הדפסה

בית משפט השלום בעפולה ת"א 14692-09-18

מספר בקשה:9
בפני
כבוד ה שופטת מאג'דה ג'ובראן מורקוס

מבקשים

דימה ליבשיץ

נגד

משיבים
איתן כוגן

פסק דין

בפניי בקשה להורות על סילוק התובענה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ( להלן: "הבקשה").

את התביעה הגישה חברת איתן כוגן (2014) בע"מ ( להלן: "התובעת") נגד מר דימה ליבשיץ ( להלן: "הנתבע"). לטענת התובעת, הנתבע שימש במשך כשנתיים כקבלן משנה שלה, מעת שהיא הוקמה בשנת 2014, ועסק בבניית אתרי אינטרנט עבור לקוחותיה. התובעת מדגישה כי על מנת להתקשר עמה הנתבע נדרש לפתוח תיק עוסק מורשה ולעבוד כעצמאי, וכי היא הקפידה שלא להעסיק עובדים שכירים. עוד נטען בתביעה כי עובר להקמתה של התובעת, הועסק הנתבע כקבלן משנה בידי אחד ממייסדיה, מר מיכאל כוגן. באותה תקופה, עת חווה הנתבע משבר כלכלי קשה ואף התנהל בעניינו הליך פש"ר, הוא עבר להתגורר בביתו של מיכאל ולמרות שהיה קבלן עצמאי, בשל מניעה משפטית של הנתבע להתנהל כעצמאי, מיכאל הנפיק לו תלושי שכר. עוד מסופר בכתב התביעה כי עם הקמתה של התובעת, הועברה אליה כל פעילותו של מיכאל כעוסק מורשה.

לטענת התובעת, בחלוף כשנתיים של עבודה משותפת עם הנתבע, הוא נטל ללא הרשאה תבניות ועיצובים של התובעת, רשימת לקוחות שלה וזכויות קנייניות השייכות לה, ובלא כל הודעה סיים את שיתוף הפעולה בין הצדדים.

את התביעה ביססה התובעת על הוראות חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות").

בכתב ההגנה שהגיש הנתבע הוא טען, בין היתר, כי בין הצדדים שררו יחסי עבודה משך שנים, והוא עבד כשכיר אצל התובעת החל מיום 1.2.2011 ועד סוף שנת 2014. לטענתו, ביום 1.1.2015 שינתה התובעת את הסטטוס שלה לחברה בע"מ, חדלה להנפיק לו תלושי שכר וחייבה אותו להירשם כעוסק פטור ולהנפיק לה חשבוניות. לטענתו, אף שבאופן פורמלי שונה מעמדו לעצמאי, הרי שבפועל לא חל כל שינוי בתפקידו והוא המשיך לקבל את אותו השכר ועבד באותם תנאים עד לפיטוריו, ללא הודעה מוקדמת וללא תשלום פיצויים.

בהתאמה, טוען הנתבע בבקשה לסילוק על הסף כי העילות שביסוד התביעה מתייחסות לתקופה בה התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים ולכן, בהתאם לסעיף 24( א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 וסעיף 22( א)(2) לחוק עוולות מסחריות, הסמכות העניינית לדון בתביעה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת.

בתגובה טענה התובעת כי חוק עוולות מסחריות והסעדים שביסוד התביעה נוגעים לקניין הרוחני שלה, ועל כן הינם בסמכותו העניינית של בית משפט אזרחי. היא מדגישה כי אין לשאלה אם הנתבע היה עובד שכיר או עצמאי כדי להשפיע על הסעדים להם היא עתרה בתביעה, משום שהם בכל מקרה אינם בסמכותו של בית הדין. יחד עם זאת, היא אינה מתנגדת להעברת הדיון לבית הדין.

בתשובה לתגובה טען הנתבע כי נוכח הסכמת הצדדים, יש להורות על העברת הדיון לבית הדין האזורי לעבודה.

דיון והכרעה
בסעיף 24( א)(1) לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 הוקנתה לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון בתובענות בין עובד לבין מעבידו שעילתן ביחסי עובד-מעביד, למעט תובענות שעילתן בפקודת הנזיקין [ נוסח חדש]. וזו לשון הסעיף:

"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [ נוסח חדש]"

גם הוראת סעיף 22 (א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 מקנה סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בתביעה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, אם היא נובעת מיחסי עובד ומעביד, כדלקמן:

"(א) לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענה בין עובד לבין מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', והנובעת מיחסי עובד ומעביד;
(2) בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור".

עולה איפוא שבניגוד לטענת התובעת, בשאלה שבפניי לא מבחן הסעד - הנוהג בבתי המשפט האזרחיים – הוא שיקבע לאיזו ערכאה הסמכות לדון בתובענה, שכן סמכותו של בית הדין לעבודה מוקנית על פי עילת התביעה ומהות היחסים בין הצדדים. בהתאמה, השאלה אם תביעה בעילת גזל סוד מסחרי תתברר בבית המשפט האזרחי או בבית הדין לעבודה תוכרע בהתאם למהות היחסים שבין התובעת והנתבע.
בענייננו, הצדדים חלוקים בשאלה אם שררו ביניהם יחסי עובד-מעביד. בהתאם להוראת סעיף 24( א)(1) לחוק בתי הדין לעבודה, ההכרעה גם בשאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה בין הצדדים הינה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, והוא שיכריע בה, על פי המבחנים הנוהגים.

יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט י' עמית ברע"א 3930/14 ורסנו נ' ניניו (26.6.2014) (להלן: "עניין ורסנו"), שם נפסק כי:

"לצורך הקניית סמכות שיפוט ייחודית לבית הדין האזורי לעבודה נדרשים קיומם של יחסי עובד-מעביד ( בין שאלה התקיימו בעבר או שהם עתידים להתקיים) ועילת תביעה הנוגעת ליחסי עבודה ... אך גם השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד נתונה לסמכות הייחודית של בית הדין. כבר בע"א 321/75 שרות ארצי להדברה בע"מ נ' בוחבוט, ל(1) 381 (1975) נאמר כדלהלן:

'שאלה זו - אם אמנם משיב היה "עובד" של המערערת ואם היא היתה מעבידתו - שנויה במחלוקת ביניהם. ההוראה הברורה של המחוקק היא כי בשאלה זו יכריע בית-הדין לעבודה, ולא יכריע בה בית-דין או בית-משפט זולתו, שהרי הסמכות הקנויה לו גם לענין זה ייחודית היא. השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי כתבה בהחלטתה שיש להפנות שאלה זו להכרעה לבית-הדין לעבודה רק "באם יש טעם לכאורה בטענה של קיום יחסים אלה" - אך מסופקני אם אמנם יש מקום להגביל הוראתו הכללית והגורפת של המחוקק בצורה זו. לדעתי די בכך שהשאלה שנויה במחלוקת של ממש על-מנת שהסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה תתפוס בה' "

בשאלה אם להעביר את התובענה לבית הדין לעבודה או להורות על מחיקתה, כבוד השופט עמית ציין, בעניין ורסנו ( בסעיף 9) כי :

"דומה כי נוכח הוראת סעיף 79( ב) לחוק, בית הדין יהיה מנוע מלהחזיר את הדיון לבית המשפט, גם אם יימצא כי לא נתקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד... אציין כי על אף שהכלל הוא כי עדיף להימנע ממחיקת התביעה, אם ניתן להעבירה, הרי שבנסיבות דכאן, דומני כי ניתן היה להימנע מסוגיה זו, אילו בחר בית המשפט למחוק את התביעה במקום להעבירה לבית הדין"

בסעיף 79( ב) לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], תשמ"ד-1984 נקבע כי " בית המשפט או בית הדין שאליו הועבר ענין כאמור, לא יעבירנו עוד". במידה והתביעה תועבר לבית הדין לעבודה ויקבע כי לא התקיימו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד ועל כן התובענה אינה בסמכותו העניינית, לא יהא באפשרות בית הדין לעבודה להחזיר את הדיון בתובענה לבית המשפט המוסמך, נוכח הכלל בסעיף הנ"ל "לא יעבירנו עוד". על כן, וכדי להימנע מאפשרות זו , אני מורה על מחיקת התובענה ולא על העברתה לבית הדין לעבודה.

לסיכום, אני מורה על מחיקת התביעה. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בגין בקשה זו בסך 2,000 ש"ח .

ניתנה היום, כ"ב אדר א' תשע"ט, 27 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.