הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 50291-11-14

לפני
כבוד ה שופטת דנה עופר

התובע

שמואל גבאי, ת.ז. XXXXXX246
ע"י ב"כ עו"ד חסן אבו יונס

נגד

הנתבע

עזרא נג'אתי, ת.ז. XXXXXX626
ע"י ב"כ עו"ד מאיר זנטי

פסק דין

פתח דבר
1. התובע והנתבע הם תושבי מושב שזור, ומחזיקים במגרשים סמוכים זה לזה.

עניינה של המחלוקת בתיק זה במחסן, בגודל של כ-30 מ"ר:

לטענת התובע, המחסן נמצא במגרשו, אולם מי שעושה בו שימוש בפועל הוא הנתבע, אף שנדרש במשך 30 השנים האחרונות לסלק ידו מהמחסן; ואילו לטענת הנתבע, הוא אכן עושה שימוש במחסן, אלא שהוא עושה כן מאז 1970, שנים בטרם הגיע התובע להתגורר במושב, ושימושו במחסן הוא על פי רשות שניתנה לו על ידי הסוכנות, אשר הקימה את המחסן ומסרה אותו לשימושו.

לשני הצדדים אין זכויות בעלות או חכירה במקרקעין הנדונים, ודומה כי אין מחלוקת שמעמדם המשפטי במקרקעין הינו של בני רשות בלבד.

2. בכתב התביעה עותר התובע למתן שני סעדים: סילוק ידו של הנתבע מהמחסן, וחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש עבור 30 שנים, בסך 29,800 ₪.

3. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמות, נקבע התיק לשמיעת ראיות. מטעם התובע העידו הוא עצמו והמודד מר עלי קשקוש אשר הגיש חוות דעת מטעמו. מטעם הנתבע העיד הנתבע בלבד. בהמשך לכך סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

טענות התובע וראיותיו
4. המסכת העובדתית שפורטה בכתב התביעה מצומצמת למדי.

על פי הנטען בכתב התביעה, התובע הינו "הבעלים ו/או המחזיק הבלעדי של מגרש מס' 18 הנמצא בחלקה 16 גוש 19168 במושב שזור, כאשר הנתבע הינו המחזיק ו/או הבעלים של מגרש 19 באותו גוש וחלקה הנ"ל".

עוד נטען, כי הנתבע פלש למגרש התובע, והחל להשתמש בחלק ממגרשו לרבות המחסן, אשר נבנה בשנות ה-70' של המאה הקודמת על ידי הסוכנות היהודית והוקצה לאותו מגרש. כן נטען בכתב התביעה, כי הנתבע פלש לשטח התובע לפני כ-30 שנה, ומאז מבקש התובע מהנתבע לסלק ידו משטחו, אך הנתבע מסרב וטוען כי מדובר בשטח בבעלותו.

נוסף לכך טוען התובע, כי על הנתבע לשלם לו דמי שימוש במחסן בסך 1,000 ₪ לשנה, עבור 30 שנים.

5. בתצהיר עדותו הראשית חוזר התובע על טענות אלו ומוסיף:

א. כי קיבל את זכויותיו במגרש בשנת 1980;
ב. כי הנתבע התגורר כבר במגרש 19 בעת שעבר התובע להתגורר במגרש 18;
ג. כי לפני שעבר להתגורר במגרש 18 אישר המושב לתובע לפרק מחסן שהיה אמור לקבל במגרש אחר, שבו נסלל כביש, ולהעבירו למגרש 18.

6. לתצהיר צורפו מסמכים שונים, אך יש לציין כי מספור הנספחים שגוי וצירופם אינו מסודר . המסמכים שצורפו הם כדלהלן:
א. מזכר פנימי מיום 22.4.80 נושא חותמת לא ברורה, מופנה אל ועד מושב שזור מאת "תא חוזים ובטחונות צפת", הנדון: "שמואל גבאי – בית מס' 18", ותוכן המזכר: "הנ"ל חתם על בית מקצועי הנ"ל ב-2/12/79 ולכן הוא מחזיק ברשות יחידה זו ";
ב. "אישור קבלת רכוש" של הסוכנות היהודית ביחס למשק מס' 18, נושא תאריך 16.7.82;
ג. מכתב ועד מושב שזור נושא תאריך 25.11.79 מופנה אל הסוכנות היהודית ובו מבוקש לאשר העברת התובע מבית מקצועי 66 (אשר נהרס ויש תכנית לסלילת דרך העוברת דרך מגרש זה) לבית מקצועי מס' 18 "לשעבר המזכירות";
ד. מעין פתק, אשר על פי הרשום עליו הוא מהווה אישור קבלת רכוש, חתום על ידי התובע ואשתו, ביחס ל- "העברה מבית 66" כאשר תחת הכותרת "פרטים" נרשם "בית אימון" בכמות – 1.
ה. מכתב הסוכנות היהודית (ממונה בכירה בשם אסיה ינישבסקי) מיום 15.7.02 מופנה אל התובע בנושא "מבנה בית אימון": "בהמשך לפנייתכם ולאחר בדיקת תיק המגרש, הנני מאשרת כי על פי אישור קבלת רכוש מספר 49076 (ללא תאריך), אושר לכם לפרק ולהעביר את בית האימון שהיה בנוי במגרש 33 בשזור, למגרש מס' 18";
ו. מכתב בכתב יד, על דף של הסוכנות היהודית מיום 21.11.82, בעניין משק מס' 18. המסמך הוגש בצורה קשה לקריאה, אך ניתן לקרוא כי מדובר באישור הנוגע לתובע ולמגרש מס' 18;
ז. מסמך נושא כותרת "רישום לזיהוי המצהיר", של הסוכנות היהודית, הכולל הצהרה של התובע, שקיבל לשימושו כבר-רשות את מגרש מס' 18 במושב שזור;
ח. אישור מנהל מקרקעי ישראל מיום 8.3.09 לעניין מצב זכויות בנחלה מס' 18 במושב שזור, ולפיו הזכויות בנכס רשומות על שם התובע ואשתו.

בישיבת ההוכחות התנגד ב"כ הנתבע להגשת מסמכים שלא באמצעות עורכם.

7. בחקירתו הנגדית נשאל התובע לעניין פירוק המחסן אשר נזכר בתצהירו, והשיב כי פרק את המחסן במגרש 66 אך לא יכול היה להעביר אותו למגרש 18 בגלל המחסן הקיים, ומכיוון שאין מקום למחסן נוסף (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 18-19). כן העיד, כי בסוכנות נאמר לו שהמחסן הקיים במגרשו הוא שלו. התובע אישר, כי המחסן שבו עושה הנתבע שימוש היה במקום בעת שעבר התובע למגרש (שם, שורות 28-29).

התובע העיד - "כשעברתי לגור בבית הזה, הנתבע היה לפניי, אז הוא הרשה לעצמו לקחת את המחסן, להיכנס לשטח שלי ואני לא דיברתי, הוא כל הזמן הבטיח לי שהוא מפנה את זה" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 1-2), אך אישר כי לא נעשתה פנייה בכתב אל הנתבע או אל מזכירות המושב (שם, שורות 16-19). עוד העיד התובע, כי הרס את הבית הישן שהיה במקום, ובנה במקומו את ביתו, על פי היתר בנייה, מבלי שהמחסן הקיים יפריע לבנייה (שם, שורות 26-33).

8. נוסף על עדותו הגיש התובע את חוות דעתו של המודד מר עלי קשקוש, אשר על פיה המחסן שבמזרח המגרש נמצא כולו בתחום המגרש. לחוות הדעת צורפה מפה מצבית ביחס לחלקה 16 בגוש 19168 (מגרש 18 לפי תב"ע מס' ג/4269).

המודד נחקר בביהמ"ש על חוות דעתו.

טענות הנתבע וראיותיו
9. הנתבע הרחיב, כבר בכתב הגנתו, והבהיר את מעמדם המשפטי של תושבי המושב, תוך שהוא מציין כי מדובר בקרקע שהיא בבעלות המדינה, אשר אותה חוכרת הסוכנות היהודית, ונותנת רשות לאגודה השיתופית (מושב שזור) לעשות שימוש במקרקעין, וזו בתורה - נותנת רשות שימוש לחברי המושב.

על פי טענות הנתבע, הן הוא והן התובע הינם בני-רשות של בת-רשות (האגודה), וזה הוא מעמדם המשפטי ביחס למקרקעין שהם מחזיקים. יצוין כבר כעת, כי התובע לא חלק על ניתוח משפטי זה (אף שטען בכתב התביעה ל"בעלות"), ולפיכך אצא מנקודת הנחה, שאכן – כאלו הם פני הדברים מבחינה משפטית.

10. לטענת הנתבע, הוא מחזיק במחסן ועושה בו שימוש עוד משנת 1970, אז נבנה המחסן בידי הסוכנות היהודית, וניתנה לו רשות להשתמש בו. לטענתו, הרשות שניתנה לו קודמת לרשות המאוחרת שניתנה לתובע ביחס למגרש מס' 18.

כן טוען הנתבע, כי מאז הגיע התובע להתגורר במגרש מס' 18 כבר ידע כי הנתבע עושה שימוש במחסן, אולם לא התנגד לכך ולא פעל נגד שימוש זה באופן כל שהוא, דהיינו – הסכים בשתיקה ובמודע למצב זה.

הנתבע אף מעלה טענה בדבר התיישנות תביעה זו, ולחלופין הוא טוען לשיהוי, הנובע משתיקתו של התובע לאורך כל השנים אשר במהלכן עושה הנתבע שימוש במחסן ונוהג בו מנהג בעלים.

11. לתצהירו צרף הנתבע את מסמכי ההתכתבויות בינו לבין התובע (באמצעות ב"כ הצדדים). לא צורפו מסמכים נוספים. בחקירתו הנגדית נשאל הנתבע אם בידיו מסמך המוכיח את זכויותיו במגרש שבו הוא מחזיק, ואת קבלת הזכויות במגרש מהסוכנות היהודית ומהאגודה השיתופית והשיב "בטח, מה אני גר שם" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 4), ובהמשך, כשנשאל בקשר למחסן עצמו, השיב: "מה זה מסמך? זה מופיע לי. בנו לי ואמרו לי שזה שלך. אני לא בניתי את זה. הסוכנות בנתה את זה... אני לא יודע אם בנו בשטח שלו, או בשטח שלי, אני יודע שזה שלי" (שם, שורות 26-29).

הנתבע הכחיש בעדותו כי אמר לתובע שיפנה את המחסן לאחר שימצא לו מקום אחר, וחזר על עמדתו אשר לפיה המחסן הועמד לרשותו, והוא שלו.

דיון והכרעה
12. סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע:

"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

בהתאם לפסיקה, "הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" (רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 304).

מבחינת נטל הבאת הראיות כלל הוא, כי התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלותו בהם, די לו להוכיח את עובדת בעלותו בהם, ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע, להוכיח זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963)). לעניין זה נקבע בפסיקה : "בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות כפופה לה" (ע"א (ת"א) 16482/92 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"מ תשנ"ג (4) 353 (1994)), וכן - "... בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות... ואז על הנתבע להראות, ולו לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום... מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום ..." (ע"א 127/77 קפה נ' לוי, פ"ד ל"א (3) 455, 464 (1977)).

כך גם אמורים הדברים באשר לעילת סילוק היד מכוחו של סעיף 29 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כי: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין". בהמשך קובע סעיף 30 לפקודה כי: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין".

בעל מקרקעין יוצא, אפוא, ידי חובתו בהוכחת בעלותו במקרקעין, שאז עובר נטל ההוכחה לכתפי המחזיק, להוכיח את זכותו החוקית להחזקתו בהם.

13. בענייננו, אין מדובר בבעלי זכויות בעלות במקרקעין, או א פילו זכות חכירה לדורות, אלא בשני בעלי דין אשר ניתנה להם רשות לעשות שימוש ולהחזיק בחלקות מסוימות, ורשות זו ניתנה להם (על פי טענות הנתבע) מכוח הסכם בין האגודה השיתופית (המושב), הסוכנות היהודית ורשות מקרקעי ישראל.

כאמור, סעיף 16 הנ"ל אינו חל רק על בעל המקרקעין אלא גם על מי שזכאי להחזיק בהם. בר-רשות הוא מי שזכאי להחזיק במקרקעין, מכוח הרשות שניתנה לו על ידי בעליהם. במקרה הנוכחי מדובר במחלוקת בין שני בני-רשות במקרקעין שכנים , כאשר מעמדם של שניים אלו זהה זה לזה; די בכך שהתובע יוכיח, כי הוא בר-רשות במגרש מסוים, על מנת שיעבור אל הנתבע הנטל להביא ראיות באשר לרשות שניתנה לו לעשות שימוש באותו מגרש או בחלקו, ובאופן ספציפי לעניין שבמחלוקת – במחסן שבחלקו המזרחי של המגרש.

14. לעניין זה הביא התובע מסמכים שונים, והחשוב בהם הוא אישור זכויות מרשות מקרקעי ישראל, המעיד על כך כי הזכויות בנחלה מס' 18 במושב שזור רשומות על שם התובע ואשתו.

לא פחות חשובה מכך העובדה, שאין למעשה מחלוקת כנה בין התובע לבין הנתבע, על עצם כך שהתובע הוא בר-רשות במגרש 18, כשם שהנתבע הוא בר-רשות במגרש מס' 19 הסמוך, הגובל בו ממזרח. הנתבע טען בכתב הגנתו, כי התובע הגיע למושב בין השנים 1980-1982, ובהמשך לכך טען כי שניהם – התובע והנתבע – הינם בעלי מעמד של בני-רשות במגרשיהם (סעיפים 10-11). ללמדך, כי הנתבע אינו חולק כלל על עצם הטענה, כי התובע הוא בעל הזכות להחזיק במגרש מס' 18.

אמנם, התובע לא הציג מסמכים מטעם האגודה השיתופית, המעידים על גבולות המגרש שלגביו ניתנה לו הרשות , במועד שבו ניתנה רשות זו, ואף לא העיד עד מטעם האגודה השיתופית; עם זאת, כאשר לאמיתו של דבר אין הנתבע חולק על כך שלתובע אכן ניתנה רשות מאת האגודה השיתופית, לפני עשרות שנים, ובמסגרת רשות זו קיבל לחזקתו את מגרש מס' 18 – די, לטעמי, במסמכים שהוגשו, לצד עדותו של התובע, על מנת להרים את הנטל ולהוכיח, לצורך ההליך דנן ובמידה הנדרשת במשפט אזרחי (מאזן ההסתברויות), כי התובע הוא אכן בר-רשות במגרש מס' 18.

לא למותר לציין, כי אישור הזכויות נתמך על ידי אסופת המסמכים אשר צרף התובע לתצהירו, בהם התכתבויות בין ועד המושב לבין הסוכנות היהודית לעניין אישור מעברו של התובע למגרש מס' 18, אשר בו היה קיים בעבר מבנה המזכירות. מסמכים אלו מהווים נדבך ראייתי נוסף להוכחת זכותו של התובע להחזיק במגרש זה. ערה אני לטענות בדבר אי-קבילותם של מסמכים אשר הוגשו שלא באמצעות עורכיהם, אולם ערכם המצטבר של כל המסמכים שצורפו לתצהיר התובע אכן תומך בטענתו בדבר היותו הזכאי להחזיק במגרש מס' 18.

עם זאת, גם אם אתעלם מכל אסופת המסמכים האמורה, ניתן להסתפק, כאמור, באישור הזכויות ממנהל מקרקעי ישראל ובטענות הנתבע אשר מהן עולה כי אין מחלוקת של ממש כי התובע הוא בר-הרשות במגרש 18, על מנת לקבוע כי הוכחה ברף הנדרש זכותו של התובע להחזיק במגרש זה.

15. אשר לגבולותיו של מגרש מס' 18 ולכך שהמחסן שבלב המחלוקת נמצא בתוך גבולות מגרש זה, הביא התובע חוות דעת של מודד מטעמו, מר עלי קשקוש.

על פי המפה המצבית שערך המודד, גבולות המגרש סומנו בהתאם לתב"ע 4269/ג, הכוללת חלוקה למגרשים.

הנתבע לא הגיש מפה מצבית נגדית על מנת להראות היכן ממוקם גבול המגרש, ולא טען כי קיימת תב"ע אחרת בתוקף מלבד התכנית שעליה הסתמך המודד מטעם התובע, למעשה מסקנותיו של המודד מטעם התובע והמפה המצבית אשר על פיה המחסן נמצא בתוך מגרש 18 ממש - לא נסתרו באופן כל שהוא, על אף טענות התובע כנגד כוחה של חוות הדעת.

16. יוצא מהאמור, שהתובע הוכיח כי הוא בעל הזכות להחזיק במגרש מס' 18, וכן כי המחסן המצוי בחלקו המזרחי של המגרש – נמצא בתחומי מגרש מס' 18.

מכאן יש לבחון, האם עלה בידי הנתבע להוכיח טענתו, כי הרשות לעשות שימוש במחסן עצמו ניתנה לו, לנתבע, על ידי הסוכנות?

אכן, כטענת הנתבע, התובע אינו חולק על כך, שהנתבע עשה שימוש במחסן עוד בטרם קיבל את זכויותיו במגרש מס' 18. אלא שבכך אין כדי להוכיח, כי הנתבע קיבל רשות לעשות שימוש באותו מחסן, כטענתו.

והנה, לעניין זה, לא דאג הנתבע להציג ראייה כל שהיא: לא מסמך מטעם הסוכנות, אשר לטענתו העמידה את המחסן לרשותו ולשימושו , לא מסמך מטעם האגודה השיתופית או ועד המושב, ואף לא עדות של מאן דהוא (נציג הסוכנות או נציג האגודה השיתופית) אשר יוכל לתמוך בטענתו של הנתבע כי המחסן הועמד לרשותו ונמסר לשימושו .

נמצא, אפוא, כי אין לפניי ראייה כל שהיא אשר תוכיח את טענת הנתבע, כי ניתנה לו הרשות להשתמש במחסן, הממוקם בתוך מגרש 18, בשעה שאין חולק, כי הנתבע הוא בר-רשות במגרש 19, הסמוך , ובשעה שאין חולק כי מגרש 18 הוקצה לתובע.

אעיר, כי גם אם הייתי מקבלת את טענת הנתבע, כי בעבר ניתנה לו רשות לעשות שימוש במחסן (בעת ששימש המגרש למבנה המזכירות שהיה במקום) , ואינני קובעת כך, הרי שרשות זו התבטלה, משקיבל הגוף המוסמך לכך החלטה להקצות את מגרש 18 לתובע ולתת לתובע את הרשות להשתמש במגרש זה.

17. מהאמור לעיל עולה, כי התובע הרים את נטל השכנוע והוכיח – ( א) כי הוא בעל הזכות להחזיק במגרש מס' 18, (ב) כי המחסן שבמחלוקת נמצא במגרש מס' 18, ו-(ג) כי לנתבע אין זכות להחזיק במחסן זה.

18. הנתבע העלה טענת התיישנות, בהתבסס על כך שאף לשיטת התובע – הנתבע הוא שעושה שימוש במחסן עוד בטרם קיבל התובע את זכויותיו במגרשו.

טענה זו דינה להידחות. עילת התובענה היא הסגת גבול, ואילו ההלכה הפסוקה קובעת כי הסגת גבול היא עוולה מתמשכת, במובן זה שעילת התביעה מתחדשת מיום ליום, ולפיכך – אינה מתיישנת (ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה בע"מ נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225, 228).

19. הנתבע העלה גם טענה לשיהוי מצדו של התובע, אשר הגיש תביעתו זו עשרות שנים לאחר שהגיע למושב, וידע כי הנתבע הוא העושה שימוש במחסן.

גם דינה של טענת השיהוי להידחות. על מנת שתתקבל טענת שיהוי צריך הטוען לה להראות, כי התובע ויתר על זכויותיו וזנח את תביעתו, או כי הנתבע שינה מצבו לרעה על סמך התנהגות התובע, או כי השיהוי נגרם בשל חוסר תום לב מצד התובע (ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז(5) 433 (2003), 446).

טענה בדבר ויתור מצדו של התובע מחייבת הוכחה ברורה, ואילו בענייננו לא הובאה כל ראייה בדבר ויתור מצד התובע או זניחת התביעה. אף לא הובהר במה שינה הנתבע מצבו לרעה בשל כך שהתביעה הוגשה בחלוף שנים. טענת הנתבע (בסעיף 48(ד) לסיכומים) כי השקיע ממון רב במקום הועלתה באופן סתמי ביותר, ואין לקבלה. אף אין כל בסיס לקבוע כי השיהוי נגרם בשל חוסר תום לב מצד התובע, כאשר התובע הבהיר בעדותו, כי לאורך השנים היו בין הצדדים יחסי שכנות קרובים (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 1-2), והתובע המתין בסבלנות שהנתבע יפנה את חפציו מהמחסן לאחר שימצא שטח להעביר אליו את המחסן, כפי שהבטיח לו (עמ' 9 לפרוטוקול, שורות 1-2).

20. לאור האמור לעיל, יש לקבל את תביעת התובע בכל הנוגע לסעד של סילוק ידו של הנתבע מהמחסן.

21. התובע עתר גם לחיוב הנתבע בדמי שימוש עבור 30 שנה.

לעניין זה (מעבר להתיישנות הברורה אשר חלה ביחס לכל התקופה שהסתיימה שבע שנים לפני הגשת התביעה) – לא הובאה כל ראייה. אין כל בסיס לקביעה, כי דמי שימוש ראויים עומדים על 1,000 ₪ לשנה או על כל סכום אחר.

על כן לא ראיתי לנכון לתת לתובע סעד כספי כל שהוא.

22. סוף דבר:

אני מקבלת את התביעה בחלקה, ובהתאם אני מורה לנתבע לסלק ידו ממגרש מס' 18 (לפי תב"ע 4269/ג) בגוש 19168 חלקה 16, במושב שזור, ובאופן מיוחד אני מורה לנתבע לסלק את כל המטלטלין שבמחסן הנמצא בחלקו המזרחי של המגרש הנ"ל, בתוך 30 יום מיום מקבלת פסק הדין לידיו.

למען הסר ספק, הצו לסילוק יד ולפינוי מטלטלין מתייחס למחסן המסומן בעט סימון צהוב על גבי המפה המצבית שנערכה בידי המודד קשקוש עלי (מיום 27.12.17), ומסומנת על ידי במ/1. המזכירות תדאג לסריקה צבעונית של מפה מצבית זו לתיק "נט-המשפט".

אם לא יסלק הנתבע את מטלטליו, הרי שבחלוף המועד האמור לעיל רשאי התובע עצמו לסלק את המטלטלין מהמחסן ולתבוע את הוצאותיו בשל כך בהליך נפרד.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן – יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ה שבט תשע"ט, 31 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.