הדפסה

בית משפט השלום בעפולה ת"א 27963-01-16

בפני
כבוד ה שופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס

תובעים

ניב שגב
ע"י עו"ד ענבל שושי

נגד

נתבעים

1.דוד חכים-ניתן פסק דין
2.שירה נחמה הקר
3.עוז ברנשטיין
ע"י עו"ד מוניר הייב

פסק דין

תמצית הרקע העובדתי
בחודש יולי 2015 הקים התובע יחד עם הנתבע 1 ( להלן: "דוד"), שותפות להפעלת פיצרייה בישוב אניעם שברמת הגולן. באותה עת ניהל התובע מערכת יחסים זוגית עם ביתה של הנתבעת 2, בת זוגו של דוד ( להלן: "שירה"), בעקבותיה הוא עבר להתגורר בביתם.

בין התובע לדוד לא נחתם הסכם שותפות, אלא הוסכם בעל פה שהפיצרייה תירשם על שמו של התובע בלבד בשל חובות בהם היה שרוי דוד באותה עת ואשר עשויים היו להוות מכשול בהקמת השותפות ורישומה. עוד הוסכם ביניהם, כי התובע יישא בעלויות הדרושות להקמת הפיצרייה והתחלת הפעלתה בסך 78,000 ₪, ואילו חלקו של דוד בהשקעה יקוזז מרווחים עתידיים. התובע נעתר לבקשתו של דוד לפיה 10,000 ₪ מתוך הסכום האמור יינתנו לו כהלוואה לצרכיו האישיים.

ביום 2.8.2015 חתם התובע על הסכם לשכירת נכס אשר ישמש מקום לפיצרייה. על כתב הערבות להסכם זה חתם דוד.

סמוך ליום 16.8.2015, בעקבות סכסוך שהתגלע בין התובע לביתה של שירה, התובע התבקשה לעזוב את ביתם של הנתבעים. נוכח הקרע שנוצר ביחסי הצדדים ביקש התובע לפרק את השותפות ולהשיב לו את השקעתו בפיצרייה.
את תביעתו הגיש התובע נגד דוד ושירה וכן נגד בנה של שירה שהפיצריה הועברה לשמו.

עיקר טענות התובע
התובע מספר כי בתקופה הרלבנטית לתביעה הוא היה חייל משוחרר, בן יחיד, יתום מאב. אימו התגוררה אותה עת באוסטרליה. לטענתו, הנתבעים רקמו תכנית לנשל אותו מזכויותיו בפיצרייה, תוך ניצול בדידותו ותמימותו.

בשל רצונו לפרק את השותפות פנה התובע אל דודו, מר ניסים סבאג ( להלן: "ניסים"), על מנת שייסע לו בהתנהלות מול הנתבעים.
ביום 20.8.2015 הגיע התובע אל הפיצרייה כאשר הוא מלווה בניסים ( להלן: "הפגישה בפיצרייה"). בין הצדדים התנהלו חילופי דברים שבעקבותיהם הוזמנה למקום ניידת משטרה. לטענת התובע, בפגישה זו הוסכם לפרק את השותפות ולהעביר את חלקו בפיצרייה למר עוז ברנשטיין, בנה של שירה ( להלן: "עוז") בתמורה ל-50,000 ₪ שישולמו לתובע ב-12 שיקים. כן הוסכם כי דוד ושירה יהיו ערבים לכל התשלומים.

התובע מדגיש כי בעוד שהוא היה מעוניין בפירוק השותפות ומכירת הציוד שנרכש עבור הפיצרייה על מנת להחזיר ולו חלק מההשקעה, הנתבעים התנגדו למהלך והתעקשו להמשיך להפעיל את הפיצרייה. כמו כן, הוא מציין כי הסכים לקבל החזר חלקי בלבד בגין השקעתו בפיצרייה במטרה לסיים את הסכסוך ולהימנע מנקיטה בהליכים משפטיים.

לטענת התובע, מאחר ורוב התשלומים השוטפים בגין ניהול הפיצרייה המשיכו לחול עליו, הוא נאלץ להעביר את הזכויות בפיצרייה לידי עוז עוד בטרם קיבל מהנתבעים את כספו ( סעיף 15 לתצהיר).

משהנתבעים לא עמדו בהסכמות שהושגו בין הצדדים בפגישה שהתקיימה בפיצרייה פעל ניסים לתאם פגישה עם דוד, אולם האחרון התחמק ממנו ולא התייצב גם לפגישות שנקבעו. לבסוף, ביום 11.9.2015 עלה בידי ניסים לקיים בביתו פגישה בה השתתפו גם דוד ועוז ( להלן: "הפגישה בביתו של ניסים"). לטענת התובע, בפגישה זו הוסכם שניסים יערוך הסכם להעברת בעלות מהתובע לעוז בתמורה ל-50,000 ₪ שישולמו ב-12 שיקים וכי הוא ישלח את ההסכם לשירה לצורך חתימתו בידי הצדדים ( להלן: "ההסכם להעברת בעלות") (נספח ד' לתצהיר). שירה אישרה את קבלת ההסכם באמצעות הדואר האלקטרוני והשיבה בהודעה חוזרת כי תטפל בו לאחר החג. התובע מדגיש כי הנתבעים הינם יחידה משפחתית אחת המתגוררת תחת אותה קורת גג ולאור מורכבות מערכת היחסים לא היה ברור לו מי מהם ישלם בפועל.

עוד טוען התובע כי עוז הודה בחקירתו הנגדית שהוא ידע שהתובע רוצה לפרק את השותפות ושעלות הרכישה של חלקו היא 50,000 ₪. עוז גם הודה כי נכח בפגישה שהתקיימה בביתו של ניסים, יחד עם דוד וניסים, משום שרצה לראות למי הוא עתיד לשלם באמצעות שיקים מחשבונו והוא לא התנגד להסכם לפיו עליו לשלם לתובע 50,000 ₪ תמורת חלקו בעסק. בנוסף, עוז פנה לרו"ח ופתח עוסק מורשה ואף העביר את הזכויות בפיצרייה על שמו.

התובע מדגיש כי מתצהירה ועדותה של שירה עולה כי גם היא הייתה מעורבת בהחלטות שהתקבלו ביחס לפיצרייה, העובדים, הנהלת החשבונות וחומרי הגלם הדרושים להפעלתה. כמו כן, היא נכחה בפגישה שהתקיימה בפיצרייה וערבה בהסכם שנחתם בין דוד לעוז, וגם לאחר שידעה שהנתבעים חייבים לתובע 50,000 ₪ היא המשיכה להעביר לדוד כספים, וכל אלה מלמדים על מעורבותה והתחייבותה לשאת בחובות בגין הפיצרייה.

התובע מציין כי בנוסף לסכום ההשקעה בהקמת הפיצרייה הוא נשא גם בתשלומים החודשיים עבור הממירים של חברת yes ותשלומים לבזק בינלאומי בע"מ בסך של 446.79 ₪.
התובע עתר לחייב את הנתבעים בסכומים הבאים: את סכום השקעתו בסך 78,000 ₪; את סכום התשלומים החודשיים בסך 446.79 ₪;פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין עגמת נפש שנגרמה לו.

לתמיכה בטענותיו צירף התובע גם תצהיר מטעם ניסים. בתצהירו, ניסים תיאר את הפגישה שהתקיימה בנוכחות כל הצדדים ביום 20.8.2015 בפיצרייה, במהלכה לטענתו הוסכם לפרק את השותפות ולהעביר את חלקו של התובע לעוז בתמורה ל-50,000 ₪ שישולמו ב-12 תשלומים, וכן כי דוד ושירה יהיו ערבים לביצוע התשלומים ( סעיף 6 לתצהיר).

עוד מספר ניסים כי מאחר והנתבעים לא עמדו בהסכמות שהושגו, נקבעה פגישה נוספת אשר התקיימה בביתו ביום 11.9.2015 ובמהלכה הוסכם פעם נוספת שעוז ישלם לתובע 50,000 ₪ באמצעות 12 שיקים, אולם הוא ביקש כי יהיו אלה המחאות של אימו שירה ולכן הן לא נמסרו לתובע באותה פגישה. על סמך ניסיון עבר ואי עמידתם של הנתבעים בהסכמות שהושגו בעל פה פגישה שהתקיימה בפיצרייה, ניסים ביקש לערוך הסכם כתוב ולהעבירו לחתימתם באמצעות הדואר האלקטרוני ( סעיף 11 לתצהיר). לדבריו, הוא ערך את ההסכם ושלח לשירה, והיא אישרה את קבלתו השיבה כי תטפל בו אחרי החג.

עיקר טענות הנתבעים
דוד הגיש כתב הגנה בגדרו הוא אישר את מרבית הנטען בידי התובע וטען כי הסביר לתובע שחלקו בהשקעה בפיצרייה, בסך 35,000 ₪, יוחזר לו בתשלומים וכך גם 15,000 ₪ אותם הוא הלווה לדוד באופן אישי. כן נטען כי דוד ביקש מעוז לסייע לו בהפעלת הפיצרייה ולרשום אותה על שמו ועוז נעתר לבקשה. דוד אישר כי בפגישה בפיצרייה הוסכם שהוא יעביר 50,000 ₪ בתשלומים על פני כשנה, אולם הוא לא עמד בהחזר.

מאחר ודוד לא הגיש תצהיר וגם לא התייצב לדיון ההוכחות אליו הוזמן כדין, ביום 12.11.2018 ניתן נגדו פסק דין על מלוא סכום התביעה.

שירה ועוז עתרו לדחות את התביעה נגדם על הסף בטענה לחוסר יריבות והיעדר עילה. לטענתם, מעולם לא התחייבו לשאת בתשלומים בגין זכויותיו של התובע בפיצרייה ולא נכרת הסכם בין הצדדים.

בתצהירה, שירה הדגישה כי היא לא הייתה שותפה בהחלטה של התובע ודוד להקים שותפות ולנהל פיצרייה, ולא היה לה גם שום חלק בהפעלתה. בנוסף, היא טענה כי לא השתתפה בפגישות בהן לטענת התובע סוכמו תנאי ההחזר בגין ההשקעה שלו. יחד עם זאת, היא ציינה כי לאחר עזיבתו של התובע היא ודוד יצרו קשר עם עוז וביקשו ממנו לסייע לדוד בניהול הפיצרייה וכן כי לאחר הפגישה בפיצרייה דוד סיפר לה " כי הם חושבים שהעוסק מורשה יועבר על שם הנתבע 3 וכי הנתבע 1 הוא זה שינהל את העסק והעסק יהיה בבעלותו" (סעיף 18 לתצהיר). בנוסף, שירה אינה מכחישה כי נשלח נוסח של הסכם אל כתובת הדואר האלקטרוני שלה ממנו היא למדה את פרטי ההסכמות המוצעות, אולם היא מדגישה כי לא אישרה אותו, ובפרט היא לא נתנה את הסכמתה להשבת כספו של התובע באמצעות המחאות שלה.

בנוסף, טענה שירה כי אף היא נפלה קורבן לתרמית של דוד אשר הוציא ממנה במרמה כספים רבים ולאחר מכן ניתק עמה את הקשר.

עוז סיפר בתצהירו כי בעת הרלבנטית הוא התגורר בדרום הארץ ודוד פנה אליו וביקש ממנו לבוא לסייע בניהול הפיצרייה. לדבריו, הוא לא השתתף בפגישה בפיצרייה אלא נודע לו לאחר מכן מדוד שסוכם בין הצדדים שהעוסק מורשה יועבר על שמו וכי בפועל דוד ינהל את הפיצרייה והיא תהיה בבעלותו. עוז מדגיש כי הוא הסכים לרשום את הפיצרייה על שמו בתנאי שהוא לא יהיה אחראי על ניהולה ( סעיף 6 לתצהיר). לדבריו, בעקבות הפגישה בפיצרייה הוא התייצב במשרד רואי חשבון בקצרין וחתם על מסמכים לצורך פתיחת עוסק מורשה, ורואת החשבון היא שפתחה את התיק ברשויות ( סעיף 12 לתצהיר). כן הוא מציין כי לצורך קיום התחייבותו של דוד כלפי התובע התקיימה פגישה נוספת בעפולה, בה עוז נכח ובמהלכה סוכם כי התובע ינסח חוזה ויעביר אותו לדוד ( סעיף 14 לתצהיר).

עוד עולה מתצהירו של עוז כי הוא החל לעבוד בפיצרייה ותקופה קצרה לאחר מכן הוא החל לחשוש שבכוונתו של דוד לסבך אותו כלכלית, ולכן הוא הודיע לדוד כי אין בכוונתו להמשיך בעסק. הוא טוען כי דוד פנה אל אימו שירה והתריע בפניה כי כבר יצאו המחאות רבות מחשבון הבנק של עוז וכי אם עוז יעזוב, דוד לא יוכל לעמוד בפירעונן ( סעיף 16 לתצהיר של עוז). לדבריו, על מנת לוודא שדוד יעמוד בהתחייבויות ויסלק את ההמחאות שכבר יצאו מחשבונו, הוא הסכים שהפיצרייה תישאר רשומה על שמו ובמקביל הוא חתם על הסכם עם דוד לפיו הוא התחייב לסלק את כל ההמחאות שיצאו מהחשבון של עוז ( סעיף 18 ונספח ז' לתצהיר).

בסיכומיהם הדגישו שירה ועוז כי דוד הוא שנטל את כספו של התובע והוא גם מי שניהל את המשא ומתן עם התובע וניסים והתחייב להשיב לו את השקעתו בפיצרייה, תוך שהוא טוען בתוקף כי העסק שלו בלבד. בין התובע לשירה ועוז מעולם לא נכרת שום הסכם והם לא התחייבו לשלם לו סכום כלשהו, ואין בעצם השתתפותו של עוז בפגישה שהתקיימה בביתו של ניסים כדי להקים עילת תביעה נגדו. באופן דומה, עצם פתיחת עוסק מורשה על שמו של עוז אינו מקים חיוב מצידו כלפי התובע וכל עוד הוא לא חתם על שום מסמך, אין לו כל התחייבות כלפיו.

דיון והכרעה

השאלה העיקרית בה עלי להכריע בתובענה דנן היא אם קיים הסכם בין הצדדים.

כאמור, התובע טוען כי הן בפגישה שהתקיימה בפיצרייה והן בפגישה בביתו של ניסים, התחייבו הנתבעים כי בתמורה להעברת הזכויות של התובע בפיצרייה לעוז הם ישלמו לו 50,000 ₪ ב-12 שיקים של עוז וכי דוד ושירה יהיו ערבים, וכן כי ההסכם להעברת בעלות אותו שלח ניסים לדואר האלקטרוני של שירה משקף את ההסכמות שהושגו בין הצדדים למרות שמסמך זה אינו נושא חתימה של מי מהצדדים. לעומתו, עוז ושירה מתעקשים כי מעולם לא חתמו על הסכם עם התובע ולא התחייבו כלפיו במאום, וכי בעל דינו היחיד הינו דוד, אשר רימה גם אותם תוך שהוא נוטל משירה כספים רבים.

על מנת שמסמך ישתכלל לכדי חוזה מחייב, יש להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים במועד הכריתה – כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב וכי ההסכמה מסוימת דיה [ סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים ( חלק כללי), תשל"ג-1973].

דומה כי בענייננו לא יכול להיות חולק שההסכם להעברת בעלות הינו מסוים דיו. הוא כולל את שמות הצדדים – ניב שגב ועוז ברנשטיין – ואת פרטיהם האישיים, כולל מספרי ת.ז.; מהות ההסכם לפיו " עוז ברנשטיין מתחייב לתת 12 שקים על סך כולל של 50,000 ₪"; וכן מפורטים מועדי התשלומים והסכומים ומצוין כי " על הסכם זה ועל שקים אלו עד לפרעונם ערב דוד חכים..."

מכלול הפרטים האמורים די בו כדי לקבוע כי ההסכם להעברת בעלות בפיצריה עומד בדרישת המסוימות. ואולם, כאמור, כדי שניתן יהיה לקבוע כי מדובר בהסכם מחייב, יש לברר אם גמרו הצדדים בדעתם בפגישה שהתקיימה בביתו של ניסים כי ייקשר ביניהם קשר משפטי מחייב. בהקשר זה מדגישים הנתבעים כי המסמך לא נחתם בידיהם.

טענתו של עוז הינה כי המסמך הלא חתום לא שיקף הסכם שהוא גמר בדעתו להתקשר בו וכי בפועל, הוא מעולם לא נחתם. בעדותו בפניי הוא טען [ עמ' 20 ש' 9-12 לפרוטוקול מיום 12.11.2018]:

"ת. אני לא התחייבתי על כלום, לא חתמתי על שום דבר, באתי לשמוע ולחשוב אם אני רוצה להיכנס לזה, לא התחייבתי לו ואמרתי שאני אשלם לו, זה לא רשום בשום מקום.
ש. אבל לא התנגדת.
ת. לא התנגדתי, כי באתי לשמוע ואחר כך לחשוב. אבל גם לא התחייבתי"

לעומתו טוען התובע כי בהסכם להעברת בעלות הועלו על כתב הסכמות שגובשו עוד קודם לכן, בפגישה בפיצרייה, ולא קוימו בידי הנתבעים. מלבד התמיכה לטענה זו בתצהירו של ניסים, דומה כי יש לכך עיגון גם באמור בתצהירו של עוז אשר סיפר ( בסעיפים 13-14), כי:

"במסגרת הפגישה הראשונה נודע לי כי סוכם כי הנתבע 1 [דוד – מ.ג'.מ.] יעביר לתובע כספים באמצעותי ומחשבון הבנק שלי... לצורך קיום התחייבות הנתבע 1 כלפי התובע התקיימה פגישה שנייה בעפולה בה נכחתי. סוכם כי התובע ינסח חוזה ויעבירו לנתבע 1 ".

בפסיקה נקבע כי חתימה על מסמך איננה תנאי הכרחי לצורך עמידה בתנאי של קיומו של הסכם בכתב, והיא אף איננה תנאי הכרחי להוכחת גמירות דעתם של הצדדים להסכם, אף על פי שהיא מעידה בדרך כלל על גמירות דעתם של הצדדים ועל רצינות הכוונות שלהם. נקבע כי אין בהיעדר חתימה על הסכם כדי ללמד בהכרח על היעדרה של גמירות דעת להתקשר בו. ניתן להמיר את דרישת החתימה בדרכי הוכחה אחרות, שמהן יוכח כי כוונת הצדדים הייתה להתקשר באופן מחייב, אף בלא לחתום על חוזה.

כך, למשל, פסק כבוד השופט ( כתוארו אז) א' מצא בע"א 692/86 יעקב בוטקובסקי ושות' - חברה לייבוא ושיווק בע"מ נ' אליהו גת פ"ד מד(1) 57, 71 (1989):

"אינני רואה כל קושי להסכים, שחתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה ( אולי מכל ראיה אחרת) לגמירת דעתו, וכן מקובל עלי, כי רוב האנשים המתקשרים בחוזה בכתב אמנם מקפידים שהחוזה ייחתם בידי המתקשרים. ממילא מוטל על בית המשפט לבדוק ביתר קפדנות את קיום היסוד של גמירת דעת בצדו של מי אשר לא חתם על החוזה. אך, כשלעצמי, הייתי נוקט נימה פחות חד-משמעית ונחרצת בהדגשת דלות סיכוייו של המסתמך על חוזה שלא נחתם בידי זולתו להוכיח את גמירת דעתו של יריבו בראיות אחרות. יותר מקובלת עלי, לעניין זה, גישתו של השופט ברק, אשר הובעה ( בהקשר ענייני שונה) בד"נ 40/80[15], בעמ' 724-725:
'אכן, אין כל קדושה בחתימה. כאשר היא באה למלא פונקציה הוכחתית, ניתן להחליפה בדרכי הוכחה אחרות'".

בענייננו הוכח שעוז ידע מדוד את מהותו של ההסכם להעברת בעלות אחרי שהוא גובש בפגישה שהתקיימה בפיצרייה ועוד לפני שעוז הגיע אל הפגישה בביתו של ניסים, שם הוא קיבל פעם נוספת את מלוא הפרטים. עוז העיד כי הבין את מהות ההסכם ואף פעל על פיו. לדבריו [ עמ' 19 ש' 22-36, עמ' 20 ש' 1]:

"ש. נניח שלא ידעת בזמן אמת על הפגישה הראשונה, אבל בפגישה השניה נכחת
ת. כן, רציתי לדעת על מה אני חותם, דודי אמר לי שהוא מעביר לו כסף דרך החשבון שלי, ואני מעביר לו שיקים, ורציתי לדעת על מה ולמה.
ש. מפנה לסעיף 13 – איך זה נודע לך.
ת. דודי אמר לי שהוא מעביר לו 50,000 ₪, והוא יעביר לי כסף.
ש. איך זה נודע לך, אולי שמעת את זה בפגישה בבית של ניסים.
ת. הוא אמר לי את זה עוד לפני הפגישה.
שאלת בית משפט: אז הבנת את זה עוד לפני הפגישה בבית של ניסים.
ת. כן.
שאלת בית משפט: היית בפגישה בבית של ניסים.
ת. כן, רציתי לראות למי ועל מה אני נותן שיקים.
ש. האם ניסית להתנגד להסכם שקבעו שאתה מעביר 12 שיקים
ת. לא."

עוד עוז העיד [ עמ' 20 ש' 28-35] כי:

"ש. הוצע הסכם, סיכום של דברים, 50,000 ₪ מחולק ל-12 תשלומים. אתה לא התנגדת.
ת. נכון.
ש. אחרי זה הלכת לרואה חשבון.
ת. בהמשך, לא זוכר מתי זה היה.
ש. אני מתכוונת לסעיף 17 בתצהיר – למעשה, אתה הסכמת שהוא יישאר על השם שלך, בזמן שאתה לא מקבל שום שכר, לא משכורת ולא תלוש ויש שיקים שלך בעסק.
ת. עשיתי לו טובה, ועשיתי הסכם שכל מה שיוצא מהחשבון שלי הוא אחראי, והשיקים של ניב זה ביניהם, וזה לא קשור אלי, הוא חתום על החוזה הזה".

וכן הוסיף [ בעמ' 21 ש' 5-11] כי:

"ש. אתה מודע לזה שניב שגב מכר את הפיצרייה לכם.
ת. הוא לא מכר לי כלום, הוא מכר לדודי.
ש. איך אתה מסיק את זה שהוא מכר לדודי אם היית בהסכם, לא התנגדת, עשית פעולה אקטיבית של העברת הזכויות על שמך, ואיך הגעת לזה שניב שגבר מכר לדודי.
ת. אני לא יודע שהוא מכר, אני יודע שהיה הסכם. הוא לא מכר לו כלום כי הוא לא קיבל כסף. אני שימשתי כצינור להעברת הכספים מדודי לניב, ומול כל הרשויות, מע"מ ומס הכנסה. אני רשום והוא מנהל את הכל".

מעדותו של עוז וכן האמור בתצהירו כפי שהובא לעיל ברור כי עוז ידע, הבין וקיבל את ההצעה להיכנס בנעליו של התובע, לקבל את זכויותיו בפיצרייה ולהעביר לו את הסך המבוקש של 50,000 ₪ ב-12 שיקים. הגם שלא חתם, עוז אישר את ההסכם להעברת בעלות בהתנהגותו, בכך שפנה אל רואת החשבון ופעל לפתיחת עוסק מורשה ולהעברת הזכויות על שמו. כן עולה מתצהירו של עוז כי הוא נתן בפועל שיקים, בהתאם לאמור בהסכם להעברת בעלות.

בנוסף, סיפר עוז בתצהירו כי תקופה קצרה לאחר שהחל לפעול בהתאם להסכם להעברת בעלות, הוא החל לחשוש שבכוונתו של דוד לסבך אותו כלכלית ולכן הוא הודיע לדוד כי אין בכוונתו להמשיך בעסק. הוא טוען כי דוד פנה אל אימו שירה והתריע בפניה כי כבר יצאו המחאות רבות מחשבון הבנק של עוז וכי אם עוז יעזוב, דוד לא יוכל לעמוד בפירעונן ( סעיף 16 לתצהיר של עוז). לדבריו, על מנת לוודא שדוד יעמוד בהתחייבויות ויסלק את ההמחאות שכבר יצאו מחשבונו, הוא הסכים שהפיצרייה תישאר רשומה על שמו ובמקביל הוא חתם על הסכם עם דוד לפיו הוא התחייב לסלק את כל ההמחאות שיצאו מהחשבון של עוז ( סעיף 18 ונספח ז' לתצהיר).

על יסוד האמור אני קובעת כי ההסכם להעברת בעלות השתכלל לכדי הסכם מחייב בין התובע לעוז, אף על פי שלא נחתם בידי מי מהצדדים. עצם העובדה כי עוז התקשר בהסכם בגלל דוד שהיה אותה עת בן זוגה של אימו, אינה פוגמת בהסכמה שלו להתקשר בהסכם עם התובע ולקבל לידיו את הפיצריה. כן אוסיף כי המחלוקת עם דוד גם היא אינה מאיינת את ההסכם וכן את התנהלות עוז בהתאם להסכם עת העביר את הפיצריה לשמו. כפי שעולה מהראיות עוז הבין היטב לאיזו עסקה הוא נכנס , הסכים לה וכן פעל על פיה בהעברת הבעלות בפיצריה לשמו.

באשר לשירה, המצב שונה. הן בתצהירה והן בעדותה בפניי שירה חזרה והדגישה כי לא הייתה מעורבת בכל דרך בענייני הפיצרייה. בשונה מעוז, שירה לא התחייבה כלפי התובע ואינה צד להסכמות שהושגו, גם אם הדבר היה בידיעתה.

התובע נשאל בעדותו לגבי מעורבותה של שירה, אם נכחה בפגישות ומה קושר אותה אל ההסכם והשיב [ עמ' 11 ש' 34-36, עמ' 12 ש' 1-2]:

"ש. אתה יודע אם הנתבעת 2 הייתה שם.
ת. אני חושב שלא הייתה שם.
ש. אם היא לא הייתה שם, אז היא לא חלק מההסכם.
ת. היא חלק מההסכם, כי היא חתומה פה על ייפוי כוח, או ערבות... היא לא חתומה אבל היו אי מיילים דרכה שזה קושר אותה איכשהו".

ניסים העיד בהקשר זה [ עמ' 16 ש' 21-26] כי:
"ש. על סמך זה שקיבלה את המייל היא מחויבת.
ת. היא התחייבה גם באותו יום כשהייתה משטרה שהיא אחראית על השיקים. לא הסכמתי לקבל מדודי שיקים כי עשיתי עליו בדיקה והוא לא אמין, ושניהם התחייבו על השיקים. אחרת הייתי לוקח את הציוד בפגישה הראשונה.
ש. אז אתה אומר שהיא התחייבה על השיקים שיימסרו לך.
ת. כן, אמרו שיועברו לי 12 שיקים ואמרתי ששניהם יהיו ערבים".

מהראיות ועדויות הצדדים בפניי, עולה כי שירה לא הייתה מעורבת במגעים שהתנהלו בין הצדדים ולא הייתה חלק מההסכמות שגובשו ביניהם. בהקשר זה טענתו של התובע ליחסי משפחה סבוכים בין הנתבעים או משלוח ההסכם להעברת בעלות לכתובת הדואר האלקטרוני שלה, אין בהם די. כך גם לא מספיקה טענתו של ניסים כי לא סמך על דוד ודרש כי שירה תהיה ערבה לביצוע התשלומים. ההסכם של העברת הבעלות אינו חל על שירה ומכאן קביעתי כי יש לדחות את התביעה נגדה.

התובע עתר לחייב את הנתבעים במלוא סכום ההשקעות (כ- 78,000 ₪ ) וכן בסכום נוסף של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש וכן החזר תשלומים עבור תשלומים ללווין .

ההסכם שקבעתי לעיל כי מתקיים בין הצדדים קובע חובת תשלום של 50,000 ₪ וזה הסכום אותו חב הנתבע 3 לתובע. אין הצדקה לחייב את נתבע 3 במלוא השקעותיו של התובע. בכך גם נדחית טענות הנתבעים לגבי תשלום 10,000 ₪ מסך ההשקעה של התובע ששולמו לדוד כהלוואה אישית. בהסכם נקבע מפורשות כי עוז ישלם את הסכום של 50,000 ₪ וזה הסכום שיפסק לתובע.

אשר לדרישה לתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש, הדרישה נדחית ולא הונח בפניי בסיס כלשהוא המצדיק קבלת רכיב זה של התביעה. כך גם הדרישה לשאת בתשלומי הלווין ובזק בינלאומי. התביעה לרכיב זה של התביעה נדחית. התובע היה שותף בפיצריה וסביר כי ישא בהוצאותיה. זאת ועוד, התובע הסכים לתשלום 50,000 ₪ על מנת לסיים את המחלוקת עם הצדדים ולצאת מהפיצריה. בכך הסכים התובע כי הסכום כולל את מלוא הוצאותיו בפיצריה כולל התשלומים הנטענים. אוסיף כי כלל לא הוכח כי התשלומים הנטענים היו מהתקופה שלאחר העברת הבעלות והחתימה על ההסכם ואין במסמכים שצורפו כדי להוכיח זאת(נספח ז לתצהיר התובע) .
סוף דבר

אני מקבלת את התביעה נגד נתבע 3 ודוחה אותה נגד הנתבעת מס' 2.
הנתבע 3 –עוז ברנשטיין ישלם לתובע סכום של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום. בנוסף הנתבע 3 ישלם לתובע הוצאות משפט בסך של 6,000 ₪ .
התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט בסך של 6,000 ₪ .
כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ט, 13 מאי 2019, בהעדר הצדדים.