הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 75464-07-19

מספר בקשה:12
בפני
כבוד ה שופט עמית רוזינס

המבקשים/תובעים

  1. מוחסן בדר
  2. מחאסן בדר
  3. סאמי בדר

ע"י ב"כ עו"ד סלים ואקים

נגד

המשיב/נתבע
אניס בדר
ע"י ב"כ עו"ד דיאן קשקוש

החלטה

בפני בקשה לתיקון טעות שנפלה בפסק דין שניתן בי ום 12/8/21, על דרך של הוספת סעד של פינוי המשיב מהחלק במקרקעין שהוקצה לטובת המבקשים, במסגרת פסק דין שהורה על פירוק שיתוף במקרקעין על דרך של חלוקה בעין בהתאם לתשריט חלוקה אושר בפסק הדין .
המבקשים מפנים לכך שהסעד של פינוי הופיע בכתב התביעה ובבקשה למתן פסק דין על יסוד התביעה בלבד. לטענתם, הם זכאים לקבל סעד זה וכי היעדרו מפסק הדין מהווה השמטה מקרית בלבד, אשר ניתן לתקן.
המשיב טוען כי ככל שמדובר בטעות שנפלה בפסק הדין, מדובר בטעות מהותית ולא בטעות טכנית כמשמעותה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, אשר ניתן לתקן לאחר שניתן פסק הדין. עוד טענו הנתבעים , כי פסק הדין טעון אישור של הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ולכן איננו בגדר פסק דין סופי, אלא החלטה אחרת. בנוסף הנתבע טען, כי לא היה מקום לתת את פסק הדין בהיעדר הגשת תצהירים מטעם הנתבע, כאשר עמדה להם זכות לחקור את עדי התובעים.
דיון והכרעה
התובעים והנתבע הם בעלים במשותף במקרקעין בחלקים שווים (1/2 לתובעים ו- 1/2 לנתבע). כך על פי נסח רישום של לשכת רישום המקרקעין. במסגרת כתב התביעה נתבקש פסק דין שיורה על פירוק השיתוף במקרקעין וסילוק ידו של הנתבע מהחלק שייועד לתובעים.
טענת ההגנה היחידה של הנתבע הייתה כנגד הבעלות של התובעים במקרקעין. מכיוון שמדובר בטענה כנגד רישום המהווה "ראייה חותכת לתוכנו" [סעיף 125(א) לחוק המקרקעין], לאחר שהתובע לא הגיש תביעה לבית המשפט המוסמך לעניין בעלות במקרקעין על אף שהודיע על כוונתו לעשות כן, בהתאם לפסיקה בעניין העברת נטל הראייה במקרים מסוג זה , הוריתי לנתבע להתחיל בהגשת הראיות מצדו.
על אף החלטות שהורו לנתבע להגיש ראיותיו באמצעות תצהירים , למרות ארכות שקיבל והתראה שלא יהיה רשאי להביא עוד ראיות אם לא יפעל כנדרש, ה נתבע לא הגיש תצהירי עדות ראשית וכן לא שילם הוצאות משפט שהושתו עליו ונקבעו כתנאי להבאת ראיות מטעמו.
על כן, בהתאם לסעיף 37 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 , לפיו זכאי בעלים במקרקעין משותפים לדרוש את פירוק השיתוף בכל עת, קבעתי בהחלטה מיום 3/2/21, כי הנתבע איננו רשאי עוד להביא ראיות מטעמו, כלומר, איבד את זכותו לטעון כנגד הבעלות של התובעים במקרקעין, וכי התובעים זכאים לפסק דין על יסוד התביעה בלבד.
בהמשך, לאחר שהתובעים הגישו תשריט מודד מטעמם, נתתי ביום 12/7/21 פסק דין, במסגרתו הוריתי על פירוק השיתוף במקרקעין על פי יחסי הבעלויות בין הצדדים , בהתאם לתשריט החלוקה שהגישו התובעים.
זאת לאחר שב"כ הנתבע לא התנגד לחלוקת המקרקעין בהתאם לתשריט זה, על אף שתי החלטות שניתנו בעניין, לרבות החלטה מיום 14/6/21, בה נרשם במפורש, כי היעדר תגובה מצד הנתבע לתשריט החלוקה של התובעים ייחשב כהסכמה לחלוקה בעין בהתאם לתשריט זה.
פסק הדין ניתן בכפוף לאישור תשריט החלוקה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כנדרש בסעיף 143 סיפא לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965.
על פי הפסיקה, פסק דין מותנה באישור רשויות התכנון לפי סעיף 143 לחוק התכנון והבניה כאמור, איננו בר ביצוע אלא, הינו בגדר "החלטה", אשר ניתן לערוך בה שינויים לאחר אישור התשריט במוסדות התכנון.
ראה למשל רע"א 6985/16 חיזבון נ' עוואד ( 3/11/16):
"בפסק דין מיום 28.7.2015, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור אך קבע כי תנאי לרישום החלוקה הוא אישור תכנוני, לפי סעיף 143 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. לפיכך נקבע, כי פסק דינו של בית משפט השלום ייחשב בינתיים כהחלטה "והחלטה זו תקבל תוקף של פסק דין לאחר אישור רשויות הבניה כדין ולאחר סיום הפירוק". עם זאת, צויין כי לאחר אישור התשריט במוסדות התכנון, בית משפט השלום יוכל לערוך שינויים בהחלטתו (ע"א 26218-04-14)."
משכך, אין צורך בשלב זה להידרש לסוגיות הכרוכות ב"תיקון פסק דין" – האם בית המשפט קם מכסאו, האם מדובר ב"טעות" כמשמעותה ב סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 אם לאו וכ דומה.
יתר על כן, כל עוד פסק הדין עדיין איננו בר ביצוע וקיימת אפשרות שתשריט החלוקה ישתנה, טרם באה העת ל יתן פסק דין סופי שיורה על פינוי הנתבע מחלק מסויים מהמקרקעין, שעשוי להשתנות בסופו של יום.
לסיכום, בשלב זה, הבקשה נדחית.
בנסיבות העניין, לא אתן צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא את ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ז אלול תשפ"א, 25 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.