הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 53866-04-18

בפני
כב' השופט ג'מיל נאסר, שופט בכיר

תובע

גיא סקורי

נגד

נתבע

ירון פרקטובניק

פסק דין

התביעה ובעלי הדין
התובע והנתבע הינם שכנים תושבי היישוב צורית. בפניי תביעת התובע לפיצויים על סך 100,000 ₪, בגין פרסום מכוון של לשון הרע אודותיו (הגשת תלונת שווא במשטרה כנגדו).

טיעוני התובע
בכתב התביעה טוען התובע כי ביום 19.8.16 התקוטט כלב ו וכלב הנתבע. הנתבע סבר כי האחריות לכך מוטלת על התובע, ולכן מאז האירוע החלו הנתבע ואשתו להתנהג כלפי התובע ומשפחתו באלימות, תוך הגשת תלונות שווא במשטרה, גידפו את ילדיו הקטינים של התובע במס פר הזדמנויות והרימו קול וצעקות.

לטענת התובע, בעת שהיה יחד עם משפחתו בחופשה, מיהר הנתבע ונכנס לשטח ביתו ללא רשות, ריתך לוחות מוקצפים ומסגרת ברזל למעקה גינתו ויצר קיר מכוער המסתיר את הנוף. הקיר שבנה הנתבע נבנה באופן בלתי חוקי, וללא כל מטרה מלבד חסימת הנוף מחצר בית התובע, ובאופן שפוגע בזכות התובע לפרטיות ולקניין.

עת שבו התובע ומשפחתו מהחופשה ביום 4.4.17 בשעה 22:00 לערך, גילה התובע לתדהמתו כי הנתבע בנה את הקיר המאולתר (בהעדרו) . התובע ניסה לפרק את הקיר הבנוי בכוחות עצמו בעזרת את חפירה, וזאת בהתאם לזכותו לפי דין. בשלב זה יצאו הנתבע ובנו מביתם לעבר התובע. בנו של הנתבע החל לצלם את התובע בעוד הנתבע צועק לעבר התובע: " חכה תראה, חכה תראה". התובע שמר על איפוק. לא פנה אל הנתבע ולא צעק לעברו דבר וחצי דבר, ורק המשיך בניסיון לפרק את הקיר שבנה הנתבע שלא כדין בחצרו, אך ללא הצלחה.

בחלוף כחצי שעה, הגיעה ניידת משטרה לבית התובע, וזאת בעקבות תלונה שהגיש הנתבע כנגד התובע לפיה התובע איים עליו וגרם לו נזק לרכוש.

התובע טוען כי טענות הנתבע בתלונתו במשטרה נגדו רחוקות מאד מן האמת, שכן הנתבע התלונן כי התובע יצא מביתו עם קלשון ושבר "פנל מוקצף שלי שהיה על חומת אבנים בתחום השטח שלי", ואף הוסיף וטען כי התובע איים עליו, קילל ואמר "אני יחסל אתכם, אני אראה לכם מה זה!".

בהמשך לאמור, התייצב התובע בתחנת המשטרה בכרמיאל ונחקר תחת אזהרה. במהלך החקירה הראה החוקר לתובע סרטון שהמציא הנתבע למשטרה. נטען כי למרות שהמשטרה הבינה כי התובע נפל קרבן לתלונת שווא מתוכננת היטב של הנתבע, החליט הקצין החוקר לשחרר את התובע בתנאים מגבילים. התובע הורחק מהיישוב למשך יומיים, חתם על ערבות עצמית וכן נדרש להמציא ערב להתחייבויותיו. התובע נאלץ להתקשר לחבר ולהתייצב באמצע הלילה במשטרה ולחתום על ערבות לצורך שחרורו, דבר שהיה משפיל ומבזה מאד.

התובע מוסיף וטוען כי לבקשתו הגיע למחרת היום מפקח בניה מטעם המועצה ומצא כי הקיר הוקם באופן בלתי חוקי ולא ניתן לקבל בגינו היתר בניה. המפקח קבע כי על הנתבע בעצמו לדאוג לפירוק הקיר על חשבונו.

בנסיבות האמורות, טוען התובע כי מדובר בפעולה מתכוננת היטב מצד הנתבע, ולה כוונה ברורה , להביא למעצרו על מנת להשפילו ולבזותו בעיני משפחתו, שכניו, ובציבור בכלל, וכן לפגוע בשמו הטוב, וכי במצב דברים זה, לא עומדת לנתבע כל הגנה, באשר ברור כי כל פעולותיו נעשו בח וסר תום לב מובהק, ומכאן התביעה.

תמצית טיעוני הנתבע
הנתבע הכחיש קיומה של עילת תביעה נגדו, ועתר לדחיית התביעה.

הנתבע טוען כי תיאור התובע את הרג כלבו "כהתקוטטות" חוטא לאמת. כלבו של התובע תקף באכזריות את כלבו של הנתבע והרג אותו (בימ"ש לתביעות קטנות עכו חייב את התובע לשלם לנתבע פיצוי בסך כולל של 10,500 ₪ בגין כך).

מעבר לאמור, לא הוגשו תלונות שווא נגד הנתבע וטענותיו בגין גידוף ילדיו הקטינים ע"י הנתב ע הן טענות כוזבות שנטענו בעלמא.

לנתבע אין ידיעה אודות לוח החופשות של התובע ומשפחתו. הנתבע מעולם לא נכנס לשטח בית התובע כנטען. בניגוד לטענת התובע, הקיר נבנה לתכלית הגנה מפני הכלב האלים של התובע. הקיר מעולם לא רותך אלא עוגן למעקה בית הנתבע.

הנתבע מכחיש כי התובע פעל לפי דין עת גילה את הקמת הקיר וניסה לפרקו, שכן התפרעות באמצעות קלשון לא נועדה למנוע הסגת גבול. מדובר בשטח משותף, וממילא הקיר נבנה מצד חצר הנתבע ולא בצד חצר בית התובע. מעבר לאמור, שימוש בקלשון בשעה 22:00 בלילה במקובץ עם איומים, הם וודאי לא ביטוי להפעלת כוח סביר.

הנתבע לא ארב לתובע אלא שמנוחתו הוטרדה כתוצאה מהתפרעות התובע, וזה הטעם שהוא יצא בליווי בנו שחשש אף הוא, לראות על מה המהומה.

בכל הקשור לתקרית הקיר, מכחיש הנתבע כי הגיש תלונת שווא נגד התובע. לטענתו, דבריו במשטרה היו אמת ויציב, ואם דבר מה אינו אמת ויציב, הרי שהוא אינו עובדה נטענת או למצער פרט לוואי שאין בו כדי לשלול את תחולת הגנת אמת בפרסום.

הנתבע מוסיף וטוען כי מעולם לא הציג סרטון לאיש בו נראים הוא ובנו מאיימים על התובע שכן הדבר כלל אינו נכון עובדתית. בסרטונים הקיימים, התובע נראה כאשר הוא הולם בעוצמה בקיר באמצעות קלשון מתכת שאף חדר את הקיר מעוצמת החבטות.

התובע שוחרר בתנאים מגבילים ולאחר חתימת צד ג' על כתב ערובה, מכאן שהמשטרה לא סברה שמדובר בתלונת שווא, אלא שיש ממש בתלונה. זאת ועוד, תיק החקירה נסגר בעילה של חוסר ראיות ולא היעדר אשמה, וכי התובע לא ערער על עילת סגירת התיק ולא ביקש את שינוי העילה.

הנתבע מכחיש כל ידיעה אודות ביצוע מעשה שאינו חוקי. הנתבע מכחיש את עובדת הימצאותו בשטח הגינה של התובע, בשלב כזה או אחר. גם תכלית הקמת הקיר ברורה מאליה, קרי הגנה על שלום הגוף של משפחתו ושלו.

הנתבע מוסיף וטוען כי טענת התובע לפיה הוא בנה את הקיר כדי שהתובע יהלום בו בקלשון ואז הוא יוכל להתלונן עליו, ולהביא למעצרו היא טענה מופרכת, בלשון המעטה. זאת ועוד לא מכתב המפקח ולא החלטת המשטרה מלמדים כי לתובע הייתה נתונה זכות לשבור את הקיר באמצעות קלשון בשעת לילה ותוך איומים באלימות. מדובר בניסיון בוטה לעוות את המציאות.

לטענת התובע, הגם שהגשת תלונה במשטרה יכולה עקרונית לקיים את יסודות עוולת לשון הרע, הרי שבמקרה דנן, לא מדובר בתלונת שווא, ופעולת הדיווח מוגנת לפי חוק לשון הרע (הגנת תום הלב- ס' 15(8), וגם 15(3), וכן הגנת אמת דיברתי ס' 14 לחוק).

הנתבע מכחיש כי נגרם לתובע נזק כלשהו. מעבר לאמור, הינו טוען כי מדובר בפרסום מוגן שנעשה על ידו בתום לב, ולפיכך אין לפסוק לתובע ולו שקל אחד.

ראיות הצדדים
בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום. מטעם התביעה העיד 3 עדים: גב' לימור זאבי (שכנה מהיישוב), גב' אתי סקורי (אשת התובע), והתובע בעצמו. מטעם ההגנה העידו 3 עדים: מר מרום פרוקטבניק, בנו של הנתבע, גב' עינת פרוקטבניק, אשת הנתבע, והנתבע בעצמו. הוגשו סיכומים בכתב.

השאלות העומדות להכרעה
אלה הן השאלות הטעונות הכרעה:
האם תוכן התלונה שהגיש הנתבע כנגד התובע במשטרה ביום 4.4.17, מהווה פרסום לשון הרע אודות התובע?
אם התשובה לשאלה א' חיובית, האם יש לנתבע הגנה שפוטרת אותו מאחריות?
אם התשובה לשאלה ב' שלילית, מה גובה הפיצויים לו זכאי התובע, בנסיבות העניין?

דיון והכרעה
האם תוכן התלונה שהגיש הנתבע במשטרה מהווה לשון הרע אודות התובע?
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע ,התשכ"ה- 1965 (להלן-"החוק") קובע כך:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
(ההדגשות אינן במקור ג'.נ).

כבר נפסק כי היותו של פרסום "לשון הרע" הוא אחד ממרכיבי העוולה הנזיקית, ולכן על התובע להוכיח כי הפרסום אכן מהווה "לשון הרע". נטל זה חל על התובע הן לגבי היות הפרסום (תוכן התלונה במשטרה נגד התובע מיום האירוע 4.4.17) משפיל או מבזה אותו , והן לגבי הטענה כי הוא מכוון כלפיו. (ראו: שנהר, דיני לשון הרע , נבו הוצאה לאור, עמוד 141 ).

על מנת לקבוע אם פרסום מסוים הוא מבזה משפיל או פוגע באופן המקים עילת תביעה לפי החוק יש לפרשו ולהבין את המשמעות העולה ממנו. עפ"י הפסיקה, המבחן הוא אובייקיבי ואין חשיבות לכוונתו של המפרסם או לשאלה האם הנפגע אכן נפגע בפועל מן הפרסום. מטרת החוק היא למנוע פגיעה בשמו הטוב של האדם, כפי שהוא נתפש בעיני הבריות. לאור מטרה זו בוחן ביהמ"ש את משמעותו במבחן אובייקטיבי לפיו הפרסום יהווה לשון הרע רק אם ה"אדם הסביר" היה רואה אותו כך.

נפסק לא אחת כי, ככלל, ייחוס ביצוע עבירות פליליות לאדם פלוני עלול לגרור יחס שלילי של הבריות כלפי אותו אדם, שלו יוחסו אותן עבירות פליליות, ולפיכך פרסום כזה עלול להוות "לשון הרע", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק (ראו, בין היתר: ע"א 114/64 תיק נגד קרינצי ואח', פ"ד יח(4) 378; ת"א 43433-03-12 מועין ח'ורי ואח' נגד עמאד עווידה, עו"ד (פורסם בנבו ...( ראו גם, אורי שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, תשנ"ז- 1997, עמ' 128:

"...נראה כי נדירים יהיו המקרים שבהם יקבע ביהמ"ש שייחוס של ביצוע עבירה אינו מהווה לשון הרע. בתי משפט קבעו כי ייחוס מעשה עבירה של רצח, תקיפה, בגידה, גניבה, זיוף ואף הפרת חוק התכנון והבניה, מהווה לשון הרע". (ההדגשה אינה במקור, ג'.נ).

בפסיקה אף הוכרו מקרים בדרגת חומרה נמוכה יותר שבמסגרתם נקבע כי גם הבעת חשד שאדם עבר עבירה פלילית יש בה משום הוצאת לשון הרע מאחר ופרסום כזה עלול לגרום לכך שבני אדם יתרחקו מהנחשד או יימנעו להיפגש עמו (ע"א 326/68 יוסף אסא נגד משה ליבנה; ובע"א 310/74 שטרית נגד מזרחי, יצא ביהמ"ש מנקודת הנחה, כי תלונה למשטרה בה מובע חשד של פלוני, היא לשון הרע).

במקרה שבפנינו, עיון בתוכן התלונה שהגיש הנתבע במשטרה נגד התובע (נספח ה' לתצהיר התובע) מלמד כי הנתבע מייחס בתלונתו לתובע התנהגות אלימה ופרועה באמצעות כלי עבודה מתכתי בשעת לילה מאוחרת נגד רכושו (שניזוק) ואף קללות ואיומים כלפיו לפגוע פיזית בו ובמשפחתו (ש' 2- 7):

"....היום בערך בשעה 22:00 השכן שלי בשם גיא סקורי יצא לגינה שלו ועם קילשון שבר את הפנל מוקצף שלי שהיה על החומת אבנים ובתחום השטח שלי נבהלתי מאוד מהרעש ומגיא ומהתגובה שלו ביקשתי ממנו שיפסיק לשבור את הפנל המוקצף שלי ואז גם החל לאיים ולקלל אותי אני יחסל אתכם אני יראה לכם מה זה !"

לטעמי, האדם הסביר, שמובא לידיעתו פרסום חשד לביצוע עבירה פלילית של התפרעות וגרימת נזק לרכוש שכנו ובעיקר איומים "לחיסול" שכנו ו/או בני משפחתו, יש בכך משום פוטנציאל לגיבוש דיעה שלילית אודותיו ואף להביא להשפלתו או לעשותו ללעג או לבוז בעיני הבריות.

כמו כן, הפרסום עלול לגרום לכך שבני אדם יתרחקו מהתובע ומשפחתו או יימנעו מלהיפגש עימם. הדבר נכון ביתר שאת, כאשר מדובר בשכנים ביישוב קהילתי הגרים ביישוב שהינו מצומצם יחסית מבחינת שטחו וכמות תושביו אשר "כולם מכירים את כולם".

זאת ועוד, פרסום התנהגותו האלימה של התובע ודברי האיום שנטען כי הופנו לנתבע ומשפחתו, עלול להביא לפגיעה במשרתו בעסקו הפרטי ו/או במשלח ידו.

יש לציין כי בעקבות הגשת התלונה הגיעה ניידת משטרה למקום האירוע, דבר שהעצים את פוטנציאל הפרסום והפגיעה בתובע. מכאן, יש לקבוע כי בתוכן התלונה, כפי שהוגשה במשטרה ע"י הנתבע, יש משום פוטניצאל לפרסום לשון הרע אודות התובע, ואף הנתבע בעצמו מודה בכך במסגרת סיכומיו (ס' 78 לסיכומים) .

האם הנתבע הוכיח הגנה הפוטרת אותו מאחריות לפרסום?
הנתבע טען כי אף אם התלונה שהגיש נגד התובע במשטרה מהווה לשון הרע אודותיו, הרי שקמות לו ההגנות הרלבנטיות מכוח חוק איסור לשון הרע שהינן: הגנת תום הלב בנסיבות של הגשת תלונה לרשות מוסמכת (ס' 15(8) לחוק); הגנת תום הלב בנסיבות של הגנה על אינטרס אישי וכשר (סעיף 15(3) לחוק); הגנת "אמת בפרסום" (סעיף 14 לח וק), וכן הגנות מפקודת הנזיקין.

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מעניק הגנה ראויה לנתבע בהתקיים שני תנאים מצטברים: פרסום בתום לב, וקיומה של אחת הנסיבות המפורטות בסעיף זה. החלופה הרלבנטית לעניינו, מופיעה בסעיף 15(8) לפיה: "...תלונה שהוגשה לרשות מוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה".

תכליתה של חלופה זו היא לספק "הגנה לדיווחים על מעשים שעשויים לעלות כדי עבירה פלילית, על מנת לעודד הבאתם של עבריינים לדין" (דנ"א 2121/12 פלוני נגד אילנה דיין, אורבך, פורסם בנבו ביום 18.9.14).

ברי כי משטרת ישראל הינה "רשות מוסמכת" עפ"י דין לקבלת תלונות ולבצע חקירה בעניין המשמש נושא לתלונה, ולפיכך הגשת תלונה בפניה חוסה בגדרי חלופה 15(8) לחוק לשון הרע. על כן, כל שנותר לבחון ולהכריע - האם הנתבע הגיש את התלונה נשוא הדיון נגד התובע בתום לב?

במסגרת פסק דינו בעניין ע"א 7426/14 פלונית נגד אורי דניאל, (פורסם בנבו ביום 14.3.16), סקר השופט יצחק עמית את הפסיקה הרלבנטית בכל הקשור לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת, כך למשל בע"א 310/74 שיטרית נגד מזרחי, פ"ד ל(1) 389 (1975), הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום- לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בע"א 788/79 ריימר נגד עיזבון המנוח ברקו רייבר, פ"ד לו(2), 141 כן בר"ע 57/86 נגר נגד הראל, פורסם בנבו ביום 5.2.86, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה". בע"א 6871/99 רינת נגד רום, פורסם בנבו ביום 21.4.02, פסקה 13 לפסק הדין של כב' השופט ריבלין, אוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום- לבו", ואילו בע"א 7699/11 פלקסר נגד ברנדס (פורסם בנבו ביום 25.12.13), נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר.

אוסיף ואציין כי במסגרת פסק הדין בעניין ריימר הנ"ל, התייחס השופט ברק (כתוארו אז) למצב דברים שבו נוכח החשיבות הציבורית בדיווח למשטרה על חשד לביצוע עבירה, ייתכן מצב שבו מתלונן ייחשב כאילו פעל בתום לב, גם אם המניע להגשת התלונה מצידו נגד הנפגע היה מניע "זדוני":

"מה הדין, אם מתלונן מאמין באמיתות דברי תלונתו, אך עצם הגשת התלונה נעשה מתוך רצון לפגוע? במקרה זה מונע המתלונן על-ידי מוטיב מרושע, אך לפי מיטב אמונתו דברי התלונה עצמם אמיתיים הם. התעמוד למתלונן ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק? נראה לי, כי התשובה היא בחיוב, והיא מתבקשת ממטרת ההגנה עצמה, הבאה להגן על בני ציבור המדווחים על עבירות שנעברו, לעיתים קרובות למדיי לא נעשה הדיווח מתוך מטרה של פגיעה. אך לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונתו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן".

לאחר שהוצגה הפסיקה הרלבנטית שצוינה לעיל, בנוגע לפרשנות הראויה למונח "תום לב" בהקשר של הגשת תלונה לרשות מוסמכת, ניישמה על נסיבות תיק דנן.

מבחינת נטל ההוכחה של יסוד תום הלב, קובע סעיף 16(א) לחוק לשון הרע כך:

"הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15, ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב".

מכאן, יש לבחון, תחילה, האם תוכן הפרסום הפוגעני במסגרת תלונת הנתבע כנגד התובע במשטרה לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין.

הכרעה בסוגיית תום הלב
לאחר שצפיתי בתוכן שני הסרטונים שנצרבו ע"ג הדיסק שהגיש הנתבע כראיה מטעמו (נ/3), וכן בחנתי את חומר הראיות הרלבנטי בסוגיה זו, נחה דעתי לקבוע כי פרסום המעשים שיוחסו לתובע ע"י הנתבע במסגרת התלונה שהוגשה על ידו במשטרה מיום האירוע, לא חרגו מתחום הסביר באותן נסיבות, וכי לא נסתרה החזקה הקמה לזכות הנתבע כי עשה את הפרסום בתום לב.

בכל הקשור לגרסת הנתבע בפני המשטרה כי התובע יצא בלילה בשעה 22:00 לערך לגינתו עם קילשון ושבר את הפנל המוקצף שהיה על חומת האבנים בשטח שלו (ועקב כך גרם נזק לרכושו), הרי שניתן לראות מצפיה בסרטון כי בזמן אמת, עובר לאירוע שהיווה את הבסיס לתלונה, אכן נראה התובע הולם מספר פעמים בחוזקה באמצעות כלי מתכתי בקיר שנבנה ע"י הנתבע בגבול המשותף (באמצעות הצבת פנלים מוקצפים ועיגונם לגדר) ואף מנסה לטלטל אותו בפראות ולעקור אותו ממקומו.

לטעמי, אין לתת חשיבות מיוחדת לשאלת מידת הנזק שנגרם לקיר, אם כי מהודעת התובע במשטרה עולה כי מסר שניסה להרוס את הקיר באמצעות מעדר ונגרם נזק איפה ש "הכנסתי עם המעדר" (נספח ו' לתצהיר התובע עמ' 2 ש' 8-14). בעניין זה, איני מוצא חשיבות מיוחדת להבדל בין מעדר לבין קלשון, והאם הפנל המוקצף בו הלם התובע בכלי המתכתי בו החזיק נשבר או נסדק, ומדובר בפרטי לוואי שאין בהם כדי לשנות מהמסקנה דלעיל.

בכל הקשור לגרסת הנתבע במשטרה כי התובע קילל ואיים לפגוע בו ו/או במשפחתו במהלך האירוע ("ואז גם החל לאיים ולקלל אותי אני יחסל אתכם אני יראה לכם מה זה !"), אציין כי אומנם מצפיה בסרטונים הנ"ל, ולאור איכות הסאונד ורעש הרוח, לא הצלחתי לשמוע את התובע משתמש באיום כי "יחסל" את הנתבע ו/או משפחתו ו/או כי הנתבע "יצא באלונקה", כפי שצוין בסיכומי הנתבע (אם כי אין באמור, כשלעצמו, כדי לשלול את נכונות גרסת הנתבע כי אכן הדברים נאמרו מפי התובע במישור העובדתי).

חרף האמור, לא ניתן להתעלם מהרקע שקדם להגשת התלונה מצד הנתבע כנגד התובע (נסיבות אירוע ניסיון הריסת הקיר ע"י התובע), וקיים יסוד לטענת הנתבע כי הוא ומשפחתו חשו במהלך האירוע (ולו באופן סובייקטיבי) מאוימים נוכח התנהגותו האלימה של התובע והתבטאותו כלפיהם ("אנשים משוגעים. אין לכם מה לעשות בחיים. אני אתן לכם מה לעשות אל תדאגו....,צלם צלם אידיוט"), במהלכו, כך לפי עדות התובע בעצמו בביהמ"ש, הוא איבד את עשתונותיו לגמרי (ראו: פ' עמ' 11 ש' 25-28):

"ת. בזמן הסרטון רואים אותי עומד מרחק 4-5 מטר מהגדר שלי. אני עם עצמי וסיגריה ביד להרגיע את עצמי ומדבר דברים. לא מסתכל לכיוון אף אחד ופונה לכיוון שבו אף אחד לא נמצא ולא בצורה מאיימת. הייתי מתוסכל ונעלבתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. איבדתי עשתונות לגמרי. הוא בנה לי קיר ולא הצלחתי לפרק את הקיר. התסכול גבר עלי".

במסגרת סיכומיו, טען התובע כי הנתבע בנה באופן בלתי חוקי את הקיר המאולתר למטרה אחת ויחידה והיא להביא לכך שינהג כלפיו באלימות, ואז יוכל הנתבע להגיש תלונת שווא נגדו, ובכך לכאורה נשמט יסוד תום הלב ממעשי הנתבע. בחנתי טענה זו ואני מחליט לדחותה.

הנימוק העיקרי הינו כי יסוד תום הלב נבחן ביחס לפרסום (האם תלונת הנתבע בפני הרשות המוסמכת הוגשה בתום לב) ולא ביחס למניע שעומד מאחורי החלטתו של הנתבע לבנות (שלא כדין) את הקיר בגבול המשותף (לגרסת הנתבע הוא בנה את הקיר על מנת למנוע מכלבו של התובע להיכנס שוב לחצריו כפי שקרה מספר פעמים בעבר לרבות באירוע אשר בעטיו קיפד כלבו את חייו).

גם אם נניח לטובת התובע כי הנתבע בנה את הקיר המאולתר אך על מנת להרגיזו ולהקניטו ו/או בכדי לנקום בו בגין "אירוע הכלבים", עדיין אין בכך כדי לשלול את תום ליבו של הנתבע בעצם הגשת התלונה נגד התובע בגין האירוע מיום 4.4.17. בעניין זה אוסיף ואציין כי באפשרות התובע היה להביא להריסת הקיר המאולתר שבנה הנתבע באמצעים חוקיים אך תחת זאת הוא בחר לנקוט בדין עצמי, באופן הגובל בחשד לפלילים.

כאמור, שוכנעתי כי הנתבע ומשפחתו חשו מאוימים סובייקטיבית מהתנהגותו האלימה ומהתבטאויותיו של התובע במהלך ניסיונו להרוס את הקיר שבנה הנתבע בגבול המשותף, כך שככל אדם נורמטיבי, רשאי היה הנתבע, בנסיבות העניין, לפנות ולדווח על האירוע למשטרה, ואין בכך כדי לשלול את תום ליבו, עת האמין סוביקטיבית באמיתות הדיווח והיותו מבוסס על חשד סביר (תימוכין לכך ניתן למצוא גם בעילת סגירת התיק במשטרה נגד התובע).

זאת ועוד, כפי שצוין בפסיקה שהובאה לעיל, גם אם המניע של הנתבע בעצם הגשת התלונה נגד התובע היה זדוני (דבר שלא הוכח), עדיין ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, תעמוד לו, ובלבד שהנתבע האמין באמיתות תלונתו (דבר שהוכח).

לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך להכריע בהגנות נוספות שהעלה הנתבע, ודין התביעה להידחות בשלב זה, ללא צורת להידרש לסוגית הנזק וכימות הפיצויים.
סוף דבר
אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"א אדר תש"פ, 17 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.