הדפסה

בית משפט השלום בעפולה ת"א 41169-05-18

בפני
כבוד ה שופטת ודאד יונס גנאים

תובע/נתבע שכנגד

אמנון יצחק

נגד

נתבע/תובע שכנגד
ברוך בר זכאי

פסק דין

בין הצדדים, התובע שהינו איש דת מוכר שיש לו קשר מסוים עם מפלגת "כוח להשפיע" שהתמודדה בעבר בבחירות לכנסת לבין הנתבע שהוא בעל עסק לפרסום מקריית שמונה , התגלעה מחלוקת כספית בנוגע לחוב בסך של 156,000 ₪, בגין עבודות פרסום שביצע הנתבע עבור המפלגה אותו הוא מייחס לתובע ש לשיטתו הוא זה שעשה עמו את העסקה ומחויב לשאת בעלותה, ומנגד טוען התובע בתמצית כי אין לו קשר למפלגה ולהתחייבויותיה הכספיות מלבד היותו דמות דתית ציבורית מוכרת שנועדה למשוך מצביעים. על רקע מחלוקת זו ביקש הנתבע למנוע מהתובע לתת הרצאות באזור מגוריי הנתבע, בין היתר מחה נגדו עת הגיע להרצות בקריית שמונה ביום 22.3.16 וערך הפגנה בסמוך להיכל התרבות המקום בו נערכה באותה עת ההרצאה; כן ניסה להניא אנשים לזמנו להרצאות , ו מנגד התובע התייחס למעשיו של הנתבע במסגרת ההרצאה הנ"ל מיום 22.3.16.

בגין הכרזות שנשא הנתבע בהפגנה הנ"ל והדברים שייחס לתובע מתנהלת תביעת לשון הרע בין הצדדים בתיק ת"א 62680-09-16 של בית משפט זה אותה הגיש התובע נגד הנתבע. דברי התובע בהרצאה הנ"ל ביחס לנתבע הם נושא התביעה שכנגד שבפני בה דרש הנתבע פיצויי מהתובע על סך של 140,000 ₪ בגין פרסום לשון הרע נגדו.
התביעה העיקרית הינה לפיצויים בגין לשון הרע על סך של 75,000 ₪ שהגיש התובע נגד הנתבע ומתייחס לשיחה שניהל הנתבע עם בן למשפחת ויצמן שביקשו לזמן את התובע להרצאה לשם ריפוי אב המשפחה שסבל ממחלה ממארת.

לא אחזור על טענות הצדדים כפי שפורטו בהרחבה בכתבי הטענות והסיכומים. אציין כי מהראיות שהובאו בפני אין מחלוקת שמשפחת ויצמן הזמינה את התובע בחודש 1/2018 לתת הרצאה בקריית שמונה לשם ריפוי אב המשפחה. הנתבע פנה למי ממשפחת ויצמן, מתוך מטרה למנוע את קיום ההרצאה . בהמשך התקיימה שיחה בין הנתבע לבין בן משפחת ויצמן (עד התביעה נתנאל ויצמן), בה ניסה הנתבע להניא את בני המשפחה מלהזמין את התובע לתת ה הרצאה ואף הציע להם פיצויי כספי ואמר שהוא מוכן להזמין עבורם רב אחר. במסגרת שיחה זו תיאר הנתבע את התובע כך: "השטן בהתגלמותו", " הוא שרלטן בצורה מאוד מאוד גבוהה", "הוא פשוט בן אדם מושחת", "הוא פשוט עולם תחתון", " הברכה שלו היא ברכה רעה", "אני אראה לך את כל החומר שיש לי ואתה תבין אחר כך עם מי נפלת עם איזה שרלטן נפלת ו... הוא מחזיר המון בתשובה, זה נכון והוא בין להחזיר בתשובה לבין לרמות, לבין להחתים על אנשים , שהוא כולו רוצה כסף, כסף, כסף, כסף. לא מעבר לזה", "אני נגעל מהבן אדם", "הוא דוחה", "פותח עמותות לוקח קופים שם אותם מוציא שיקים" , "תזהר ממנו". "הוא פוגע". "הוא עקץ אותי בוא נקרא לזה ב- 156 אלף ₪" בן אדם שאני אתן לך את הטלפון שלו, שהוא היה מס' 3 ברשימה, שהבן אדם אומר שאין לו בית, הוא הפסיד את הבית שלו. יש לו חובות בלמעלה ממ יליון שקל. הוא התגרש מאשתו רק בגלל אמנון יצחק.... בוא נגיד הוא הביא אותו לפשיטת רגל, עם חובות של 9 מיליון ₪...".

לא יכולה להיות מחלוקת שאמירות כמו "השטן בהתגלמותו", "אדם מושחת", "עולם תחתון", "צווארון לבן", "הברכה שלו היא ברכה רעה" שנאמרת לאיש דת, " שרלטן", בנוסף רמאי שעקץ אנשים והביא אותם לפשיטת רגל, הן אמירות הפוגעות בצורה חמורה בשמו הטוב של התובע, שנועדו לעשותו מטרה ללעג, המהוות לשון הרע, ומכאן אין לראות בהן משום גידופים שלא נופלים בגדר עוולת לשון הרע. (על ההגדרה של לשון הרע, ראו ח' גנאים, מ' קרמניצר, ב' שנור, דיני לשון הרע הדין המצוי והדין הרצוי, מה' שניה מורחבת 2019, בעמ' 78-76 ; ועל ההבחנה בין לשון הרע לבין גידופים ראו רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר ).

לציין שהשיחה בין השניים הוקלטה והנתבע בכתבי הטענות לא חלק על תוכן התמליל ותקינות ההקלטה. רק בעדות בבית המשפט ניסה הנתבע להרחיק את עצמו מהדברים שנאמרו וטען למגמתיות ועריכה של ההקלטה; דבריו של הנתבע סותרים את שהודיע לבית המשפט בהודעתו מיום 10.4.19, בה אישר את מהי מנות המוצגים שצורפו לכתב התביעה. מכאן, הוכח בפניי שהנתבע אמר בשיחה המוקלטת שבינו לבין העד נתנאל ויצמן את הדברים הנ"ל המופיעים בתמליל השיחה ונשמעים בהקלטה.

אודות נסיבות ביצוע השיחה העיד העד נתנאל ויצמן שהינו אחד ממעריציו של התובע (ש' 5 בעמ' 6 לפרוט'), שכשנודע לו על התנגדותו של הנתבע שהתובע יקיים את ההרצאה אליה זומן ועל כוונתו לסכלה, פנה לתובע והתייעץ עמו כיצד לנהוג בטרם שוחח עם הנתבע , והתובע ייעץ לו להקליט את השיחה ביניהם ; את השיחה שהקליט הוא שלח לתובע (ש' 22-27) בעמ' 8 לפרוט'). התובע אישר בעדותו בפניי שהוא ביקש מהעד נתנאל ויצמן להקליט את השיחה עם הנתבע (ש' 17 בעמ' 13 לפרוט').

הנתבע העיד בפניי שהעד נתנאל ויצמן התקשר אליו בשעה מאוחרת, בסביבות השעה 23:00 והעיר אותו משינה. הנתבע טען שדבריו נאמרו בהיותו בסערת רגשות אחרי שאשתו עזבה אותו בשל חובותיו. הוא מנסה להתגונן בהליך המקביל המתנהל בין הצדדים , התובע פגע בפרנסתו לאחר שהשמיץ אותו בעיר מגוריו. מאז הסכסוך הכספי הוא עזב את הכול וניסה לגלות מי זה התובע באמת וגילה שהוא עבריין, מפעיל קופים , יש לו כת, הוא לוקח לעצמו את כספי התרומות , נוסע ברכב יוקרה , פותח ומפרק חברות קש. הוא שלח את העד נתנאל ויצמן כדי שידובב אותו, יקליט את השיחה ויתבע אותו בתביעת לשון הרע כפי שעשה לאחרים.

הנתבע טען שהדברים הקשים שהטיח בתובע הם אמת. טענה זו היא בגדר טענת הגנה בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שהיא "אמת דיברתי שיש בה עניין ציבורי". בהקשר זה יש להבחין בין עניין ציבורי, שנופל בגדר ההגנה, לבין עניין לציבור, שלא נופל בגדר ההגנה (ראו גנאים, קרמניצר ושנור). בענייננו, הנתבע לא הצליח להוכיח בראיות פוזיטיביות ניטרליות, בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, את אמיתות הדברים: היינו שהתובע הוא שרלטן, אדם מושחת, עולם תחתון, רמאי שעקץ אותו, וגרם לאדם אחר שהגיע לפשיטת רגל. כך, הנתבע אישר שהתובע לא חתם באופן אישי על החשבוניות נשוא העסקה עם המפלגה ; בנוסף, הנתבע לא הביא למתן עדות את האדם שהגיע לפשיטת רגל בגלל התובע. במהלך עדותו טען הנתבע ש וב שהתובע מפעיל כת, ביקש במהלך החקירה להסתמך על סרטון שלטענתו מוכיח טענה זו, אך בקשתו להציג את ה סרטון בשלב שמיעת הראיות נדחתה. כאמור, אין באמירות משום אמת. הגנת אמת דיברתי שיש בה עניין ציבורי דורשת בנוסף לאמיתות הדברים גם קיומו של עניין ציבורי בפרסום. הנתבע לא הצליח להוכיח גם שהוא מפרסם דברים אלה כדי להזהיר את הציבור מפני "נוכל".

אומנם יש לקחת בחשבון שלעיתים נאמרים דברים מתוך רוגז רגעי או סערת רגשות, כחלק מהתנהלות יומיומית או בעידנא דריחתא ול א לכל עלבון יש להתייחס כאל לשון הרע במובנה המשפטי, ותיתכן בהקשר זה אף הגנת זוטי דברים (סעיף 4 לפקודת הנזיקין , רע"א 4447/07 מור נ. ברק אי.טי.סי (1995) החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ , ע"א (מרכז) 25783-12-14‏ ‏ אודליה רוית פיינשטיין נ' יהודה אלקריאף, ת"א (קריות) 21537-03-11‏ ‏ שמואל שוסטרנ' סימונה שטרית), או כשיקול בעת פרשנות הפרסום כמהווה לשון הרע. יחד עם זאת, בענייננו, עולה הן מעדותו של הנתבע עצמו והן מהראיות שהוצגו בתיק זה שלא מדובר בדברים שנאמרו באופן אקראי ולא מתוכנן. הנתבע העיד בפניי כי בטרם שוחח עם העד נתנאל ויצמן יצר קשר עם מי בני משפחת ויצמן וביקש לשוחח עם אב המשפחה כדי להניא אותם מלקיים את ההרצאה אליה זומן התובע. הנתבע אף העיד כי הוא התפנה מעיסוקיו כדי להתחקות אחר התובע ולחקור אודותיו, ובשיחה עם העד נתנאל ויצמן אף אמר שהוא "נשבע" למנוע מהתובע להגיע לקריית שמונה. משך הזמן והשיטתיות מלמדים שלא מדובר בדברים שנאמרו אגב סערת רגשות רגעית אלא במעשה שקול ובתוכנית מוקדמת ומתוכננת מראש. הנתבע לא יכול לטעון שהדברים נאמרו בתגובה ל"עלבון" שספג מדברי התובע נגדו בהרצאה שקיים בקריית שמונה שנתיים קודם לכן.

ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי מאחר והעד נתנאל ויצמן "נשלח" על ידי התובע כדי להקליט את השיחה עם הנתבע הרי לא מתקיים יסוד הפרסום, מכוח סעיף 2 לחוק השליחות הקובע, וזאת משום "שלוחו של אדם כמותו". ההסתמכות על סעיף 2 לחוק השליחות איננה במקומה. הביטוי "פעולת השלוח" בסעיף זה כוונתו רק לפעולה משפטית ( ע"א 488/83 בן ציון צנעני נ' מאיר אגמון). חוק השליחות לא חל על שמיעת פרסום מאחר ולא מדובר בפעולה משפטית ולא מתקיימת אחריות שילוחית בענייננו. גם טענת הנתבע כי מדובר בלשון הרע בתגובה ללשון רע שפירסם התובע עליו במסגרת הרצאה מיום 22.3.16 לא מקיימת הגנה: סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע קובע "הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן" . יצוין שהגנה זו חלה רק אם מדובר בתגובה ללשון רע קודמת שנועדה כדי לגנותה או להכחישה, ואינה חלה אם התגובה חורגת מהסביר או אם היא מתייחסת לנושאים שונים מאלה הכלולים בלשון הרע המקורית ( גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 403). במהלך השיחה בין העד נתנאל ויצמן לבין הנתבע אין כל זכר לדברים שנאמרו על ידי התובע בהרצאה, ומתוכן השיחה עולה כי הדברים שנאמרו בה לא נועדו לגנות או להכחיש לשון רע קודמת שפרסם התובע כנטען בפניי.

יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מכך שהעד נתנאל ויצמן יזם את השיחה עם הנתבע והקליט אותה בידיעה ואישור של התובע. בית המשפט נתן את דעתו לכך שתיאום השיחה עם התובע והקל טתה על-פי דרישתו של התובע יש בה לפעמים כדי לבטא חוסר תום לב של התובע, אולם בענייננו הקלטת השיחה נועדה לתרום להוכחת תביעת לשון הרע, כך שפועלו של התובע אינו לוקה בחוסר תום לב שמצדיק דחיית התביעה. עם זאת, שיקול זה יילקח בחשבון בעת פסיקת גובה הפיצויים.

בעניין גובה הפיצוי יש לקחת בחשבון בנוסף שיקולים אלה: מדובר בשיחה אחת בין שני אנשים בלבד, העד נתנאל ויצמן מעריץ של התובע, השיחה נשוא כתב התביעה לא הפריעה לקיום ההרצאה, היותו של הנתבע אישיות דתית ציבורית מוכרת שראויה גם היא להגנה על השם הטוב (גנאים, קר מנציר, ושנור, עמ' 140).

מכל האמור עולה שהנתבע פרסם לשון הרע נגד התובע ולכן אני מחייבת אותו בתשלום פיצויים לתובע בסך של 10,000 ₪.

ביחס לתביעה שכנגד, אין מחלוקת שהתובע כינה את הנתבע "רשע" פעמיים במהלך ההרצאה מיום 22.3.2016, תוך שהוא מציין את שמו והטיף לאנשים למחות נגדו. יצוין שההרצאה פורסמה גם ביוטיוב. מכאן, מתקיים יסוד "פרסום" כמשמעותו בסעיף 2(א) לחוק, וכי הדברים נועדו ל מספר אנשים זולת הנתבע.

התובע טוען שאמירותיו מקיימות לכל היותר גידופים. תחילה יש לומר כי אין קביעה גורפת בפסיקה, שלפיה גידופים, קללות והתרסות אינם עשויים לבוא בגדר לשון הרע ( רע"א 10520/03‏ איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר). ההגדרה של "לשון הרע" מצויה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, וזו לשונו:
"לשון הרע מהי
1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונותה מיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

התובע טען שיש להבין את האמירות שלו בהקשרן הדתי. טענה זו משליכה על סוגיית פרשנות הפרסום. נפסק שפרשנות הפרסום תיעשה על ידי בית המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום ( ע"א 1104/00‏ אפל נ' חסון). המבחן לקביעת משמעות הפרסום הוא מבחן אובייקטיבי העונה על השאלה מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם, לדרך שבה הובן הפרסום על ידי הטוען לפגיעה בו . על מנת לקבוע אם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית המשפט את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו, תוך לקיחה בחשבון את ההקשר שבו הובאו הדברים, לרבות קהל היעד ( ע"א 723/74 הוצאת ע יתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ).

במקרה שבפנינו אני סבורה כי כינויו של הנתבע במילה "רשע" מהווה בעיני האדם הסביר והרגיל פרסום שיש בו כדי לפגוע קשות בשמו הטוב של אדם ולעשותו מטרה ללעג. גם אם ניקח בחשבון את טענת התובע שהדברים נאמרו בפני קהל מאמינים, הרי גם לפי המשמעות הדתית שהתובע נתן למילה רשע המקבילה לטענתו לכינוי "עבריין"( ש' 11 בעמ' 15 לפרוט'), מדובר בייחוס מעשים פליליים לאדם המהווה לשון הרע. יש לציין שהתובע אמר את הדברים תוך שהתייחס לנתבע בשמו, והטיף לקהל למחות נגדו ולהוקיע אותו, ובפועל קיבל הנתבע לטלפון הנייד פניה מאדם שכינה אותו ר שע והפנה לסרטון המתעד את ההרצאה (ראו גנאים, קרמניצר ושנור, שם, עמ' 76).

התובע טוען שהתנהגותו של הנתבע כלפי ו, ובה הוא (הנתבע) מפרסם דברים לפיהם התובע חייב לו כסף והוא מתחמק מחובות פסוקים ותיקי הוצאה לפועל - מהווה התנהגות של אדם רשע שהוא הנתבע. התובע טוען שהוא רב כך שמוטלת עליו חובה חברתית ודתית לחשוף את השקרנים, הרמאים והרשעים , כדוגמת התובע וחברי כנופייתו, שעוסקים לילות וימים בהשמצתו של התובע, וכל להזהיר את הציבור מפני אנשים כאלה. לחילופין טוען התובע שעומדת לזכותו עומדות ההגנות של: שמירה על עניין אישי כשר, הבעת דעה על הנתבע ו אופיו ומעשיו, והגנת גינוי והכחשת דבר לשון הרע שפורסמה קודם.

ההגנה לפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, שכותרתה אומנם אמת הפרסום מותנ ית בקיומ ם של שני תנאים מצטברים והם: מדובר בפרסום אמת, ובפרסום יש עניין ציבורי. התנאי הראשון הוא, כאמור, היותו של הפרסום אמת. תנאי זה בא בחשבון רק כאשר מושא הפרסום הוא עובדה, להבדיל מדעה, והעובדה היא אמת. המונח "רשע" יכול ליפול בגדר עובדה או בגדר דעה, והכל לפי ההקשר. כאשר המילה "רשע" מתייחסת לאופיו של אדם, יש לומר כי מדובר בדעה, ולא בעבודה. אולם, כאשר המילה "רשע" מתייחסת למעשי רשע פסולים אז מדובר בעובדה (על ההבחנה בין עובדה לבין דעה, ראו גנאים, קרמניצר ושנור, 87 ואילך). התובע טען שהמילה רשע, מבחינת ההלכה, מקבילה למילה עבריין, בהקשר הפלילי. מכאן, יש לומר שהמילה רשע היא בגדר דעה, ולא בגדר עובדה. יש לציין שדרישה של הנתבע מהתובע לתשלום חוב אינה בגדר מעשה רשע ועברייני. מכאן, התובע לא הצליח להוכיח את התנאי הראשון בהגנת אמת דיברתי שיש בה עניין ציבורי. ניתן להטיל ספק באשר להתקיימות התנאי השני של קיומו של עניין ציבורי בפרסום, אולם לשם דחיית הגנת אמת דיברתי שיש בה עניין ציבורי לפי סעיף 14 דיי בשלילת התנאי הראשון של פרסום אמת.
ניתן לומר כי כאשר מדובר בפרסום אמת אודות אדם עבריין או רשע יש לומר כי מתקיים עניין ציבורי בפרסום, משום שמטרת הפרסום היא לחשוף רשעים או עבריינים ולהזהיר את הציבור מפניהם. אולם, בענייננו לא ניתן לומר כי הנתבע הוא אדם עבריין ורשע, ומכאן אין עניין ציבורי בפרסום שאינו אמת.

מששללנו קיומו של עניין ציבורי בפרסום, לא יכולה לקום לתובע הגנת הבעת דעה. יתרה מזו, הגנה זו תוענק לפרסום של דעה בתנאי שהפרסום כולל את הבסיס העובדתי של הדעה, וכאשר הבסיס העובדתי לא נכלל בפרסום - אדם סביר היה יכול להגיע לדעה על סמך המידע העובדתי שהיה ידוע בעת הפרסום.

התובע טוען לזכותו את הגנת העניין האישי הכשר ואת הגנת החובה המוסרית או החברתית לפרסום את הדברים. בענייננו יש לומר פרסום שנעשה בפני רבים יכול לזכות בהגנת העניין הציבורי בפרסום, ואילו טענת ההגנה על אינטרס אישי כשר באה, ככלל, בחשבון כאשר הפרסום נעשה בפני הנתבע, או אדם אחר שיכול לקיים את אותו אינטרס פרטי בפרסום. בענייננו, התובע פרסום על הנתבע ברבים, ומכאן ההגנה שבאה בחשבון, ונשללה למעלה, היא הגנה על אינטרס ציבורי. הגנה על אינטרס פרטי כשר לא מתקיימת בענייננו. פרסום כזה אינו מידתי, ולא יכול ליפול בגדר ההגנה. יתרה מזו, תחולת ההגנה מותנית בכך שהפרסום נעשה בתום לב . בענייננו התובע מפרסם את הדברים שמטיחים האשמות קשות על הנתבע מתוך מודעות.

באשר לטענה שהפרסום נעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן יש לומר כי הפרסום לא נועד להפריך ולהכחיש את הדברים שפורסמו נגד התובע . הפרסום השלילי על הנתבע כלל האשמות קשות נוספות, תוך תיאורו רשע. הווה אומר: במסגרת ההפגנה ייחס הנתבע לתובע בתמצית אחריות לחוב של המפלגה, וטען הוא גוזל את כספי התרומות וממן לעצמו את הלימוזינה החדשה. אולם, התובע בהרצאה לא הסתפק בדחייה ובהפרכה של הטענות הקשות הנ"ל שמופנות נגדו, אלא הרחיק לכת והפך את הנתבע, תוך ציון שמו, לחלק מההרצאה שלו.

לאור האמור ובהתחשב בהיקף הפרסום, בעובדה שהוא נעשה על ידי אש דת לקהל מאמינים, לתוצאות הפרסום , והעובדה שלאחר הפרסום קיבל הנתבע פנ ייה מאדם שכינה אותו "רשע" והפנה לסרטון של ההרצאה אני מקבלת את התביעה שכנגד ומחייבת את התובע לשלם לנתבע סך של 10,000 ₪.

לאור התנהגות הצדדים האחד כלפי השני אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ל' אב תש"פ, 20 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.