הדפסה

בית משפט השלום בעכו תא"מ 199-12-18

בפני
כבוד ה שופט עמית רוזינס

התובע

תייסיר חגאזי
ע"י ב"כ עו"ד סאמר חג'אזי

נגד

הנתבעים
1. מוחמד דיאב
ע"י ב"כ עו"ד טארק אבו אלהיג'א
2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד שרון גליק

פסק דין

בפני תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו למכונית התובע בתאונה מול מכונית הנתבע 1.
טענות הצדדים
לטענת התובע, ביום 30/3/18 בסמוך לשעה 20:00, נהג בנו במכונית שלו, בכביש הראשי בטמרה, בעליה. באותו זסמן, מכונית הנתבע 1, אשר נסעה מולו, בירידה, החליקה, סטתה מנתיבה לתוך הנתיב הנגדי , ופגעה במכונית שלו בחזית. כתוצאה מהתאונה נגרמו למכוניתו נזקים שהוערכו על ידי שמאי בסך 33, 421 ₪.
הנתבעת 2 היא המבטחת של רכבו של הנתבע 1.
הנתבע 1 אישר שפגע במכונית התובע בנסיבות כמתואר בכתב התביעה, לאחר שהחליק על כביש רטוב לתוך הנתיב הנגדי.
עם זאת לטענתו, כמעט ולא נגרם נזק ממשי ל אף אחת מהמכונית המעורבות. עוד טען, שהנהג שנסע במכונית התובע נסע במהירות מופרזת יחסית לתנאי הכביש ומזג האוויר החורפי, ולו היה נוסע במהירות נמוכה יותר, היה ניתן למנוע את התאונה או לפחות למזער את הנזקים.
הנתבעת 2 לא הכחישה כי ביטחה את מכונית הנתבע 1, אולם הכחישה את קיומה של התאונה וטענה, כי נמסרו לה נתונים כוזבים אודות התאונה המוכחשת , בנסיבות הפוטרות אותה מחובת תשלום , בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.
מטעם התובע, העידו התובע עצמו, בנו שנהג ברכב והשמאי מטעמו. מטעם הנתבע 1 העידו הנתבע 1 בעצמו ואביו . מטעם הנתבעת 2 העיד חוקר פרטי.

סיכומי הטענות
לאחר שמיעת הראיות התובע טען, כי התאונה הוכחה וכך גם אחריות הנתבע 1 לתאונה , וכי טענות הנתבעת 2 בדבר קנוניה בי נו לבין הנתבע 1 נותרו סתמיות ולא הוכחו. סתירות כאלו ואחרות בין עדויות העדים נגעו לעניינים שוליים ולא מהותיים.
הנתבע 1, אישר את נסיבות התאונה כנטען על ידי התובע והודה באחריותו לגרימת התאונה. לדבריו , פערים בעדויות בנוגע למועד התאונה נבעו מטעויות זיכרון, הסתמכות על מסמכי התביעה ובלבול שיצר החוקר מטעם התובעת.
אין ולא היה לו כל אינטרס לבדות את מעורבותו בתאונה, בעיקר כאשר לא נגרם למכונית שלו כל נזק ממשי. הנתבעת 2 לא הציגה כל תרחיש חליפי להתרחשות התאונה, לא ביצעה פעולות חקירה שהיו יכולות לבסס את טענתה או לסתור אותה , והסתפקה בניסיון כושל לערער את אמינות בעלי הדין והעדים.
הנתבעת 2 טענה כי התגלו סתירות מהותיות ושינויי גרסאות בעדויות התובע, הנתבע 1 והעדים מטעמם, בנושא מועד התאונה, הפוגעות באופן אנוש באמינות העדויות, ומובילות למסקנה שהתאונה לא היתה יכולה להתרחש ביום 30/3/18, וכי עצם קיום התאונה לא הוכח. עוד נטען, כי העדויות היו מתואמות, מגמתיות ולקו בסתירות נוספות.
הנתבעת טענה שהוכח, כי השמאי מטעם התובע שאף טיפל עבורו בסילוק התביעה מול חברת הביטוח, טיפל גם בהכנת שומה וסילוק תביעה של מכונית אחרת, שנפגעה אף היא בתאונה מול מכונית הנתבע 1, כשבועיים לפני התאונה דנן. עובדה שהשמאי ניסה להסתיר. לשיטת הנתבעת 2, עובדות אלו ביחד עם ממצאים המצביעים על חוסר מהיימנות עדותו של השמאי, צרכים להוביל למסקנה שקיים חוט מקשר בין שתי התאונות, שבהן הרכב הפוגע היה מכונית הנתבע 1.
הנתבעת 2 טענה עוד, כי הפער בין גובה הנזק שנגרם למכונית התובע לבין היעדר נזק במכונית הנתבע 1, הינו לא סביר ולא מתיישב עם התאונה הנטענת.
העדויות שנשמעו
צודקת הנתבעת 2 כי קיימות סתירות בין העדויות והראיות בנוגע למועד התאונה.
התובע ונהג המכונית שלו (בנו, אחמד) טענו ב הודעות לחברות הביטוח, בכתב התביעה, בתצהיר ובעדות, שהתאונה התרחשה ביום 30/3/18.
גם הנתבע 1 אישר בכתב ההגנה ובתצהיר שהתאונה התרחשה ביום 30/3/18 , וכן העיד על כך בבית המשפט , וכך גם אביו.
בהודעה שמסר בנו של התובע, אחמד, לחוקר מטעם חבר הביטוח, ביום 8/5/18, טען שהתאונה התרחשה ביום חמישי, 29/3/18. למחרת, ביום שישי, 30/3/18, הוחלפו תצלומים של רישיונות הרכב ותעודת הביטוח, באמצעות מכשירי הטלפון הנייד, בין אביו של אחמד (התובע) לבין אביו של הנתבע 1.
בנו של התובע אף מסר לחוקר מטעם חברת הביטוח צילום של מכונית התובע, אשר צילם במקום האירוע, שמוטבע עליה תאריך 29/3/18 בשעה 23:21.
הנתבע 1 מסר הודעה לחוקר מטעם החברת הביטוח, בנוכחות אביו, ביום 8/5/18, שם טען שהתאונה התרחשה ביום שישי, בתאריך שהוא לא זוכר, והחלפת תצלומים של מסמכי ה מכונית בוצעה ביום 30/3/18 בשעה 12:00 .
חוקר הביטוח שאל את הנתבע 1 ואביו כמה זמן אחרי התאונה הוחלפו מסמכי המכוניות הם השיבו שחלף שבוע בערך, במהלכו היה ניסיון לבדוק אם עלות התיקון נמוכה ולא יהיה צורך לערב את חברת הביטוח. בהתאם לכך ולאחר בדיקה בפירוט השיחות, הם אישרו כי התאונה התרחשה ביום 23/3/18. פירוט השיחות עצמו לא הוגש לתיק בית המשפט.
כאשר עומת בנו של התובע, בחקירה הנגדית, עם מועד התאונה כפי שמסר בפני חוקר הביטוח, עם תצלום המכונית ועם מועד החלפת הפרטים, הוא לא עמד על דעתו, אישר שיכול להיות שאיננו זוכר, וכי יתכן שהתאונה התרחשה ביום 29/3/18.
גם התובע עצמו, לא עמד על דעתו בעניין מועד התאונה ואישר שיכול להיות שהתרחשה ביום 29/3. הוא אף נזכר, שהתאונה אירעה ביום חמישי (שיצא 29/3/18), כי למחרת היה בחופש.
שניהם חזרו על הטענה שהפרטים הועברו ביום 30/3, יום לאחר התאונה.
התובע שלל את האפשרות שהתאונה התרחשה שבוע קודם לכן, ביום 23/3 ובנו מסר שאיננו זוכר וכי אביו עסק בהעברת הפרטים ובטיפול במכונית לאחר התאונה.
הנתבע 1 העיד כי הוא זוכר שהתאונה אירעה בתאריך 30/3/18 ועמד על מועד זה, למרות כל הראיות שהוצגו בפניו, כולל תמונת המכונית מיום 29/3.
עם זאת, הוא אישר את הנתונים שמסר לחוקר הביטוח, בדבר העברת הפרטים של המכונית ביום 30/3, כשבוע אחרי התאונה, במהלכו נבדקה האפשרות שיתקנו בעצמם את הנזק למכונית התובע. כאשר הוטחה בפניו הבעיה במועדים לא הייתה לו תשובה לכך והוא טען , כי אביו היה מי שטיפל בעניינים אלו.
גם אביו של הנתבע 1 העיד כי לפי זכרונו התאונה התרחשה ביום 30/3/18. הוא הכחיש שאמר לחוקר הביטוח שהתאונה התרחשה שבוע קודם לכן. כאשר הושמע לו קטע מהקלטה בו הוא מאשר ששלח את הפרטים לתובע כשבוע אחרי התאונה, לאחר שהתברר שמדובר בתיקון יקר, הוא טען , בכעס, שהחוקר בלבל אותו ותימרן אותו להשיב על שאלות היפוטטיות , שיתכן שאישר, בתמימות .

דיון והכרעה
העובדה שבנו של התובע צילם את המכונית ביום 29/3/18, לטענתו במקום התאונה, שוללת את האפשרות שהתאונה התרחשה ביום 30/3/18.
גם העברת תצלומי המסמכים של המכוניות ביום 30/3/18 בשעה 12:00 בצהריים, שוללת את האפשרות שהתאונה התרחשה ביום 30/3 בשעה 20:00.
כמו כן, ברור, כי בעלי הדין והעדים מטעמם מסרו גרסאות לא אחידות בעניין מועד התאונה .
לעיתים קרובות, סתירות בין הראיות והעדויות ומסירת גרסאות שונות לגבי מועד אירוע, עשויות להוביל למסקנה בדבר חוסר אמינות העדים, באופן שלא מאפשר לתת בהם אמון במידה הנדרשת להוכחת התביעה , אך אין הכרח שתמיד ייקבע כך.
בנסיבות העניין דנן ונוכח המארג הראייתי שהוצג בפני, אינני מוצא שדי בקיומה של בעייתיות, שלא ניתן להכחיש, בנושא מועד התאונה והעדויות לגביו, כדי לקבוע שלא עלה בידי התובע להוכיח את עצם קיומה של התאונה.
כאשר הנתבע 1 מודה בקיומה של התאונה עצמה, בנסיבות זהות לאלו שמתאר התובע, מספר שראה את חזית המכונית של התובע פגועה ומקבל על עצמו את האחריות לתאונה, המשמעות של אי מתן אמון בעדותו מחייבת מסקנה שמדובר ב מסירת עובדות כוזבות ביודעין, על רקע של קנוניה בין הצדדים, במטרה לרמות את חברת הביטוח.
אין מדובר במסקנה קלת ערך. כדי לבסס קביעה כזאת, יש להציג ראיות כבדות משקל, ולא ניתן להסתפק במאזן הסתברויות בלבד.
ראה למשל ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (19/5/1998) :
"אכן, הנטל להוכיח את שלושת יסודותיו של סעיף 25, לרבות כוונת המרמה, מוטל על המבטחת, כמי שטוענת לפטור מאחריות ביטוחית. מאחר שמדובר בהטלת "סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית" ומאחר שמדובר בתוצאה קשה ומרחיקת לכת – של שלילת תגמולי הביטוח מהמבוטח – דרושות ראיות כבדות משקל להוכחת כוונת המרמה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589 (1986); אליאס, בעמ' 556).
מסירת עובדות לא נכונות, כשלעצמה, לא חייבת להיות דבר שקר, ביודעין. בעיקר כאשר מדובר בעובדות שאינן בליבת המחלוקת, אינן עוסקות ישירות בנושא נסיבות התאונה גופה, ואין לשלול את האפשרות של טעות לגביהן.
במקרה שבפני, מצאתי, שיש להבדיל בין סוגיית עצם התרחשות התאונה לבין הסוגייה של מועד ההתרחשות, ולקבוע , כי הסתירות ושינויי הגרסאות בנושא מועד התאונה, לא אמורות להכריע את גורל התביעה לדחייה.
אינני סבור שההבדל של יום אחד בלבד, בין 30/3 /18 לבין 29/3 /18, הוא דרמטי, ולא בלתי סביר להניח ש נפלה טעות לגבי מועד התאונה באחד המסמכים הראשוניים, שהתגלגלה בהמשך לשאר המסמכים.
יש לזכור בעניין זה, כי הנהגים שהיו מעורבים בתאונה, בנו של התובע והנתבע 1, הם אנשים צעירים יחסית, ומי שטיפל בעניינים לאחר מכן, לרבות החלפת מסמכי המכוניות, היו האבות של השניים.
כלומר, העובדה שהתאונה התרחשה ביום 29/3 אז צולמו המכוניות, יום לפני העברת המסמכים ביום 30/3, לא שוללת את העובדה שאכן התקיימה תאונה כנטען.
אכן הנתבע 1 ואביו מסרו לחוקר של חברת הביטוח, כי במשך כשבוע בדקו אפשרות לשאת בעצמם בעלות תיקון מכונית התובע ורק לאחר שהתברר שמדובר בתיקון יקר, בוצעה העברת מסמכי המכוניות ביום 30/3/18. בהתחשב בכך וכתשובה לשאלות החוקר מסרו השניים כי התאונה התרחשה ביום 23/3/18.
המועד 23/3/2018 נמסר כמסקנה, בעקבות שאלות החוקר, ולא כעובדה מתוך זיכרון אוטנטי.
הפגישה עם החוקר התקיימה למעלה מחודש לאחר התאונה ולא מצאתי כי נכון לקשור את הזיכרון של הנתבע 1 ואביו לכך שהיה ניסיון של כשבוע לבדוק את תיקון מכונית התובע בעצמם, למועד העברת הפרטים.
על כן, לא מצאתי כי מסירת דברים אלו לחוקר שוללת את העובדה שהתאונה התרחשה ביום 29/3.
יתר על כן, עצם העובדה שהנתבע 1 ואביו רצו לשאת בעלות התיקון של מכונית התובע, אילו היה מתברר שמדובר בעלות נמוכה, מובילה למסקנה הכרחית, שראו עצמם אחראים לתאונה.
כלומר דווקא הדברים שהנתבע 1 ואביו מסרו לחוקר, שהנתבעת 2 מבקשת להתבסס עליהם, מקימים ראיה חזקה לכך שהתאונה כן התרחשה כנטען, גם אם במועד אחר.
הנתבעת 2 לא הביאה ראיות לכך, שהעובדות שמסר הנתבע 1 בעניין נסיבות התאונה עצמה היו עובדות כוזבות . כן לא הובאו ראיות לכך שהנתבע 1 מסר שהתאונה התרחשה ביום 30/3/18, ביודעו שמדובר בעובדה לא נכונה.
על פני הדברים, הודאה בתאונה ובאחריות עומדת בניגוד לאינטרס של הנתבע 1. הנתבעת 2 לא הצביעה על מניע מצד הנתבע 1 או אביו למסור עובדות כוזבות, בניגוד לאינטרס האישי שלהם, וממילא לא הובאו ראיות להוכחת מניע כזה.
הנתבע 1 ואביו לא טענו שנגרם למכונית שלהם נזק ממשי ולא פנו בדרישה לחברת הביטוח בעניין.

העובדה שהמכונית של התובע היתה מבוטחת בביטוח מקיף ולכן, על פני הדברים, גם לתובע לא היה אינטרס לארגן קנוניה שכזאת, לא נסתרה.
לא הוכח ואף לא נטען, קיומו של קשר כלשהו ואף לא היכרות מוקדמת בין התובע לנתבע1.
הנתבעת 2 העלתה עוד כמה וכמה סוגיות לרבות, סוגיית שעת צילום מכונית התובע ביום 29/3, מעורבות השמאי מטעם התובע בטיפול במכונית נוספת שמכונית הנתבע 1 התנגשה בה כשבועיים קודם לכן, היעדר נזק ממשי לחמכונית הנתבע 1 למול הנזק המשמעותי למכונית התובע ועוד. נתתי דעתי לטענות אלו ומצאתי שאין בהן כדי לשנות את המסקנה הסופית כמפורט להלן , ללא צורך לנמק בפירוט כל נושא ונושא.
סיכום
נוכח כל הנ"ל מצאתי, שלא עלה בידי הנתבעת 2 להציג ראיות כבדות, במשקל מספיק , להוכיח שהנתבע 1 ש יקר ביודעין בעניין קיומה של התאונה, נסיבותיה והאחריות שלו לגביה.
על כן, אני דוחה את טענת הנתבעת 2 לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.
המסקנה היא שגרסתו של הנתבע 1 בעניין התאונה עצמה לא נשללה, והיא תומכת בגרסת התובע ומבססת אותה, במידה מספקת להוכחת התביעה.
בעדותו ובסיכומים, אישר הנתבע 1 את נסיבות התאונה, כנטען על ידי התובע ואת אחריותו לתאונה, ולא הובאו ראיות לקיומם של אחריות לתאונה או אף אשם תורם, מצדו של נהג מכונית התובע.
הנתבעת 2 לא הכחישה שביטחה את מכונית הנתבע 1 ולכן, בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח , היא מחוייבת לשלם לתובע בגין הנזקים שגרם לו הנתבע 1 באמצעות המכונית המבוטחת.
הנזק
אשר לנזק הנתבע, אמנם, התגלו קשיים בעדותו של השמאי מטעם התובע, אבל, בנושא הערכת הנזקים עצמם, הוא לא נשאל דבר בחקירה נגדית, קביעותיו לא נסתרו ולא הובאה חוות דעת נגדית. על כן, אין אלא לקבל את קביעותיו של שמאי התובע בנושא הנזק.
התובע אישר בעדותו שעדיין לא שילם למוסך עבור תיקון המכונית שלו. לטענתו, הנזק תוקן בפועל במוסך , והמוסך הסכים להאריך לו את המועד לתשלום עבור התיקון, מפעם לפעם, עד מתן פסק דין. משכך, בהתחשב בכך שהתובע הציג חשבונית מפורטת על ביצוע התיקונים וחשבוניות על רכישת חלפים, בסכום כולל של 33,421 ₪, בהתאם להערכת הנזק שנקבעה על ידי השמאי מטעמו, אין באי תשלום למוסך בפועל כדי לשלול מהתובע את הזכות לפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לו בתאונה, בהתאם לסכום שעליו לשלם למוסך.
התובע עתר עוד לחייב את הנתבעים לשלם את שכר טרחת השמאי מטעמו בסך 1,872 ₪ (הוצגה דרישת תשלום, אך לא חשבונית או קבלה). מדובר בסכום גבוה למדי עבור הכנת השומה. עם זאת, בהתחשב בכך שהשמאי נדרש גם להתייצב לעדות בבית המשפט, אני מוצא לנכון לאשר סכום זה, כתשלום כולל עבור שכר השמאי.
התובע ביקש גם לחייב את הנתבעים בהוצאות שונות, נסיעות והשבתת רכב בסך 2,500 ₪, שלא הו באו ראיות להוכחתן.
סוף דבר
סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 35,293 ₪, וכן 1,000 ₪ החזר הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום אחרת יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לנתבע 1 שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪. לתשלום בתוך 30 יום מהיום, אחרת יתווספו לכך הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ג אלול תש"פ, 02 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.