הדפסה

בית משפט השלום בעכו תו"ב 45691-01-14

בפני
כבוד ה שופטת זהבה (קאודרס) בנר

מאשימה

ועדה מקומית לתכנון ובנייה שפלת הגליל

נגד

נאשם

חוסין עואד

החלטה

1. עניינה של החלטה זו בקשה לתשלום פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין' התשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"; "הבקשה").

המבקש זוכה, נוכח חזרת ב"כ המאשימה מכתב האישום, לאחר תשובת הנאשם לאישום, בהתאם לס' 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982.

2. הפיצוי הכספי המבוקש על ידו, הינו, בגין שתי העילות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, כפי שיפורט בהמשך.

עובדות כתב האישום

1. ביום 22.1.14 הוגש כתב אישום נגד הנאשם, אשר ייחס לו את העבירות הבאות:
א. אי קיום צו בימ"ש – עבירה לפי ס' 210 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965.
ב. שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר – עבירה לפי ס' 204(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965.
בכתב האישום נטען כי כנגד הנאשם הוגש במסגרת תיק תו"ב 30261-01-11 כתב אישום המייחס לו ביצוע עבודות בנייה ושימוש ללא היתר במקרקעין הידועים כחלקה 44 בגוש 18581 מאדמות טמרה (להלן – המקרקעין), עבירה לפי ס' 204(א9 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, כמפורט להלן:
א. בניית בניין בן 2 קומות. שטח כל קומה כ – 160 מ"ר ושתיהן יחד כ – 320 מ"ר.
ב. הבניה בוצעה במקרקעין מחוץ לתחום תכנית המתאר המאושרת (להלן – המבנה).
2. ביום 16.4.12 הורשע הנאשם בנוכחותו ועפ"י הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום נשוא התיק העיקרי, ונגזר עליו, בין היתר, להרוס את המבנה הנ"ל תוך 14 חודשים ממועד גזר הדין, היינו, עד ליום 16.6.13, אלא אם ישיג היתר כדין.
בכתב האישום נטען כי עד ליום הגשת כתב אישום זה, לא השיג הנאשם היתר בנייה כדין למבנה הנ"ל ולא הרס את המבנה הנ"ל.
עוד נטען כי החל מיום 16.6.13 לא קיים הנאשם את הצו, בכך שלא הרס את המבנה הנ"ל ולא הפסיק את השימוש בו.
לפיכך, במעשיו המתוארים לעיל, מבצע הנאשם עבירה של אי קיום צו להריסת המבנה הנ"ל וכן עבירה של שימוש שלא כדין בו.
השתלשלות הדיונים בתיק
2.
א. הדיון אשר היה קבוע ליום 30.10.14 אליו התייצב ב"כ המאשימה, נדחה ליום 28.1.15, נוכח בקשת ב "כ המאשימה בדיון, לפיה, הוא נאלץ לקיים דיונים אחרים באותו היום, הקבועים לו בפני 2 שופטים אחרים בביהמ"ש זה.
ב. בדיון שנערך ביום 28.1.15 התייצב ב"כ המאשימה, הנאשם לא התייצב וב"כ המאשימה הודיע כי אין ראיה לזימון הנאשם לדיון והתיק נקבע להקראה נוספת ליום 19.4.15.
ג. ביום 19.4.15 התייצב ב"כ המאשימה אך הנאשם לא התייצב. אישור המסירה חזר כ"נמסר לידיו". הוצא צו הבאה כנגד הנאשם לדיון שנקבע ליום 6.12.15 . נוכח הגשת בקשה מוסכמת לביטול צו ההבאה , הצו בוטל כמבוקש ע"י כב' השופטת ג'ני טנוס.
ד. בדיון שהתקיים ביום 6.12.15 נכחו ב"כ המאשימה וב"כ הנאשם, עו"ד חן רוימי, עו"ד שכיר ממשרדו של עו"ד בלומנפלד, והנאשם . הנאשם כפר בעובדות כתב האישום והסנגור התחייב להעביר כפירה מפורטת תוך 60 יום. נקבע דיון לשמיעת הוכחות ליום 15.5.16.
ה. ביום 14.2.16 הוגשה מטעם ב"כ המאשימה בקשה לדחיית הדיון הקבוע ליום 15.5.16 בשל העובדה כי הדיון קבוע ליום שבתון לבני העדה הנוצרית עמה נמנה אחד העדים מטעם המאשימה ובשל כך יבצר ממנו להגיע למתן עדות. הבקשה נענתה על ידי ובלית ברירה הדיון נדחה ליו 12.9.16.
ו. ביום 15.2.16 קבעתי כי על הסנגור להעביר כפירה מפורטת תוך 10 ימים.
ז. ביום 23.2.16 הוגשה בקשה מוסכמת מטעם הסנגור להארכת מועד להגשת הכפירה עד ליום 15.3.16 מהטעם של אי קבלת חומר החקירה . בבקשה נטען כי ביום 7.1.15 פנה הסנגור לב"כ המאשימה בבקשה לקבלת חומר החקירה וביום 16.2.16 הוגשה בקשה נוס פת בנדון לב"כ המאשימה, וכי זו מסרה כי חומר החקירה יימסר בימים הקרובים. בקשת הסנגור נענתה ביום 24.2.16.
ח. ביום 7.7.16 הוגשה בקשה מטעם ב"כ המאשימה החדש, עו"ד רן עמיאל, לדחיית ישיבת ההוכחות אשר נקבעה בתיק, מהטעם שב"כ המאשימה קיבל זה עתה הסמכתו לשמש תובע מטעם הועדה ובמסגרת ארגון התיקים והיומן התברר כי ביום בו קבוע הדיון קבועים לו 18 תיקים בפני מותב אחר בבימ"ש זה והוא היחיד במשרדו אשר מוסמך להופיע בפני הנאשמת. הבקשה נדחתה על ידי מהטעם שמותב זה מבקש לפעול ביעילות וללא סחבת וכי צוין בהחלטתי האחרונה לבקשת דחייה כי לא תענה כל דחייה נוספת בתיק.
ט. ביום 22.8.16 הגיש ב"כ המאשימה הודעה על חזרה מכתב האישום לפי ס' 93 ו – 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 . נוכח העובדה כי ההודעה הוגשה לאחר תשובת הנאשם לאישום, התבקש ביהמ"ש לזכות הנאשם כאמור בס' 94(א) סיפא לחסד"פ. כן נטען כי אין בהודעה זו כדי לגרוע מזכותה וכוונת המאשימה לפעול לחקירה חדשה באשר לביצוע עבירות במקרקעין נשוא הליך זה, והגשת כתבי אישום חדשים כנגד האחראי לביצוען, ובפרט אם יימצא כי צו ההריסה השיפוטי נשוא גזר הדין בתו"ב 30261-01-11 טרם קוים. לאור הודעה זו התבקשתי לבטל את ישיבת ההוכחות אשר נקבעה.
7. עוד באותו היום הוגשה מטעם הסנגור בקשה להורות כי ביום הדיון יתקיים דיון לפי ס' 80 לחוק העונשין התשל"ז-1977.
8. ביום 23.8.16 הוגשה תגובת המאשימה לבקשת הסנגור, לפיה, יתבקש ביהמ"ש להורות על הגשת סיכומים קצרים בכתב בנושא, חלף קביעת דיון בעניין. כחלק מהנימוקים נטען כי בתיק דנן, לקראת הכנתו לדיון הוכחות, התגלה למאשימה, אך "לפני יומיים" כי בחומר הראיות נפל פגם "טכני" אשר ימנע את הרשעת הנאשם על בסיס כתב האישום אשר הוגש בתיק זה, ועל כן, מיד וללא כל דיחוי, פעל ב"כ המאשימה לקבלת אישור הפרקליטות לביטול האישום, לאחריה הוגשה בקשה מתאימה לביהמ"ש. מאחר ולב"כ המאשימה קבועים תיקים ביום שנקבע לדיון, התבקש ביהמ"ש להורות לנאשם להגיש טיעוניו בעניין ההוצאות ולאחר מכן המאשימה תגיש תגובתה.
9. ביום 5.9.16 ניתנה הכרעת דין לפיה, נוכח חזרת ב"כ המאשימה מכתב האישום, לאחר תשובת הנאשם לאישום, בהתאם לס' 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982, אני מזכה את הנאשם.
10. לעניין בקשת הסנגור לפיצויים קבעתי כי על הצדדים להגיש טענותיהם בכתב.
דיון
11. הוראת סעיף 80 לחוק העונשין קובעת כדלקמן:

80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.

12. על מנת להיכנס לגדרו של סעיף 80 יש לבחון התקיימותם של שתי העילות הקבועות בו כדלהלן:
א. זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב האישום שהוגש נגדו.
ב. התקיימותן של אחת משתי העילות הבאות:
ב.1. "לא היה יסוד לאשמה" – עילה אשר מסגרתה צרה ודווקנית.
ב.2. "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" – עילה הטומנת בחובה שיקול דעת משפטי רחב.
(עניין שתיאווי לעיל בעמ' 8-9, ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל פ"ד נז(2) 550, בעמ' 555-559, ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל פ"ד נא(1) 481, בעמ' 486).
13. עניינה של העילה הראשונה היא בחינה אובייקטיבית של הדרך בה הסתיים התיק – זיכוי נאשם או ביטול כתב האישום נגדו.
14. המשוכה השנייה שעל המבקש לחצות על מנת שניתן יהיה להחיל עליו את ס' 80 לחוק העונשין, דורשת בחינה מעמיקה יותר.
א. "לא היה יסוד לאשמה" – בהתאם לפסיקה שהתפתחה סביב עילה זו נקבע כי זיכויו של פלוני בדין אינו מספיק על מנת להגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד לאשמתו. על בית המשפט לבחון האם התשתית הראייתית שהייתה בפני המאשימה, עובר להגשת כתב האישום, צריכה הייתה ליצור אצל תובע סביר ציפייה כי קיים סיכוי סביר להרשעה (עניין דבש, בעמ' 88-89, עניין שתיאווי בעמ' 11). במידה והתשובה לכך חיובית, אין מקום לפיצוי המבקש על פי עילה זו. התממשות עילה זו היא די נדירה. בע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל [לא פורסם, [פורסם בנבו], מיום 15.1.13], בעמ' 12, התייחס ביהמ"ש לנסיבות בהן יינתן פיצוי בגין עילה זו וקבע כדלהלן:
"מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית בולטת".
עוד נקבע, בע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (2), בעמ' 654:

"על בית המשפט לבדוק את שיקול-דעתה של התביעה עובר להגשת כתב האישום נגד אותו נאשם, ורק אם יימצא שמלכתחילה לא היה מקום להעמיד לדין, או מפני שהעובדות הנטענות אינן מהוות עבירה מבחינה משפטית, או מפני שהיה ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים, יהיה מקום לפסוק הוצאות ופיצוי לנאשם על-פי סעיף 80(א)...".

ב. "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" – לעניין התקיימותה של עילה זו, הפסיקה מתווה מרחב שיקול דעת רחב יותר לבית המשפט ונקבע כי עילה זו היא בגדר "רקמה פתוחה שבית המשפט רשאי ליצוק לה תוכן ממקרה למקרה תוך הפעלת שיקולים פרטניים של צדק וחמלה ושיקולים כלליים של מדיניות משפטית" (ע"פ 1442/12 פלוני נ' מדינת ישראל [לא פורסם, [פורסם בנבו], מיום 26.2.13] בעמ' 7).
בעניין דבש (שם, עמ' 118) נקבעו שלוש קטגוריות של נסיבות להכוונת שיקול דעת בית המשפט בעילה זו:
1. "נסיבות שעניינן הליכי המשפט"
במסגרת זו נבחנים התנהלות התביעה והמבקש. בעניין דבש הובאו אסמכתאות לנסיבות בהן התנהגות הנאשם בהליך לא הצדיקה מתן פיצוי. כך, למשל, כאשר הנאשם בהתנהגותו הביא להעלאת חשדות נגדו, לפתיחה בחקירה או להגשת כתב אישום נגדו (ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל פ"ד לג(1) 36, בעמ' 43 וע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח פ"ד מד(1) 653, בעמ' 660) או מקום שהתנהגותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט לא תרמה לחקר האמת (רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל פ"ד נג(4) 294, בעמ' 305) (דבש, בעמ' 91). מנגד, כאשר התנהלות התביעה הייתה ראויה יש ליתן לגורם זה משקל לשלילת חיובה של המדינה בפיצויים (דבש, בעמ' 92).
עוד נציין כי בעניין בוגנים נקבע כי לעניין עילה זו ישקול בית המשפט גם את ההנמקות שניתנו בהחלטות לעצור את הנאשם עד תום ההליכים נגדו ובהארכות המעצר שניתנו לגביו (שם, בעמ' 12).
2. "אופי הזיכוי"
במסגרת זו לבית המשפט נתון שיקול דעת לבחון את טיב הזיכוי, הטעמים שניתנו לזיכוי וכל יתר הנסיבות הקשורות לעניין הזיכוי על מנת להכריע בשאלת הפיצוי (דבש, בעמ' 117). ניכרת מגמה בפסיקה לפיה כאשר נאשם מזוכה מחמת הספק הפוטנציאל לחיוב המדינה בפיצויים קָטֵן.
בע"פ 1109/09 [פורסם בנבו] קבע בית המשפט כי במקרה של זיכוי מחמת הספק, רק בנסיבות מיוחדות יוביל הזיכוי לפיצוי וכן ציין ואמר :

"...ברי כי אופי הזיכוי מהוה שיקול נכבד ב"קדירת השיקולים", אולם אין זיכוי מסוג אחד דומה למשנהו ועל בית המשפט לבחון את טיב הזיכוי עם יתר השיקולים. כך, למשל, אם נקבע באופן חד משמעי כי הנאשם לא עשה כל עיקר את המיוחס לו, או מקרים בהם התרשלה התביעה בבחינת נושא מהותי בתיק, קרוב אנכי להניח כי בית המשפט יפסוק לו פיצויים (ראו עניין דבש בעמ' 118-117; עניין בדליאן בעמ' 878).
יתכנו מקרים שבהם גם זיכוי מוחלט לא ישדר אותה תחושת עוול במישור האוביקטיבי, כגון כשהמדובר בזיכוי "טכני מוחלט"- מות אחד העדים ונפילת בניין הראיות בשל כך - או התישנות במקרים מסוימים; ראו בין השאר סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982. אך לא בכגון אלה עסקינן כאן".
(סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל [לא פורסם, [פורסם בנבו], מיום 4.1.10]).

3. "נסיבותיו האישיות של הנאשם"
פיצוי בגין נסיבותיו האישיות של הנאשם ייעשה במקרים חריגים בלבד. כך נקבע לעניין זה בעניין חמדאן:
"סוג אחר של נסיבות העשויות להצדיק מתן שיפוי ופיצוי הן כאמור כאלה הנוגעות לנאשם באופן אישי. כך, תיתכן נפקות לסבל חריג ולעינוי דין חמור שבאו על הנאשם בעטיו של ההליך המשפטי, להתמשכות בלתי סבירה של המשפט, לעלילת שווא שהטעתה את רשויות התביעה, לפגיעה בבריאותו, בפרנסתו או במשפחתו של הנאשם וכיוצא באלה נסיבות (ראו: ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח [פורסם בנבו] [5], בעמ' 658; פרשת דבש, בעמ' 91, 107, 137). הענקת הפיצויים בגין נסיבות אלה יש בה מידה של חמלה וחסד." (שם, עמ' 559).

13. מלאכת האיזון בין האינטרסים השונים - מחד, הפרט שיצא זכאי בדינו ודורש פיצוי, ומאידך, האינטרס הציבורי, המחייב התחשבות במגבלות המשאבים העומדים לצורך זה ולאילוצים בהם פועלות רשויות אכיפת החוק - מוטלת על בית המשפט. (השופט יצחק זמיר בעניין רייש, בעמ' 499).
כן יש לבחון את סעיף 80 על רקע חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכן מנגנון הפיצויים הוא חלק ממערך החקיקה המגן על הזכות החוקתית לחירות (עניין פלוני, בעמ' 10). בעניין רייש, נקבע כי הפגיעה בפרט תהא מוצדקת ככל שזו אינה חורגת מהצורך לקיים את ההליך הפלילי:

"מאידך גיסא, מתחייב כי פרשנותה של העילה השנייה שבסעיף 80(א) תהא ברוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. הפגיעה שנפגע נאשם משלילת חירותו ובקניינו, עקב ההוצאות שנאלץ להוציא להגנתו, כשבסופו של ההליך יצא זכאי בדינו, מחייבת מתן פרשנות מרחיבה לעילה השנייה שבסעיף 80(א), תוך איזון עם מגבלותיה של קופת הציבור. רוחבה של הפרשנות מונחית על-ידי עקרון המידתיות, שמתווה חוק היסוד. לשם הגשמת האינטרס הציבורי יש הצדקה לפגיעה בפרט ככל שהפגיעה מובנית בצורך לקיים את ההליך הפלילי, ולא מעבר לו. מכאן שפגיעה חיונית הכרוכה בצורך שבניהול ההליך הפלילי אינה חורגת מעקרון המידתיות, וככזו אינה מקימה זכות לפיצוי. ואילו פגיעה שאינה חיונית בהכרח חורגת מעקרון המידתיות, ועל-כן היא באה בגדר העילה השנייה שבסעיף 80(א). חיוניות הפגיעה צריכה להיבחן מן ההיבט הציבורי, ומכאן שמחדלי הנאשם אינם יכולים להפוך את הפגיעה לבלתי חיונית." (שם, השופט א' גולדברג, בעמ' 491).

14. ולבסוף, רק אם שוכנע בית המשפט כי התקיימה אחת החלופות המצדיקות פיצוי, רשאי הוא להורות על פיצוי בשני ראשי נזק:

  1. פיצוי על המעצר או המאסר
  2. הוצאות הגנת הנאשם.

טיעוני ב"כ הנאשם
15.
1. העדר יסוד לאשמה
נטען כי כתב האישום הוגש ביום 22.1.14 ורק בתאריך 22.8.16, שנתיים וחצי לאחר הגשתו, הודיעה המשיבה על חזרתה ממנו.
המשיבה בעצם הודעתה "מודה" כי אין בידיה ראיות על מנת להוכיח את אשמתו של המבקש. הודעה זו היא בעצם הראיה הטובה ביותר ל"העדר יסוד לאשמה".
כן נטען כי המשיבה אף לא העבירה את חומר החקירה, אם קיים כלל, למבקש, וזאת למרות בקשות חוזרות ונשנות בנדון.
2. חוסר תום לבה של המערערת - נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי
נטען כי המשיבה הגישה כתב אישום ללא כל בדל ראיה וקיוותה כי הרשעה תבוא לאחר שהמבקש יבחר, מסיבות שונות, להודות בביהמ"ש בכתב האישום.
כך, נטען, ניסתה המאשימה "להסתיר" זמן רב כי אין בידיה ראיות וחרף בקשותיו של הסנגור לא הוע בר חומר הראיות.
הגשת כתב אישום ללא ראיות, ביודעין – לאחר בדיקה וידיעה כי אין ראיות ו/או ברשלנות רבתי – מהווה הפרה בוטה של חובת תום הלב הבסיסית המוטלת על המבקשת.
כן נטען כי טענות המאשימה בתגובתה אינן ראויות.
החלפת ב"כ המאשימה אינו טעם לאי קבלת פיצוי לפי ס' 80, שכן אין זה חשוב מי באופן אישי מייצג את המאשימה.
לגבי הגילוי של המאשימה יומיים לפני הודעתו של ב"כ המאשימה לחזרה מאישום – הרי בכך לבדו יש כדי להצדיק קבלת הבקשה ואף להטיל הוצאות לדוגמא בנוסף.
טיעוני ב"כ המאשימה
16. המאשימה טענה כי על פי הדין והפסיקה אין המבקש זכאי לפיצוי כלשהו בגין ההליכים נשוא הבקשה ודין בקשתו להידחות כמפורט מטה .
לחילופין הובהר כי סמכותו של ביהמ"ש מוגבלת לקביעת פיצוי בסכום הקבוע בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הפיצויים"), בגין ישיבה אחת בודדת אליה התייצבו, ותו לא.

נימוקי תגובת ב"כ המאשימה
17. בגזר הדין מיום 16.4.12 הטיל ביהמ"ש בתיק הקודם על הנאשם להרוס את המבנה נשוא האישום בתוך 14 חודשים ממועד גזר הדין (קרי, עד ליום 16.6.13).
נטען כי זו ארכה לא שגרתית שכן בד"כ הארכה ניתנת ל – 12 חודשים. זו, ככל הנראה, נטען, הסיבה שבגינה דו"ח הפיקוח שבדק את ביצוע הצו ומצא כי הבניין עומד עדיין על תילו, הופק ביום 30.5.13.
טעות זו גררה טעות של התובע הקודם של הועדה אשר הגיש כתב אישום ולא שם לב לכך כי במועד דו"ח הפיקוח, טרם הסתיימה הארכה שניתנה לנאשם ע"י ביהמ"ש במסגרת גזר הדין לביצוע ההריסה.
כאשר נכנס ב"כ המאשימה לתפקידו כתובע הועדה והתיק נבדק על ידו הוא גילה מיד את הטעות ולא היה מנוס, בנסיבות העניין, מהודעה על חזרה מן האישום – תוך שהמאשימה שומרת על זכותה לחקור מחדש את האפשרות בדבר הפרת הצו השיפו טי.
כן נטען כי כתב האישום הוגש ביום 21.1.14.
ביום 28.1.15 התקיימה ישיבה אך לא ניתנה תשובת הנאשם עקב אי התייצבותו.
ביום 19.4.15 התקיימה ישיבה נוספת גם אליה לא התייצב הנאשם ובשל כך הורה ביהמ"ש על הוצאת צו הבאה.
רק ביום 6.12.15, התייצב הנאשם לראשונה עם סנגורו וכפר בכתב האישום.
מעבר לכך, נטען, לא התקיימו דיונים נוספים בתיק, בעיקר בשל מחלתו של ב"כ המאשימה הקודם. לאור הדחיות, התיק נקבע לדיון הוכחות ליום 12.9.16.
לאחר שב"כ המאשימה מונה, נטען, נבדק התיק, התגלה הפגם בעבודת המפקח, והמאשימה פעלה במהירות הנדרשת לביטול האישום.
18. נטען כי בנסיבות אלה לא מתקיימות העילות הקבועות בסעיף 80 לחוק העונשין כמפורט להלן:
א. "לא היה יסוד להאשמה" – נטען כי היה יסוד לאשמת הנאשם, הוא אכן אמור היה לעמוד לדין, גם אם היה על המשיבה לעשות עבודה טובה יותר באיסוף חומר הראיות. במקרה דנן מדובר בפגם טכני בדבר דו"ח עבירה , אשר בוצע כשבועיים לפני המועד שנקבע כתום התקופה בה היה על הנאשם להרוס את המבנה. לא דובר על ניסיון לטפול על אדם עבירה ללא כל בסיס.
נטען כי בפסיקה קיימת התייחסות ברורה לסוגיה זו ועל מנת שהתנאי הראשון יתקיים חייבת להתקיים "אי סבירות קיצונית" בהחלטת התביעה להעמיד הנאשם לדין.
נטען כי בשום מקרה בו נפסק כי יש לחייב את המדינה בתשלום הפיצוי, לא היה מדובר בזיכוי אשר נבע מליקויים בעבודת החקירה, כפי שעולה מהמקרה דנן. מחדליו של הגוף החוקר אינם יכולים להוות עילה לחיוב בפיצויים לפי ס' 80 לחוק העונשין.
ביהמ"ש העליון קבע כי עילה זו היא מצומצמת ביותר ונדירה ומדובר בסיטואציה של "זדון ממש", "חוסר תום לב" או "רשלנות חמורה ביותר" ואין זה המקרה שלפנינו.
אין המדובר במקרה בו הוגש כתב אישום בזדון אלא עקב חוסר תשומת לב, "פעולה נמהרת שבוצעה בתום לב מוחלט מצד המפקח ומצד התובע דאז".
ב. "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן פיצוי – נטען כי עסקינן בת נאי רחב מאוד, אשר מצריך בחינה פרטנית בכל מקרה לגופו. השיקולים אותם שוקל ביהמ"ש בבחינת תנאי זה מתוחמים ב – 3 קטגוריות: הליכי המשפט עצמם, אופי וטיב הזיכוי, ונסיבות אישיות של הנאשם החיצוניות למשפט.
אופי וטיב הזיכוי – נקבע כי אופי הזיכוי הינו בשל פגם טכני בחקירה – אולם כזה אשר אינו מהווה כל פגיעה מהותית בנאשם. הזיכוי נבע מהעובדה כי הראיה הקיימת בתיק אינה מעידה, נכון למועד קבלתה, כי הנאשם במקרה דנן הפר צו של ביהמ"ש. נטען כי אם המאשימה הייתה בודקת את המצב בשטח בתום המועד, היינו, לאחר יום 16.6.13, הנאשם היה מואשם בגין אי קיום צו ביהמ"ש, והרי גם הנאשם אינו טוען כי בטווח אותם שבועיים הספיק להרוס את הבניה ולקיים הצו. לפיכך, הצו לא הסב נזק של ממש לנאשם.
אופי הזיכוי – הזיכוי אינו תוצאה של הכרעה שיפוטית לאחר דיון הוכחות, אלא תוצאה של הודעת המאשימה אשר נהגה כרשות שלטונית ראויה וביטלה את כתב האישום ללא תנאי, מיד כשאותרה התקלה שארעה.
נסיבות אישיות של הנאשם – נטען כי חרף טענות סרק, לא הובאו כל ראיות כי נגרמה לו מצוקה עקב הגשת כתב האישום.
הליכי משפט עצמם – אין מדובר בתיק שכרוך בו מעצר או עיכוב או הגבלת חירות כלשהי. מדובר בתיק בו התייצב הנאשם עם סנגורו לישיבה אחת בודדת ותו לא.
מחדלי החקירה – המחדל אינו כזה הפועל לרעתו של הנאשם, אלא לטובתו. המחדל הוא שהביא לזיכוי המבקש.
אשר על כן, נטען, שלל השיקולים מובילים למסקנה כי התנאי השני אינו מתמלא וגם מסיבה זו יש לדחות הבקשה.
19. שיקולי מדיניות המצדיקים דחיית הבקשה – אפילו הייתה עילה כלשהי לפיצוי הנאשם בגין פעולות המאשימה, עדיין אין כל מקום לחייבה בהוצאותיו. הפסיקה מבהירה כי לא כל מקום בו קיים זיכוי יש מקום בפסיקת פיצויים לנאשם. נטען כי נוכח הצורך באי הרתעת המשיבה מנקיטת הליכי אכיפה ראויים, יש לדחות הבקשה.

התייחסות לקבלה המצורפת לבקשה:
20. הסנגור צירף קבלה ממשרדו בסך 20,000 ₪. נטען כי אין המדובר בחשבונית מס המעידה על התשלום בפועל, אלא על קבלה בלבד של המחאה דחויה. המבקש לא צרף הסכם שכר טרחה עם ב"כ ואין לדעת אם בפועל חויב לשלם את מלוא הסכום. שנית, אין כל אינדיקציה כי הקבלה קשורה להליך שלפנינו. הקבלה נרשמה לגורם אחר שאיננו הנאשם - חברה בשם "שמס שיווק מכירה וסקרים בע"מ". גם בגוף הקבלה אין כל התייחסות כי ההמחאה התקבלה למימון שכרו של הסנגור בתיק זה.
מעבר לכך – ס' 80 והתקנות מכוחו קובעים את התקרה שיש לשלם, במקרה בו ביהמ"ש מוצא כי יש לפצות – כך שגם אם יוחלט כי יש עילה לתשלום החזר הוצאות הרי שלאור העובדה כי הנאשם וסנגורו השתתפו בישיבה אחת בודדת, אין לחייב המאשימה בסך העולה על 2,294 ₪ לכל היותר.

הכרעה:

21. לאחר שעיינתי בבקשת ב"כ הנאשם ובתגובת ב"כ המאשימה, אני קובעת כי דין הבקשה לפיצויים להתקבל, מהטעמים דלהלן:

א. לא היה יסוד לאשמה
כאמור, על בית המשפט לבחון האם התשתית הראייתית שהייתה בפני המאשימה, עובר להגשת כתב האישום, צריכה הייתה ליצור אצל תובע סביר ציפייה כי קיים סיכוי סביר להרשעה. במידה והתשובה לכך חיובית, אין מקום לפיצוי המבקש על פי עילה זו .
בענייננו, הנאשם הורשע ביום 16.4.12 בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום נשוא התיק העיקרי, ונגזר עליו, בין היתר, להרוס את המבנה הנ"ל תוך 14 חודשים ממועד גזר הדין, היינו, עד ליום 16.6.13, אלא אם ישיג היתר כדין.
בכתב האישום הנוכחי נטען כי עד ליום הגשת כתב אישום זה, לא השיג הנאשם היתר בנייה כדין למבנה הנ"ל ולא הרס את המבנה הנ"ל.
עוד נטען כי החל מיום 16.6.13 לא קיים הנאשם את הצו, בכך שלא הרס את המבנה הנ"ל ולא הפסיק את השימוש בו.
לפיכך, במעשיו המתוארים לעיל, מבצע הנאשם עבירה של אי קיום צו להריסת המבנה הנ"ל וכן עבירה של שימוש שלא כדין בו.
הסיבה לחזרתו של ב"כ המאשימה מהאישום הוצגה במלו אה בטיעוניו לבקשה זו:
"פגם טכני" בדו"ח העבירה – הדו"ח בוצע כשבועיים לפני המועד שנקבע כתום התקופה בה היה על הנאשם להרוס את המבנה נשוא כתב האישום .

מכאן, שבתשתית הראייתית אשר עמדה בפני המאשימה עובר להגשת כתב האישום, לא היה די כדי ליצור אצל תובע סביר ציפייה כי קיים סיכוי סביר להרשעה. המבנה, נשוא כתב האישום, על פי גזר הדין בתיק העיקרי, יכול היה לעמוד על תילו בזמן ביצוע הדו"ח, ומכאן שבפועל לא בוצעה כל עבירה על ידי הנאשם בזמן כתיבת הדו"ח. היינו, התנאי לפיו, לא היה כל יסוד לאשמה עובר להגשת כתב האישום, מתקיים.
ב"כ המאשימה טען כי אין בהודעה זו כדי לגרוע מזכותה וכוונת המאשימה לפעול לחקירה חדשה באשר לביצוע עבירות במקרקעין נשוא הליך זה, והגשת כתבי אישום חדשים כנגד האחראי לביצוען, ובפרט אם יימצא כי צו ההריסה השיפוטי נשוא גזר הדין בתו"ב 30261-01-11 טרם קוים.
בטענה זו אין כדי לשנות את הקביעה כי עובר להגשת כתב האישום הנוכחי לא היה יסוד לאשמה.

יפים לענייננו דברים שנאמרו ע"י כב' השופט אליקים רובינשטיין בעניין שיבלי:
"ברי כי אופי הזיכוי מהוה שיקול נכבד ב"קדירת השיקולים", אולם אין זיכוי מסוג אחד דומה למשנהו ועל בית המשפט לבחון את טיב הזיכוי עם יתר השיקולים.
כך, למשל, אם נקבע באופן חד משמעי כי הנאשם לא עשה כל עיקר את המיוחס לו, או מקרים בהם התרשלה התביעה בבחינת נושא מהותי בתיק, קרוב אנכי להניח כי בית המשפט יפסוק לו פיצויים (ראו עניין דבש בעמ' 118-117; עניין בדליאן בעמ' 878). יתכנו מקרים שבהם גם זיכוי מוחלט לא ישדר אותה תחושת עוול במישור האוביקטיבי, כגון כשהמדובר בזיכוי "טכני מוחלט"- מות אחד העדים ונפילת בניין הראיות בשל כך - או התישנות במקרים מסוימים; ראו בין השאר סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982. אך לא בכגון אלה עסקינן כאן."

במקרה דנן, אני קובעת כי התביעה התרשלה בבחינת הנושא המהותי בתיק - כתב האישום התבסס על דו"ח אשר נרשם שבועיים לפני מועד סיום התקופה בה היה על הנאשם להרוס את המבנה או להשיג היתר כדין. טענת ב"כ המאשימה כי ביהמ"ש בגזר הדין של התיק העיקרי נתן ארכה לא שגרתית ומכאן נבעה הטעות של הפקח אשר המציא את הדו"ח, אינה יכולה לעמוד למאשימה.
מקרה דנא אינו דומה למקרים של זיכוי "טכני מוחלט", שהוזכרו בעניין שיבלי לעיל , כגון, מות אחד העדים ונפילת בניין הראיות בשל כך - או התיישנות במקרים מסוימים. הפגמים הטכניים שהוזכרו בעניין שיבלי נפלו לאחר שגובשה מסכת הראיות. במקרה דנא הוגש כתב אישום ללא שגובשה תשתית ראייתית וללא שהיה קיים סיכוי סביר להרשעה.
אני סבורה כי הגשת כתב אישום בהתבסס על דו"ח פיקוח אשר נערך במועד בו המבנה נשוא כתב האישום יכול היה עדיין לעמוד על תילו, היא - כפי שב"כ המאשימה הגדיר זאת בעצמו בטיעוניו -"פעולה נמהרת" אשר ג ררה אחריה, ללא כל הצדקה, את בזבוז זמנם היקר של המבקש, ב"כ וביהמ"ש, המצדיקה במקרה דנא פיצויים.

ב. "נסיבות אחרות המצדיקות"

בקשת הסנגור התבססה גם על חלופה שנייה זו.
ב"כ המבקש טען לחוסר תום לב של המשיבה בעת הגשת כתב אישום, ללא בדל ראיה, בתקווה שהמבקש יבחר להודות בביהמ"ש בכתב האישום.
נטען כי המאשימה ניסתה "להסתיר" זמן רב כי אין בידיה ראיות וחרף בקשות הסנגור לא הועבר אליו חומר הראיות. כן נטען כי המשיבה הודיעה על חזרתה מכתב האישום לאחר למעלה משנתיים וחצי מהגשתו.

טענה זו נדחית. לא התרשמתי כי הגשת כתב האישום נעשתה בחוסר תום לב וכי המאשימה ניסתה להסתיר זמן רב כי אין בידיה ראיות. משהוחלף ב"כ המאשימה, לאחר שב"כ המאשימה הקודם חלה, התיק נבדק מחדש ומיד לאחר הבדיקה הודיע זה על חזרה מאישום כתוצאה מפגם טכני שנפל בכתב האישום.

עם זאת, לעניין עילה זו, ניתן לבחון את טיב הזיכוי - האם מדובר בזיכוי מלא או מוחלט או שמא הזיכוי ניתן מטעמים פרוצדורליים בלבד. במקרה דנא המבקש זוכה מטעם מהותי – חוסר אשמה, זיכוי מלא, המצדיק פיצויים.

סכום הפיצוי שיש לפסוק למבקש

22. הקבלה שצרף ב"כ המבקש
ב"כ המבקש צרף קבלה בסך 20,000 ₪ בגין 4 המחאות. לא צורף הסכם שכר טרחה ואין לדעת, כפי שנטען ע"י ב"כ המאשימה, האם בפועל חויב המבקש לשלם את מלוא הסכום. שנית, כפי שנטען, אין כל אינדיקציה כי הקבלה קשור כלל להליך שלפנינו. היא נרשמה לגורם אחר שאיננו הנאשם חברה בשם "שמס שיווק מכירה וסקרים בע"מ". גם בגוף הקבלה אין כל התייחסות כי ההמחאות שהתקלה הן למימון שכרו של הסנגור בתיק זה.

23. הדיונים שהתקיימו בביהמ"ש
ביום 28.1.15 התקיימה ישיבה אך לא ניתנה תשובת הנאשם עקב אי התייצבותו.
ביום 19.4.15 התקיימה ישיבה נוספת גם אליה לא התייצב הנאשם ובשל כך הורה ביהמ"ש על הוצאת צו הבאה.
ביום 6.12.15, התייצב הנאשם לראשונה עם סנגורו וכפר בכתב האישום.
בדיון זה נקבעה ישיבת הוכחות ליום 15.5.16. זו נדחתה ליום 12.9.16 עקב בקשת ב"כ המאשימה לדחותה נוכח יום שבתון לעדה הנוצרית, בו לא יכול היה להופיע עד מטעם המאשימה .
ביום 22.8.16 הודיע ב"כ המאשימה על חזרתו מהאישום.

24. סכום הפיצוי
הוראת ס' 9 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר) התשמ"ב-1982 מסדירה את הסכום המרבי שיש לקבוע לתשלום הוצאות הגנתו של עצור או של נאשם לפי ס' 80 לחוק העונשין, כדלהלן:

(א) הסכום המרבי לתשלום הוצאות הגנתו של עצור או של נאשם לפי סעיף 32(א) לחוק סדר הדין הפלילי או לפי סעיף 80 לחוק העונשין, יהיה כמפורט בתוספת.
(ב) נוכח בית המשפט שבנסיבות הענין מן הצדק לקבוע לעצור או לנאשם תשלום הוצאות בעד שכר טרחת עורך דין גבוה מזה שנקבע בפריט המתאים בתוספת, רשאי הוא לקבוע סכום גבוה יותר בשיעור שלא יעלה על חמישים אחוזים מהסכום הקבוע באותו פריט.
(ג) פסק בית המשפט שכר טרחת עורך דין לפי תקנה זו ייווסף לסכום שנפסק כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, ודינו של סכום שהוסף כאמור כדין שכר הטרחה שנפסק.

על פי התוספת לתקנות, הסכום המרבי לתשלום הוצאות הגנתו של נאשם לפי ס' 80 לחוק העונשין הנו: עבור לימוד התיק, עבודת הכנה, וישיבה ראשונה בבית משפט השלום- סך של 2,294 ₪.
לפיכך, הפיצוי שיש לפסוק למבקש עבור ישיבה אחת אליה התייצב עם ב"כ, על פי התקנות הנו סך של 2,294 ₪. על פי תקנה 9(ג) סכום זה ישולם למבקש בתוספת מע"מ.

מאחר והתיק התנהל למעלה משנתיים וחצי, ולאור טיב הזיכוי – הגשת כתב אישום ללא כל תשתית ראיה – ושתי פניותיו של ב"כ המבקש לקבלת חומר החקירה, שלא נענו, אני קובעת כי לאור הסמכות שניתנה לי בתקנה 9(ב), ל סכום הפיצוי שנפסק למבקש תתווסף תוספת בסך 50% - 1,147 ₪.

סוף דבר, אני מורה למשיבה לשלם למבקש פיצוי בגין הוצאות הגנה על פי סעיף 80 לחוק העונשין בסך של 3,441 ₪ תוך 30 יום מהיום. סכום זה ישולם בתוספת מע"מ כחוק.

ניתנה היום, י"ט חשוון תשע"ז, 20 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.