הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 60766-01-15

בפני
כבוד ה שופט אברהים בולוס

תובע

ישראל בן עזרא
ע"י ב"ע עוה"ד א' גאנם

נגד

נתבעת

עירית עכו
ע"י ב"כ עוה"ד ת' נוימן

פסק דין

עסקינן בתביעה שבגדרה התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום סך 500,000 ₪, בגין פרסום לשון הרע, בהתאם לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 ( להלן: החוק).

רקע עובדתי
התובע עבד משנת 2004 בשרות הנתבעת; תחילה בתפקיד מנהל חזות העיר ולאחר מכן הועבר לתפקיד של פרוייקטור ויועץ ראש העיר, ופרש לגמלאות ביום 30.6.12 . גם לאחר פרישתו התובע המשיך בהתנדבות לקדם את הפרויקטים עליהם הופקד, זאת למשך מספר חודשים.

בין הצדדים התנהל הליך משפטי קודם אותו יזם התובע. גם בתביעה הקודמת התובע עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים לפי החוק עקב פרסום בעיתון מקומי מיום 26.4.13, שעניינו תלונה משטרתית שהגישה היועצת המשפטית של הנתבעת , עו"ד כנרת הדר (להלן: עו"ד הדר או היועמ"ש), בשם הנתבעת כנגדו . בסופו של יום, לאחר שמיעת ראיות הוריתי בפסק הדין מיום 21.10.15 על דחיית התביעה נגד הנתבעת.

בתיק דנן, התובע הגיש נגד הנתבעת ונגד עו"ד הדר תביעה נוספת לפיצויים עקב פרסום בעיתון מקומי מיום 30.5.14 (להלן: הפרסום). יצויין , כי התביעה נגד עו"ד הדר נדחתה בהתאם להחלטתי מיום 14.12.15 משנקבע שהינה זכאית לחסינות כעובדת ציבור לפי סעיף 7א (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח- 1968 .

בפרסום נשוא התובענה נכתבו, בין היתר, ביחס לאותה התלונה הדברים הבאים :

"עיריית עכו טרם קיבלה כל הודעה ממשטרת ישראל על סגירת התיק, התלונה שהוגשה על ידי היועצת המשפטית של העירייה עו"ד כנרת הדר נגד בן עזרא הוגשה לאחר שנתגלו בפניה ממצאים חמורים על התנהלות לכאורה שלא כדין. בכוונת העירייה לערער על ההחלטה לסגור את התיק בפני היועץ המשפטי לממשלה ובמקביל להגיש תביעה אזרחית להשבת הכספים שהוצאו מקופת העירייה שלא כדין ובניגוד מוחלט לנהלים".

למען הבהירות ושלמות התמונה אביא להלן את ההשתלשלות העובדתית עליה עמדה עו"ד הדר בתצהירה, זאת באשר לרקע שעמד מאחורי הגשת התלונה למשטה :

" 24. בסמוך לפרישתו של התובע מהעירייה, כך נודע לי חודשים לאחר מכן, ראש העיר הבטיח לגב' יפה ברנס, אחותו של עמוס ברנס ז"ל, כי בעכו תוקם מצבה לזכרו של אחיה. ראש העיר הטיל את הפרויקט על התובע.

25. בדיעבד נודע לי, כי התובע התקשר עם קבלן בחוזה להזמנת עבודה (להלן: "הקבלן") שעניינו הקמת המצבה הנ"ל..

26. בתחילת חודש אפריל 2013, הגיע הקבלן למשרדי וטען כי התובע מפר את זכויות היוצרים שלו. זאת ועוד, הקבלן הגיע כשבידיו מכתב שכותרתו "בקשה למניעת מעשה שאינו כדין". הקבלן טען כי התובע חרט על המצבה שהוא בנה את שם משפחתו, "בן עזרא" והדבר כאמור מהווה הפרת זכויות יוצרים לטענת הקבלן.

27. אך לא זו בלבד...באותו מכתב נטען כי לאחר שהקבלן הגיש הצעת מחיר לביצוע העבודה, ביקש התובע מהקבלן להוסיף להצעת המחיר 10,000 ₪ ומתוכם לשלם לבתו של התובע 8,000 ₪ כנגד חשבונית עבור העיצוב, וכך היה.

28. בכובעי כיועמ"ש, לא יכולתי לעמוד מנגד ולהעלים עין מהטענות הקשות שהועלו במכתב ולכן התחלתי בבדיקת העניין. ממצאי בדיקתי, שכללה בחינת מסמכים שהמציא לי הקבלן, עמדו בקנה אחד עם תוכנו של מכתב הדרישה של הקבלן והעלו כי הצעת המחיר של הקבלן הוגדלה מ- 28,000 ₪ בצירוף מע"מ ל- 38,000 ₪ בצירוף מע"מ וכך הוגשה לאישור העירייה, כאשר מנגד שילם הקבלן לבתו של התובע 8,000 ₪ בצירוף מע"מ ".

שמו של הקבלן המוזכר בתצהירה של עו"ד הדר הינו מר' ג'נח שמואל (להלן " הקבלן").

למען הסר ספק אדגיש, כי הדברים מתצהירה של עו"ד הדר הובאו כדי להעמיד את הקורא על הרקע מאחורי הגשת ה תלונה ומנקודת מבטה של הנתבעת; אין פירוש הדבר אימוץ גרסה זו, אלא לעניין המחלוקות העובדתיות שהתגלעו בין הצדדים גם באשר לרקע זה , אעמוד בהרחבה בהמשך תוך התייחסות והכרעה במחלוקות אלו .

במסגרת כתב התביעה, התובע טען, כי התלונה האמורה נגנזה ע"י המשטרה, ללא חקירת ה תובע . ברם, כך נטען, הנתבעת המשיכה במסע ההשמצות וההכפשות כלפי התובע לרבות בפרסום נשוא התביעה; וזאת במטרה להשפיל את ה תובע בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה ולפגוע בשמו הטוב. כל זה, לטענת התובע, מאחר שלקראת הבחירות האחרונות הוא הביע את רצונו להתמודד בבחירות לראשות העיר עכו.

מנגד, הנתבעת טענה, בין היתר, כי לא הייתה לה יד בפרסום הכתבה והיא אך מסרה את תגובתה בעקבות פניית הכתבת של העיתון לדובר הנתבעת; גם נטען, שלא הייתה כל כוונה לפגוע ב תובע, הגם שאין בתגובה נשוא התביעה ובנסיבות בהן נעשתה משום פרסום לשון הרע כלפי התובע.

לנוכח עמדות הצדדים, קבעתי מועד לשמיעת ראיות הצדדים ליום 13.6.16. במהלך אותו דיון העיד התובע בעצמו ומטעם הנתבעת העידה עו"ד הדר.

שלב ההוכחות הסתיים ושני הצדדים הכריזו אלה עדיי. בהחלטה מאותו יום הוריתי לצדדים על הגשת סיכומיהם.

סיכומי הצדדים
לטענת התובע, הדברים שפורסמו ע"י הנתבעת מהווים פרסום לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק. הצגת התובע כמי שחשוד בביצוע עבירות פליליות ( הוצאת כספים מקופת העיריה שלא כדין ), כך נטען, מהווה פרסום שנועד לפגוע בשמו הטוב, להשפילו בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז וללעג מצדם. הדברים מקבלים משנה תוקף, מאחר שהנתבע הינו דמות מוכרת בעיר עכו והפרסום נעשה בעיתון מקומי בעל תפוצה רחבה שם.

עוד נטען, כי הפרסום נעשה למרות שבמקביל התנהל הליך בביהמ"ש בגין פרסום קודם, מבלי שהנתבעת או עו"ד הדר מטעמה ראו לבדוק את העובדות ולו בקבלת תגובתו של התובע לטענותיו המופרכות של הקבלן; הגם ש חלק מהמסכים שהונחו בפניהם ע"י הקבלן הינם מזויפים.

התובע גם סקר בסיכומיו את הפסיקה הרלוונטית, בהדגישו כי בשורה של פסקי-דין נקבע כי יחוס מעשה פלילי הינו בבחינת לשון הרע הפוגע קשות בשמו של מושא הפרסום. התובע גם הוסיף, כי במקרה זה אין תחולה לאף אחת מההגנות המנויות בחוק. הנתבעת באמצעות עו"ד הדר פ רסמה עובדות הרחוקות מהאמת ביודעה זאת , בחוסר תום לב ואף במזיד כדי להתנכל בתובע על רקע היחסים המתוחים בין שניהם.

לעניין הפיצוי, התובע עתר לחייב את הנתבעת לפצות אותו בגין הפגיעה בשמו הטוב בסך של 500,000 ₪.

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי אמנם התובע פרש לגמלאות בחודש 6/12 אלא בפועל הוא המשיך בתפקידו בהתנדבות עד סוך 12/12.

עוד נטען, כי כפי המסמכים שהגיעו לידי הנתבעת התובע הציג בפניה מצג כוזב לעניין עלות הפסל, כל זאת כדי להוציא כספים במרמה. בעקבות מצג זה ההזמנה אושרה, מבלי שהנתבעת ידעה אודות מעורבותה הנטענת של בת התובע; הגם שהסתבר כי בפועל לא נעשתה כל עבודה ע" י הבת לבד מקבלת הכספים והוצאת החשבונית בגינם. בשל ממצאים אלה הוגשה תלונה למשטרה, שראתה לסגור את התיק. בעקבות ההחלטה לסגירת התיק התובע יזם את הפניה לכתבת אשר פנתה לדוברות הנתבעת וביקשה תגובה. הדברים שהובאו בכתבה מפי הנתבעת הינם בפועל תגובה לכתבה אותה יזם התובע ולאחר שהכתבת פנתה לנתבעת.

עוד נטען, כפי שהנתבעת הצהירה בכתבה, אכן הוגש ערר על החלטה לסגור תיק זה , הערר התקבל והחקירה חודשה, דבר שאינו במחלוקת; אף הוכנה טיוטת תביעה אזרחית שהועברה לעי וני של התובע אשר הוזמן למשרדי הנ תבעת לשמיעת עמדתו לפני הגשתה לביהמ"ש.

נכון הדבר שלפני הגשת התלונה הנתבעת לא באה בקשר עם התובע, אך אין לזקוף את הדבר לחובתה. אדרבה, הנתבעת היתה חייבת להגיש תלונה משהתגלו ממצאים מחשידים, ומחובת המשטרה לברר את נכונות התלונה תוך חקירת התובע. הנתבעת הייתה אף מנועה מיצירת קשר כלשהו עם התובע בנושא התלונה והחקירה שהוגשה, אין זה מתפקידה לברר נכונות הטענות, הגם שקשר שכזה עלול להתפרש כשיבוש לחקירה העתידית.

גם הנתבעת סקרה את הפסיקה בהרחבה. לגישתה אין לראות בפרסום כלשון הרע. הדברים שפורסמו בשם הנתבעת סויגו משנאמר ונכתב בכתבה " התנהלות לכאורה שלא כדין", הינם בבחינת זוטי דברים; הגם וזה העיקר, פרשנותו של התובע לפרסום הינה סובייקטיבית גרידא ואילו ממבט אובייקטיבי אין למצוא בה כל לשון רע.

הנתבעת גם טענה, כי בנסיבות חלה הגנת אמת הפרסום (סע' 14 לחוק); זאת משום שעסקינן בדמות ובעניין ציבורי והפרסום תואם לאמת, וגם סמכה על הגנת תום הלב (סע' 15 לחוק), שכן במקרה זה הנתבעת נהגה בסבירות וללא כוונה לפגוע בתובע.

הנתבעת אף לא פסחה על עניין הנזק, וטענה שאם בכלל התובע זכאי לפיצוי כלשהו הרי הפיצוי הראוי הינו סמלי בלבד שכן הפגיעה הנטענת הינה זניחה.

תהליך הבדיקה
המתווה לבחינת תחולת החוק מורכב מארבעה שלבים:

"תרשים הזרימה בתביעות לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות - דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה - אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או-אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים" ( דברי כב' השופט עמית בעמ' 104 ב ע"א 75 1/10, 1236-7/10 פלוני נ' דר' אילנה דיין-אורבך ואח' [פורסם בנבו] להלן פרשת "אילנה דיין").

בהתאם לתרשים זה דרכנו תחל במתן תשובה לשאלה האם עסקינן בפרסום המגלם בחובו לשון הרע?.

לשם מתן תשובה נכונה לשאלה זו, חובה גם לעמוד על המתח בין שני ערכי היסוד, הזכות לחופש הביטוי אל מול הזכות לשם הטוב, איזון שלו חשיבות רבה במתן מענה ראוי ונכון לשאלה זו.

התחרות בין זכויות היסוד
כפי הגישה שהייתה רווחת בעבר, בקביעת משמעותו של הפרסום אין ליחס משקל מיוחד לשאלת האיזון בין ערכי היסוד שלה חשיבות אך בשלב מתקדם עם בחינת תחולת ההגנות וקביעת היקף התפרשותן (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, בעמ' 624-623; ראו גם: ע"א 323/98 אריאל שרון נ' עוזי בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 267 ועמ' 273). אולם לאחרונה, ניתן להצביע על מגמה שונה המעידה על מפנה בפסיקה, לפיה האיזון בין הערכים המתנגשים יעשה בתחילת התהליך ולו השלכה גם על בחינתו של הפרסום או הביטוי וסיווגו כלשון הרע (פסקה 12 בעניין ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp נ אלי עזר ואח', [פורסם במאגרים] והאסמכתאות שם).

אף שהאיזון בתחרות שבין עקרון חופש הביטוי לזכות לשם הטוב נקבע ע"י המחוקק בגדרי החוק עצמו, עדיין נותר בידי ביהמ"ש ש"ד -איזון שיפוטי- בקביעת משקלם של האינטרסים המתנגשים במצבים מיוחדים (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3) 842, 862) ; למשל שעה שאחד הערכים מייצג גם אינטרס נעלה ובעל חשיבות מיוחדת, כגון פרסומים הנוגעים לדמות ציבורית ולעניינים בעלי תועלת ציבורית (פסקה 16 בחו"ד כב' השופט ריבלין ברע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר {פורסם במאגרים] להלן: עניין " בן גביר").

מסגרת האיזון שנקבעה בחוק לא שוללת, אם כך, את סמכותו של בהמ"ש להסטת נקודת האיזון : "משהמחוקק קבע את האיזון הסטטוטורי בין הערכים המתמודדים, הוא לא ייתר בכך את הצורך באיזון שיפוטי פנימי ביניהם, שתפקידו לצקת תוכן חוקתי לנוסחת האיזון המעוגנת בחוק. האיזון החקיקתי קבע את מסגרת כללי השיקלול בין הזכויות המתחרות. האיזון השיפוטי הפנימי בתחומי מסגרת זו מופעל על פי עקרונות חוקתיים המניחים, ראשית, כי הזכות לביטוי והזכות לשם טוב הן זכויות שוות-מעמד נורמטיבי-חוקתי; ושנית – כי הליך האיזון הפנימי מושפע מעקרונות פיסקת ההגבלה, קרי: על פי המימד הערכי, התכלית הראויה, וכללי המידתיות המעוגנים בה. בכך מתמזגים עקרונות האיזון החקיקתי והשיפוטי למיקשה הרמונית אחת" (פסקה 18 בדברי כב' השופטת פרוקצה בעניין "בן גביר").

לסיכום, התערבות באיזון הקבוע בגדרי החוק אפשרית בכל פרסום כאשר :" נקודת האיזון הראויה בין הערכים הנוגדים - חופש הביטוי מול הזכות לשם טוב - נחתכת על פי משקלם היחסי של ערכים אלה. האיזון מושג כפרי הערכה ערכית עקרונית, תוך יישום הערכה מושגית זו על נסיבותיו המיוחדות של המקרה" (פסקה 1 לחו"ד של כב' השופטת פרוקצה בפרשת "בן גביר"); הווה אומר, בכל מקרה קונקרטי נכון וראוי לשקול עוד בתחילת התהליך את שאלת האיזון שנעשית במישור הערכי, (פסקה 12 בעניין Canwest Global Communications Corp שלעיל). לאחר מלאכת האיזון ניגשים לבחינת משמעותו של הפרסום במקרה הקונקרטי בהתחשב בנסיבותיו והייחוד של כל פרסום, כאשר האיזון שנקבע חייב לרחף ברקע ולזכות למשקל ראוי בקביעת המסקנה הסופית. קביעת נקודת האיזון הראויה תוך ישומה ושקלולה עם נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה סוללת את הדרך לכיוון התוצאה הראויה.

בענייננו, בתחרות שבין שני ערכי יסוד אלה נראה, כי הכף נוטה לכיוון חופש הביטוי מהטעם שעסקינן בד מות ציבורית ובעניין ציבורי .

כאמור, התובע מלא בעבר תפקיד בכיר בעירייה (יועץ בכיר לראש העיר- פרוייקטור). התובע הינו איש ציבור ובזמנים הרלוונטים שימש בתפקיד בכיר אצל הנתבעת, תחילה בשכר ובהמשך בהתנדבות. לא זו אף זו, הוא התובע שטען בסע' 32 לסיכומיו:" יודגש כי התובע הינו דמות ציבורית מוכרת ברמה הבינלאומית, הלאומית והעירונית".

לא רק שעסקינן בדמות ציבורית, אלא התובע במסגרת תפקידיו וסמכויותיו קדם מספר פרויקטים בעלי חשיבות ציבורית, ובין היתר האנדרטה בה עסקינן "צדק לכל". פרויקט זה שבעקבות מעורבות התובע בקידומו פורסמו הכתבות, כלל יצור והצבת פסל עם החריטה "צדק לכל" באזור מרכזי של העיר עכו. פסל זה, מן הסתם, יועד לקדם רעיון חברתי חיובי ו להעביר מסר לכלל , שהינם בעלי חשיבות ציבורית ולהם השלכות חברתיות ואחרות רבות.
כל אלה, מצדיקים העדפת חופש הביטוי , כדי לאפשר זרימה חופשית של מידע ו הבעת עמדות ענייניות ללא מורא ביח ס לפעילותיהם של נציגי ועובדי הציבור בכלל והתובע בפרט .

אין מי שיחלוק אודות זכות הציבור לדעת אשר התרחש מאחורי הקלעים בתכנון והקמת פרויקט זה; הדבר הינו נכון שבעתיים שעה שעסקינן בפרויקט שהוקם ומומן מכספי הציבור ; שכן חובה לשמור על שקיפות מלאה , הן באשר לתכליות שעמדו מאחורי הוצאת כספים אלה ו הן באשר לדרכי הוצאתם.

בצד זאת, מתן הבכורה לערך של חופש הביטוי לא הופכת את שמו של כל הנוטל חלק בעניין ציבורי, לרבות התובע, להפקר. גם איש ציבור חרד לשמו הטוב שהוא נכס יקר ופגיעה בו עלולה להסב לו נזק רב.

יוצא אפוא, נסיגת הזכות לשם הטוב בפני חופש הביטוי מצדיקה במקרה זה הסטת נקודת האיזון לטובת הזכות לחופש הביטוי, אך אין לפרש את הדבר כביטול לזכותו של התובע לשם הטוב ; זכות זו עודנה קיימת, היא בעלת משקל ואף ראויה להגנה.

הפרסום ומשמעותו
בפועל אין מחלוקת שעסקינן בפרסום כמשמעותו בחוק, שכן הדברים פורסמו בעיתון מקומי המופץ בעיר עכו והאזור. הכתבה הגיעה לאנשים אחרים זולת התובע ובכך ה יא מקימת הגדרת הפרסום כפי שקיבלה ביטוי בסעיף 2 לחוק.

עסקינן, אם כך, בפרסום, אך אין בכך כדי לבסס את הפרת העוולה בהתאם לחוק. נוסף לכך, חובה לבחון אם הפרסום מהווה לשון הרע, כאשר תהליך פרשני זה מחייב תחילה עיבוד הפרסום הגולמי לשם חילוץ המשמעות העולה הימנו, ולאחר מכן מתן תשובה לשאלה, האם המשמעות מגלמת בחובה פוטנציאל לפגיעה בכבודו של התובע?. מלאכה זו נעשית תוך היזקקות למבחן אובייקטיבי ומנקודת מבטו של "האדם הסביר" שהלך נפשו ותפיסתו משקפים את המציאות היומיומית והרגילה (ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1 ; ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן פ"ד לט(4) 734).

יודגש, כי:" פרשנות זו יש להשעין הן על מובנם הפשוט של דברי הפרסום המפורשים, והן על האמור "בין שורותיו", כפי שמכלול זה עשוי להתקבל ולהתפרש בעיני האדם הסביר" (פסקה 17 בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי [פורסם במאגרים ]), וגם: " משמעות הפרסום נבחנת לא רק על סמך המילים המדויקות שבהן השתמש המפרסם, אלא גם אל מול הנסיבות החיצוניות הסובבות את הפרסום" (פסקה 84 בחו"ד של כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין בע"א 751/10 פלוני נ' דר' אילנה דיין [פורסם במאגרים], להלן עניין " אילנה דיין".

נכון , אם כך, להשקיף על הפרסום בכללותו ואל לנו להוציא דברים מהקשרם תוך עיוות המשמעות הטבעית והרגילה שהאדם הסביר עשוי לקלוט מקריאתו לדברי הפרסום בכללותם; ואף יש להתעלם כליל מדעתו של המפרסם, גם אם דעה זו משתקפת בפרסום, תוך שאיפה לאיתור התוכן והמסר כפי שנקלטו בעיניו של האדם הסביר,( ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333).

הפרסום בו עסקינן כולל בחובו שני מרכיבים שליליים ובעלי פוטנציאל ללשון הרע. הראשון: " ... לאחר שנתגלו בפניה ממצאים חמורים על התנהלות לכאורה שלא כדין.", והשני : " בכוונת העיריה...להגיש תביעה אזרחית להשבת הכספים שהוצאו מקופת העירייה שלא כדין ובניגוד מוחלט לנהלים". כל הקורא ומחבר שני קטעים אלה, יסיק כי ה ממצאים שהתגלו מק ימים חש דות להוצאת כספים במרמה מקופת הנתבעת. אף שהנתבעת נקטה בלשון זהירה בהשתמשה במילה "לכאורה", וגם אם הדבר מפחית מעוצמתו השלילית של הפרסום, אך בצד זאת ציינה כי הדבר מבוסס על "ממצאים חמורים " וכי בכוונתה להגיש ערר וגם תביעה :" להשבת כספים שהוצאו מקופת העיריה שלא כדין ובניגוד מוחלט לנהלים", ניסוח שמחזק את הרושם אצל כל קורא סביר שאין עסקינן בהשערות אלא דווקא בחשדות המבוססים על תשתית ראייתית .

המסר מקריאת פרסום זה מציב את התובע באור שלילי וכמי שקיימים לגביו , לכל הפחות, חשדות לכך שהוציא כספים מקופת הנתבעת שלא כדין , דבר שבהחלט מהווה לשון הרע (דיני לשון הרע, אורי שנהר, עמ' 128, להלן "שנהר"); הר י הלכה היא :" " כאשר מייחסים לפלוני ביצועו של מעשה גניבה ומוסרים חשד זה לאחר, אכן יש בכך משום פרסום לשון הרע כמשמעותו לפי סעיפים 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע," ( ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2 )141 144; ראו גם: ע"א 310/74 אליהו שיטרית נ' שלמה מזרחי, פ"ד ל(1) 389

מכל האמור, מקריאה זהירה לפרסום, דומה כי מתבקשת מאליה המסקנה שפרסום זה נופל בגדר לשון הרע. שכן הפרסום המציג את התובע כמי שמ עד בתפקידו ו נהג שלא כדין בכספי הציבור, מהווה בעיניו של כל אדם רג יל וסביר לשון הרע.

אמנם , כפי שהקדמתי, ראוי שתהליך הישום ייעשה בזהירות תוך מתן המשקל הראוי והמוביל לחופש הביטוי (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843); עם זאת, עסקינן בפרסום שעוצמתו השלילית הינה גבוהה, שבגדרו יוחסו חשדות של הוצאת כספי הציבור שלא כדין , מעשה שהינו מהחמורים שניתן ליחס לאיש ציבור במסגרת ובעקבות מילוי תפקידו הציבורי. איש ציבור, בין אם הינו נבחר, עובד בשכר או מתנדב ניזון מאימון הציבור ומהחזקה כי בתפקידו, שבמסגרתו הינו מופקד על עניינים בעלי חשיבות לכלל, הוא יקדם עניינם אלה ב מסגרת הסמכויות שניתנו בידיו לט ובת הציבור ולא לטובתו האישית או טובת מקורביו. החשדות שיוחסו לתובע עומדים במוקד פועלו הציבורי, בליבת העשיה ומערערים עד מאוד את אימון הציבור בתובע, בפועלו, בכשירות כוונותיו ופוגעים בשמו הטוב.

גם אם עוד מתחילת התהליך שבגדרו ביהמ"ש בוחן את הפרסום תינתן הבכורה לחופש הביטוי , אולם עדין בשים לב לעוצמתו השלילית של פרסו ם זה ולסלידה שהוא מעורר בקרב הציבור, הוא בהחלט עובר את הסף של סיווג הפרסום כלשון הרע.

משלא הוכחש תוכן הפרסום עצמו, ומשהגעתי לכלל מסקנה כי יש בדברים משום לשון הרע, עובר הנטל לנתבעת להוכיח כי היא חוסה בצלה של אחת ההגנות הקבועות בחוק.

ההגנות,

סע' 14 לחוק-הגנת אמת הפרסום
הנתבעת טוענת כי במקרה זה חלה ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק, המורה כדלקמן:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

כפי שנקבע: "היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקרו, ועניינו – השוואה בין תוכן הפרסום לבין המציאות העובדתית" (עמ' 66 בעניין "בן גביר" שלעיל). מכאן, אין מנוס מההכרעה במחלוקות העובדתיות שנטשו בין הצדדים לעניין הרקע שעמד ביסוד הפרסום.

כל אחד מהצדדים אוחז בגרסה השונה מהאחר. הנתבעת טוענת כי הגיעו לידיעתה עובדות המחשידות את התובע בהוצאת כספים שלא כדין, ואילו התובע בדעה כי בכל שלב מביצועו של הפרויקט הוא פעל כדין ובהתאם לנהלים המקובלים. לאחר בחינה מעמיקה לכלל הראיות, דעתי היא כי הנתבעת אכן הניחה והוכיחה ברמה הדרושה תשתית עובדתית התומכת בגישתה ומלמדת כי הפרסום נשען על האמת העובדתית שהיתה ידועה לה באותו שלב . אגב על אף שהדבר אינו דרוש, אמת זו עד כה הינה איתנה ויציבה משלא התבררו עובדות, גם לא בדיעבד, שיערערו אותה, להלן אבהיר.

חלק מהעובדות אינן שנויות במחלוקת ואף מגובות בראיות שצורפו לתצהירי שני הצדדים והתקבלו ללא הסתייגות. אכן, מתברר, כי הקבלן התייצב במשרדי הנתבעת והניח על שולחנה של עו"ד הדר ביום 3.4.13 מכתב בו כתב בזו הלשון:

"מר בן עזרא ביקש ממני הצעת מחיר לשני פסלים, אותה העיריה מבקשת לרכוש "לוחות הברית" הממוקם בחצר בית התרבות מול בנק הפועלים ופסל "צדק לכל" ליד העיריה.

לאחר שהגשתי הצעת מחיר ראשונה, פנה אלי מר בן עזרא בשנית, וביקש ממני לשנות את הלוגו של החברה וכך עשיתי.

כמו כן, שאל אותי האדון, כמה, להערכתי, שווה העיצוב של שתי אנדרטאות ? והשבתי, כי מדובר ב6-7% מס"כ ערך העבודה. (אבקש לציין, כי העיצוב שהוגש לי, היה חסר אפשרות לביצוע, כפי שהוא. ודומה יותר לקשקוש מאשר עבודת אדריכל-ושמור אצלי עדיין).

מר בן עזרא ביקש ממני להוסיף להצעת המחיר 10,000 ₪ ולשלם לבתו, ענת, 8,000 ₪ כנגד חשבונית עבור העיצוב".

כך כתב הקבלן, וימים לאחר מכן, ביום 7.4.13, עו"ד הדר שלחה מכתב לקבלן אותו ביקשה להציג את המסמכים שב ידיו התומכים בנטען. הקבלן קיים אחר המבוקש והציג מסמך שנחזה כהצעת המחיר המקורית שאינו נושא תאריך (נספח 4 לתצהיר עו"ד הדר) שבגדרו הקבלן דרש תשלום בסך 28,000 ₪ בגין ביצוע הפסל "צדק לכל", וגם שתי חשבוניות שהנפיקה בתו של התובע ביום 25.1.13 ו-14.2.13 שתיהן על סך 8,000 ₪ והמע"מ, ובגדרן נכתב כי הוצאו לקבלן עבור "עיצוב פסלים" (נספח 7 לתצהיר עו"ד הדר).

לשם שלימות התמונה יודגש, כי ההצעה שהוגשה לנתבעת לביצועו של הפסל "צדק לכל" הייתה על סך 38,000 ₪. הצעה זו אושרה ע"י הגורמים המוסמכים מטעם הנתבעת בהתאם להזמנה מיום 7.8.12 (נ ספח 2 לתצהיר עו"ד הדר). היינו, קיים הפרש בין ההצעה המקורית לה טען הקבלן, לבין זו שאושרה בפועל בסך של 10,000 ₪.

על יסוד נתונים אלה, עו"ד הדר יזמה הגשת תלונה למשטרה, שנגנזה ובעקבו ת כך, ככל הנראה, התובע יזם פניה לכתבת שפנתה לנתבעת לקבלת תגובתה. לפניה זו הגיבה הנתבעת בדברים שהינם מושא הפרסום.

בעניין העובדות שלעיל, באשר לקבלת המכתב מאת הקבלן והמסכים הנוספים, בפועל אין מחלוקת בין הצדדים. גם התברר בדיעבד , כי הנתבעת אכן הגישה ערר לעניין סגירת התיק, הערר התקבל והחקירה חודשה. למרות זאת, התובע בגישה , כי הפרסום רחוק מלשקף את האמת משום שגרסת הקבלן הינה שקרית, והמסמך בדבר ההצעה המקורית הינו מזויף. כן הוסיף ומסר את גרסתו, וטען כי לו הנתבעת (באמצעות עו"ד הדר) טרחה לברר את העובדות לפני הפרסום, סביר להניח כי האמת הייתה נחשפת בפניה ופרסום זה על תוצאותיו היו נמנעות כליל.

בגישתו זו התובע נקלע לטעות. אמנם הנטל בהוכחת אמיתות הפרסום מוטל על הנתבעת, אך נטל זה לא כולל בח ובו הוכחת אמיתות תוכנו של המכתב; אלא על הנתבעת להוכיח כי התקבל בידיה מידע המגובה בראיות ואשר מקים את החשד להוצאות כספים שלא כדין מקופת העיריה, ותו לאו. מחובת הנתבעת להוכיח קיומה של התאמה בין הפרסום למציאות האובייקטיבית, או במילים אחר ות לאמת העובדתית שהייתה ידועה בזמן הפרסום (פסקה 29 לחו"ד של כב' הנשיא גרוניס בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דר' אילנה דיין [פורסם במאגרים]) שהינה קיומה של גרסה שהתקבלה מאת הקבלן המגובה בראיות ומלמדת , לכאורה , כי התנהלותו של התובע לא הייתה כדין , זאת בשונה מאמיתות החשדות עצמם.

כזכור אשר פורסם :" ... לאחר שנתגלו בפניה ממצאים חמורים על התנהלות לכאורה שלא כדין", לא מעיד על החלטיות או קביעת עובדות לעניין שליחת ידו של התובע בכספי הציבור, אלא , כפי שהקדמתי, הפרסום מעביר את המסר לקיומם של ממצאים לכאורה, או בלשון אחרת חשדות המגובים בראיות, כאשר כפי הראיות שהובאו בפניי אכן קיימת זיקה וקשר אף אמיץ בין הפרסום למסמכים שהוצגו בפני הנתבעת (" שנהר", עמ' 239) .

גם הקטע השני שבו העיריה גילתה את דעתה אודות רצונה להגיש ערר לעניין סגירת התיק וגם תביעה אזרחית:" להשבת הכספים שהוצאו מקופת העיריה שלא כדין", אין לנתקו מרצף ו הקשר הדברים. קטע זה נכון לקרוא על רקע וכהמשך לתחילת הפרסום שבו הנתבעת דאגה לסייג את דבריה בהשתמשה במילה "לכאורה". יתרה מכך, הקטע השני הינו בבחינת פרשנותה או דעתה של הנתבעת באשר לעילה שתעמוד בי סוד התביעה האזרחית, זאת בשונה מקביעת עובדה נחרצת.

אף יתרה מכך, בהתאם לגישה הרווחת אין לדקדק ואין להחמיר יתר על המידה בבוא ביהמ"ש לבחון את שאלת התאמת הפרסום לאמת. כפי שנקבע לא אחת, נכון להשוות את המסר המתקבל בעיניו של אדם סביר מהפרסום בכללותו לאותה אמת עובדתית שהייתה ידועה באותו השלב :" אמיתות הפרסום אינה נפגעת אפילו קיימים בו אי-דיוקים שאינם מהותיים. הצהרה או אמרה לא תיחשבנה לשגויות אלא אם הרושם שהותירו בעיני הצופה או השומע הוא שונה באופן מהותי מהאמת. די בכך שעיקר דברי האמת נמצא בפרסום"(פסקה 94 לחו"ד של השופט ריבלין בעניין "אילנה דיין" שלעיל ).

שוב, וזה העיקר, מנקודת מבטו של הקורא הסביר הנתבעת לא קבעה נחרצות כי התובע ש לח יד בכספי הציבור, לא פרסמה שהתובע הוציא פוזיטיבית כספים מקופתה. כל קורא סביר יבין מקריאה לפרסום זה מתחילתו ועד סופו , כי הכוונה הינה לממצאים מחשידים שיכולים להצביע על מעשה שאינו חוקי, מסר שמתיישב ותואם למציאות שנגלתה לעיני הנתבעת באותו שלב וגם לראיות שהובאו בפניי.

מעבר לדרוש ומבלי שאטע מסמרות באשר לנכונות החשדות אוסיף , כי גרסת והסברי התובע מעוררים תהיות רבות ואינם משכנעים. כזכור מכתב הקבלן צורף לתצהירה של עו"ד הדר והתקבל כראיה על תכניו ללא אף הסתייגות, אולם גם אם נלך כברת דרך ארו כה לקראת התובע ועמדתו ולא נייחס לכך משקל מכריע , עדיין הראיות שהובאו בפניי, הסתירות והתהיות כבדות המשקל העולות מגרסת התובע עצמו לא רק שלא מערערים את עמדת הנתבעת, אדרבה אני סבור שהם מהווים חיזוק של ממש להגנתה.

אמרתי שגרסת התובע הינה תמוהה והיא מהווה חיזוק משמעותי דווקא להגנה, משכך חובה לעמוד על גרסה זו ולהצביע על הסתירות והתהיות העולות ממנה.

התובע הגיש תצהיר המחזיק כ-20 עמודים ובסע' 39 לתצהיר זה הוא גולל את העובדות. התובע הצהיר, כי הוא אשר הגהה את הרעיונות מאחורי שני הפסלים ואף צייר את הסקיצות (אותן צרף לתצהירו). התובע מסר, כי בתחילת הדרך פנה לבעל מקצוע ושמו גואטה, שמסר שתי הצעות האחת על סך 28,000 ₪ והמע"מ , (לוחות הברית) והשניה 38,000 ₪ והמע"מ (צדק לכל). הצעותיו של גואטה הוגשו לנתבעת, אותן אשרה בהזמנות החתומות ע"י הגורמים הרלוונטיים. אולם, כך טען התובע, בשלב מאוחר יותר הסתבר כי גואטה לא יכול להוציא חשבוניות, משכך הוא פנה לקבלן שאשר ביצוע העבודה באותם המחירים. בעקבות כך התובע פנה לגזבר הודיעו אודות ההתרחשויות וכל אשר עשה הגזבר היה שינוי שם המזמין בהזמנות , מגואטה לקבלן.

זאת מסר התובע כדי להוכיח כי בפועל גרסתו של הקבלן הינה שקרית. הרי, כך הסביר התובע, הכיצד יתכן שביקש מהקבלן לשנות את העלות המוסכמת של ביצוע הפסל "צדק לכל", שעה שהמחיר הגבוהה או המעודכן כפי גרסת הקבלן, היה המחיר הראשון המוסכם והמאושר ? אלא מאי, לבד מהטענות לא הונח בפניי ולו בדל של ראיה התומך בגרסה זו. גואטה שנטען מפי התובע כי היה מעורב במתן ההצעות הראשונות, משום מה לא הובא לעדות. אין בנמצא עדות בעלת משקל ומהותית יותר להוכחת גרסת התובע מאשר עדותו של גואטה. לו גואטה התייצב ואשר את דברי התובע, הדבר היה ב החלט עשוי להוסיף נופך ולחזק את עמדתו של התובע. עד זה לא הובא לעדות, מחדל שנכון לזקוף לחובת התובע.

לא זו אף זו, לא הוצגו אותן הצעות נטענות שהוגשו ע"י גואטה לנתבעת ואשר כנטען אושרו. אמנם התובע טען כי הצעות אלו נמצאות במשרדי הנתבעת (דבר שהנתבעת הכחישה) , אך לא הייתה כל מניעה ולו לפנות לגואטה ולבקש העתק מהן . יתרה מכך, התרשמותי מהתובע שהינו אדם מסודר המקפיד לתעד ולשמור מסמכים, משכך מוזר הדבר שדווקא הצעות אלו התובע לא טרח לצלם ולשמור העתק מהן.

התובע ממשיך ומוסר בסע' 39 לתצהירו, כי הקבלן החל מבצע העבודה, או אז :" הבת שלי היא אדריכלית ואומנית. היו לי בעיות עם ג'נח, כי הוא רצה לעשות דברים שונים ליצור אותיות ולהכניס לסלע בגוון אחר. הוא החליט לעשות דברים אחרת. הגיעו שתי נשים, אחת אדריכלית ואחת מזמינה ופתאום ראיתי את האדם הזה משנה את התנהגותו ואז עלה לי הרעיון שאביא את הבת שלי והיא תהיה מעורבת בעניין."(עמ' 22, ש' 22). אלה היו דבריו של התובע שנאמרו בעדותו בפניי, ומשום שהבחין בכך שהקבלן :"מתנהג באופן ג'נטלמני" (סע' 39 לתצהיר) לנשים אז החליט לערב את בתו.

התובע גם מוסיף, כי הקבלן למשמע ההצעה :" הוא שמח והוא הציע לשלם לה כסף" (עמ' 23, ש' 4).

זו הגרסה שהתובע מסר והאמת תיאמר שקשה עד מאוד לקבל גרסה זו שבעיניי הינה תמוהה עד מאוד. התובע ראה לערב את בתו רק משום שהבחין בכך שהקבלן מתייחס באופן שונה לנשים, והאחרון מר וב שמחה אימץ ללא היסוס את הרעיון ואף הציע מרצונו תשלום כספים לבת האדרכלית.

לא רק שהגרסה אינה סבירה, הוא התובע שטען לאורך כל הדרך כי תכנון הפסלים נעשה על-ידו לפני תחילת העבודה :" ציירתי סקיצות ל-2 הפסלים" (פסקה 3 בסע' 39 לתצהיר התובע", וגם הוסיף והצהיר :" אך ביצוע שני הפסלים שאני תיכננתי" (פסקה 9 בסע' 39 לתצהיר התובע), כאשר מנגד בחשבוניות שהבת הנפיקה נרשם כי התשלום הינו עבור עיצוב הפסלים.

העצוב והתכנון כדברי התובע עצמו נעשו על-ידו, ומה עשתה הבת?. לשאלה זו מסר התובע :" סוכם שהיא עושה את כל העבודה של הליווי, של קניית חומרים, הגוונים. זה בשלב הבניה של הפסלים"(עמ' 23, ש' 7). על אף שמעורבותה, כטענת התובע, הייתה ערה, אלא שהבת לא הובאה לעדות ולא הוצג אף מסמך, רישום או תיעוד כלשהו שמעיד אודות העבודה שעשתה. כל אשר ראה התובע לציין בהקשר זה :" אחפש ואביא בחפץ לב וברצון"(עמ' 24, ש' 10).

התובע, כך טען, סיכם עם הקבלן לעניין מעורבות הבת, ולמרות זאת ועל אף העובדה שהבת צפויה לקבל כספים מאת הקבלן שמבצע פרויקט עבור הנתבעת עליו מופקד התובע מטעם האחרונה, הוא לא טרח לידע מי מהגורמים המוסמכים בנתבעת (עמ' 22, ש' 29).

ועוד, לאורך כל הדרך התובע טען, כי בתו נכנסה לתמונה בשלב מאוחר, לאחר שהנתבעת אשרה את ההצעות ואף תחילת העבודה ע"י הק בלן (עמ' 24, ש' 3 וש' 23, וגם עמ' 22, ש' 19 ). אלא מאי, מעיון בהצעת הקבלן לבצוע הפסל "צדק לכל" (נספח ז' לתצהיר התובע) אותה הגדיר התובע בתצהיר ו :"ההצעה המקורית של ג'נח בגין פסל "צדק לכל" (סע' 39 לתצהיר), כתוב בזו הלשון:" משטח בטון במידות ברורות שיתקבלו ע"י האדריכלית". משעומת התובע עם הכתוב בהצעה הוא נתן הסבר שהמעט שניתן לומר לגביו כי אינו מובן:" ג'נח נתן את ההצעה, זה מעין פרוטוקול, בהסתמך על ההזמנה שהיתה כבר של העירייה. הוא נתן את זה אחרי שהוא כבר התחיל לעבוד. אני מציע להזמין אותו ושיסביר. מאחר וכבר היתה הזמנה לא היתה בהילות מבחינתו להתעסק במסמכים. הוא היה מאוד לא מסודר."(עמ' 25, ש' 18-20).

מכל אלה, דעתי היא שהתובע לא דייק בדב ריו. התהיות, חוסר ההיגיון, המחדלים והפרכות עליהם הצבעתי לעיל נוטלים רבות מעוצמת גרסתו .

אני ער לעבדה שבהוכחת יסודות אמת הפרסום נטלי הראיה והשכנוע הינם מנת חלקה של הנתבעת. ברם , כפי שהסברתי הנתבעת הניחה תשתית ראייתית המוכיחה את גישתה כי הפרסום תאם למציאות (החשדות) שנגלתה לעיניה באותו שלב ולאמת המשפטית כפי שהוכחה בפניי . עמידתי בהרחבה על גרסת התובע מיועדת להסביר ולבסס את מסקנתי כי גרסתו חסרת ההיגיון והמשופעת בתהיות מחזקת ותומכת בעמדת הנתבעת. אף י תרה מכך, חלק ניכר מהעובדות להן טען התובע אינן בידיעתה של הנתבעת. הוא התובע שטען כי לא הזכיר לא מקרוב ולא מרחוק את מעורבותה של הב ת בביצוע העבודה. שעה שעסקינן בעובדות שהנתבעת לא נחשפה להן בזמן אמת, אינן חלק מהגנתה ודווקא עשויות, לו הוכחו, לקדם את גישת התובע , הרי סביר לקבוע כי בהוכחתן הנטלים רובצים לפתחו של האחרון.

באשר לתנאי השני להחלת ההגנה "עניין לציבור" : " עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו." עמ' 621 בעניין "אפל" שלעיל), וגם : " השאלה היא אם הפרסום טומן בחובו תועלת לציבור, אם הוא תורם לגיבוש דעת קהל בענין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים, וכיוצא באלה. תנאי זה מעלה היבט ערכי הנקבע על פי מדיניות שיפוטית בזמן ובמקום נתון. קיומו של אינטרס ציבורי בפרסום הוא ענין נורמטיבי בעל מימד אובייקטיבי, הנגזר במידה רבה מתפיסות מקובלות בחברה ".(פסקה 20 בחו"ד של כב' השופטת פרוקצה בעניין "בן גביר" שלעיל).

גם תנאי זה מתקיים משום, כפי שהקדמתי, עסקינן בדמות ציבורית ובפרויקטים ציבורים שהוצבו בכיכרות העיר עכו לעיניהם של כל תושבי העיר ואחרים שפוקדים אותה. יתרה מכך, פרסום המיועד לחשוף חשדות להוצאת כספי הציבור שלא כדין , או להתנהלות שאינה חוקית , או כזו שאינה כשרה גם במישור המוסרי והערכי של אנשי ציבור או כל הממונה מטעם הציבור על ביצועם של פרויקטים ציבוריים, הינו פרסום שלציבור תועלת רבה בידיעתו.

סע' 15 לחוק-הגנת תום הלב,
גם לו מסקנתי הייתה שאין התאמה בין הפרסום לאמת העובדתית שהיתה ידועה לנתבעת בזמן הפרסום, עדיין פרסום זה מוגן מכוחה של ההגנה שקיבלה ביטוי בסע' 15(2) לחוק, להלן אבהיר.

כידוע הגנה זו חלה בהתקיים שני תנאים מצטברים. הראשון, הינו שהנתבע ת עש תה את הפרסום בתום לב, והשני התקיימות אחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה של סע' 15 לחוק.

בבדיקת תחולתה של הגנה זו דרכנו תחל במתן מענה לשאלה, האם בנסיבות עניינה של הנתבעת מתיישב עם אחת החלופות המנויות בסע' 15 לחוק?, באם התשובה חיובית אזי יש לברר את ע ניין תום לבה.

כפי שהקדמתי, הרלוונטי לענייננו הינו סע' 15(2) לחוק המורה כדלקמן:

"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;"

אני סבור, כי במקרה זה, על רקע פנית הכתבת לנתבעת וחסימת האופק של בירור התלונה באמצעות הרשות המוסמכת שהחליטה לגנוז אותה (שנהר, עמ' 291), מחובת הנתבעת באמצעות הדוברות מטעמה להביא את תגובתה לכתבה. החובה הינה מוסרית וגם חברתית להעמיד לפחות את תושבי העיר על החשדות אודות התנהלותו של התובע בקידומו לפרויקטים ציבוריים עליהם הופקד . חובה זו אף מתעצמת לנוכח העובדה שבמוקד התנהלות נטענת זו עומד החשד בדבר הוצאות כספי הציבור למטרה שאינה כשרה ובדרכים שאינן חוקיות.

הנתבעת במסגרת הסמכויות שבידיה חייבת לפעול בסבירות, בהגינות ולטובת הכלל, אולם גם בשקיפות. מערכת יחסים מיוחדת זו בין הנתבעת , האמונה על טובת הכלל בנוגע לניהול ענייני העיר , לתושבי העיר, בצירוף העובדות שהתלונה נגנזה והפרסום לא נעשה מיוזמתה אלא כתגובה, מחייבת את הנתבעת לחשוף את המידע שברשותה לעיני הציבור (תושבי העיר העכו) .

הפרסום במקרה זה נעשה כדי להגן על אינטרס חשוב, הוא מתחייב ונגזר מהחובות הבסיסיות המוטלות על הנתבעת , הופנה לציבור- שלו ולכל פרט שבו אינטרס בתוכן הפרסום - והוא קהל היעד הרלוונטי :" יצוין, כי אין מניעה עקרונית שתקום חובה מכוח יחסיו של מפרסם עם ציבור רחב של נמענים" (פסקה 46 בחו"ד של הנשיא גרוניס בעניין "דנ"א אילנה דיין"), ואין הוא חורג מהנדרש לקיום אחר החובות, המוסריות והחברתיות, המוטלות על הנתבעת.

גם דרישת תום הלב מתקיימת .

ראשית, בניגוד לדעתו של התובע, בעניין פרס ום זה הנתבעת נהגה בזהירות ונקטה באמצעים סביר ים כדי לברר האם קיימת תשתית ביסוד החשדות. כזכור, התובע טען, כי הנתבעת גם כשלה בכך שלא טרחה לבדוק את העובדות לפני הפרסום. עו"ד הדר הסבירה לא אחת כי לאחר קבלת המכתב פנתה לקבלן, בקשה וקיבלה את התיעוד שבידיו, וגם הוסיפה ובדקה במחלקת הנהלת החשבונות וצרפה כל אשר נמצא לתצהירה (עמ' 28, ש' 9), ולה אני מאמין. אין זה מחובת הנתבעת ולא היועמ"ש מטעמה לבצע חקירה ודרישה מעבר לבחינת המסמכים שבשליטתה לפני הגשת התלונה למשטרה גם לא הפרסום .

שנית , לא שוכנעתי כי ביסוד הפרסום הייתה כוונה לגרום לפגיעה שאינה מידתית בתובע. בהנחה שהיחסים בין התובע לעו"ד הדר היו מתוחים, ואף אם נניח כי עו"ד הדר גילתה עוינות אישית כלפי התובע, דבר שלא הוכח, אולם כפי שנקבע :" אם היו יחסי עוינות בין השניים, אך המנוח חשד בביצוע עבירה, הרי העוינות אין בה כשלעצמה כדי לשלול קיומו של תום הלב. אם, מאידך גיסא, לא חשד כלל בביצוע מעשה עבירה, אלא התלונה באה רק כאמצעי נגד המערער במסגרת מריבותיהם, הרי לא תעמוד לו טענת תום הלב ."( עמ' 145 ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2) 141). הווה אומר, גם אם נקודת המוצא הינה שמי מטעם הנתבעת שמ ר טינה בליבו כלפי התובע, אולם משום שהפרסום נעשה על יסוד חשדות כנים, הדבר לא שולל את תום ליבה של הנתבעת.

שלישית, מכל האמור לעיל הרי בנסיבות גם חלה החזקה הקבועה בסע' 16(א) לחוק מהטעם שהפרסום אכן היה מידתי, לעניין ובתגובה לכ תבה שסביר להניח כי התובע עצמו יזם. מובן גם שהחזקות השוללות תום הלב שקיבלו ביטוי בסע' 16(ב) על כל חלופותיהן אינן חלות בנסיבות, משום, כפי שהקדמתי, הפרסום תאם לאמת, ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת החשדות שפורסמו וג ם הפגיעה לא חורגת במידה רבה מהדרוש בנסיבות.

מכל האמור, אני סבור כי הנתבעת עמדה בנטל והוכיחה התקיימותן של ההגנות שלעיל, דבר המוביל לדחיית התביעה.

הערה לפני סיום,
התובע טען בתביעתו לעילות נזיקיות ואחרות . טיעון זה היה גורף, כללי, לא זכה לתשתית עובדתית וגם נזנח כליל בסיכומי התובע : "להלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה, ולפיה דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה, ובית המשפט לא ישעה לה",(ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל קרידת פ"ד מט(2) 102, 107, ראו גם ע"א 3250/02 שמחה וינצלברג נ' ש.א דיזל פרטס בע"מ, פסקה 26-27 [פורסם במאגרים]). לאור זאת, גם דין טענות אלו דחיה.

סוף דבר,
לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

מחייב את התובע לשלם לנתבעת בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד סך של 5,000 ₪ והמע"מ.

המזכירות תמציא פס"ד זה לצדדים.

ניתן היום, ט"ז כסלו תשע"ז, 16 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.