הדפסה

בית משפט השלום בעפולה ת"א 17190-06-15

בפני
כבוד ה שופט ויסאם חיר

תובע

מוחמד ח'ליליה

נגד

נתבעים

1.חמזה מרעי
2.ג'יהאד דראושה

פסק דין

לפניי תביעה כספית במסגרתה טוען התובע להפרת זכויותיו לקניין רוחני וזכויות יוצרים על ידי הנתבעים באמצעות מכירת והעתקת עבודת גמר אדריכלית, אותה הגיש כעבודת גמר במסגרת לימודי אדריכלות ועיצוב פנים.
רקע
בזמנים הרלוונטיים לתביעה התובע למד במכללה הארצית בי"ס להנדסאים בסח'נין במגמת אדריכלות ועיצוב פנים במסלול לימודי ערב.
הנתבע מספר 2 למד גם הוא במכללת סח'נין במגמת אדריכלות ועיצוב פנים במסלול לימודי בוקר.
הנתבע מספר 1 בזמנים הרלוונטיים ניהל מכון למתן שירותי הנדסה והעתקות בשם " מרכז דעם", הממוקם בסח'נין בסמוך ליד המכללה.
בסוף הלימודים המכללה דורשת מכל סטודנט להגיש עבודת גמר מודפסת לצורך הגשתה למכון הממשלתי להכשרה בטכנולוגיה ובמדע ( מה"ט). בהתאם לנוהל פרויקטים של המכללה, "פרויקט הגמר מהווה תמצית וסיכום של הידע המקצועי אותו רוכש הסטודנט בתקופת לימודיו במכללה. ההבנה המקצועית, יכולת התכנון והידע הטכני הנלמד יבואו לידי ביטוי בעבודת גמר מקיפה של פרויקט אדריכלי שלם. בפרויקט הגמר יוכיח הסטודנט את מידת הכשרתו המקצועית ואת יכולתו להתמודד עם תהליך של תכנון אדריכלי של בנין, כולל מתן פתרונות אדריכליים וטכניים המפורטים בדרך של תכניות עבודה מקצועיות. הצגת הפרויקט בפני הוועדה הבוחנת והגנה נאותה עליו יהוו הוכחה לבגרות המקצועית הראויה לקבלת התואר הממשלתי " הנדסאי אדריכלות ועיצוב פנים"" (ראו, "נוהל פרויקטים", נספח א' לתצהיר התובע).
התובע והנתבע מספר 2 הגישו עבודות גמר מאוד דומות.
טענות הצדדים
התובע טען, כי במשך תקופה ארוכה הוא עמל שרטט, תכנן, ליקט חומרים וערך פרויקט גמר שמסכם את כל הלימודים משנה א' עד שנה ג'. המדובר בפרויקט פרי עבודתו במשך שנה מלאה בפיקוח מנחה מטעם המכללה. נטען, כי הפרויקט של התובע הינו ייחודי במינו אשר כולל בית מגורים בם שתי קומות משולב עם משרד של רואה חשבון. לשם יצירת ועריכת הפרויקט, התובע השקיע משאבים רבים, מאמצים עילאיים, עמל זמן רב, מקוריות ומיומנות רבה, אשר הפכו את הפרויקט לייחודי ורב ערך. לאור זאת, התובע טען כי הוא בעל זכויות היוצרים בעבודת הגמר באופן בלעדי ומוחלט. זכויות היוצרים הן מכוח הוראות פקודת זכויות יוצרים- 1924 ומכוח הוראות חוק זכויות יוצרים, תשס"ח- 2007 (להלן: "החוק").
התובע טען בכתב תביעתו ובתצהיר העדות הראשית, כי ביום 9.10.14 או בסמוך לכך בשל אילוצי זמן שלח בדואר אלקטרוני את הפרויקט גמר שלו לסטודנטית בשם מייסון שמאלי, שהייתה בדרכה למכון ההעתקות השייך לנתבע 1, וביקש ממנה לעשות לו טובה ולהדפיס עבורו את הפרויקט. לטענת התובע, הפרויקט נשמר במחשב של מכון ההעתקות של הנתבע 1 לצורך הדפסתו. כשהגיע התובע למכון ההעתקות וגילה כי הפרויקט טרם הודפס ובשל קוצר הזמן נאלץ לפנות למכון אחר בשם " כירבושי", הנמצא בעראבה להדפסת העבודה, כאשר העתק קובץ הפרויקט שלו, לטענתו, נשאר שמור במחשב המכון של הנתבע 1. נטען, כי במהלך שנת 2014 נודע לתובע, כי נתבע 1 מכר עותק מפר של העבודה לנתבע 2, תמורת הסך של 2 ,500 ₪.
נטען, כי בתאריך 10.8.14 הגיש הנתבע 2 הצעה לפרויקט גמר כאשר הוא מגיש אותו פרויקט של התובע. משנודע לתובע כי הנתבע מספר 1 מכר לנתבע 2 את הפרויקט שלו פנה התובע לנתבע 1 ובא אליו בטענות. עקב כך, הנתבעים שיתפו פעולה וערכו שינויים קלים לעבודה של התובע. מאוחר יותר, בחודש פברואר 2015 הנתבע מספר 2 הציג את הפרויקט לאחר שהנתבע מספר 1 ערך שינויים קלים כדי שהבוחנים לא יוכלו לזהות שזה אותו פרויקט שהוגש על ידי התובע. נטען, כי מעיון בעותק המפר עולה, כי מדובר בהעתקה מלאה, למעט שינויים מינוריים שנעשו במתכוון בכדי לטשטש או להעלים את הראיות בדבר זכויות היוצרים של התובע. התובע הוסיף, כי הנתבעים ידעו היטב כי זכויות היוצרים ביצירה מוקנות לתובע.
התובע טען, כי הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים וזכויות הקניין הרוחני שלו וזאת בהעתקת ומכירת עבודת הגמר שלו, שהינה יצירתו הוא בלבד. על כן, הוא ביסס את תביעתו על חוק זכויות יוצרים, תשס"ח- 2007.
התובע הגיש כראיה מטעמו חוות דעת של אדריכל ומתכנן ערים, ד"ר קבלאוי קאסם. בהתאם לחוות דעת המומחה, הפרויקט התבצע מתחילתו ועד תומו על ידי התובע וכי הנתבע מספר 2 עשה בו שימוש לצורך העתקה עם שמירה על שינויים מינימליים, קרי, זייף את המסמך.
בסיכומיו טען התובע, כי כל הקביעות בחוות הדעת לא נסתרו מאחר שהנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית כדי לסתור את האמור בחוות הדעת של המומחה מטעם התובע וכן ויתרו על חקירת המומחה. לפיכך, יש לקבל את האמור בה ללא סייג, לרבות המסקנה כי העבודה המקורית שייכת לתובע וכי העבודה המזויפת שייכת לנתבע מספר 2.
התובע טען, כי תביעתו מבוססת על הטענה של הפרת זכויות יוצרים בפרויקט הגמר ולא על ההצעה לפרויקט הגמר.
התובע הקדים וטען, כי טענה אפשרית מצד הנתבעים ולפיה העבודה של סטודנט שייכת למוסד האקדמאי בו לומד הסטודנט הינה טענה עובדתית הטעונה הוכחה ובמקרה הנדון לא הוצגה כל ראיה כגון תקנון של מכללת סח'נין שהזכויות של יצירה או עבודות גמר של סטודנטים שייכות למכללה. כן נטען, כי טענה כאמור מהווה הרחבת חזית אסורה שלא נטענה בכתבי הטענות.
לאור כל האמור לעיל, התובע עתר לסעדים הבאים:
צו מניעה קבוע ובו לאסור על הנתבעים ובמיוחד הנתבע מספר 1 לעשות שימוש כלשהו ביצירה או בעותקים המפרים שלה.
פיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בסך 50,000 ₪ בגין הפרת זכויות היוצרים של התובע.
פיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בסך 50,000 ₪ בגין הפרת הזכות המוסרית של התובע.
פיצויים בגין עגמת נפש שנגרמה לתובע בסך 25,000 ₪.
משיקולי אגרה, התובע העמיד את תביעתו עד סכום כולל של 125,000 ₪.
מנגד, הנתבע 1 טען, כי הינו מוכר בין קהל הסטודנטים לרבות המרצים והמורים המכירים אותו מאז שהיה סטודנט מצטיין ולמופת באותה מכללה ושמו הטוב מדבר בעד עצמו, וכי הוא מוכר כבן אדם אוהב לעזור לסטודנטים.
הנתבע 2 פנה אליו על מנת לקבל שירות ועזרה בנוגע להשלמת עבודה שהנתבע 2 הכין בעצמו והלה קיבל שירות כמו שאר קהל הסטודנטים ללא דופי תמורת הסך של 2,500 ₪.
נטען, כי תביעתו של התובע כנגד הנתבע מספר 1 התבססה על הטענה שעבודת הגמר עברה לנתבע 1 דרך מייסון. טענה זו הופרכה לחלוטין ומשכך תביעתו של התובע כנגד הנתבע מספר 1 התפוררה. עוד נטען, כי בהמשך התובע ניסה לשפר את גרסתו ומסר מספר גרסאות שונות שאין להן בסיס בראיות.
הנתבע מספר 2 טען, כי אין בענייננו " תכנית אדריכלית" כהגדרתה בחוק, שכן החוק פורש את הגנתו על בניין או מודל לבניין, כלומר בניין קיים שתכנן אדריכל או על מודל לבניין שעתידים להקים. עבודת גמר הינה עבור מבנה " תיאורטי" שהמטרה שלו הנה יישום חומר נלמד במכללה ועימות התלמידים עם האתגרים שמציבה עבודה אמיתית. קרי, הכוונה בתכנית שבעבודת גמר היא לא להקים בניין של ממש אלא להשתמש ב"ארגז הכלים" שהעניקה המכללה לתלמידיה.
לחילופין, טען הנתבע 2, כי עבודת הגמר אינה עומדת בדרישות שהציבה הפסיקה כתנאי הכרחי להחלת החוק עליה. נטען, כי דרישת המקוריות הינה דרישת סף לקיומה של זכות יוצרים ביצירה. המבחן האם נתקיימה דרישת המקוריות כולל שלושה מבחני משנה- מבחן המקור, מבחן ההשקעה, ומבחן היצירתיות, כאשר לא די בקיומו של רכיב אחד לצורך הוכחת מקוריות. הנתבע 2 טען, כי התובע לא עמד באף מבחן משלושת המבחנים.
עוד נטען, כי התובע לא הוכיח כי התכנית הינה פרי יצירתו, לא הוכיח את מקוריות הרעיון וכן לא הוכיח את מימד היצירתיות המראה ייחודיות מסוימת של התכנית.
כן נטען, כי התובע מסר מספר גרסאות סותרות באשר לאופן העתקת הפרויקט על ידי הנתבע 2 וכי גרסאות אלו סותרות אחת את השניה ולא עלה בידיו להוכיח מי מהן.
נטען, כי טענת התובע מבוססת על כך שעבודת הגמר אשר הגיש הנתבע מספר 2 זהה או דומה מאוד לעבודה שלו וזאת בהתאם לחוות דעת מומחה שהגיש מטעמו בשאלת הזהות ו/או הדמיון בין שתי העבודות. עוד נטען, כי חוות הדעת הוגשה כדי להוכיח שאלה שבמומחיות והיא שאלת הדמיון בין שתי העבודות. הנתבע 2 מוכן להניח, לזכות התובע, כי אכן שתי העבודות דומות.
לבסוף נטען, כי התובע לא הצליח להוכיח כי הנתבע העתיק את העבודה ממנו ביודעין.
הנתבע מספר 2 טען, כי התובע השתית את תביעתו על חוק זכויות יוצרים, התשס"ח- 2007 בלבד. לכן, הנתבע מספר 2 מיקד את טענותיו בחוק זה בלבד.
דיון והכרעה
זכות יוצרים היא זכות המוענקת על פי החוק ואינה מוכרת כ"זכות טבעית". קרי, אין זכות יוצרים אלא על פי תנאי החוק ( ראו, סעיף 3 לחוק). בסעיף 1 לחוק מוגדרת יצירה אמנותית " לרבות רישום, ציור, יצירת פיסול ... יצירה אדריכלית, ...". יצירה אדריכלית מוגדרת כ- "בניין או מבנה אחר, וכן מודל לבניין או למבנה כאמור".
באשר לתכנית אדריכלית ועל אף שהחוק אינו מציין זאת מפורשות בהגדרת " יצירה אדריכלית", אין ספק כי תכניות אדריכליות אף הן מוגנות על פי החוק. בהתאם, יצירה אדריכלית המהווה " בניין או מבנה אחר, וכן מודל לבניין או למבנה כאמור", הינה יצירה מוגנת, ככל שהיא עונה על דרישת ה"מקוריות" כאמור, ואינה בגדר רעיון או שיטת ביצוע, כמפורט בסעיף 5 לחוק.
תחילה, נבחן האם במקרה נשוא התובענה קיימת " תכנית אדריכלית".
לאחר בחינת טענות הצדדים ועיון במסמכים השונים שהוגשו על ידם, הגעתי לכלל מסקנה, כי בנסיבות העניין עבודת הגמר יכולה, במידה כזו או אחרת, להיחשב כ"תכנית אדריכלית", בהיותה תכנית ומודל לבניין או למבנה אחר. בנסיבות העניין, מעיון בעבודת הגמר עולה, כי הינה לובשת צורה של תכנית אדריכלית והיא בנויה שרטוטים, קווים, חזיתות וחתכים. ברם, את האמור יש לסייג במספר סייגים כפי שיפורט להלן. בנוסף יודגש, כי תכנית אדריכלית לכשעצמה אינה מוגנת על פי החוק, אלא עליהם לעמוד בתנאים שנקבעו בחוק על מנת שתזכה להגנה.
במה דברים אמורים. לאחר בחינת מכלול הנסיבות ועיון ב"נוהל פרויקטים" של המכללה ( ראו, נספח א' לתצהיר התובע) עולה, כי התכנית נשוא עבודת הגמר לא נועדה לצורך הקמת בניין או מבנה אחר אלא היא מבטאת רעיון ומהווה יישום של תכני לימוד. המבנה נשוא התכנית שבעבודת הגמר הינו מבנה " תיאורטי" שהמטרה שלו הנה יישום חומר נלמד במכללה ועימות התלמידים עם האתגרים שמציבה עבודה אמיתית. קרי, הכוונה היא לא להקים בניין של ממש אלא להשתמש ב"ארגז הכלים" שהעניקה המכללה לתלמידיה ולהוכיח את מידת הכשרתו המקצועית של הסטודנט בסיום לימודיו. זאת להדגיש, כי בשלב זה " המתכנן", כביכול, של התכנית אינו אדריכל עדיין אלא סטודנט. בהקשר זה, התכנית נשוא עבודת הגמר כמוה כחוברת מבחן שבה כותב הסטודנט את תשובותיו לשאלות הבוחנים ומוסר אותה לבדיקתם, הערכתם וקביעת הציון הראוי המגיע לו. על פניו נראה, כי התובע היה מודע לקושי זה ומשכך מצא לנכון לציין בעדותו בבית המשפט, כי היה בכוונתו לממש את התכנית נשוא עבודת הגמר לצורך בניית ביתו ( ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 9, שורות 19-30). ברם, טענה זו נטענה בעלמא ובפעם הראשונה במהלך העדות בבית המשפט. כמו כן, אף שעדות התובע נשמעה מספר שנים לאחר סיום לימודיו, הלה אישר כי טרם החל לבנות את הבית.
בשים לב לאמור לעיל, נעבור עתה לבחון האם בהנחה שאכן עסקינן ב"תכנית אדריכלית" האם התכנית מקיימת את דרישות החוק.
לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי למסקנה, כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל הראיה הנדרש כדי להוכיח כי עבודת הגמר עומדת בדרישות שהציבה הפסיקה כתנאי הכרחי להחלת החוק עליה. כבר נפסק, כי דרישת המקוריות הינה דרישת סף לקיומה של זכות יוצרים ביצירה. המבחן האם נתקיימה דרישת המקוריות כולל שלושה מבחני משנה- מבחן המקור, מבחן ההשקעה, ומבחן היצירתיות, כאשר לא די בקיומו של רכיב אחד לצורך הוכחת מקוריות. להלן אתייחס בקצרה למבחנים האמורים.
התובע לא חלק על העובדה, כי התכנית שהוגשה במסגרת עבודת הגמר נערכה בהנחיית מנחה אשר נתן הערותיו והביע דעתו לגבי התכנית. למעשה, לא הוכח כי התכנית הינה פרי יצירתו של התובע אלא יצירה משותפת שלו ושל המנחה ואולי גם של יתר התלמידים בקבוצה, אשר העירו לתובע והביעו דעות. ניכר, כי במסגרת לימוד קבוצתי התלמיד מלקט וניזון גם מרעיונות של אחרים. בהקשר זה, ראו גם סעיף ( ג) לנוהל פרויקטים, שכותרתו " מהות הפרוייקט ומסגרתו", לפיו " ... נושא הפרוייקט ייבחר מתוך רשימה של נושאים אשר תוצג ע"י מרכז המגמה וצוות המנחים. יש לכוון להנחיה קבוצתית של מספר סטודנטים על ידי מנחה (4-6 סטודנטים), ונושא אחד מתוך הרשימה הנ"ל".
בנוסף לכך, מעיון במסמכים שהוגשו על ידי התובע עולה, כי לא עלה בידו להוכיח את מקוריות הרעיון. התובע לא הניח תשתית ראייתית להוכחת התפתחות הרעיון אצלו, לא הביא סקיצות ראשוניות, שרטוטי טיוטה, רישומים, הערות וכו' המוכיחים שהרעיון נולד אצלו והתפתח אט אט עד שהפך לתכנית מוגמרת. בנוסף לכך, התובע לא מצא לנכון לבקש לזמן לעדות את המנחה שלו, מר חנא דעבול, שיעיד מה היה היקף ההערות שניתנו לתובע על ידו ועד כמה התוצר הסופי משקף בפועל את הרעיונות שגובשו על ידי התובע עצמו. התובע העיד, כי המציא את הרעיון לבד ללא שום עזרה מאף מקור (ראו, פרוטוקול דיון, עמוד 10 שורה 35 עד עמוד 11 שורה 6) אך בהמשך סתר את עצמו וציין כי עזב מנחה קודם כי ראה שלא עוזר לו ועבר למנחה חדש, מר חנא דעבול (ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 11, שורות 30-32). כן, לא הובאו לעדות תלמידים אחרים שלמדו יחד עם התובע בקבוצה, שיכלו לשפוך אור על מידת המעורבות של תלמידים אחרים על עיצוב וגיבוש התוצר הסופי של הפרויקט.
התובע העיד שעבד על הפרויקט משך כשנה. ברם, התובע לא הביא כל ראיה בעניין מידת ההשקעה שעשה בפרויקט והסתפק בהצגת עבודה מוגמרת. כמן כן, התובע לא הציג את מימד היצירתיות הגלומה בתכנית באופן שמראה ייחודיות מסוימת המשקפת את התרומה האישית שלו ביצירה. כשנשאל בחקירתו, מה ייחודי בפרויקט, ענה התובע "אני עבדתי עליו בעצמי וזה שלי" ובהמשך ציין "זה תכנון שלי, זה מיוחד בשבילי" (ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 12, שורות 13, 16). בהמשך הבהיר, כי הכוונה באמירה שהפרויקט הינו ייחודי, בסעיף 7 לתצהיר העדות הראשית, הינה לכך שהוא הכין אותו (ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 12, שורות 23-14).
יצוין עוד, כי במסגרת חובת הראיה המוטלת על התובע, עליו להוכיח כי הוא הבעלים של הזכות המוגנת. בהקשר זה, הנטל הוא על התובע. אין בידי לקבל את טענת התובע כי הנטל הוא על הנתבעים או כי טענה כזו מהווה הרחבת חזית. בסעיף 11 לכתב התביעה טען התובע, כי הוא בעל זכויות היוצרים הבלעדי והמוחלט בעבודת הגמר. הנתבעים הכחישו סעיף זה. התובע לא הצליח להוכיח, כי הוא הבעלים של הזכות המוגנת. התובע לא הציג תקנון של המכללה או הוראה כלשהי ב"נוהל הפרויקטים" במכללה, ממנו ניתן ללמוד כי זכויות היוצרים בתכניות שיגובשו במהלך הלימודים שייכות לסטודנט, בין באופן מלא ובין באופן חלקי. משכך ובשים לב לדברים שצוינו לעיל, בעניין הלימוד הקבוצתי וקבלת הנחיות המרצים והמנחה, ניכר כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הוא הוא הבעלים של " הזכות המוגנת".
מהאמור לעיל עולה, כי לא עלה בידי התובע להוכיח אף אחד משלושת המבחנים דלעיל. אף שניתן היה לסיים כאן, לצורך השלמת התמונה, אעבור לבחון את שאלת הפרת " הזכות" על ידי שני הנתבעים.
ראשית, אבחן את הטענה להפרת הזכות על ידי הנתבע 1.
כזכור התובע טען, כי ביום 9.10.14 או בסמוך לכך בשל אילוצי זמן שלח בדואר אלקטרוני את פרויקט הגמר שלו לסטודנטית בשם " מייסון שמאלי", שהייתה בדרכה למכון ההעתקות השייך לנתבע 1, וביקש ממנה לעשות לו טובה ולהדפיס עבורו את הפרויקט. לטענת התובע, הפרויקט נשמר במחשב של מכון ההעתקות של הנתבע 1 לצורך הדפסתו. כשהגיע התובע למכון ההעתקות וגילה כי הפרויקט טרם הודפס ובשל קוצר הזמן נאלץ לפנות למכון אחר בשם " כירבושי", הנמצא בעראבה להדפסת העבודה, כאשר העתק קובץ הפרויקט שלו לטענתו נשאר שמור במחשב המכון של הנתבע 1. נטען, כי נתבע 1 מכר לנתבע 2 את עבודת הגמר או הפרויקט השייך לתובע, אשר לטענתו נשמר במחשב מכון ההעתקות של הנתבע 1, תמורת הסך של 2500 ₪.
הגב' מייסון זומנה להעיד מטעם התובע מבלי שהוגש קודם לכן תצהיר עדות ראשית. הגב' מייסון מסרה במהלך עדותה הראשית, כי לא העבירה את הקובץ המכיל את פרויקט הגמר של התובע למחשבו של הנתבע 1 והדגישה כי הקובץ נשאר בדואר האלקטרוני שלה ואף ציינה כי היא לא זוכרת אם פתחה את הקובץ או לא ( ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 21 שורות 12-20).
גם התובע עצמו לא ידע להסביר את טענתו, כי הפרויקט שלו נשמר במחשב הנתבע 1 ובסופו של דבר, במהלך חקירתו הנגדית, טענה זו הופרכה והתברר כי המדובר בסברה בלבד ( ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 7 , שורות 29-32 וכן עמוד 13 שורות 20-23).
בעניין זה, התובע מספר גרסה מתפתחת ומלאה סתירות. בשלב מסוים, נטען על ידי התובע, כי הקובץ המכיל את פרויקט הגמר של התובע היה שמור על מחשב של בחורה בשם רשא סעדי , אשר הועסקה אותה עת אצל הנתבע 1 ( ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 14-15). לאחר מכן, נמסרה על ידי התובע גרסה חדשה, שאין לה זכר בכתב תביעתו ולא בתצהיר העדות הראשית שלו, ולפיה עבודת הגמר שלו נשלחה בקובץ לסטודנטית בשם " תסנים בקריא", על מנת לסייע לו בביצוע מספר מדידות שלא היה לו במחשב ( ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 15 שורות 21-36 וכן עמוד 16 שורות 1-22). התובע הסביר, כי העלה את השם של תסנים בגלל שהנתבע 2 אמר לו שקיבל את הפרויקט ממנה.
לאחר מספר שאלות עלה, כי התובע מעלה שתי גרסאות. כשעומת עם הדבר, ענה כי שלח את הפרויקט גמר לתסנים, הנתבע מספר 2 ביקש ממנה לראות דוגמא מהפרויקט והיא שלחה לו את הפרויקט של התובע. הנתבע 2 העביר את הפרויקט לנתבע 1 שיעבוד על זה כי לנתבע 2 אין זמן. למיותר לציין ולהדגיש, כי הגב' תסנים לא זומנה לעדות. לא הובאה כל עדות או ראיה מה הועבר על ידי התובע לגב' תסנים ( הצעת הפרויקט או התוצר הסופי) וכן לא הובאה ראיה כלשהי בעניין פרטי התכנית, שכביכול, הועברה על ידי הגב' תסנים לידי הנתבע מספר 2.
מהאמור לעיל מתבקשת המסקנה, כי בכל הנוגע לנתבע מספר 1 טענת התובע בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית שלו הופרכה הן בעדותו והן בעדותה של הגב' מייסון. משכך, התפוררה עילת התביעה כנגד הנתבע מספר 1 . יוזכר, כי הנתבעים לא חלקו על העובדה כי הנתבע מספר 2 שילם לנתבע מספר 1 סך של 2,500 ₪ אך טענו כי תשלום זה ניתן בתמורה לסיוע בהכנת התכנית לפרויקט הגמר ולא תמורת רכישת הפרויקט של התובע. משכך, לא עלה בידי התובע להוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי, כי הנתבע מספר 1 מכר את עבודת הגמר של התובע לידי הנתבע מספר 2.
עתה, אעבור לבחון את טענות התובע בעניין העתקת התכנית על ידי הנתבע מספר 2.
בנוגע לנתבע מספר 2 , עדותו של התובע היתה מתפתחת והוא ניסה לעשות מקצה שיפורים לגרסתו. בכתב התביעה וכן בתצהיר עדות ראשית של התובע נטען, כי הנתבע מספר 1 מכר את עבודת הגמר של התובע לנתבע מספר 2 תמורת סך של 2,500 ₪. כבר ראינו לעיל, כי טענה זו לא הוכחה.
והנה, בפעם הראשונה במהלך חקירתו הנגדית, התובע מעיד כי שנה קודם למועד הגשת הפרויקט הוא שלח אותו לסטודנטית אחרת בשם " תסנים" וכי הנתבע 2 קיבל העתק הפרויקט של התובע ממנה.
בהקשר זה יוער, כי מצד אחד, התובע טען כי נדרשה לו שנה שלמה כדי להכין את הפרויקט עד שהפך לתכנית שלמה ( מבחן ההשקעה). אם כך, משמע כי שנה קודם למועד הגשתו הפרויקט היה בחיתוליו וטרם הפך לתכנית סופית. אם כך הם פני הדברים, הרי גם אם נצא מתוך הנחה כי הגב' תסנים אכן העבירה את הסקיצה הראשונית לידי הנתבע מספר 2, ללא רשות התובע, לא הוצג כל הסבר כיצד בכל זאת התוצר הסופי של התובע ושל הנתבע מספר 2 נמצאו דומים. יודגש, כי בסיכומיו הדגיש התובע, כי תביעתו מבוססת על הטענה להפרת זכויות יוצרים בפרויקט הגמר ( התוצר הסופי) ולא על ההצעה לפרויקט. מהצד האחר, אם הפרויקט היה מוכן במועד העברתו לגב' תסנים ( כשנה טרם הגשתו על ידי התובע), משמע שהתובע לא יצר את הרעיון ולא פיתח אותו אט אט לכדי תכנית סופית במשך שנה שלמה, כטענתו.
התובע צירף לתצהיר העדות הראשית שלו צילום של חילופי הודעות טקסט שהוחלפו בינו לבין הנתבע מספר 2 ( נספח ז') וכן הודעות שהוחלפו בין התובע לבין רשא סעד ( נספח ח') ובין התובע לבין הנתבע מספר 1 ( נספח ט'). בעניין זה, אציין כי מעיון בנספחים האמורים עולה, כי צילום ההודעות שצורף הינו חלקי, סלקטיבי, ולא קוהרנטי באופן שלא מאפשר לקבל תמונה מלאה ונכונה בעניין חילופי הדברים בין הצדדים המתכתבים. בנוסף, לא צורפה חוות דעת מומחה, כנדרש על פי דין בכל הנוגע לפלט מחשב, המלמדת כי ההעתק שהוגש לתיק בית המשפט הינו אותנטי ומשקף נכונה את המידע כפי שנשמר במכשיר הטלפון וכי במהלך יצירת ההעתק לא נעשו שינויים כלשהם. לאור כל האמור, המשקל הראייתי לנספחים האמורים הינו נמוך יחסית.
גרסה נוספת שהתובע מעלה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית נוגעת לסדר הגשת ההצעה לפרויקט. כאשר נשאל התובע לגבי מועד הגשת עבודתו הוא ציין שזה היה בתאריך 9.10.14 וכאשר נשאל איך יכול להיות שהנתבע 2 העתיק את העבודה ממנו כאשר הנתבע 2 הגיש את הצעת הפרויקט שלו כחודשיים לפני כן, דהיינו בתאריך 10.8.14, התובע ענה שהוא הגיש את הצעת הפרויקט קודם לכן אך מזכירות המכללה איבדה אותה והוא נדרש להגיש אותה בשנית. טענה זו נותרה כטענה בעלמא, מפיו של התובע בלבד ללא כל ראיה תומכת אחרת.
זאת ועוד, במהלך חקירתו הנגדית טען התובע, כי קיבל העתק הצעת הפרויקט של הנתבע 2 ממזכירות המכללה ש"התנדבה" לצלם לו, כביכול, עבודה של סטודנט אחר בגלל " שביקש מהם יפה" וכי בשלב זה גילה כי שתי העבודות דומות ( ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 13, שורות 24-33). אותה מזכירה עלומה לא הגישה תצהיר עדות ראשית ולא זומנה להעיד מטעם התובע, אשר אף טען פתאום שאינו מכיר את שמה.
במהלך חקירתו הנגדית טען התובע לראשונה, כי המנחה של הנתבע מספר 2 (מר ראיד מוסא) זימן אליו את הנתבע מספר 1 וביקש ממנו לחדול מהעתקת הפרויקט של התובע (ראו, פרוטוקול הדיון, עמוד 8, שורות 11-12 ושורות 27-28) . הנתבע מספר 1 הכחיש טענה זו וטען כי מדובר בדברים לא נכונים. למותר לציין, כי התובע לא מצא לנכון לבקש לזמן את המנחה, מר ראיד מוסא, למתן עדות.
התובע הגיש כראיה מטעמו חוות דעת של אדריכל ומתכנן ערים, ד"ר קבלאוי קאסם. המומחה ניתח את שתי התוכניות והגיע למסקנה כי הפרויקט של התובע התבצע מתחילתו עד תומו על ידי התובע בעוד הנתבע מספר 2 עשה בו שימוש לצורך העתקה עם שמירה על שינויים מינימליים, כלומר זיוף המסמך. הנתבעים לא הגישו חוות דעת נגדית ולא ביקשו לחקור נגדית את המומחה. הנתבע מספר 2 טען, כי חוות הדעת הוגשה כדי להוכיח שאלה שבמומחיות והיא שאלת הדמיון בין שתי העבודות. הנתבע 2 מוכן להניח, לזכות התובע, כי אכן שתי העבודות דומות.
אין בידי לקבל את טענת הנתבע 2, כי חוות הדעת נוגעת רק לשאלת הדמיון בין שתי העבודות. חוות הדעת כוללת מסקנה רחבה יותר וככל שהנתבעים אינם מסכימים למסקנה זו או אחרת היה עליהם להגיש חוות דעת נגדית או לכל הפחות לבקש לחקור את המומחה בעניין חוות דעתו, על מנת לקעקע או להפריך את מסקנותיו, כפי שפורטו בחוות דעתו. הימנעותם מכך מלמדת, כי הם מסכימים למסקנות המומחה כפי שבאו לידי ביטוי בחוות הדעת.
מנגד, חוות דעת מומחה הינה ראיה ככל ראיה אחרת ועל בית המשפט לבחון אותה לגופה. אף שהמומחה ציין במסקנותיו, כי הפרויקט בוצע מתחילתו עד תומו על ידי התובע, לא מצאתי בגוף חוות הדעת פירוט והסבר שיש בו כדי לבסס מסקנה כאמור. המומחה בחן שתי תכניות בתצורתם הסופית והשווה ביניהם. במסגרת ממצאיו, פירט המומחה את קווי הדמיון בין שני הפרויקטים ואת ההבדלים ביניהם. בגוף חוות הדעת אין פירוט המסביר כיצד המומחה הגיע למסקנה כי הפרויקט בוצע מתחילתו ועד תומו על ידי התובע, מלבד הנחת עבודה המבוססת על דבריו של התובע, מזמין חוות הדעת.
מהאמור לעיל עולה, כי גרסתו של התובע לעניין העתקת הפרויקט שלו על ידי הנתבע מספר 2 היתה גרסה מתפתחת הכוללת לא מעט סתירות פנימיות, שבה רב הנסתר על הגלוי ושלא גובתה בעדויות של עדים אחרים ( לדוגמא, רשא סעד, הגב' תסנים, המנחה של התובע (חנא דעבול) והמנחה של הנתבע מספר 2 (ראיד מוסא)), אשר הוזכרו על ידי התובע עצמו, מבלי ליתן כל הסבר המניח את הדעת לאי זימונם על ידי התובע לצורך מתן עדות בבית המשפט. בכך, לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל הראייתי המוטל עליו להוכיח כי הנתבע מספר 2 העתיק את העבודה ממנו ביודעין.

בטרם סיום
ניכר, כי המחלוקת האמיתית בין הצדדים הינה חשדו של התובע שעבודתו הועתקה ממנו שלא כדין. נראה, כי זהו נושא הנוגע ללב ההתנהלות במוסד אקדמי אשר המקום לדון בו הינו ועדת המשמעת של המכללה, אשר לה כלים מתאימים להתמודד עם הבעיה.
התובע נמנע, מסיבותיו שלו, להגיש תלונה לוועדת המשמעת, כביכול מחשש שהדבר יפגע בזכאותו לקבלת התואר. אין בהסבר האמור כדי להניח את הדעת.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושקלתי את כל הנסיבות הרלוונטיות הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
בנסיבות, מצאתי לחייב את התובע לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט כולל שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 45 יום ממועד מתן פסק הדין אחרת יישאו הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.
המזכירות תעביר פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ב' ניסן תשע"ט, 07 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.