הדפסה

בית משפט השלום בעכו תא"מ 43902-04-17

בפני
כבוד הרשם הבכיר ראמי נאסר

המבקשת

יוליה רובינסקי

נגד

המשיבה
מרינה שרשבסקי

החלטה

מונחת לפני בקשת המבקשת לדחות על הסף את תביעתה של המשיבה מחמת היעדר סמכות עניינית לדון בתובענה נשוא תיק זה מכח תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לחלופין, להעברת הדיון בתובענה אל בית הדין האיזורי לעבודה, אשר מוסמך לדון בתביעה, וזאת מכח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] , התשמ"ד-1984.

ביום 26.04.2017 הגישה המשיבה נגד המבקשת תביעה כספית בסדר דין מהיר ע"ס 75,000 ₪ המבוססת על עילת לשון הרע. על-פי כתב התביעה נטען, כי המבקשת פרסמה נגד המשיבה ברשת החברתית "פייסבוק" פרסומים משפילים ומבזים בצירוף תמונות המשיבה. נטען עוד, כי נשלחו למשיבה מסרונים מאיימים על ידי בעלה של המבקשת. בשל המעשים המתוארים לעיל טוענת המשיבה כי המבקשת חבה כלפיה בנזיקין בשל ביצוע עוולות אזרחיות לפי חוק איסור לשום הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע).

ביום 19.06.2017 הגישה המבקשת כתב הגנה. בין יתר הטענות שנטענו בכתב ההגנה נטען, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה המושתתת על עילה מכוח חוק איסור לשון הרע בין צדדים שמתקיימים ביניהם מערכת יחסים של עובד-מעביד. על כן, נתבקש בית משפט זה להעביר את התביעה לבית הדין האיזורי לעבודה, שכן הוא בית המשפט המוסמך עניינית לדון בה.
בעקבות הגשת כתב הגנה והעלאת טענת חוסר סמכות עניינית, הוריתי למשיבה בהחלטתי מיום 19.07.2017, להגיב לטענת המבקשת . בתגובת המשיבה נטען, כי מעולם לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, מאחר והמבקשת לא הייתה אזרחית מדינת ישראל בתקופה הרלוונטית לתביעה ולא היה לה היתר עבודה. נטען, כי מדובר ביחסי חברות בין הצדדים אשר במהלכם הציעה המבקשת למשיבה כי תכין עבורה אוכל ותמכור לה, כך שניתן להגדיר את היחסים בין הצדדים כיחסי קבלנות כש המבקשת הייתה משתתפת חופשית [פרילנסר]. על כן, ביקשה המשיבה לדחות את בקשת המבקשת משלא התקיימו יחסי עובד-מעביד לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה.

המבקשת בתשובתה לתגובת המשיבה, חזרה על הטענות שנטענו בכתב ההגה, וה דגישה כי בין הצדדים כן התקיימו יחסי עובד-מעביד, ועל כן יש להעביר את העניין לבית המשפט המוסמך.

לאור טענות הצדדים, קבעתי דיון ליום 06.09.2017 אליו התייצבה ב"כ הנתבעת בלבד, אשר הופיעה בשם הצד השני, והצהירה לפרוטוקול כי בין הצדדים מתנהל מו"מ במטרה להגיע להסכמות וביקשה להגיש הודעת עדכון לתיק.

הצדדים לא הגישו הודעת עדכון לתיק ו/או לא פעלו לפי החלטות שניתנו בתיק, ועל כן ובשל חוסר מעש מצד המשיבה ( בתור תובעת בתיק), לא היה מנוס מלמחוק את התביעה ביום 20.01.2018.

ביום 14.02.2018 הגישה המשיבה בקשה לביטול פסק הדין שמחק את התביעה, ובהחלטתי מאותו יום נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד וקבעתי ישיבה מקדמית ליום 06.03.2018.
במהלך הדיון ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות כוללות, אך הדבר לא צלח, והצדדים ביקשו שבית המשפט יכריע בשאלת הסמכות העניינית על סמך החומר הקייים בתיק וסיכומים קצרים בכתב, כאשר היה על המבקשת להגיש סיכומיה עד ליום 18.03.2018 והמשיבה עד ליום 28.03.2018.

ביום 20.03.2018 הגישה המבקשת סיכומים בכתב, אך נכון להיום לא הוגשו סיכומי המשיבה ואף לא בקשה ו/או הודעה כלשהי מטעם המשיבה. מדובר במחדל דיוני חמור, שכן אי הגשת סיכומים במועד כמוה כאי התייצבות לדיון מכח הוראת תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. על כן, יש להיעתר לבקשת המבקשת בהעדר סיכומי המשיבה . יחד עם זאת, ולאחר בחינת טענות הצדדים לגופן הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המבקשת להתקבל, כך שהחלטתי זו מתייחס ת לגופה של המחלוקת בין הצדדים ואינ ה בבחינת החלטה שנית נה בהיעדר.

דבר החקיקה הרלוונטי לעניינו המסדיר את סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, הוא חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969.

הכלל המנחה לעניין סמכותו של ביה"ד לעבודה הוא כי "מחד גיסא, עניינים המסורים לסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה יידונו אך ורק בביה"ד לעבודה, ומאידך גיסא, לא יידונו בביה"ד לעבודה אלא עניינים אלה"; שאלת הסמכות העניינית של ביה"ד לעבודה נבחנת לא על-פי 'מבחן הסעד', אלא בהתאם למהותה של עילת התביעה, ולעתים, אף בהתאם לזהות הצדדים. המקור המרכזי לבירור מהות עילת התביעה הוא כתב ההגנה עצמו, אף שלעתים יעשה ביהמ"ש שימוש גם בכתבי הטענות האחרים (ראה: רע"א 1573/16 עמנואל הרט נ' חברת אורג'ניקס [פורסם בנבו] (24.05.2016)].

סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה קובע , כדלקמן:
(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];

עיננו רואות, כי על פניו , לבית הדין לענייני עבודה סמכות ייחודית לדון "בשאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה". מכאן, לכאורה שעה שהעלה הנתבע טענת יחסי העובד-מעביד שהתקיימו לדבריו בינו לבין התובע, בית המשפט כאן נעדר סמכות עניינית ויש להעביר את הבירור בתובענה לבירור בפני בית הדין המוסמך.

במסגרת חקיקת חוק ההתייעלות הכלכלית (תקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009, תוקן חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 והוספה הוראת סעיף 24(א)(1ד) לחוק, לפיה לבית הדין האזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון: (1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע , התשכ"ה-1965...".

לאור ההוראה הנ"ל, הסמכות הייחודית לדון בתביעה שהוגשה על בסיס עוולה אזרחית מכוח חוק איסור לשון הרע, מסורה באופן בלעדי לבית הדין האיזורי לעבודה. נפסק, כי סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה קובע שלושה יסודות מצטברים לשם כינונה של סמכות עניינית ייחודית לבית הדין האיזורי לעבודה: מבחן זהות הצדדים: בעלי הדין הם עובד ומעביד; מבחן העילה: האם עילת התביעה היא עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע ; מבחן הקשר הסיבתי: האם עילת התביעה היא בקשר ליחסי עבודה [להרחבה ראה: ת"א ( מרכז) 8370-02-10 קלמן חלמיש נ' גמא ניהול וסליקה בע"מ [פורסם בנבו] (06.07.2010)] .
אשר למבחן זהות הצדדים, קיימת בין הצדדים מחלוקת עובדתית ומשפטית האם התקיימה ביניהם מערכת יחסים של עובד-מעביד. המחלוקת בשאלת זהות הצדדים תוכרע באמצעות פרשנות תכליתית של סעיף החוק המקנה לביה"ד לעבודה את סמכותו והתכלית כוללת של החוק - ריכוז כל ענייני העבודה בטריבונל הבקיא בתחום זה. תכלית זו מעלה שיש להעדיף את הקשר המהותי בין עילת התביעה ליחסי העבודה על פני הגישה הפורמלית הצרה. על כן, נקבע למשל בפסיקה, כי יש להרחיב את פרשנות המונחים "עובד" ו-"מעביד" באופן שיכללו "עובד לשעבר" ו"מעביד לשעבר" כאשר עסקינן בעילת תביעה מכוח חוק איסור לשון ה רע בהנחה שתביעה זו קשורה ביחסי עבודה (ראה עניין קלמן חלמיש לעיל) .

נכון הוא שבית המשפט לא ישעה לטענה לקיומם של יחסי עובד-מעביד, כאשר מתוך כתבי בית הדין ונספחיהם נראה בעליל כי הטענה היא בדיה שאין לה על מה לסמוך וידחה את הטענה מתוקף סמכותו הטבועה, גם ללא הפניית הענין לבית הדין לעבודה. ברם, אין זה המקרה. המבקשת העלתה הטענה בדבר קיום יחסי עובד-מעביד והצביעה בכתב ההגנה ובכתבי הטענות מטעמה על מספר קריטריונים אשר מלמדים (לכאורה) על מערכת זו. מנגד, המשיבה הכחישה את טענת המבקשת, וציינה כי התקיימו יחסי קבלנות של משתתף חופשי [פרילנסר]. לא ראיתי בטענות המשיבה הכחשה גורפת למערכת עסקית בין הצדדים, אם כי שינוי "בהגדרה". בנסיבות העניין, סבורני בשלב זה שהמדובר לכאורה ביחסי עובד-מעביד ולא במערכת עסקית של קבלנות, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בתובענה לגופה, ועל כן הערכאה המוסכמת להכריע בשאלה היא בית הדין לעבודה ולא בית הדין האזרחי .

אשר למבחן העילה, ביה"ד לעבודה רוכש סמכות עניינית ייחודית לפי סעיף 24(א)(1ד) לחוק רק כאשר מדובר בתביעה המבוססת על עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע . עיון בכתב התביעה מראה, כי עילת התביעה היא מכח חוק איסור לשון הרע, ובנסיבות העניין התקיי ם התנאי הנדרש לפי מבחן זה.
אשר למבחן הקשר הסיבתי, דרוש קשר ישיר בין עילת התביעה לבין יחסי העבודה בין הצדדים. תביעה בגין חוק איסור לשון הרע בין בעלי דין שבמקרה הם גם עובד ומעביד אך אינה קשורה ביחסי העבודה ביניהם לא תדון בביה"ד לעבודה אם אין קשר ישיר וזיקה מהותית בין התביעה למערכת יחסי העבודה השוררת או ששררה ביניהם. המבחן לקביעת קיומו של קשר סיבתי קונקרטי מוכרע בכל מקרה לגופו (ראה עניין קלמן חלמיש לעיל) . במקרה דנן, ולאחר בחינת טענות הצדדים, מצאתי כי מתקיים מבחן הקשר הסיבתי הקונקרטי הקושר אותה מחלוקת ליחסי העבודה ששררו בין הצדדים. לפיכך, התובענה חוסה תחת סמכותו העניינית הייחודית של ביה"ד האזורי לעבודה ויש להעבירה אליו .

לאור האמור לעיל, ובהעדר סיכומי המשיבה וגם לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לגופן , הגעתי למסקנה כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה וכי דין בקשתה של המבקשת להתקבל. על כן, ומכח סמכותי על פי החוק, אני נעתר לבקשת המבקשת ומורה על העברת העניין לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

שאלת ההוצאות תידון בהמשך ההליך.

המזכירות תפעל לפי סעיף 20 לעיל ותמציא החלטתי לב"כ הצדדים .

ניתנה היום, י"ט ניסן תשע"ח, 04 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.