטרסאונד של הבטן ממנה עלה כי קיים נוזל חופשי בכמות בינונית בבטן העליונה בין פיתולי המעי ובאגן.

בהמשך הוכנסה התובעת לחדר ניתוח לבירור מקור הדימום בבטן. הניתוח החל בשיטה הלפרוסקופית ולאחר שהתגלה כי הנוזל הינו דם ולא ניתן היה לברר את מקור הדימום בבטן, עבר הניתוח ללפרוטומיה (בטן פתוחה) דרך חתך אמצעי בבטן. בחלל הבטן נמצאו קרע בציסטה בשחלה משמאל וכלי דם מדמם ברטרופריטונאום מאחורי הרחם. במהלך הניתוח נזקקה התובעת לקבלת שתי מנות דם לאחר שהקיאה הקאה דמית כהה ורמת ההמוגלובין ירדה ל-7.3 גרם/אחוז. בדיקתM.R.I שבוצעה למוח העובר לשלילת פגמים או דימומים נמצאה תקינה. לאחר שיפור במצבה של התובעת והופעת פעולת מעיים, היא שוחררה לביתה ביום 9/9/08.

ביום 11/11/08 נבדקה התובעת במרפאה לכירורגיה פלסטית (על ידי פרופ' ברוכין) והוצע לה לתקן את הצלקת הניתוחית בדופן הבטן בעת הניתוח הקיסרי שתוכנן לקראת לידתה הצפויה. ביום 3/12/08 ילדה התובעת את בנה בניתוח קיסרי. כשנתיים לאחר מכן, עברה התובעת שאיבת שומן בבטן ותיקון הצלקות.

בישיבת הקד"מ השנייה בתיק שנערכה ביום 14/1/18, הוריתי על רקע הפערים בין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים (בעיקר בעניין הטענות לרשלנות), על מינויו של פרופ' אריה דורסט כמומחה מטעם בית המשפט. בהמשך להודעת התובעת על רצונה לחקור את המומחה בישיבת הקד"מ שהתקיימה ביום 6/11/18, הוריתי בהחלטתי מאותו מועד על קביעת דיון לחקירה המבוקשת אשר התקיים ביום 1/7/19 (מועד שנקבע לאחר שנעתרתי לבקשת דחייה של ב"כ התובעת).

ישיבת ההוכחות הנוספת התקיימה ביום 10/8/20 במסגרתה העידו התובעת וכן ד"ר שי אלדר אשר היה הגורם הרפואי הדומיננטי בטיפול בתובעת במועדים הרלוונטיים ובכלל זה בעריכת הניתוח (שעל הדו"ח הרלוונטי הוא חתום) וכן בהחתמת התובעת על טופס ההסכמה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בכתב.

תמצית טענות התובעת וחוות הדעת מטעמה:

טענתה העיקרית של התובעת היא שבמעשיו ומחדליו של הצוות הרפואי של הנתבעת שטיפל בה, הוא חרג מכללי רפואה סבירה ולא עמד בחובת הזהירות הבסיסית והתנהלות זו מגיעה כדי רשלנות. הדבר בא לידי ביטוי באיחור במתן טיפול בדימום התוך בטני שארע לתובעת, כשאיחור נטען זה הביא לפתיחת בטנה של התובעת לצורך הפסקת הדימום וליצירת צלקת גדולה, מכוערת ומגבילה, בעוד שבאם הייתה התובעת מטופלת בזמן, ניתן היה לעצור את הדימום בפרוצדורה לפרוסקופית בלבד ללא הותרת צלקות.

לטענת התובעת, לאחר הניתוח היא סובלת מצלקת מושכת שגורמת לכאבי גב ושמפריעים לה בתפקוד היומיומי; היא חשה שקע מעל הטבור אשר נותן לה תחושה שהבטן בולטת; היא חשה התקשות רבה בבטן (יותר מימין) וכן נטען שריבוי הצלקות מפריע לדימוייה העצמי וכאשר קר בסביבה והיא אוכלת כמות רבה וחשה מתיחה חזקה בצלקות בבטן.

כן, טענה התובעת להעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה, מאחר והמרכז הרפואי לא פעל לגלות לה את כל הפרטים הנוגעים למצבה ולניתוח (לעצירת הדימומים) אותו היא עומדת לעבור ובכלל זה הסיכונים, הסיבוכים, הסיכויים בביצוע הניתוח וכן השלכות הטיפול הכושל בה לעתיד.

לתמיכה בטענותיה צירפה התובעת שתי חוות דעת רפואיות;

חוות דעת בתחום הכירורגיה הפלסטית שנערכה על ידי ד"ר אפרים דביר ביום 6/8/15; בחוות הדעת נטען, בין היתר, כי הניסיון להזזת הארגז ברגל היווה מאמץ קשה עבור השרירים האבדוקטוריים והקשר בינם לבין האגן גרם לדימומים בכלי הדם הרטרופריטוניאלי ובציסטה בשחלה. דימומים אלה היו איטיים ולכן לא היה עילפון או ירידת לחץ דם מיידים, אלא תהליך איטי אך עקבי של דימום ונפילה בתסמינים החיוניים. כן, נטען כי כבר בבדיקת הדם שנמסרה כשעה לאחר שהתובעת הגיעה למרכז הרפואי, ניתן היה לאבחן שיש אבדן דם ועובדה זאת מתחזקת באמצעים בדיקת ה-U.S. אשר הצביעה בפירוש על דימום וסימנה בצורה חד משמעית את מיקומו. לאור זאת, היה על הצוות הרפואי של הנתבעת לנתח את התובעת במהירות, על אחת וכמה בשעה שמדובר באשה בהיריון מתקדם שנפילה רבה מדי בלחץ דמה תסכן את עוברה ותחשוף אותו לאירועים קשים שרק בגיל מבוגר יותר ייודע קיומם. חרף זאת, התובעת התמהמה שעה שלמה וקריטית בחדר המיון ללא כל טיפול (בנוסף לכל אותן שעות מאז החל הדימום) והיה בכך להוות סיכון נוסף ומיותר, כשברור לכל בר דעת וללא ספק לכירורג כללי שלא יהיה מנוס לפתיחת הבטן ועצירת הדימום. מומחה התובעת העריך את נכותה הצמיתה בגין הצלקת בשיעור 10% לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל.

חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר ז'ק אשרוב שנערכה ביום 11/8/16 (שאת הגשתה במסגרת כתב התביעה המתוקן התרתי בהחלטתי מיום 6/10/16); בחוות הדעת נטען, בין היתר, כי עוד במיון הנשים של המרכז הרפואי כשל הצוות הרפואי באבחון ובקבלת אנמנזה כנדרש כאשר לאחר מכן התרשל הצוות הרפואי שהגיב באיטיות רבה, כשרק לאחר התערבות בעלה של התובעת "חלה התעוררות בצוות". עובר להגעתה למיון הדימום היה קל ואיטי ולו האבחנה הייתה נעשית כבר בשלב הראשוני בבדיקה במיון נשים, הניתוח היה מבוצע קודם. מומחה התובעת ביקש לחדד כי המקרה דנן היה בבחינת מקרה חירום מסכן חיים, הן לאם והן לעובר, ועל כן נדרש היה ניתוח דחוף וכל דקת עיכוב באבחנה ובטיפול היא קריטית. הצוות הרפואי לא פעל במהירות והיעילות הנדרשת במקרים מהסוג הזה.

כן, נטען כי רשלנות הצוות הרפואי של המרכז הרפואי הביאה לכך שהתובעת נאלצה לעבור ניתוח פתיחת בטן לאחר שניסיון ניתוח בגישה הלפרוסקופית כשלה (עם כל הסיבוכים שבניתוח כזה), והיא נאלצה לקבל 6 מנות דם תוך סיכון חייה וחיי העובר. על כן, סובלת התובעת מצלקות מכערות עליהן עמד ד"ר דביר בחוות דעתו ומהידבקויות מרובות שעלולות "להוות גורם" בשנים לבוא.

תמצית טענות הנתבעת וחוות הדעת מטעמה:

לטענת הנתבעת, הטיפול שניתן לתובעת במסגרת המרכז הרפואי נעשה באופן מיטבי ובדחיפות המתאימה ובהתאם למצג הרפואי שעמד בפני הצוות הרפואי בכל שלב ושלב, בזמן אמת, ולא היה כל שיהוי בטיפול שניתן לה. התובעת הועברה לחדר הניתוח רק 3 שעות לאחר הגיעה לחדר המיון. בהתחשב בזמן הטיפול בחדר המיון הכולל עריכת בדיקות לתובעת, המתנה לתוצאותיהן ואבחון הבעיה הרפואית שלה, מדובר בפרק זמן סביר ביותר. כעולה מחוות הדעת של מומחה הנתבעת (ד"ר דביר), לאור מצבה הרפואי של התובעת לא הייתה כל חלופה טיפולית ו/או אלטרנטיבה אחרת מלבד הניתוח.

בנסיבות המקרה, גם אם התובעת הייתה מועברת לחדר הניתוח במועד מוקדם יותר, לא היה בכך כדי לשנות ממהלך האירועים ו/או למנוע את הצורך בניתוח ו/או למנוע את הנזקים הנטענים על ידי התובעת. הצלקת הנטענת הינה הצלקת של הניתוח הקיסרי ו/או הצלקת שנגרמה מעצם ביצוע הניתוח וניתוח מוקדם יותר לא היה מונע אותה. כן, נטען כי בשלוש השעות שחלפו בין התייצבות התובעת לחדר המיון ובין הניתוח, לא נגרם לתובעת או לעובר כל נזק. בנסיבות המקרה, גם אם התובעת הייתה מועברת לחדר הניתוח במועד מוקדם יותר, לא היה בכך כדי לשנות ממהלך האירועים ו/או למנוע את הצורך בניתוח ו/או למנוע את הנזקים הנטענים על ידי התובעת.

כן, נטען כי חוות הדעת של המומחים מטעם התובעת מתעלמות מעובדות המקרה ו/או מהמצג הרפואי אשר עמד בפני צוות הנתבעת בזמן אמת וחוות הדעת מתבססות על השערות ו/או הנחות חסרות בסיס, והן מבטאות, לכל היותר, 'חכמה לאחר מעשה'.

באשר לטענות התובעת בעניין העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה, טענה הנתבעת כי התובעת קיבלה את כל ההסברים שנדרשו בנסיבות ו/או המתחייבים ממצבה ו/או סיכונים וסיבוכים אפשריים בניתוח ו/או השלכות הטיפול בעתיד וחתמה על טופס הסכמה לניתוח. כל הבדיקות ו/או הטיפולים בוצעו תוך הסכמה מלאה של התובעת. לו לא הוסבר לתובעת סיכון כלשהו, הרי שזו עקב העדר סבירותו ו/או אי יכולת לצפותו מראש.

לתמיכה בטענותיה צירפה גם הנתבעת שתי חוות דעת של מומחים מטעמה;

חוות הדעת של ד"ר יעקב גולן (בתחום הפלסטי) מיום 15/2/17; ד"ר גולן ציין, בין היתר, כי בשל ההיריון והצורך הדחוף בעצירת הדימום ממנו סבלה התובעת, בוצע הניתוח דרך חתך ארוך, כמקובל במקרים של ניתוח דחוף לסקירת הבטן. ככלל, לפרוסקופיה איננה סבירה אצל חולה בהיריון מתקדם שכן הרחם הגדול מקשה על הסקירה ועל הגישה (אך ציין בתוך כך וברוב הגינותו כי המומחה המתאים לדון בשאלת הגישה הניתוחית הינו מומחה בכירורגיה כללית).

כן, נטען כי כצפוי לאחר הניתוח נוצרה צלקת במרכז הבטן אשר שופרה באמצעות ניתוח מתקן. המומחה ביקש להדגיש כי אין כל קשר סיבתי בין זמן ביצוע הניתוח לבין אורך הצלקת; גם אילו בוצע הניתוח מוקדם יותר, הייתה נוצרת בדיוק אותה הצלקת. הצלקת אינה נובעת מרשלנות כלשהי של הרופאים המטפלים, אלא היא תוצאה של טיפול נכון ומקובל בדימום מסיבי אצל אישה בהיריון כפי שהייתה התובעת באותו זמן.

באשר לשיעור הנכות, הסכים המומחה כי מצבה של התובעת כיום מצדיק נכות אסתטית בגין הצלקת שבבטן בשיעור של 10% לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל.

חוות הדעת של פרופ' ריקרדו אלפיסי מיום 12/3/17; מומחה הנתבעת ציין, בין היתר, כי ההחלטה להתחיל את הניתוח בגישה הלפרוסקופית מעידה על המצב המודינמי יציב מספיק של התובעת בתחילת הניתוח. בהקשר זה צוין כי בחולים בהלם ובמצב המודינמי לא יציב, מבצעים פתיחת בטן מלכתחילה ולא "מבזבזים" זמן בגישה לפרוסקופית אשר אורכת יותר מדי זמן. בגלל קושי טכני לזהות את מקור הדימום הוחלט באופן מוצדק לעבור לגישה הפתוחה. במקרים של דימום תוך בטני ממקור לא ידוע, יש לבצע חתך מרכזי מעל ומתחת לטבור המאפשר סקירה של ארבעת הרביעים הבטניים כנדרש. שני מקורות הדימום זוהו וטופלו בהצלחה. שיטת סגירת הבטן והעור מקובלת והינה הבחירה ברוב רובם של הניתוחים האבדומינליים. שיטת סגירת העור אינה גורם מכריע על התוצאה הקוסמטית הסופית של הצלקת.

בנסיבות האמורות, מצא המומחה כי הצוות הרפואי של הנתבעת תפקד בצורה מקצועית ויעילה תוך פרק זמן סביר ביותר בהתאם לנסיבות ובהצלחה רבה. לשיטת המומחה, לא הייתה כל דחיפות בביצוע הניתוח אשר החל כלפרוסקופיה וגם אם התובעת הייתה מנותחת מוקדם יותר, לא היה בכך כדי לשנות את המהלך או כדי למנוע את הצורך במעבר מלפרוסקופיה ללפרוטומיה (בטן פתוחה) עקב קושי טכני בזיהוי מקור הדימום.

חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט:

בחוות דעתו של מומחה בית המשפט שנערכה ביום 21/5/18 סקר האחרון בדומה למומחים מטעם הצדדים את השתלשלות הטיפול בתובעת במהלך פנייתה למרכז הרפואי ובתוך כך לממצאים השונים אשר הביאו להחלטה לעריכת הניתוח לצורך בירור מקור הדימום.

בבדיקתה מצא המומחה כי קיימת צלקת אורכית של כ-30 ס"מ מן הקסיפואיד ועד לפוביס, נקיה וללא בקע. כן, ציין כי נמצאה צלקת נוספת רוחבית בשיפולי הבטן באורך כ-15 ס"מ של חתך ע"ש פננשטיל.

במענה לשאלה באם העיכוב עד לניתוח גרם לכך שלא היה ניתן לסיים את אותו ניתוח בגישה הלפרוסקופית, השיב מומחה בית המשפט בשלילה; כך הבהיר בעניין זה "בבדיקה לפרוסקופית, כאשר המטופלת בהריון מתקדם והבטן מלאה דם וקרישים, לא ניתן לברר בוודאות את מקור הדמם ולהשתלט עליו בשיטה לפרוסקופית. הלפרוסקופיה עזרה לברר את המצב בבטן ולאשר שמדובר בדימום, אך לא ניתן היה לעצור את הדימום במצב הנתון. גם אם היו מקדימים את הניתוח בכשעה, הדימום שנמשך מאז שהחלה לסבול מכאבי בטן בבית המרקחת בו עבדה, ועד הגיעה למיון מרכז רפואי שיבא, לא היה ניתן לטפל בבעיית הדימום בשיטה לפרוסקופית [...] בכל מקרה, גם אם היו מנתחים אותה בהגיעה לבית החולים, המנתחים היו נאלצים לבצע פתיחת בטן לבירור מקור הדימום ועצירתו".

ביחס לצלקת בדופן הבטן, הבהיר מומחה בית המשפט היא גרמה לתובעת לסבל ואי נוחות בגלל הופעת Hypertrophic Scar אך הדבר לא היה ניתן למניעה כי באחוז מסוים של המקרים נוצרת צלקת היפרטרופית שגורמת לאי נוחות. התובעת עברה טיפול פלסטי בצלקת בהמשך ובעת בדיקתה על ידי המומחה מטעם בית המשפט, ציין האחרון כי הצלקת נראתה יפה ולא נמושו בה בקעים.

באשר להצעה בעבר של המנתח הפלסטי לתקן את הצלקת האורכית בדופן הבטן בזמן ניתוח קיסרי, הבהיר מומחה בית המשפט היא אינה נכונה ואינה מקובלת, כשלא מקובל להאריך את הניתוח הקיסרי עם כל הכרוך בסיכונים נוספים כגון זיהום ודימום בפצע הניתוח הפלסטי.

בהתייחס לתלונות התובעת בפניו אודות בעיות גסטרואינטסטינליות כגון שלשולים ודחף לצאת לשירותים ותופעת המעי הרגיז שאובחנה, ציין מומחה בית המשפט כי תופעות אלה יכולות להיות קשורות בניתוח הבטן כתוצאה מהידבקויות שנוצרו בחלל הבטן, לאחר נוכחות דם וקרישים ועצם פתיחת הבטן גורמת לנכות בפעילות יומיומית.

על רקע האמור מצא המומחה להגיע למסקנה כי הטיפול שקיבלה התובעת היה סביר והעיכוב במיון עד לניתוח לא גרם לתובעת ו/או לעובר סיבוכים כלשהם.

בהתייחס לתופעות הגסטרואינטסטינליות, העריך המומחה את נכותה של התובעת בשיעור 10% לפי סעיף 14(1)ב' ו-18(1)ב' לתקנות המל"ל. ביחס לצלקת הוערכה הנכות גם כן בשיעור 10% לפי סעיף 75(1)(ב).

דיון והכרעה:

בחינת סבירות התנהלותו של רופא במסגרת עוולת הרשלנות, הותוותה במסגרת הפסיקה הענפה של בית המשפט העליון. כך, נקבע כי על כל רופא, מוטלת חובת זהירות מושגית, כלפי מטופליו. באשר לקביעת חובת הזהירות הקונקרטית נקבע כי הכללים בדבר קביעת חובת זהירות זו מתפתחים ממקרה למקרה, כשההתרשלות המבוססת על עיקרון הסבירות, נבחנת לפי האמצעים שיש לנקוט על מנת להבטיח את שלומו של הניזוק, בהתאם לאמצעים שהיה רופא סביר נוקט בנסיבות העניין. המבחן הוא אובייקטיבי נורמטיבי, כשהובהר, כי לא בכל מחלה יש אשם ולא כל טעות מהווה רשלנות. כן, נקבע כי יש להיזהר מלקבוע התרשלות במקרה בו נעשתה טעות בשיקול הדעת של הרופא, על מנת שלא ליצור רפואה הפועלת מתוך צורך להתגונן מפני תביעות (ר' ע"א 916/05 כדר נ' פרופ' הרישנו [פורסם במאגרים] (28/11/07)). ע"א 4484/11 פלוני קטין נ' משרד הבריאות [פורסם במאגרים] (18/2/13)).

עוד הוטעם כי החשש מפני "רפואה מתגוננת" שבמוקדה לא יראה הרופא רק את החולה-הלקוח ואת ההחלטה על הטיפול בו, הינו כי במצב שכזה הטיפול בחולה ייקבע לא על בסיס שיקולים רפואיים גרידא, אלא הוא ייעשה במבט צופה פני תביעה, מה שאינו מבטיח את הטיפול המתאים והטוב ביותר למטופל (ר' ע"א 11035/07 שירותי בריאות כללית נ' שגיב אביטן [פורסם במאגרים] (20/7/11)).

בנוסף, נקבע כי הרופא נדרש לנקוט באותם אמצעים שרופא סביר היה נוקט בנסיבות העניין, לגילוי הבעיה ולריפויה, כשהודגש כי האחריות היא למאמץ ונקיטה באמצעים סבירים ולא לתוצאה. הפסיקה שבה והדגישה כי המבחן איננו מבחן של 'חכמים לאחר מעשה' אלא מבחן של סבירות ההתנהגות, בעת התרחשותה, על פי הידע העובדתי והרפואי שעמד לרשות הרופא, באותה עת. כן מוטלת על הרופא גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של חולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת, לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו (ר' ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מה (2) 142).

מן הכלל אל הפרט;

לאחר שעיינתי ובחנתי את מכלול חומר הראיות אשר הונח בפניי, מצאתי שיש להשיב בשלילה לשאלה האם נפלו פגמים העולים כדי גיבוש רשלנות בהתנהלות המרכז הרפואי בקשר עם הטיפול שניתן לתובעת במהלך שהותה במרכז הרפואי, ובפרט בשלב העומד במרכז הבחינה של פסק דין זה – מקליטתה של התובעת במיון נשים ועד לסיום הפרוצדורה הניתוחית שנערכה לה לאחר העברתה למיון הכללי.

קביעתי זו מבוססת בראש ובראשונה על מסקנת המומחה מטעם בית המשפט אשר מצא כאמור לאחר בחינת מכלול הנסיבות כי הטיפול שקיבלה התובעת היה סביר והעיכוב במיון עד לניתוח, לא גרם בסופו של יום לתובעת (כמו גם לעובר) סיבוכים כלשהם.

רבות נכתב על תפקידו ומעמדו של מומחה מטעם בית המשפט, ולא אחת הוא תואר כזרועו הארוכה של בית המשפט. כך, במיוחד בתחום הרפואה, משמש המומחה הניטראלי מטעם בית המשפט "ככלי מתווך בין עולם הרפואה לאולם בית המשפט". האמון הרב לו זוכה מומחה מטעם בית המשפט, נובע, בין היתר, מחזקות התקינות והמקצועיות המיוחסות לו, כשהנחת המוצא היא כי המומחה הממונה על-ידי בית המשפט יבצע מלאכתו נאמנה, ויפעל בהגינות ובמקצועיות (ר' רע"א 1834/18 שירותי בריאות כללית נ' פלונית [פורסם במאגרים] (3/5/18)); רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673; ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו [פורסם במאגרים] (28/11/07)).

התשובות שניתנו מאת המומחה בחקירתו (בעיקר במענה לחקירה העיקרית והדומיננטית שהתנהלה מצד ב"כ התובעת) עיגנו היטב את הנימוקים והקביעות בחוות דעתו, תוך הסתמכות על מלוא התיעוד הרפואי הרלוונטי מתקופת האשפוז במרכז הרפואי שהונח לפניו ותוך בחינת סבירות ההחלטות לנוכח השתלשלות האירועים שתחילתן עם הופעת הכאבים אצל התובעת בשעת הבוקר של מועד הפניה למרכז הרפואי ועד לניתוח, וכן תוך הסתמכותו על ניסיונו הרב בתחום הכירורגי;

בהתייחס לטיב והיקף הבדיקות שנערכו לתובעת במחלקה הראשונה בה נקלטה במרכז הרפואי (מיון נשים), הבהיר מומחה בית המשפט כי מחלקה ספציפית זו בבית חולים הייתה אמורה להתמקד ולשלול קיומו של דימום תוך מתן דגש לשלילתו על רקע גינקולוגי. משעה שחשש זה נשלל, הבהיר המומחה כי נכון היה שלא לעכב את התובעת בבדיקות אחרות ומיותרות (באותה מחלקה) אלא להפנותה להמשך הבירור בחדר המיון הכללי בבית החולים אשר ערוך ומנוסה יותר בעריכת הבדיקות שהתבקשו (ר' עדות המומחה בע' 15 שו' 20-25 לפרו').

התובעת שבה וחזרה מספר פעמים בסיכומיה ובסיכומי תשובתה על הטענה כי אי עריכת בדיקת אולטרסאונד במיון מחלקת הנשים מהווה רשלנות שכן הדימום בשלב זה "עוד היה בראשיתו" (ר' סעיף 4 לסיכומיה), כשבסיכומי תשובתה אף התיימרה להגדיר את אותו דימום כ-"קל, איטי ונשלט" (ר' סעיף 16 לסיכומי התשובה). לא רק שמצאתי שיש לדחות טענה אחרונה זה לאור הבהרת המומחה לעיל אודות תכלית מחלקת מיון נשים אל מול חדר המיון של בית החולים, אלא שהתובעת מתעלמת משני נתונים ברורים שיש בהם לאיין את הטענה והמשמעות שהיא מבקשת לייחס לה; התעלמות מכך שבדיקת אולטרסאונד לבדה, לא הייתה יכולה להתחקות אחר מקור הדימום וכן התעלמות מנתון בסיסי ומרכזי – חלוף פרק זמן בן למעלה מארבע וחצי שעות בין המועד בו נפגעה בעבודתה ותחילת מכאוביה לבין השעה בו נקלטה במחלקת מיון נשים בבית החולים.

על רקע ההשתלשלות זו, מקובלת עלי טענת הנתבעת בסיכומיה כי גם אם הניתוח היה נערך לתובעת בשלב מוקדם יותר, הדבר לא היה מונע את הצורך במעבר לגישה הפתוחה וזאת לאור הקושי לאתר ולזהות את מקור הדימום בשיטה הלפרוסקופית (ר' עדותו המומחה בע' 12 שו' 25-29 לפרו'). ויודגש, כי אם אבחר שלא לקבוע מסמרות בשיקולי התובעת ואילוציה שהביאו לידי כך שהיא פנתה לבית החולים בחלוף פרק הזמן האמור, יש לדחות את גישתה (כפי שנלמדת מטענתה בסעיף 18 לסיכומי תשובתה) המתייחסת בביטול לשיהוי זה כמו גם דחיית התיאוריה החדשה שהעלתה לפיה נשים הרות לא פונות לקבלת טיפול רפואי "על כל מיחוש ומיחוש". ביטול זה מצד התובעת והניסיון להמעיט ולגמד את מצבה בזמן אמת, אינם עולים בקנה אחד עם גרסת התובעת עצמה ביחס לתיאור מכאוביה בסמוך לאחר הזזת הארגז, עת תיארה בכתב התביעה כי הרגישה, בין היתר, לחץ באגן אותו דימתה "כמו לפני לידה" וכן התיאור בעדותה של כאב מתגבר והבנתה (עוד במקום העבודה) "שזה משהו חריג" (ר' עדותה בע' 24 שו' 16-20 לפרו').

בהתייחס להשתלשלות האירועים ועיתוי הזמנים המדויקים מבחינת הפעולות שנעשו לתובעת במרכז הרפואי, מרגע קליטתה (בשעה 13:39) ועד כניסתה לחדר הניתוח (בשעה 17:12) – פרק זמן של 3.33 שעות – הבהיר המומחה שנקודת המבט הצריכה היא "לראות את המקרה בכללותו", תוך התחשבות בנסיבות דנן בקיומו של "תזרים" פעולות מצד בית החולים; הגעה למיון נשים תחילה, על רקע הרלוונטיות של מחלקה זו להיותה הרה וסיום הבדיקות הצריכות נוכח סטטוס זה; העברה למיון הכללי לאחר שלא נמצא שהתובעת סובלת מבעיה גניקולוגית או מיילדותית; עריכת אולטרסאונד של הבטן ופענוח הממצא שהדגים קיומו של נוזל ובסופו של דבר ההחלטה להכניס את התובעת לחדר הניתוחים על רקע ירידת לחץ הדם. מומחה בית המשפט הסביר (את שמובן ומוכר במציאות של בתי חולים ציבוריים במחוזותינו) כי הפעולות הנ"ל 'לוקחות זמן' ובפרט בשעה שעסקינן בענייננו במטופלת שהיא בהיריון והדימום היה איטי באופן יחסי (להבדיל למשל מאופי הטיפול של חולה עם דימום קשה שמפונה לבית החולים בעקבות פגיעה בתאונת דרכים; ר' ע' 14 שו' 21-32; ע' 15 שו' 1-11 לפרו').

בהתייחס לבחירה של הצוות הרפואי להתחיל את הניתוח בגישה הלפרוסקופית ולעבור בהמשכו לגישה הפתוחה, הבהיר המומחה בעדותו כי לנוכח היותה של התובעת בשבוע ה-25 להריונה, הרחם המוגדל (נוכח שלב ההיריון) כמו גם הנוזל בחלל הבטן (שהוברר כי הינו דם), היה באלה להגביל את האפשרות להתחקות אחר מקור הדימום וכן ביצוע פעולות אינטרבטיביות. בנסיבות אלה, היה נכון ומוצדק למעבר לגישה הפתוחה תוך נקיטת שיטת ארבעת הרבעים וספיגת הדם במקביל (ר' עדותו בע' 12 שו' 17-29; ע' 13 שו' 1-11 לפרו').

בנוסף, לא מצאתי ממש בטענות התובעת בכל הקשור לדופי שניסתה להטיל במומחה ויושרו, הן בקשר עם הפרסום בעבר אודות היכללות חתימתו של המומחה על מאמר שנטען כי הייתה בבחינת חתימה כוזבת (כפי שנעשה בפתח עדותו וברישת סעיף 56 לסיכומי התובעת) והן בקשר הטענה אודות אי הסתמכותו של המומחה על ספרות מקצועית לצורך גיבוש מסקנות חוות דעתו דנן ואי התמודדות עם הספרות אליה הפנה מומחה התובעת, ד"ר אשרוב (ר' סעיפים 56-57 לסיכומי התובעת).

בכל הקשור לחתימתו של המומחה על המאמר, הרי שמלבד זאת שעסקינן באירוע שהוצג ככזה שפורסם בכתבה בעיתון "הארץ" מחודש 5/2007, הבהיר המומחה בעניין זה כי הוא אכן לא נטל חלק במחקר נשוא אותו המאמר, אולם חתימתו עליו באה על רקע התמנותו למנהל מחלקה והצורך שהיה בחתימה על מנת להגישו (ר' ע' 9 שו' 1-12 לפרו'). גם אם עולה מעדותו של המומחה כי הלשכה האתית מצאה שלא היה מקום להכליל את החתימה האמורה, לא מצאתי שיש באירוע זה כדי להעיב על מקצועיותו ויושרו של המומחה, ובפרט בשעה שלא הועלתה כל טענה כי בגין אותה בדיקה שנערכה בנדון, הופעלה כנגדו סנקציה כזו או אחרת שפגעה בעיסוקו, לא כל שכן ביכולת לערוך את חוות דעתו נשוא הליך זה.

בכל הקשור לטענות אודות אי הסתמכותו של המומחה על ספרות רפואית ו/או העדר התייחסות מפורשת לספרות שהובאה על ידי המומחה מטעמה של התובעת, הרי שגם בהן לא מצאתי ממש; מומחה בית המשפט הבהיר כי מסקנותיו בחוות הדעת מבוססות על ניסיון החיים ועל רקע זאת שהמקרה הוא "מאוד מאוד ברור" (ר' ע' 9 שו' 25-30 לפרו'). מענה זה של המומחה מקובל עליי, וזאת בעיקר לאור אופי הניתוח שנערך וניסיונו הקליני הרב בכירורגיה המסתכם בתקופה בת כ-40 שנה והתפקידים הבכירים שמילא בתחום הכירורגי. מטעם זה, איני מוצאת כל פגם בהעדר ההתייחסות ספציפית בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט למאמרים שהוזכרו בעמוד 6 לחוות הדעת של ד"ר אשרוב.

לאור כל האמור, לא מצאתי כי בהתנהלות הצוות הרפואי של הנתבעת - בקשר עם הטיפול שהעניק לתובעת משלב הקליטה במיון נשים ועד סיום הניתוח (כמו גם עד לשחרורה מתקופת האשפוז) – הופרה חובת זהירות אשר יש בה לגבש רשלנות ו/או כל הפרת חובה חקוקה.

שאלת ההסכמה מדעת;

התובעת טענה כאמור להעדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה, מאחר והמרכז הרפואי לא פעל לגלות לה את כל הפרטים הנוגעים למצבה ולניתוח (לעצירת הדימומים) אותו היא עומדת לעבור ובכלל זה הסיכונים, הסיבוכים, הסיכויים בביצוע הניתוח וכן השלכות הטיפול הכושל בה לעתיד.

חובתו של הרופא לקבל את הסכמתו של המטופל לטיפול הרפואי הניתן לו, מעוגנת הן בפסיקה העניפה אשר דנה בסוגייה זו כאשר משנת 1996 זכתה סוגיה זו להסדרה חקיקתית בחוק זכויות החולה בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996. הסעיף האמור שכותרתו – הסכמה מדעת לטיפול רפואי – קובע, בין היתר, כי לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע. במסגרת ההגדרה של "מידע רפואי", מוגדרים בין היתר: תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע; הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות. כן, הודגש שהמטפל "ימסור למטופל את המידע הרפואי, בשלב מוקדם ככל האפשר, ובאופן שיאפשר למטופל מידה מרבית של הבנת המידע לשם קבלת החלטה בדרך של בחירה מרצון ואי תלות".

בע"א 1303/09 מרגלית קדוש נ' בית החולים ביקור חולים [פורסם במאגרים] (5/3/12), הבהיר כב' השופט י' עמית בניתוח המקיף שערך בעניין דוקטרינה זו, כי הינה כוללת אלמנט של הסכמה מצד המטופל וחובת גילוי מצד הרופא. על מנת לקבל את הסכמתו האמיתית של המטופל לטיפול המוצע, חובה על הרופא למסור לו מידע על היבטים שונים של הטיפול, ואי גילוי מידע רלוונטי לגבי הטיפול מקעקע את ההסכמה שניתנה לטיפול. לכן, נוהגים לדבר בנשימה אחת על הסכמה מדעת ועל חובת הגילוי; הדרישה לקבל "הסכמה מדעת" של המטופל, היא אפוא פועל יוצא של קיום חובת הגילוי.

מן הכלל אל הפרט; במקרה דנן, התובעת כאמור נקלטה במחלקת מיון נשים במרכז הרפואי בשעה 13:39 כאשר בהמשך למעברה למיון הכללי של המרכז הרפואי, נערכה לה בדיקת U.S. שהדגימה נוזל חופשי בבטן ובעקבות ממצא זה היה צורך לבצע פעולה כירורגית על מנת ללמוד על הסיבה לכך לנוכח קיומן של מספר אפשרויות (ר' עדות ד"ר אלדר בע' 31 שו' 17-22 לפרו').

בסמוך לפני הניתוח הוחתמה התובעת על טופס שכותרתו "טופס הסכמה לניתוח" כאשר לצד סוג הניתוח צוין: "Diagnostic Laprotomi Laproscopy", היינו ניתוח אבחנתי בגישה הלפרוסקופית או בגישה הפתוחה. תחת הנ"ל צוין, בין היתר, כי ניתן הסבר לפיו "קיימת אפשרות שתוך מהלך הניתוח העיקרי יתברר שיש צורך להרחיב את היקפו, לשנותו או לנקוט בהליכים אחרים או נוספים, לרבות פעולות כירורגיות נוספות שלא ניתן לצפותם כעת בוודאות או במלואם, אך משמעותם הובהרה לי, לפיכך אני מסכים/ה גם לאותם הרחבה, שינוי, או ביצוע הליכים אחרים או נוספים, לרבות ניתוחים שלדעת רופאי בית החולים יהיו חיוניים או דרושים במהלך הניתוח העיקרי." לצד הכיתוב "הערות" צוין: "סיבוכים: פגיעה בעובר, דמום, זהום, פגיעה במעי". המסמך נושא את חתימתו של ד"ר אלדר והתובעת לא חלקה כי אכן היא חתומה עליו (ר' ע' 29 שו' 9-10 לפרו').

אמנם המסמך האמור חסר כיתוב כלשהו לצד הסעיף הנוסף המופיע בו, "תמצית ההסבר שניתן למטופל", אולם לא שוכנעתי שיש בחסר זה כדי להעיב על ההסכמה. ד"ר אלדר העיד כי מילוי הפרטים על גבי הטופס מלווה תמיד בהסבר בעל-פה מצידו (ר' ע' 30 שו' 31-32 לפרו'), ובמקרה של הניתוח מהסוג שצוין, ניתן ההסבר אודות האפשרות למעבר מהשיטה הלפרוסקופית לבטן פתוחה בעקבות ממצאים חריגים או תקלות (ר' ע' 31 שו' 8-11 לפרו'). ברי כי לנוכח חלוף השנים ממועד הניתוח ועד מועד עדותו, לא ניתן לצפות שהרופא יאשר את חילופי הדברים המדויקים בינו לבין התובעת במעמד ההחתמה, אולם לא מצאתי כל סיבה שלא לקבל את הסברו של ד"ר אלדר אודות הנוהג הקבוע במקרה זה שאופי הניתוח, ההתפתחויות האפשריות (לרבות המעבר לשיטת בטן פתוחה) והסיכונים, נמסרו לתובעת גם בעל-פה.

באשר לטענת התובעת אודות אי החתמתה על טופס ייעודי, הרי שגם בטענה זו לא מצאתי ממש; לא רק שלא הוכח מצד התובעת שבמועד הניתוח היה בנמצא טופס ייעודי עבור סוג הניתוח הרלוונטי (כשהטופס שהוצג לד"ר אלדר במהלך חקירתו סווג על ידי האחרון ככזה המיועד לניתוח לפרוסקופיה גניקולוגית; ר' ע' 39 שו' 33 לפרו'), אלא שגם אם היה כזה, לא הייתי מגיעה למסקנה כי המדובר בפגם שיש בו לאיין את ההסכמה של התובעת שכן מהות הניתוח וההבהרה (המובנית) אודות האפשרות להרחבתו או שינויו נכללו בטופס עליו חתמה.

על כל האמור יש להוסיף כי קשה לקבל את טענת התובעת כבעלת השכלה במקצוע הרוקחות וכמי שעוסקת בתחום (כולל בזמנים הרלוונטיים), באשר להעדר הבנה של מלל כזה או אחר בטופס (לרבות זה שצוין בשפה האנגלית; ר' עדותה בע' 29 שו' 1-2 לפרו'). בוודאי שקושי זה מתעצם שעה שהיא העידה כי בעלה שנלמד כי הינו רופא בעיסוקו (ר' עדותה בע' 24 שו' 28-29 לפרו'), ליווה אותה במהלך כל אותם הבדיקות וההמתנה לניתוח עם קליטתה לרבות דין ודברים עם אנשי צוות לצורך זירוז פעולות או הבהרות. נוכחות זו לא רק שיש בה לאיין גם כל טענה אודות מצב הכרתי שמנע ממנה מלהבין את משמעות תוכן טופס ההסכמה אלא גם לאיין כל טענה אודות מחדל מצד הצוות הרפואי על בירור עוצמת ומשך הכאב.

מעל הכל, הנני מוצאת בנסיבות המקרה דנן כי טענות התובעת להעדר הסכמה/פגיעה באוטונומיה הינן בגדר טענות הנגועות בחוסר תום לב משווע, ולו רק משום שכאשר נשאלה האם האופציה של ניתוח בגישת הפתוחה הייתה מוצגת בפניה כאפשרות היחידה לטיפול, היא העידה שהייתה מסכימה רק אם המדובר היה ברופא שהיא ובעלה "סומכים עליו" (ר' ע' 29 שו' 26-28 לפרו').

לאור כל האמור, טענות התובעת להעדר הסכמה ו/או פגיעה באוטונומיה, נדחות.

שאלת הנזק;

על אף מסקנותיי בעניין העדר אחריות הנתבעת, אתייחס בבחינת למעלה מן הצורך לשאלת הנזק הנטען. מומחה בית המשפט העריך כאמור לצד מסקנותיו בעניין האחריות כי לתובעת נותרו נכויות בתחומים הבאים: בהתייחס לתופעות הגסטרואינטסטינליות העריך המומחה את נכותה בשיעור 10% לפי סעיף 14(1)ב' ו18(1)ב' לתקנות המל"ל. ביחס לצלקת הוערכה הנכות גם כן בשיעור 10% לפי סעיף 75(1)ב'.

ייאמר מיד כי גם אם מסקנתי הייתה שונה בשאלת האחריות, הייתי מוצאת להכיר לכל היותר, בנכות בשיעור 5% בלבד בתחום הגסטרו וזאת נוכח העדר המחלוקת על כך שהמרכז הרפואי אינו בבחינת הגורם לדימום וכן לאור פרק הזמן שחלף משעת התחלת כאביה של התובעת, 9:00 בבוקר (ר' עדות התובעת בע' 23 שו' 23 לפרו') ועד קליטתה במחלקת מיון נשים במרכז הרפואי בשעה 13:39. מקום בו חלפו כאמור למעלה מארבע וחצי שעות בין הופעת הכאבים ועד להגעתה של התובעת לבית החולים, וודאי שלא הייתה כל הצדקה לזקוף ולייחס בנסיבות העניין את מלוא הנכות בתחום זה (נכות שהיא תוצאה של הדימום וקרישי הדם) לחובת הנתבעת.

בכל הקשור לנכות בתחום הפלסטי, הרי שלאור מסקנתי לעיל אודות העדר ההיתכנות לאיתור מקור הדימום והטיפול בו אלא באמצעות מעבר לגישה הפתוחה, הרי שממילא הצלקת האמורה הייתה אמורה להיווצר ולהיוותר בבטנה.

כך או כך, לאור אופי ומהות הנכות בתחום הפלסטי והעדר הנחת כל ראיה אודות משמעות תפקודית שיש לנכות בתחום הגסטרו עבור התובעת (ובתוך כך לא נטען במפורש וממילא לא הוכח כל צמצום בהיקף המשרה או ירידה בשכרה של התובעת), הפיצוי לו הייתה התובעת זכאית בנסיבות העניין היה מסווג כפיצוי לא ממוני בלבד אותו הייתי מעמידה על סך של 15,000 ₪.

בעניין הדרישה לפיצוי בגין העדר הסכמה מדעת ופגיעה באוטונומיה, הרי שהתובעת נמנעה מלציין כל סכום בגין ראש נזק זה בכתב התביעה (במתוקן) ו/או בסיכומיה. כך או כך, הפסיקה הבהירה בעניין ראש נזק זה, כי אין לפסוק פיצוי סטנדרטי בגין הפגיעה באוטונומיה, אלא צריך שהפיצוי יהיה אינדיבידואלי, בהתחשב בהפרה הקונקרטית ובנסיבותיה (ר' ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית [פורסם במאגרים] (28/5/12)). כבר קבעתי כאמור לעיל שהתובעת אינה זכאית לכל פיצוי בגין ראש נזק זה, אולם באם הייתי מקבלת את טענות התובעת בנדון, הייתי מוצאת להעמיד בנסיבות העניין על רף נמוך שהיה מסתכם בסך של 5,000 ₪; בקביעת שיעור זה הייתי מביאה בחשבון את זאת שהתובעת ממילא הייתה נדרשת להתערבות כירורגית לאור הדימום בבטנה .

סוף-דבר:

לנוכח כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת שהוצאו בפועל וכן בשכ"ט טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ב חשוון תשפ"א, 09 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.