הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 4865-10-16

בפני
כב' השופט ג'מיל נאסר, שופט בכיר

תובע

אשר בן לולו

נגד

נתבע

עזרא כהן

פסק - דין

מהות התביעה
המדובר בתביעה כספית, בעילה שטרית, בגין שטר חוב בסך 1,000,000 ₪ (קרן), שעשה הנתבע לפקודת התובע ביום 13.1.09.

התובע טוען כי השטר שימש כבטוחה לפירעון הלוואה בסך 250,000 $ (ארה"ב) שנתן לנתבע שנים קודם לכן, לצורך רכישת מגרש, בייעוד לבניה, בשטח 1,080 מ"ר שמענו רח' הרצל 94 נהריה.

השטר הוגש לביצוע בלשכת הוצל"פ עכו (תיק מס' 50064-07-16). הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השטר על מלוא סכום החוב. במסגרת הדיון בהתנגדות, הושגה הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה לפיה תינתן לנתבע רשות להגן בכפוף להפקדת ערבון בקופת ביהמ"ש בסך 50,000 ₪ (אשר הופקד), ונפתח התיק האזרחי שבפניי.

אעיר כי הוטל צו עיקול זמני על דירה שיש לנתבע זכויות בה. גרושתו של הנתבע נקטה בהליך משפטי במחוזי והתקבלה עמדתה כי כל הדירה הנה שלה בלבד. בעקבות כך בוטל העיקול הזמני הנ"ל.
הגנת הנתבע מפני התביעה השטרית
הטענה המרכזית הנה שההלוואה נפרעה במלואה.

מתצהיר הנתבע מיום 18.9.16, שצורף לבקשת ההתנגדות שהגיש בלשכת ההוצל"פ (אשר הפך לכתב הגנתו), עולה כי שטר החוב נשוא ההתנגדות, נעשה על ידו לפקודת התובע להבטחת פירעון הלוואה שהעניק לו התובע.

הנתבע טוען כי ביום 4.1.2012 הגיש התובע נגדו ונגד אחרים תביעה בביהמ"ש המחוזי בחיפה (ת"א 7226-11-11), בה תבע, בין היתר, סך של 3,250,000 ₪. בסעיף 7 לכתב התביעה צוין במפורש שהחוב האמור הנו בגין הלוואות המגיעים לתובע מחברת אלון הכרמל ו/או חב' בת רים ו/או מר עזרא כהן, וזאת כאשר בין התובע לנתבע אין ולא היה הסכם הלוואה כלשהו מלבד הסכם ההלוואה נשוא כתב תביעה זה.

ביום 25.10.12 הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרתו שולם לתובע כאן מלוא סכום החוב שנדרש בביהמ"ש המחוזי, ומעבר לכך התובע ביצע במועד מאוחר יותר עם הנתבע עסקה נוספת בה רכש ממנו מאפיה בנהריה כך שהתובע העביר כספים נוספים בעבור המאפיה לנתבע.

לטענת הנתבע, התובע עושה דין לעצמו עת הוא מגיש תביעה בסך 1,000,000 ₪ נגדו למרות שכבר קיבל את כל המגיע לו מהנתבע והדבר מעוגן בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד בביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר סיים את כל המחלוקות בין הצדדים ולא הותיר שום סוגיה פתוחה ביניהם.

הנתבע מוסיף וטוען כי הסכם ההלוואה נשוא שטר החוב שביסוד תיק ההוצל"פ הנו משנת 2009 כאשר התביעה הוגשה בשנת 2012 לביהמ"ש המחוזי, עת שהתגלע סכסוך בין הצדדים, כך שההלוואה נשוא תיק ההוצל"פ נכללה בתביעה בביהמ"ש המחוזי, כאשר פסק הדין שניתן מהווה מעשה בית דין, החוסם את התובע מלתבוע בשנית את פירעון אותו חוב.

טענות התובע
התובע טוען כי במהלך שנת 2002 או בסמוך לשנה זו הוא העניק לנתבע הלוואה ע"ס 250,000 $ (ארה"ב), לשם רכישת מקרקעין שכתובתם הרצל 94 נהריה הידועים כגו"ח 18175/181, אולם רק ביום 13.1.09 נחתם הסכם הלוואה בין הצדדים וזאת על רקע רצונו להבטיח את זכויותיו בכתב.

לטענתו, במהלך שנת 2016, לאחר שהתברר לו כי הנתבע, באמצעות חב' מורניב שבבעלותו ו/או בבעלות ילדיו, מכרה את הנכס ברחוב הרצל 94 נהריה לחברת תורג, ולאחר שנוכח ללמוד כי אין בכוונת הנתבע לשלם את חובו כלפיו, נפתח תיק ההוצל"פ לצורך הגשת שטר החוב למימוש.

התובע מכחיש את טענת הנתבע לפיה ת"א 7227-11-11 עסק גם בחוב נשוא ההליך כאן. לגרסתו התביעה בביהמ"ש המחוזי הוגשה ללא קשר או זיקה להלוואה נשוא ההליך כאן, התביעה בביהמ"ש המחוזי אינה תביעה כספית כנגד הנתבע כאן, למעט סעד למתן צו מניעה כנגדו בהיותו מנכ"ל חב' אלון הכרמל. התביעה בביהמ"ש המחוזי הוגשה ע"י עו"ד אולשביצקי והתובע כאן כנגד מס' גורמים, ביניהם גם הנתבע כאן, ועניינה השבת מניות חב' אלון הכרמל אשר נגנבו ע"י מר אלי איטח. מניות אלה הועברו מאת חב' בת רים יזמות והשקעות בע"מ על שם עו"ד אולשביצקי כנאמן לשם הבטחת הלוואות שהעמיד התובע לטובת חב' בת רים לשם רכישת מניות חב' אלון הכרמל ולשם הבטחת חובות חב' בת רים ואלון הכרמל אל עו"ד אולשביצקי תוך זיוף חתימותיהם של עו"ד אולשביצקי ועו"ד צביקה אייזנברג ע"י אותו אלי איטח על גבי שטר העברת המניות.

התובע מוסיף וטוען כי הסדר הפשרה שהוצג לאישור ביהמ"ש המחוזי בחיפה אינו מדבר על הסרת כל הטענות ו/או התביעות מכל סוג שהוא של התובע כלפי הנתבע כאן ו/או כנגד צד ג' כלשהו אלא חזרת התובע מהטענות אותן העלה בכתב התביעה ו/או בצו המניעה שהגיש ולא מעבר לכך.

ראיות הצדדים
בתיק נשמעו ראיות הצדדים עד תום. מטעם התביעה, העידו שני עדים: התובע בעצמו, ומר ללוש יעקב. מטעם ההגנה העידו שני עדים: הנתבע בעצמו , ומר אלי איטח. הוגשו סיכומים בכתב.

הוכחת החוב נשוא התביעה
בפתח הדברים אציין כי במסגרת סיכומיו העלה הנתבע טענות עובדתיות/משפטיות חדשות שלא הועלו על ידו כלל במסגרת נימוקי ההתנגדות שהגיש בהוצל"פ לביצוע שטר החוב נשוא התביעה. כך למשל נטען כי לצורך הכרעה במחלוקת, בין היתר, על ביהמ"ש להכריע "בשאלות האמתיות הטעונות הכרעה", כגון: האם הכסף שהועבר לנתבע בשנת 2002 שימש כהלוואה או שמא הכוונה הייתה לכספי השקעה בפרויקט משותף עם רישום זכויות; האם הסכם ההלוואה משקף את רצון הצדדים או שמא מדובר בהסכם למראית עין; האם התובע הוכיח בראיות מספיקות את עצם מתן ההלוואה לנתבע בתנאים הנטענים.

בחנתי טענות אלה ונחה דעתי לדחותן משני נימוקים עיקריים:

האחד, מעיון בתצהיר הנתבע שצורף לבקשת התנגדות לביצוע שטר ומהסכם ההלוואה שנחתם בין הצדדים, עולה כי הנתבע הלכה למעשה מודה בעצם קבלת ההלוואה מהתובע בסכום הנטען, וכן כי חתם באופן אישי על הסכם ההלוואה ועל שטר החוב נשוא התביעה (ראו: סעיף 3 לתצהיר שצורף להתנגדות וכן בפסקת המבוא "והואיל" הראשון וכן בס"ק 2.2 ו- 4.1 להסכם ההלוואה).
השני, אין מקום להתייחס לטענות/סוגיות אלה במסגרת ההכרעה בפסק הדין, בהיותן משום שינוי/הרחבת חזית ביחס לגדרי המחלוקת, כפי שהתוותה ע"י הצדדים במסגרת כתבי טענותיהם.

בנסיבות האמורות, הנטל על הנתבע להוכיח כי פרע את מלוא ההלוואה שקיבל מהתובע (או למצער חלק ממנה), וזאת במועד שהינו מאוחר למועד חתימת הסכם ההלוואה (13.1.09).

האם הנתבע הוכיח כי פרע את ההלוואה (או חלקה) או כי אין עליו לפרוע אותה?
עניינו של ההליך דנן הינו מימוש שטר חוב שעשה הנתבע לטובת התובע כבטוחה לפירעון הלוואה בסך 250,000 $ (ארה"ב) שהעניק התובע לנתבע בשנת 2002 או בסמוך למועד זה לשם רכישת זכויות במגרש שכתובתו: רח' הרצל 94 נהריה. אומנם התובע לא הציג אסמכתאות לגבי נסיבות העברת סכום ההלוואה הנטען לידי הנתבע וכן לגבי גרסתו בדבר שימוש הנתבע בכספים אלה לשם מימון רכישת המגרש שמענו כאמור. אולם, כפי שכבר צוין לעיל, עצם מתן ההלוואה לנתבע בהיקף הכספי האמור, אושר ע"י הנתבע הן בתצהירו שצורף כתמיכה להתנגדותו לביצוע שטר החוב, הן במסגרת הסכם ההלוואה גופו, ואף במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע בביהמ"ש, ראו פ' עמ' 19 ש' 17-18).

במסגרת הגנתו מפני התביעה שטרית העלה הנתבע טענת הגנה מרכזית והיא כי במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים בביהמ"ש המחוזי בחיפה (תיק 7226-11-11), נכלל גם נושא ההלוואה נשוא התביעה כאן, וכי במהלכו הגיעו הצדדים להסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פס"ד לפיו שולמו לתובע כאן כלל חובות הנתבע כלפיו ובכללם גם החוב נשוא התיק דנן, כך שלכאורה לא היה מקום מצד התובע לנקוט בהליך למימוש שטר החוב בהוצל"פ שנעשה על מנת להבטיח פירעון הלוואה שכבר סולקה במלואה ע"י הנתבע קודם למועד פתיחת תיק ההוצל"פ.

אלא שבמהלך חקירתו הנגדית של הנתבע בביהמ"ש הוא העלה לראשונה גרסה חדשה (שלא נתמכה בראיה אובייקטיבית כלשהי), אשר נוגעת ללב המחלוקת בתיק ושלא אוזכרה בתצהירו שצורף להתנגדות ו/או בתצהיר עדותו הראשית) לפיה התובע העניק לנתבע כספים נוספים מעבר לסך של 250,000 דולר ארה"ב, וכי ההלוואה נשוא התביעה סולקה באמצעות מתן דירה לתובע שנרשמה על שם אחייניתו ("כי זה כסף שחור"), המהוה חלק מבניין שבנה הנתבע על המגרש ברחוב הרצל בנהריה. ההדגשה אינה במקור. ג'.נ (פ' עמ' 19 ש' 22-29):

"ש. את ה- 250 אלף דולר איך קיבלת?
ת. במזומן. זה לא היה רק 250 אלף דולר, היו עסקאות שעשיתי, בניתי בניין ברח' הרצל והוא נתן לי כסף גם לשם. תמורת זה הוא קיבל שם דירה שרשם על שם אחיינית שלו ולא על שמו כי זה כסף שחור.
ש. אתה אומר כסף שחור וקיבלת מאות אלפי דולרים. הוצאת קבלות?
ת. לא.
ש. הוצאת חשבוניות?
ת. לא. לא הייתי אמור".

בהמשך חקירתו הנגדית עומת הנתבע עם הטענה כי מדובר לכאורה בכספי השקעה של התובע בפרויקט בהרצל ולא בהלוואה, אולם הנתבע שלל בעדותו את האפשרות כי מדובר בכספי השקעה ושב על גרסתו כי מדובר בהלוואה שניתנה לו ע"י התובע אשר נפרעה לגרסתו "לפני 2009" (פ' עמ' 20 ש' 27- 31, ועמ' 21 ש' 1- 11), ההדגשה אינה במקור ג'.נ:

"ש. אומר עורך הדין שלך שהסכם ההלוואה בינך לבין בן לולו משנת 2009 הוא למעשה הסכם השקעה של אשר בקרקע שלך בהרצל. הוא טועה?
ת. אשר נתן לי הרבה כספים גם בהרצל. הוא ראה באיזה שהוא שלב שהיחסים ביני לבין אשתי מתערערים ואמר לי שאחתום לו ולא הסכמתי. חתמתי לו על שטר חוב.
ש. אתה לא עונה לי.
ת. הוא לא השקיע בהרצל. הוא נתן לי כסף. את התשלום של הרצל שילמתי לפני 2009. אז איך הוא השקיע בהרצל? בשנת 1996 קניתי את הרצל וכבר הכל שולם לפני כן. איך הוא נתן לי הלוואה?
ש. אז שיקרת בהסכם ההלוואה? בהסכם בסעיף 3.1 טענת שההלוואה ניתנה לצורך רכישת מגרש בהרצל.
ת. הרצל נקנה כבר ב- 1996. הוא רצה להיתפס בהרצל. איך ב- 1996 והוא נתן לי כסף ב- 2009?
ש. יש לך את ההסכם של הרצל?
ת. אני יכול להמציא.
ש. למה כל מה שאתה אומר, לא מופיע בתצהיר שלך?
ת. לא ידעתי שזה יעלה בכלל".

כאמור, במסגרת תצהיר הנתבע שצורף להתנגדות טען הנתבע כי חוב ההלוואה בגינה נעשה שטר החוב נשוא התביעה, הוסדר בין הצדדים במסגרת הסדר פשרה שהוגש בהליך שהתנהל בביהמ"ש המחוזי בחיפה. לתמיכה בגרסתו הפנה הנתבע בתצהירו לכתב התביעה שהוגש ביום 4.1.12 בהליך בביהמ"ש המחוזי, להסכם הפשרה, ולפס"ד הדין שניתן ביום 25.10.12 אשר שנתן תוקף של פס"ד להסדר הפשרה (נספחים א'-ב' לתצהיר הנ"ל).

מעיון בכתב התביעה שהוגש בביהמ"ש המחוזי בחיפה (ת"א 7226-11-11), עולה כי מדובר בתביעה של עו"ד שי אולשביצקי והתובע כאן נגד 11 נתבעים ובכללם חב' אלון הכרמל 2004 בע"מ (נתבעת 1), חב' בת רים- יזמות והשקעות בע"מ (נתבעת 2), מר עזרא כהן (הנתבע כאן. נתבע 3 שם), ומר אלי איטח (נתבע 4), בגדרה עתרו התובעים למתן צו עשה וצו מניעה קבוע, ופס"ד הצהרתי (לא סעדים כספיים). עילת התביעה מבוססת על טענתם כי גילו ביום 2.11.11 לתדהמתם שמניות שהיו רשומות על שם עו"ד אולשיבצקי בחב' אלון הכרמל, הועברו במרמה ברשם החברות על שם נתבע 4 (אלי איטח), וזאת ללא ידיעה ו/או הסכמת עו"ד אולשיבצקי, וללא חתימתו על שטר העברת המניות, כאשר מדובר במניות חב' אלון הכרמל שהתקבלו אצל עו"ד אולשיבצקי בנאמנות לשם הבטחת חובות נתבעים 1-3 שם כלפי התובעים שם, אשר טרם הוסדרו עד אותה עת.

עיון במסמך שכותרתו "הודעה על הסדר פשרה למתן תוקף של פס"ד" שהוגש ע"י הצדדים לו (התובעים שם ונתבעים 1-5 שם) במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי מעלה כי הצדדים הנ"ל הגיעו להסדר פשרה ביניהם, לפיו הכספים שהופקדו בקופת ביהמ"ש בסך 3,850,000 ₪ יתחלקו בין הצדדים באופן הבא: סך של 2,920,000 ₪ יועבר לידי עו"ד אולשביצקי לחשבון נאמנות ע"ש עו"ד אולשביצקי בבנק איגוד עבור התובעים והיתרה (930,000 ₪) תועבר לידי ב"כ הנתבעים 1-5 שם (נתבע 5 הינו ללוש יעקב שהיה משיב בבקשה לצו מניעה שם), עו"ד אליעזר קליין לחשבון פיקדון המתנהל על שמו בבנק מזרחי טפחות. עוד הוסכם כי ביהמ"ש יורה על השבת הערבות הבנקאית בסך 500,000 ₪ שהופקדה ע"י התובעים לידי עו"ד אולשיבצקי.

לעניינו, מסתמך הנתבע על טענתו כי פרע את מלוא חוב ההלוואה נשוא התביעה, על סעיפים 3-5 להסדר הפשרה הקובעים כך:

"3. עם ביצועו של הסדר זה חוזרים בהם התובעים מכלל טענותיהם בכתב התביעה ו/או בצו המניעה כנגד מי מהנתבעים 1-4 בתיק זה לרבות נגד ללוש יעקב והתביעה תדחה לגופה.
4. עם ביצועו של הסדר זה יתבטל כל הסכם ו/או הסדר חוב שנעשה קודם לכן בקשר לתובענה ו/או בקשר לחובות להם טענו התובעים בתביעתם בתיק זה.
5. התובע מס' 1, מצד אחד, והנתבעים מס' 1-4 לרבות מר ללוש יעקב, מצד שני, מאשרים הדדית כי עם חתימת הסכם זה וקיומו אין ולא יהיו למי מהם, בכל עניין שהוא מכל סוג שהוא, תביעות ו/או טענות האחד כנגד משנהו".

לאחר שבחנתי היטב את כתבי הטענות שהוגשו בהליך המשפטי שהתקיים בביהמ"ש המחוזי הנ"ל הגעתי לכלל מסקנה כי חוב ההלוואה נשוא התביעה לא הוסדר במסגרת הסדר הפשרה הנ"ל כנטען.

ראשית, כתב התביעה בהליך בביהמ"ש המחוזי הוגש ללא זיקה או קשר להלוואה נשוא התביעה אלא עניינו בעתירה להשבת מניות אלון כרמל שהיו רשומות בנאמנות על שם עו"ד אולשביצקי והועברו לפי הטענה אגב זיוף שטר העברת מניות על שם נתבע 4 שם ברשם החברות, ללא ידיעתו וללא הסכמתו של עו"ד אולשביצקי, בלא שהחובות כלפי התובעים בגינם התקבלו מניות אלון הכרמל אצל עו"ד אולשביצקי כבטוחה, הוסדרו ע"י נתבעים 1-3 שם.

שנית, התשתית העובדתית הקשורה לנסיבות מתן ההלוואה בסך 250,000 $ ארה"ב לנתבע ע"י התובע לא אוזכרה כלל בכתבי הטענות שהגישו התובעים שם לרבות אי צירוף העתקים מהסכם ההלוואה משנת 2009 ו/או שטר החוב שצורף אליו, כנספחים לכתבי הטענות.

שלישית, בניגוד לטענת הנתבע כאן (ראו: ס' 3 לתצהיר עדותו הראשית), הסעדים שהתבקשו במסגרת ההליך שהתקיים בביהמ"ש המחוזי נגד מי מהנתבעים לא היו סעדים כספיים. בכל הקשור לנתבע 3 שם (הנתבע כאן) הסעד היחיד שהתבקש לגביו היה צו מניעה קבוע (כמנכ"ל אלון הכרמל), המונע ממנו לבצע דיספוזיציה מכל מין וסוג שהוא במניותיה ללא אישורו המוקדם של עו"ד אולשביצקי.

רביעית, אומנם בס' 3 להסכם הפשרה הוסכם בין הצדדים כי עם ביצועו של הסדר הפשרה הצדדים חוזרים בהם מכלל טענותיהם בכתב התביעה או בבקשה לצו המניעה כנגד מי מהנתבעים, אולם כאמור אין בכתב התביעה ו/או בבקשה לצו המניעה כל טענה כי התובע כאן (התובע 2 שם) העניק לנתבע כאן (נתבע 3 שם) הלוואה בסך 250,000 $ ארה"ב, אשר טרם נפרעה. לטעמי, בהינתן שהעובדות המקימות את עילת התביעה בכל הקשור לאי פירעון ההלוואה נשוא התביעה כלל לא אוזכרו בכתבי הטענות שהגישו התובעים בהליך שם ולא נתבקש כל סעד בגינן, ממילא לא ניתן לטעון כי הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים במסגרת אותו הליך כללו הסכמה על הכללת חוב זה בסכום הכולל שאותו הוסכם להעביר לידי התובעים, אלא אם צוין במפורש אחרת.

חמישית, מעיון בס' 5 להסדר הפשרה ניתן ללמוד כי הצדדים (התובע 1 מצד אחד והנתבעים 1-4 שם מצד שני) אישרו הדדית שעם חתימת הסדר הפשרה אין ולו יהיו להם בכל עניין מכל סוג שהוא תביעות ו/או טענות האחד כלפי משנהו, אולם הסכמה זו תקפה במישור היחסים בין עו"ד אולשביצקי לבין נתבעים 1-4 שם בלבד, ולא כלפי התובע 2 שם (התובע כאן), אשר לא היה צד להסכמה זו, למרות היותו תובע נוסף באותו תיק. ומן ההן אתה למד על הלאו. קרי, מעצם העובדה שאין הוראה מקבילה בהסדר הפשרה ביחס לתובע 2 שם (התובע כאן), מתבקשת המסקנה הפשוטה כי התובע 2 לא ויתר לא במפורש ולא מכללא על טענות ו/או תביעות כלפי מי מהנתבעים 1-4 שם, שלא נכללו או אוזכרו כלל בכתבי טענותיו ההליך שהתנהל בין הצדדים בביהמ"ש המחוזי.

כאן המקום לציין כי במסגרת ס' 9 לתצהיר עדות ראשית שהגיש הנתבע בתיק דנן, הפנה הנתבע להסכם פשרה אחר שנערך לטענתו יחד עם יתר הצדדים להליך בביהמ"ש המחוזי, בפני עו"ד מיכאל גבע, החתום גם ע"י התובע כאן, לפיו התחייב התובע כי לאחר קבלת הסך 3,850,000 ₪ אין ולו תהיינה לו על טענה ו/או תביעה מכל מין וסוג שהוא כלפי מי מהנתבעים ו/או מי מטעמם (נספח ג' לתצהיר עדות ראשית הנתבע).
עיון בהסכם הפשרה אליו הפנה הנתבע בתצהירו מעלה כי מדובר בהסכם פשרה שנערך בין התובע 2 שם (התובע כאן) לבין נתבעים 1, 3, 4 ומר ללוש יעקב (משיב בצד המניעה) ללא שהתובע 1 שם (עו"ד אולשביצקי), צד לו.

לאחר שעיינתי בהסכם הפשרה הנוסף שהציג הנתבע, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע אינו יכול להיבנות ממנו כראיה בכל הנוגע לטענתו כי פרע את מלוא ההלוואה לנתבע במסגרת הסדר פשרה שהתגבש בין הצדדים בהליך בביהמ"ש המחוזי.

הטעם העיקרי לכך ההנו העובדה כי מסמך זה על אף שנחתם לכאורה ע"י התובע וע"י יתר הצדדים לו לא הוגש בסופו של יום לאישור ביהמ"ש המחוזי לשם מתן תוקף של פסק דין אלא הסכם הפשרה בנוסח שצורף כנספח ג' לתצהיר התובע. זאת ועוד, עפ"י הוראת ס' 4 להסכם הפשרה שניתן לו תוקף של פס"ד, עם ביצועו של הסדר פשרה זה יתבטל כל הסכם ו/או הסדר חוב שנעשה קודם לכן בקשר לתובענה ו/או בקשר לחובות להם טענו התובעים בתביעתם בתיק זה.

למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי לפי סעיף 2 להסכם הפשרה שנערך פני עו"ד גבע התחייב התובע כי לאחר קבלת הסכום שצוין בהסכם הפשרה הוא חוזר בו מכל האמור בכתב התביעה ולא יהיו לא טענות ו/או תביעות כלשהן כלפי מי מהנתבעים ו/או מי מטעמם וכי הוא מתחייב שמבחינתו התביעה תידחה על כל הקשור לחלקו בתביעה, באשר כאמור, תביעה זו אינה כוללת טענה לחוב כספי של הנתבע 3 שם (הנתבע כאן) בגין ההלוואה נשוא התביעה, וכל שכן אינה כוללת סעד אופרטיבי לחיוב נתבע 3 שם לפרוע את ההלוואה לתובע 2 שם (התובע כאן).

סיכומם של דברים, ומהטעמים שפורטו לעיל, הנתבע לא הוכיח ברמה הנדרשת במשפט אזרחי כי פרע את חוב ההלוואה שהעניק לו התובע בסך 250,000 דולר ארה"ב או חלק ממנו.

גרסת הנתבע בעניין זה לא הייתה עקבית. כך למשל, במסגרת חקירתו הנגדית בביהמ"ש טען הנתבע לראשונה כי ההלוואה סולקה במלואה באמצעות העברת זכויות בדירה בבניין שנבנה על המגרש ברחוב הרצל בנהריה, על שם אחייניתו של התובע, וזאת ללא פירוט תשתית עובדתית מינימאלית וללא שהציג אסמכתא אובייקטיבית התומכת בטענתו זו, וללא שהוכח על ידו, ולו לכאורה, כי נבנה על ידו ו/או ע"י חברה מטעמו בניין דירות למגורים על המגרש הנדון טרם שנמכר לחב' תורג.

גרסתו הנוספת של הנתבע בביהמ"ש כאילו ההלוואה נשוא התביעה סולקה על ידו במלואה "לפני 2009", נתגלתה כטענה בעלמא, מה גם והינה טענה בע"פ העומדת בסתירה להסכם הלוואה ולשטר חוב עליהם חתם הנתבע ביום 13.1.09 בפני עורך דין , ואף בסתירה לטענת ההגנה היחידה שהעלה הנתבע במסגרת תצהירו שצורף להתנגדות לביצוע שטר החוב מיום 18.9.16 , לפיה חוב ההלוואה לתובע סולק על ידו באמצעות הסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים בחודש אוקטובר שנת 2012 במסגרת ההליך בביהמ"ש המחוזי.

גם טענת ההגנה המרכזית של הנתבע בגינה קיבל רשות להגן מפני התביעה השטרית לפיה במסגרת הסכם הפשרה אליו הגיעו הצדדים בהליך בביהמ"ש המחוזי הוסדר גם חוב ההלוואה נשוא התביעה, לא הוכחה במישור היחסים שבין התובע 2 שם לבין נתבע 3 שם (בעלי הדין בתיק דנן). למעשה עיון בכתב התביעה שהוגש בהליך בביהמ"ש המחוזי מלמד כי לטענת התובע 2 שם (התובע כאן) החוב של חב' בת רים ומר עזרא כהן בגין כספים שהלווה להם לפי הטענה לצורך מימון עסקה במסגרתה רכשה בת רים את מניות אלון כרמל מאת מר ג'ריס סכס, עומד נכון לשנת 2011 על סך 3,250,000 ₪ ואילו חוב שכר הטרחה שנותרו חב' בת רים ו/או חב' אלון הכרמל לעו"ד אולשיבסקי (התובע 1 שם) בגין מתן שירותים משפטיים שונים במהלך השנים עמד על סך 600,000 ₪ (לא כולל מע"מ), דבר המלמד כי הפקדת הסך של 3,850,000 ₪ בקופת ביהמ"ש כתנאי לביטול צו המניעה הזמני, לא היה קשור לפירעון החוב נשוא התביעה כנטען (חיבור שני סכומי החוב הנטענים הנ"ל מהווה את סכום הפיקדון שהופקד ע"י הנתבעים בהליך בביהמ"ש המחוזי.
כעולה מס' 5 לתצהיר עדות ראשית הנתבע, על מנת לאושש את טענתו כי במסגרת הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים בהליך בביהמ"ש המחוזי, שולם מלוא חוב ההלוואה לתובע כאן, נטען על ידו כי לאחר פסק הדין שניתן בביהמ"ש המחוזי (בסמוך לאותה תקופה), נרקמה עסקה נוספת בינו לבין התובע כאן לפיה רכש ממנו התובע מאפיה ותיקה בנהריה, כאשר לגרסתו במסגרת עסקה זו נלקחו בחשבון כלל חובותיו כלפי התובע ובעקבות זאת קוזז ההפרש המגיע לנתבע מסכום הסכם הפשרה. מדובר לטעמי בטענה בעלמא שכן הנתבע נמנע מלפרט פרטים מהותיים הקשורים לאותה עסקה (מכירת המאפיה לתובע) לרבות אי ציון התמורה המוסכמת. התובע אף אינו מפרט בגרסתו את "כלל חובותיו" כלפי התובע עובר למועד ביצוע עסקה זו, ואת גובה הקיזוז הנטען, ואף לא מצא לתמוך את גרסתו זו בראיות אובייקטיביות. זאת ועוד, התובע אף לא הוכיח ולו לכאורה מהו הסכום שהגיע לו לפי הסכם הפשרה מתוך הכספים שהופקדו בידי עו"ד קליין (אם בכלל). אם לא די באמור לעיל, טענה זו סותרת את גרסת הנתבע עצמו כי חוב ההלוואה סולק במלואו במסגרת הסדר הפשרה שנחתם בין הצד דים בהליך בביהמ"ש המחוזי.

מנגד גרסת התובע כי החליט לפעול למימוש שטר החוב רק בשנת 2016 מבוססת על אדנים ראייתיים. מחומר הראיות עולה כי בין התובע לנתבע שררו יחסי חברות קרובה במשך שנים רבות, דבר שיש בו כדי להסביר לכאורה מדוע ניאות התובע להעניק לנתבע הלוואה כספית משמעותית בסך 250,000 דולר ארה"ב בשנת 2002 או בסמוך לכך, אולם הצדדים מצאו לעגן אותה בכתובים רק כ- 7 שנים לאחר מכן. הוכח כאמור כי ההלוואה נשוא התביעה לא נפרעה ע"י הנתבע עד היום, אולם התובע בחר לפעול למימוש שטר החוב נשוא התביעה (רק בשנת 2016), לאחר שנודע לו כי הנתבע באמצעות חברה שבבעלותו (חב' מורניב) מכרה את מלוא הזכויות במקרקעין ברחוב הרצל נהריה לחב' תורג, ללא שהנתבע מוצא לפרוע מכספי מכירת המאפיה ו/או ממקור כספי אחר את חוב ההלוואה נשוא התביעה או חלקו, ולאחר שהתחוור לתובע כי לנתבע כנראה גם אין כוונה לעשות כן, חרף היחסים החבריים והשנים הרבות שחלפו ממועד נתינתה לנתבע.

הערה לסיום: בס'12- 13 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מפנה הנתבע לפסק הדין שניתן בהמרצת הפתיחה (ה"פ 1777-11-17) שנקטה גב' אילנה כהן כנגד בעלה לשעבר (מר עזרא כהן) והתובע כאן (ראו: פסקאות 31 – 32 לפסה"ד), אשר מצא במסגרת פסק דינו להפנות את תשומת הלב לקשיים בגרסת התובע כאן בכל הקשור לנסיבות מתן ההלוואה נשוא התביעה לנתבע. אכן הקשיים אותן ציין ביהמ"ש בהחלטתו מעוררים תמיהות ותהיות, ומעלים חשד שמא אין מדובר בחוב אמתי של הנתבע כלפי התובע בגין הלוואה אלא בכספי השקעה בפרויקט משותף. חרף האמור, מדובר בהערה שצוינה על ידי ביהמ"ש המחוזי באוביטר, שכן ביהמ"ש המחוזי לא נדרש להכריע במחלוקת הכספית בין הנתבעים שם (בעלי הדין כאן) אלא במחלוקת שבין התובעת שם (גב' כהן) לבין נתבע 2 שם (התובע כאן) בשאלת תוקפו של הסכם הגירושין שנכרת בין בני הזוג כהן בשנת 2011 ובשאלת זכותו של מי גוברת ב-"תחרות" בין זכויות גב' כהן בחלקו של מר כהן בדירת המגורים לבין צו העיקול שנרשם על זכויות מר כהן בדירת המגורים לטובתו של התובע כאן, במסגרת ההליך דנן.

זאת ועוד, כאמור, במסגרת שמיעת הראיות בהליך שבפניי הודה הנתבע בקיומו של החוב הנטען כלפי התובע ואף העיד במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש אין מדובר בכספי השקעה של התובע בפרויקט משותף אלא בכספי הלוואה.

סוף דבר
מכל האמור לעיל נחה דעתי לקבל את התביעה במלואה.

אני מתיר לתובע להמשיך בהליכי הוצל"פ במלואם במסגרת תיק מס' 50064-07-16 (בלשכת הוצל"פ עכו).

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע החזר אגרות בהליך האזרחי בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובע שכ"ט עו"ד בהליך האזרחי בסך 100,000 ₪ נכון להיום.

ניתן היום, ג' אלול תשפ"א, 11 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.