הדפסה

בית משפט השלום בפתח תקווה ת"א 13771-05-17

בפני
כבוד ה שופט אריאל ברגנר

התובע

שרון מאיר

נגד

נתבעים

  1. בני גולדשטיין
  2. מאיר בראל
  3. אנדי שוורץ
  4. חנה ורמוס
  5. מילה קריגל
  6. איתן בהיר
  7. יצחק הראל

פסק דין

בפני תביעה כספית ע"ס 200,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע.

התובע עותר לפיצוי של 100,000 ₪ מהנתבעים 1-6 ולפיצוי בסך של 100,000 ₪ מהנתבע 7.

כתב התביעה

הצדדים להליך זה כולם חברי עמותת מרכז ספורט נווה עוז (להלן – "העמותה").

לעמותה בין היתר שני מוסדות שהם ועד העמותה הוא הגוף המבצע לרבות ניהול העניינים הכספיים והרכוש ו ועדת ביקורת, היא הגוף שתפקידו לבדוק ולפקח על פעולותיה הכספיות של העמותה.

חברי ועדת הביקורת מתמנים ע"י האסיפה הכללית של העמותה.

התובע משמש מזה זמן רב כחבר ועדת הביקורת ולאחרונה לאור התפטרות הנתבע 7 מתפקיד יו"ר ועדת הביקורת, נבחר התובע לתפקיד זה ביום 1.2.17.

במסגרת התפטרותו של הנתבע 7 הוא שלח מכתב אל חברי ועד העמותה ואל מנהל העמותה כאשר במכתב זה אמר ביחס לתובע בין היתר:

"...ואיני מוכן לספוג עלבונות מאדם שאפילו עברית אינו יודע לכתוב כראוי...".

(להלן – "פרסו ם הנתבע 7") .

חברי ועד העמותה הפיצו בין כל חברי העמותה מסמך הנושא כותרת "דיווח מיוחד,, בו ציטטו את הדברים שאמר הנתבע 7 על התובע כי אינו מוכן לספוג עלבונות מאדם שאפילו עברית אינו יודע לכתוב כראוי.

(להלן – "פרסום הנתבעים 1-6").

ביום 8.3.17 פנה התובע במכתב התראה אל הנתבעים אך הנתבעים בחרו שלא להיענות למבוקש בו.

התובע טוען כי הפרסום שעשו הנתבעים מהווה פרסום לשון הרע ועותר לכפל הפיצוי הסטטוטורי.

כתב הגנה הנתבעים 1-2, 4-5

המעשים המיוחסים לנתבעים, בוצעו על ידם במסגרת תפקידם כחרבי ועד העמותה ולא באופן אישי.

כל שעשו היה לפרסם את נוסחו של מכתב ההתפטרות של יו"ר ועדת הביקורת.

הגעת מכתב ההתפטרות של יו"ר ועדת הביקורת הוא אירוע שיש לדווח עליו לרשם העמותות ועל כן בישיבת ועד העמותה מיום 23.2.17 הוחלט שיש להביא לידיעת חברי העמותה את הסיבה להתפטרות כפי שנוסחה ע"י הנתבע 7. דבר זה נעשה במסגרת תפקידם כחברי ועד העמותה.

פרסום המכתב היה בתום לב ללא כל כוונה לפגוע או להוציא לשון הרע כנגד התובע.

מאחר שהתובע מונה לתפקיד יו"ר ועדת הביקורת לאחר התפטרות הנתבע 7 הרי דבר הפרסום לא עשה את התובע לבוז והשפלה.

כתב הגנה הנתבעים 3 ו- 6

חברי הוועד המנהל של העמותה נדרשו להביא הדברים לידיעת החברים "בשם אומרם" ללא כל פרשנות ו/או הסבר.

התביעה הוגשה בחוסר תום לב, באופן טורדני וקנטרני ועוד...

הפרסום שנעשה באתר העמותה נעשה ע"י העמותה ולא ע"י הנתבעים 3 ו- 6 שהם אמנם חברים בוועד המנהל אך להם כל סמכות כיחידים לאשר פרסום כזה או אחר שנעשה ע"י העמותה בלבד וע"י האורגנים שלה.

הנתבעים 3 ו- 6 אינם יכולים לבצע כל פרסום באתר העמותה ואף לא ביצעו אותו, ועל כן אין יריבות בינם לבין התובע.

כלל הנתבעים הינם נושאי משרה בעמותה ועל כן בעלת הדין הראוי היא העמותה עצמה.

הנתבעים 3 ו- 6 יטענו כי דבר ההתפטרות הובא לידיעת הועד המנהל ע"י מנכ"ל העמותה באמצעות הדיווח המיוחד שהוצא ע"י העמותה ולא על ידם אישית.

אין בפרסום כדי להוות פרסום לשון הרע, שכן הוא מציין עובדות שארעו בפועל ו/או להוות הבעת דעה אישית של הכותב.

העמותה פרסמה את דבריו של הנתבע 7 כפי שהועד המנהל היה חייב לעשות על פי חוו"ד היועץ המשפטי של העמותה ובחר להביא את הדברים ללא הבעת עמדה ו/או פרשנות.

כתב הגנה הנתבע 7

התובע נהג להתבטא בבוטות ובגסות, הטחת עלבונות בחברים אחרים בוועד ו/או בוועדת הביקורת במטרה להיבחר בעצמו ליו"ר ועדת הביקורת של העמותה תוך החלפת הנתבע 7 בתפקידו.

התביעה הינה ניצול לרעה של הליכי ביהמ"ש, התעסקות בזוטות ומדובר באמירה חד פעמית אשר הנתבע 7 חשבה לנכונה ואמיתית תוך שמכתב ההתפטרות נשלח רק לחברי ועדת הביקורת שהיו הכתובת הנכונה למכתב ההתפטרות ולא אל כלל חברי העמותה.

הנתבע 7 לא קיבל את מכתב הדרישה של התובע ולא ידע על קיומו.

האמור במכתב ההתפטרות אינו מהווה דיבה משום היותו אמת, פרסום נכון במקום הנכון, והיותו זוטי דברים לאור מהות הדברים ואופן פרסומם ע"י הנתבע 7.

ההליך

ביום 19.11.17 התקיימה ישיבת ק"מ ובסופה נקבע התיק להוכחות.

ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 6.2.20 ושמעתי עדויות התובע, הנתבע 1, הנתבע 2, הנתבע 6 והנתבע 7.

לאחר תום שמיעת העדים הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם בכתב וכך עשו.

הכרעה

אין חולק כי הנתבע 7 התפטר מתפקידו כיו"ר ועדת הביקורת של העמותה ושלח מכתב אל ועד העמותה.

אין גם חולק כי ועד העמותה העביר דווח מיוחד ובו תוכן מכתבו של הנתבע 7 אל כלל חברי העמותה באמצעות פרסום באתר העמותה.

מעובדות אלה עולה כי רכיב הפרסום הוכח.

יש לשאול כעת האם דבר הפרסום מכיל לשון הרע.

בסע' א 1 לכתב התביעה, מגדיר התובע את המסגרת הדיונית וטוען ללשון הרע לגבי האמירה שהפנה הנתבע 7 בה הוא מתאר את התובע כדלקמן:

"אדם שאפילו עברית אינו יודע לכתוב כראוי" (להלן – "הפרסום").

המבחן לבחינת היות הדברים לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר (ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח' פ"ד לא(2) 281; דיני לשון הרע אורי שנהר בעמ' 122).

אני סבור כי כינוי ותיאור אדם כמי שאינו יודע לכתוב כראוי, ובמיוחד כאשר מדובר בנסיבות של תפקוד במשרה ציבורית כגון חברות בוועדת ביקורת של עמותה, מהווים פרסום של לשון הרע ובהתאם לאמור בסע' 1 (3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן – "החוק") וזאת לכל הפחות.
אני סבור גם כי יש בדברים אלה כדי אף לבזותו ולהשפילו בעיני הבריות כאמור בסע' 1(1) לחוק.

אמנם נטען ע"י הנתבעים כי מדובר במעשה של מה בכך ועל פי סע' 4 לפקודת הנזיקין אך איני יכול לקבל טענה זו כיוון שהתביעה הוגשה בעילה לפי החוק ולא לפי פקודת הנזיקין והחוק (כפי שהוגדר על ידי לעיל) אינו מכיר במעשה של מה בכך או בזוטי דברים. המקום היחיד בו יש לבחון האם הדברים שנאמרו מהווים לשון הרע הוא המבחן אותו ביהמ"ש עושה לפי סע' 1 לחוק, מבחנו של האדם הסביר.

מקום נוסף בו ניתן להתחשב בנסיבות בגודל הפיצוי הוא לפי סע' 19 לחוק:

"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
(1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך;
(2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע;
(3) הוא לא נתכוון לנפגע;
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע או נקט צעדים להפסקת מכירתו או הפצתו של עותק הפרסום המכיל את לשון הרע, ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסוייגים".

אחריות הנתבעים

לאחר שקבעתי כי בוצע פרסום של לשון הרע כלפי התובע, יש לבחון ולהכריע באחריות הנתבעים.

הנתבע 7

בסע' 5 לכתב התביעה טוען התובע כי הנתבע 7 כאשר התפטר מתפקידו כיו"ר ועדת הביקורת של העמותה, כתב מכתב אל חברי ועד העמותה אשר כלל את הפרסום.

הנתבע אינו מכחיש את העובדה כי הוא שלח את המכתב המכיל את הפרסום ומודה בעובדה זו. הנתבע 7 טוען להגנתו כי התובע הוא שנהג בגסות ובהטחת עלבונות וגם כי מדובר בזוטי דברים.

אין גם לקבל את טענת אמת הפרסום כי הדבר לא הוכח.

אין למעשה בפי הנתבע 7 הגנה בפני התביעה ובנסיבות אלה אין אלא לקבוע כי הנתבע 7 אחראי לפרסום שנעשה לוועד חברי העמותה ועל כן הוא חייב בפיצוי התובע.

הנתבעים 1-6

התובע טוען בסע' 7 לכתב התביעה בעניין הפצת מכתבו של הנתבע 7:

"דא עקא, שחברי ועד העמותה, במקום להסתיר את הפרסום שביצע הנתבע 7, הגדילו עשות והפיצו בין כל חברי העמותה מסמך הנושא כותרת של "דיווח מיוחד" ... וכן ציטטו.." כאשר הטענה כי בדיווח המיוחד הוכנס הציטוט שהנתבע 7 כתב ביחס לתובע.

זהו הפרסום אותו התובע טוען שעשו הנתבעים 1-6.

הנתבעים 1, 2, 4 ו- 5 מאשרים כי עשו את הפרסום, אך טוענים כי עשו כן בתוקף תפקידם כחברי ועד העמותה ולא אישית לאור החובה הקיימת להם לדיווח ולשקיפות.

הנתבעים 3 ו- 6 טוענים כי אמנם הם חברים בוועד המנהל של העמותה אך אין להם סמכות ביחידים לאשר פרסום שנעשה על ידי העמותה ולא ביצעו אותו אישית.

מאחר שהנתבעים 1, 2, 4 ו- 5 מאשרים כי ביצעו את הפרסום הרי שאין אלא לקבוע כי הם אחראים לו. איני מקבל את הטענה כי עשו וכן במסגרת תפקידם ולשקיפות שכן הם יכולים היו "לצנזר" את הדיווח ולהשמיט ממנו את "הפרסום" הפוגע, דבר אשר לא עשו.

לגבי הנתבעים 3 ו- 6 המצב שונה. הפרסום שנעשה ע"י ועד העמותה צורף לתצהיר התובע כנספח ב'. פרסום זה חתום ע"י "ועד העמותה".

מעבר לצירוף המסמך, התובע לא צירף כל ראיה לגבי המעורבות של הנתבעים 3 ו- 6 בפרסום וכי הם ביצעו אותו בעצמם או ביחד עם אחרים.

הנתבע 6 נחקר בביהמ"ש והעיד:

"אני אישית לא יודע לשדר או להפיץ אותו. לא הפצתי אותו, אני בהתנדבות במקום שרוצה נחמד וכייף לאנשים..". (עמ' 20 לפרוטוקול בשורות 32-33).

על פי הכחשת הנתבעים 3 ו- 6 והיעדר ראיה כלשהי המוכיחה כי הם הפיצו ושלחו את הדיווח המיוחד, אין אלא לקבוע כי התובע לא הוכיח כי הנתבעים 3 ו- 6 ביצעו את הפרסום הנטען כנגדם.

לאור זאת, התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 6 נדחית.

הפיצוי

לאחר שקבעתי כי הנתבעים 1, 2, 4, 5 ו- 7 אחראים לפרסומים שבוצעו על ידם יש לקבוע מהו הפיצוי המגיע לתובע מהם – כל אחד לפי חלקו והמעורבות שלו בפרסום הספציפי.

התובע עותר לחייב את הנתבעים 1, 2, 4, 5 בסך של 100,000 ₪ ובסכום זהה גם את הנתבע 7.

אומר כבר עתה כי הפרסום אינו מצוי ברף הגבוה של לשון הרע, אלא ברף הנמוך. לא הוכח ע"י התובע אחרת לא בראיות ולא בפסיקה דומה.

הנתבעים 1, 2, 4, 5

נתבעים אלה ביצעו את הפרסום באמצעות הוצאת דיווח מיוחד בו ציטטו את דבריו של הנתבע 7. גם אם היתה על נתבעים אלה חובת דיווח, הם לא היו חייבים לכלול בתוך ההודעה את הפרסום הפוגע. משהם עשו כן, קמה עליהם החובה לפצות את התובע.

סע' 19 (1) לחוק, שצוטט על ידי לעיל, מאפשר לביהמ"ש להתחשב בגודל הפיצוי בעובדה כי לשון הרע לא היה אלא חזרה על מה שכבר נאמר תוך נקיבת המקור עליו הסתמך.

הנתבעים 1, 2, 4, 5 פרסמו של שהנתבע 7 אמר.

בנסיבות אלה גם לא ראיתי כי היה בכוונתם של הנתבעים 1, 2, 4, 5, לפגוע בתובע, ועל כן אין ביחס אליהם מקום לפסיקת כפל פיצוי.

לאור האמור לעיל אני מעריך את הפיצוי המגיע לתובע מהנתבעים 1, 2, 4, 5, בסך של 8,000 ₪.

הנתבע 7

הנתבע 7 ביצע את הפרסום באופן ישיר כאשר שלח אותו אל חברי ועד העמותה. לא היתה כל חובה עליו לכלול בתוך המכתב את הפרסום ודי היה אם היה מציין כי החליט להתפטר מתפקידו. הציון במכתבו על התובע כי הוא "אפילו עברית אינו יודע לכתוב כראוי", בה אך ורק במטרה לפגוע בתובע, להשפילו ולבזותו.

כך אני רואה את הדברים.

לנתבע 7 לא עומדת האופציה להתחשבות לפי סע' 19 לחוק ועל כן עליו לשאת במלוא הפיצוי אותו אעריך ללא הפחתות, ואף לכפל הפיצוי לאחר שמצאתי שכוונתו של הנתבע 7 היתה לפגוע בתובע בפרסום שעשה.

אני מעריך את הפיצוי המגיע מהנתבע 7 בסך של 15,000 ₪ ועל כן כפל הפיצוי הינו 30,000 ₪.

סוף דבר

התביעה כנגד הנתבעים 1, 2, 4, 5, 7, מתקבלת חלקית.

התביעה כנגד הנתבעים 3 ו- 6 נדחית.

לסילוק מלא וסופי של התביעה אני מורה לנתבעים 1, 2, 4, 5, לשלם לתובע הסך של 8,000 ₪ ומורה לנתבע 7 לשלם לתובע הסך של 30,000 ₪.

נתבעים אלה יישאו גם בהוצאות המשפט של התובע שהן החזר אגרת התביעה כפי ששולמה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממועד התשלום בקופת ביהמ"ש ועד לתשלום המלא בפועל וכן בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪ - כאשר החלוקה תהיה: הנתבעים 1, 2, 4, 5, 25% מסכומים אלה והנתבע 7, 75%.

התובע יישא בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד של הנתבעים 3 ו- 6 בסך כולל של 5,000 ₪.

הסכומים שפסקתי ישולמו בתוך 30 ימים.

ניתן להגיש פסיקתא מאושרת לחתימתי בתוך 14 ימים, למקרה הצורך.
ניתנה היום, א' ניסן תש"פ, 26 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.