הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 44880-07-17

לפני
כב' השופטת אביגיל זכריה

התובעת:
ד"ר בלה ברקאי
ע"י ב"כ עו"ד ברקאי

נגד

הנתבעים:

  1. רפאל פורטל
  2. רינת דהן פורטל

ע"י ב"כ עו"ד בן חיים
לפי מינוי של הלשכה לסיוע משפטי

פסק -דין

מבוא והצדדים להליך
בפניי תביעה כספית בסך 280,948 ₪ שהוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבעים בעילה לפי חוק לשון הרע, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק).

1. התובעת הינה רופאת ילדים במקצועה ועובדת מזה כ- 25 שנים כרופאת ילדים במסגרת מרפאה של שירותי הבריאות של מרפאה השייכת לשירותי בריאות "כללית" בעיר מעלות-תרשיחא.
הנתבעים הם בני-זוג שפנו לתובעת ביום 23.4.17 לצורך ביצוע בדיקת דם לבנם הקטין במסגרת עבודתה במרפאה האמורה ובהעדרה של הרופאה המטפלת הקבועה.
הפרסומים נשוא התביעה הם שניים:
הפרסום הראשון מתייחס לדברים שפורסמו ביום 21.6.17 באתר הרשת החברתית "פייסבוק" (להלן - הפרסום הראשון);
הפרסום השני מתייחס ולדברים שנכללו במכתב תלונה שכתבה הנתבעת 2 בשם הנתבעים למחלקת שירות הלקוחות של "שירותי בריאות כללית" בחודש 7/17 (להלן - מכתב התלונה), לאחר קבלת מכתב התראה ודרישה מב"כ התובעת ביחס לפרסום הראשון.
הפרסומים נשוא התביעה
2. ביום 20.6.17 פרסמה בתה של התובעת בעמוד האישי שלה ב"פייסבוק", ביחס לקבוצת בני נוער, את הדברים הבאים:
"אךךך (כך במקור) ...הנה הוא, היום הזה בשנה שבו אני פונה לבורא עולם ומבקשת ממנו להתגלות ולקחת אליו כבר את מסיימי יב' באורט מעלות שכאילו מוכרחים לעשות מלא רעש ולכלוך וזמבורות ונפצים באמצע הכביש עם מוזיקה גרועה ממש בפול ווליום, ולהפריע לשכנים, לנוסעים, להולכים, לבעלי החיים ולכל מי שיש לו קצת שכל בפדחת אך חוסר מזל משווע ובמקרה עבר במקום הנגוע הזה היום. מה קרה לנוער? כאילו, תמיד הגיל הזה הוא מביך ומזעזע, אני לא מכחישה, אבל באמת, מה השתבש בהם? לא נראה לי שאנחנו היינו כאלה (זה לא הכי זקן שלי, אבל זה מתקרב), כך או אחרת הלוואי שכל מי שעשה פה חינגה ולא ניקה אחריו יחזיר נשמתו לבורא במהרה. אמן."

הפרסום הנ"ל זכה לתגובות רבות מצד מגיבים שונים באתר הפייסבוק לרבות על ידי גב' אביטל בוחבוט. למען הסדר הטוב יוער בגין התגובה של גב' בוחבוט עצמה הוגשה נגדה תביעה משפטית, לרבות על ידי התובעת כאן, אשר נידונה בהליך אחר.
הנתבעים הגיבו לפוסט שנכתב ע"י גב' בוחבוט ביום 21.6.17 באופן הבא שכולו יחד מהווה את הפרסום הראשון :
הנתבעת רשמה:
"אויייי לנו רופאת ילדים כזו! לא הפלא שהבת כזו נבלה...יום אחד כמעט עקרה לילד שלי את היד בשביל בדיקת דם!"
כמו כן תייגה את בעלה ורשמה:
"תקרא את הפוסט של הבת הנבלה של הרופאת ילדים שעשתה לנועפ (הטעות במקור- א.ז) בדיקת דם והתאפקת לא להרוג אותה".
בתגובה לאמור לעיל כתב הנתבע:
"חחחחח למה אני לא מופתע ?!?! אישה קרה ואגואיסטית".
ביום 29.6.17 שלחה התובעת מכתב התראה לנתבעים בדבר נקיטת הליך משפטי נגדם בגין הפרסומים האמורים.
3. בחודש 07/17 שיגרו הנתבעים את מכתב התלונה ל"שירות לקוחות שרותי בריאות כללית ". במסגרת המכתב התייחסו הנתבעים לפרטי האירוע הנטענים אודות בדיקת הדם לבנם שהתרחשה מספר חודשים קודם לכן ולפוסט שפורסם בפייסבוק מפאת חשיבותו לענייננו הוא יובא במלואו:
"הנדון: תלונה נגד דוקטור בלה ברקאי
ברצוני לשתף אתכם במספר חוויות מבזות ומשפילות שעברתי עם רופאת הילדים במרפאת כללית מעלות.
"1. בני בן השנתיים נאלץ לעבור בדיקת דם לפני מספר חודשים בעודו תינוק קטן.
מטבע הדברים, הוא הביע התנגדות וחשש גדול מהבדיקה. את התגובה לה הוא "זכה" קשה מאוד להעביר במילים, אכזריות, קרירות, נוקשות, חוסר אמפתיה וקשיחות הן רק מעט ממה שקרה שם. תארו לכם כמה קשה היה לי בתור הורה לראות את בני במצב כזה אצל מי שהייתה אמורה לדאוג לבריאותו הפיסית והנפשית!!! דוקטור ברקאי תפסה את ידו בכוח ועיקמה אותה על מנת שתוכל לסיים את עבודתה ותו לא.
2 . בתאריך 20.6.17 הסתיימה שנת הלימודים ואיתה הגיעו החגיגות של מסיימי י"ב. בתה של דוקטור ברקאי...העלתה פוסט פוגעני ואכזרי בפייסבוק, בו היא מתפללת ומייחלת למותם של בני נוער אלו אשר מפרים את שלוות השכונה. תושבי העיר וביניהם אני הגבנו לפוסט זה. לאחר זמן מה קיבלנו תביעה מעורך דין אשר הגישו דוקטור ברקאי ובתה נגד המגיבים בפייסבוק. כעת נשאלת שאלה אתית עמוקה: האם רופאת ילדים שאמונה על בריאותם של ילדי העיר יכולה לייחל למותם כשיגיעו לבגרות? כיצד ניתן לסמוך על רופאה אשר תומכת באמירות אכזריות נגד ילדי העיר?
בעצם הגשת התלונה יחד עם ביתה היא בעצם ממקמת את עצמה בצד שכנגד ילדי העיר, שכל רצונם היה לחגוג את סיום חוק לימודיהם.
איני יכול שלא לשאול, האם בטוח לילדי להגיע לטיפול אצל רופאה שתייחל למותם בגלל קצת רעש שהם יעשו באיזושהי חגיגה? האם שנאה שכזו לבני העיר לא מונעת ממנה לתת טיפול רפואי ראוי וסבלני?
לצערי, מניסיוני האישי, זה אכן כך.
מבקשת את טיפולכם והתערבותכם בנושא בדחיפות".
פרסומים אלה הם שהיוו את התשתית להגשת התביעה על ידי התובעת בעילה של לשון הרע.
תמצית טענות הצדדים
4. התובעת טוענת כי הפרסומים נשוא התביעה הן בפייסבוק והן במכתב התלונה מהווים "לשון הרע" כמשמעה בחוק. לטענתה, יש בפרסומים כדי להציגה באור שלילי ולהעלות לגביה חשדות להתנהלות לא ראויה. נטען כי הפרסומים נעשו מתוך כוונה וזדון לפגוע בתובעת, בתדמיתה החיובית ובעיסוקה כרופאת ילדים, ולגרום לה עוגמת נפש, לבוז ולבושה.
בסיכומיה טוענת התובעת כי החומרה היתרה הגלומה בדברים שפורסמו טמונה בכך שהפרסום בפייסבוק נעשה במסגרת תגובה לפוסט שאין לתובעת כל קשר בכתיבתו ובפרסומו, ובחלוף מספר חודשים ממועד אותה בדיקה.
עוד נטען שמכתב התלונה שוגר ע"י הנתבעים למקום עבודתה של התובעת אך ורק בעקבות מכתב ההתראה ביחס לפרסום הראשון וכדי להפעיל לחץ פסול על התובעת.
לעמדת התובעת טענות הנתבעים לא נתמכו בראיות כלשהן ואין תחולה במקרה זה לאף אחת מההגנות המנויות בחוק. עוד נטען כי בעקבות הפרסומים נפגעה פרנסתה של התובעת ונגרמו לה נזקים כלכליים. התובעת עותרת לחייב כל אחד מהנתבעים בתשלום בסך של 140,474 ₪, ללא הוכחת נזק.
5. הנתבעים טוענים להגנות השונות הקבועות בחוק ובכלל זה בסעיפים 14 ו- 15 לחוק.
הנתבעים טוענים כי הפרסומים נשוא התביעה מתארים עובדות כהוויתן, חוסים תחת חופש הביטוי ואינם בגדר לשון הרע.
עוד נטען כי לא הייתה לנתבעים כל כוונה לפגוע או להזיק לתובעת וכי הפרסום נעשה בתום לב. עוד נטען כי הפרסומים מהווים הבעת דעה לגיטימית בדבר טיב עבודתה של התובעת ואופייה ובדבר החוויה הקשה שחוו הנתבעים ובנם. הנתבעים טוענים שתיארו את השתלשלות העניינים ביחס ללקיחת בדיקת הדם שביצעה התובעת לבנם. לעמדתם, מדובר בביקורת שנכתבה בתום לב ורק כדי לתאר את חוויתם האישית אודות התנהלות התובעת ועבודתה באופן החוסה תחת הבעת דעה ואינה עולה כדי לשון הרע.

עוד טענו כי בדיעבד הסתבר להם שבטעות במסגרת המכתב יוחסו לתובעת שנאמרו על ידי בתה של התובעת ולפוסט אשר פרסמה, והדבר נעשה ע"י הנתבעים בטעות, בתום לב וללא כל כוונה לפגוע בתובעת. לעמדת הנתבעים, התובעת לא הצליחה להוכיח נזק כלשהו ודין התביעה להידחות.

תיאור ההליכים בתיק
6. משלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה נקבע התיק לשמיעת ראיות.
מטעם התובעת הגישו תצהירים והעידו: התובעת; גב' רינה מרקס - אחות שעובדת עם התובעת במרפאת הכללית.
מטעם הנתבעים הגישו תצהירים והעידו: הנתבעים בעצמם. עוד הוזמן להעיד מטעמם מר עדיאל בוהרון- מנהל קשרי קהילה בקופ"ח כללית.
לאחר שמיעת הראיות, הוגשו סיכומים בכתב והתיק בשל למתן פסק דין.
תמצית ההכרעה
7. לאחר עיון בכתבי הטענות שהוגשו על נספחיהם, בכתבי הסיכומים, שמיעת העדים מטעם הצדדים ובשים לב למכלול הנסיבות העובדתיות והמשפטיות בתיק זה - דין התביעה להתקבל חלקית ביחס למכתב התלונה ולהידחות ביחס לפרסום הראשון .
להלן הנימוקים.
העדויות שהובאו מטעם הצדדים
8. הגם שההכרעה בתיק מסוג זה הינה משפטית בעיקרה, הרי שיש מקום לייחד מספר מילים לעדים שהובאו מטעם הצדדים ולהתרשמותי מהם. מצאתי שהיקף החקירות של הנתבעים בעיקר חרג בהרבה מהנדרש להליך ושלא לצורך ועל כן התרשמותי מהעדים תיעשה בהיקף הנדרש להליך שבפניי ולא יותר מכך.
כך גם ההתייחסות לטענות שהועלו בסיכומים.

בזהירות הראויה אציין כי מצאתי שחקירותיו הנגדיות של ב"כ התובעת את הנתבעים חרגו לעיתים מהנדרש לצורך ההליך. אפשר וכי ההיבט האישי והרגשי של הדברים העיב על אופן ניהול ההליך וחבל.
בתצהיריהם חזרו בעלי הדין על הטענות שנרשמו בכתבי הטענות.
מאחר והדברים כבר פורטו לעיל אין צורך לחזור עליהם במסגרת זו.

9. עדות התובעת:
התובעת נחקרה בפניי על תצהירה ביום 15.1.19 . עדותה ניתנה באופן שקט, רהוט ואמין.
העדה עשתה הפרדה יפה בדבריה בין ביטויים שכשלעצמם אינם מהווים לשון הרע ובין ההקשר הכולל של הדברים. תיארה יפה ובצורה משכנעת את הסיטואציה של בדיקת הדם ונתתי אמון מלא בדבריה בעניין זה.
לעניין נסיבות ביצוע בדיקת הדם התובעת העידה שהנתבע התנהג אליה בתוקפנות ובאגרסיביות: "הוא איים, צעק האיץ בי, זירז אותי, לא נתן לי את השקט שנדרש כדי למצוא וריד אצל תינוק צעיר משנתיים, כדי לקחת בדיקת דם" (שורות 26- 27, בעמ' 12 לפרוט'). לדברי העדה מדובר היה ב" אירוע חריג" במרפאה ושהאווירה הייתה קשה (שורות 1- 5, בעמ' 13 לפרוט'). העדה אישרה כי הניסיון לקחת דם לא צלח בפעם הראשונה אלא נדרש ניסיון שני (שורות 10- 15, בעמ' 14 לפרוט').
עוד הסבירה כי אין ולא היה לה קשר לפוסט שפרסמה בתה וניכר היה בעדותה כי היא לא רוותה נחת מפוסט זה.
לא מצאתי רלבנטיות כלשהיא לנתון כי מצאה לצטט בתצהירה חלקים ממכתב ההתראה שנשלח ולא ירדתי לסוף דעתו של ב"כ הנתבעים בעניין זה.
לא מצאתי להידרש גם לטענות באשר לסודיות הרפואית הנטענת ביחס לקטין שאינן חלק מההליך שבפניי.

10. לעניין עדות גב' רינה מרקס:
העדה אישרה בתצהירה ובחקירתה את פרטי אירוע הבדיקה באופן שעלה בקנה אחד עם גרסת התובעת.
עדותה הייתה אמינה מאוד בעיניי ונשמעה באופן מאופק ומדוד. שוכנעתי כי הא ווירה בעת הבדיקה אכן הייתה מתוחה בצורה לא שגרתית וזאת גם בשים לב לניסיונה עתיר השנים ונראה כי גם הנתבעים בעצמם מאשרים זאת.

11. עדות הנתבעת:
הנתבעת העידה בצורה רצינית, רגועה ומאופקת והסבירה באופן מפורט ושקט את תחושותיה בקשר לטיפול שקיבל בנה שמצאו ביטוי בתגובה לפוסט ובמכתב התלונה.
ניכר היה כי היא מוכנה היטב לחקירתה הנגדית, ושמרה על קור רוחה על אף האופן בו נוהלה החקירה הנגדית על ידי ב"כ התובעת והגם ששאלות רבות בחקירה הנגדית היו נראות לא רלבנטיות לעניין. תזות שונות שהועלו על ידי ב"כ התובעת בחקירתה הנגדית של העדה כלל לא הוכחו ולא בוססו בראיות ועל כן אין אני נדרשת לדברים.
כמו כן מצאתי את השאלה לגבי הביטוי "נבלה" שפורסם בפוסט הייתה לא מדויקת או מטעה במידה מסוימת מאחר ומקריאת הכתובים עולה בבירור כי כוונת הנתבעת הייתה לבתה של התובעת ולא לתובעת בעצמה.

הנתבעת אישרה בתצהירה ובחקירתה כי בעת ביצוע בדיקת הדם האווירה הייתה מתוחה. לדבריה, התובעת הצליחה לקחת דם מבנם של הנתבעים לאחר ניסיונות חוזרים וכי בעלה - הנתבע היה כאוב ולחוץ ממצבו של הבן ועל כן היא עצמה ביקשה ממנו לצאת מחדר הבדיקה (שורות 4- 33, בעמ' 30 לפרוט').
בניגוד לחלקים אחרים של עדותה הרי שביחס לתיאור התנהגותו של בעלה בזמן הבדיקה - לא נתתי בעדותה אמון. ניכר היה כי העדה מנסה להציג תמונה מרוככת של התנהלות הנתבע במועד הבדיקה ועצם הנתון כי היא עצמה אישרה כי ביקשה ממנו לעזוב את חדר הבדיקה על מנת שניתן יהיה להשלימה (כפי שאכן קרה בפועל) - אפשר ומדבר בעד עצמו. אזכיר כי הנתבעת עצמה ציינה בפרסום הראשון כי הנתבע נאלץ "להתאפק" שלא להרוג את התובעת.
בחקירתה חזרה הנתבעת על גרסתה כי הפרסומים בפייסבוק נשוא התביעה מהווים תיאור של חוויה אישית אך הסכימה כי הדברים נרשמו באופן שאינו ראוי:
"ש. גם את וגם הנתבע שאתם לאורך כל התצהירים שלכם שאתם העברתם ביקורת לגיטימית. את עדיין חושבת ככה?
ת. אני כתבתי את החוויה האישית שלי שהיתה לי עם הבן שלי אצל התובעת.
ש. האם את חושבת שזה לגיטימי רק לגבי הפרסום בפייסבוק או במכתב למקום העבודה של התובעת.
ת. הפרסום בפייסבוק אני מודה שהוא לא צריך להיכתב. לא התכוונתי חלילה לפגוע בשמה הטוב. כתבתי ביקורת וכתבתי מה שקרה בחוויה האישית שלי עם הבן שלי.
ש. את מודה שהפרסום שלך בפייסבוק לא היה ראוי?
ת. הוא לא היה אמור להכתב
ש. היה או לא היה ראוי?
ת. לא.
ש. אמרת שהפרסום שלך שאת אומרת שאינו ראוי, הוא בעצם היה ביקורת.
ת. כן".
(שורות 3- 17, בעמ' 29 לפרוט'; שורות 15- 16, בעמ' 36 לפרוט').

בהמשך, העידה הנתבעת כי:
"ת. לא אמרתי שמה שכתבתי בפייסבוק מבזה אלא רק שזה לא היה צריך להיכתב.
ש. למה זה לא היה צריך להיכתב?
ת. ככה כי לא רציתי לפגוע באף אחד. זה לא היתה הכוונה שלי. בסה"כ כתבתי את החוויה שחוויתי עם הבן שלי".
(שורות 13- 16, בעמ' 37 לפרוט').

לעניין מכתב התלונה - העדה אישרה כי על אף שהמכתב חתום על ידה בלבד הרי הוא נכתב ונשלח על דעת שני הנתבעים (שורות 35- 36, בעמ' 27 לפרוט'; שורות 1 - 4, בעמ' 28 לפרוט'). עוד אישרה כי במסגרת מכתב התלונה יוחסו לתובעת, דברים שאינם נכונים , שנבעו לטענתה מבלבול מסוים:
"ת. לגבי המכתב לקופ"ח כללית- המכתב קצת יצא מהקשרו. יש פה כמה בלבולי מילים שהרופאה בכלל לא אחראית לפוסט של הילדה שלה.
ש. אתם טוענים גם בכתב ההגנה וגם בתצהירים וגם בפייסבוק וגם במכתב למקום העבודה של התובעת נעשה בין היתר כחלק מטענה לדאגה לשלומו של הציבור.
ת. עניתי שבפייסבוק כתבתי רק את הדאגה לילד ובמכתב היו בלבולי מילים כי אני לא יודעת להתנסח בכתב ולגבי זה שהתובעת מגבה את הבת שלה לגבי הפוסט.
ש. שאלתי אותך אם מה שנאמר בפנים זה על דעתך ואמרת שכן ושאלתי גם אם הנתבע רפאל שותף לזה ואמרת שכן. עכשיו את אומרת שזה לא.
ת. אמרתי לך כבר בתחילת הדיון שיש בלבולי מילים במכתב כי אני לא יודעת להתנסח בכתב.
ש. את מבינה את המשמעות של כל בלבולי המילים שלך?
ת. רק במכתב יש בלבולי מילים".
(שורות 16- 22, בעמ' 36 לפרוט'; שורות 2- 6, בעמ' 37 לפרוט').

עוד העידה כי בעת כתיבת המכתב ידעו שני הנתבעים שהתובעת אינה הגורם שכתב את הפוסט:
"ש. הדברים כאן נכתבו בצורה מאוד ברורה. אתם מציינים אירוע שאתם יודעים שהוא לא רלוונטי לרופאה בכלל. את מסכימה איתי שהוא לא רלוונטי בכלל?
ת. כן, מסכימה.
ש. ביום שכתבתם את המכתב הזה, אתם ידעתם שניכם שהתובעת לא זו שכתבה את הפוסט?
ת. נכון.
ש. לא רק שידעתם זאת, אתם ידעתם באותו זמן שאין לה שום קשר לפוסט הזה?
ת. נכון.
ש. למרות זאת, אתם כתבתם את כל המלל הזה במכתב עליה, שקשור אליה.
ת. נכון".
(שורות 8- 23, בעמ' 43 לפרוט').

העדה אישרה בחקירתה כי הפנייה למר עדיאל ושליחת מכתב התלונה למחלקת פניות הציבור נעשתה ע"י הנתבעים כתגובה למכתב ההתראה ששלחה להם התובעת (שורות 16- 35, בעמ' 38 לפרוט'; שורות 10- 14, בעמ' 40 לפרוט'). העדה אישרה עוד כי אחותו של בעלה עזרה להם בניסוח המכתב ( שורות 31- 36, בעמ' 43).
לשאלת ביהמ"ש אודות כתיבת מכתב התלונה, השיבה הנתבעת כי :
"אני מודה שהמכתב טעות ויצא מהקשרו ברוב הדברים. אין לי הרבה מה להגיד על המכתב. הוא באמת טעות. הוא עם מילים שיצאו מהקשרן" ( שורות 24- 28, בעמ' 40 לפרוט').
יוער כי בקו הגנה זה של הנתבעת לפיו חלק ניכר מהדברים היו טעות, יצאו מהקשר או נבעו מבלבול - לא נתתי אמון.

לאחר בחינת מכלול הראיות והעדויות שוכנעתי כי מכתב התלונה נועד להוות מעין פעולת תגובה למכתב ההתראה והדרישה וכי לא היה כל "בלבול" בדברים שנרשמו במועד רישומם, גם אם מאוחר יותר חזרו בהם הנתבעים מהדברים.
לא ברור לי כיצד ניסוח המופיע במכתב דוגמת התיבה "שאלה אתית עמוקה" יכול להתיישב עם הוצאה מהקשר או בלבול במילים. ניכר היה כי הנתבעת עצמה הייתה מודעת לכך במהלך חקירתה הנגדית בה טענה כי הם היו מעוניינים להגיע לפשרה עם התובעת . ככל שזו הייתה מטרתם של הנתבעים הרי שלא ברור כיצד אותו מכתב תלונה היה בו כדי לשרת אותה מטרה.
מבלי לפגוע בנתבעים שלא לצורך נראה כי הנתבעים סברו שיהיה במכתב התלונה כדי לסייע בידם באופן כלשהוא להדוף את התובעת ודרישותיה ביחס לפרסום הראשון. משהבינו - ככל הנראה לאחר הגשת התביעה - כי הדבר לא סייע בידם אלא אפשר ולהיפך , בחרו הם לחזור בהם מהנטען, איש איש על פי דרכו.
יובהר בהמשך כי טענותיו של הנתבע ביחס לטעויות שלכאורה נפלו במכתב התלונה היו שונות מטענות הנתבעת ביחס לאותו מכתב.

12. עדותו של הנתבע:
עדותו של הנתבע ניתנה באופן שנראה מאופק ומרוסן והתרשמתי כי העד עושה מאמץ אמיתי לשלוט במזגו ובתגובותיו, על אף האופן בו התנהלה חקירתו הנגדית בידי ב"כ התובעת.
בחקירתו תיאר הנתבע את רגשותיו ואת החוויה האישית שלו בקשר להתנהלות התובעת בעת ביצוע בדיקת הדם לבנו (שורות 21- 31, בעמ' 55 לפרוט'; שורות 4 - 8, בעמ' 56 לפרוט' ובשורות 10- 14, בעמ' 59 לפרוט') והשפעת הדברים עליו .
כפי שנרשם קודם - לא התרשמתי כי כך היו פני הדברים בזמן אמת. עדות התובעת והעדה מטעמה היו מהימנות עליי באשר לאווירה שנוצרה ועדות הנתבעת חיזקה את הדברים. ניכר היה כי שני הנתבעים מנסים לצמצם במידת האפשר את תיאור התגובות של הנתבע בזמן הבדיקה (הגם שאין זה הנושא העומד לדיון כלל וכלל) והדבר אך פגם במהימנות שניהם שלא לצורך וללא תועלת .
במסגרת חקירתו הנגדית טען הנתבע לראשונה שחלה טעות וכי הביטוי "אישה קרה ואגואיסטית" מתייחס לבת של התובעת ( שורות 14- 19, בעמ' 52 לפרוט').

אין בידי לקבל טענה זו מכמה טעמים:
טענה זו לא נטענה קודם ע"י הנתבע בכתב ההגנה ו/או בתצהיר שהוגשו מטעמו והועלתה לראשונה בחקירתו של הנתבע, כך שמדובר בהרחבת חזית אסורה;
הטענה אינה מתיישבת עם נוסחו הברור ביותר של "התיוג". הנתבעת תייגה את הנתבע כדי שיקרא את הפוסט שפורסם ע"י בתה של אותה רופאת ילדים שביצעה לבנם בדיקת דם ושהנתבע התאפק "לא להרוג אותה";
הדברים אף אינם מתיישבים עם גרסת הנתבע עצמו בקשר למכתב התלונה, לפיה הוא סבר בטעות כי התובעת הוא זו שפרסמה את הפוסט שפורסם ע"י בתה (שורות 18- 20, בעמ' 60 לפרוט').
יחד עם זאת, אין בדחיית גרסתו החדשה הנ"ל של הנתבע - שהייתה נראית בעיניי באולם הדיונים כטעות או כאי הבנה של נפקות הדברים ובכל מקרה הפחיתה ממהימנות העד - כדי לשנות ממסקנתי כי אין בפרסום הראשון כדי לעלות בגדר "לשון הרע" כמשמעו של מונח זה בדין.
לעניין מכתב התלונה -
הנתבע אישר בחקירתו כי במכתב התלונה יוחסו לתובעת דברים שאינם נכונים אודות פרסום הפוסט של הבת (שורות 33- 36 בעמ' 52 לפרוט'; שורות 2- 4 בעמ' 53 לפרוט') ; כי המכתב נשלח על דעתו ( שורות 25- 26, בעמ' 66 לפרוט') ; כי אחותו ניסחה את המכתב יחד איתם ( שורות 12-13 בעמ' 68 לפרוט'). לדבריו, עדיאל הוא זה שביקש מהנתבעים לכתוב את מכתב התלונה ולשגרו למחלקת פניות הציבור ( שורות 1- 7, בעמ' 67 לפרוט').
בסיום חקירתו העד התנצל בפני התובעת באולם בית המשפט באופן שהיה נראה בעיניי כן ואמיתי ( שורות 30- 32 בעמ' 69 לפרוט').
13. עדותו של מר עדיאל בוהרון:
העד הוזמן להעיד מטעם הנתבעים וניכר היה כי הוא מבקש להעיד את האמת לאמיתה והכול בזהירות המתבקשת ובאופן המכבד את שני הצדדים. הוא שיבח את עבודתה של התובעת וניכר היה כי הוא זהיר בדבריו על מנת שלא לפגוע במי מהצדדים, לרבות הנתבע שלדבריו עשה דרך ארוכה מתקופת נעוריו ועד היום .
העד אישר בעדותו כי התקיימה פגישה בינו לבין הנתבעים ומנהל המרפאה כדי לנסות ליישב את הסכסוך. העד אישר כי הוא זה שהפנה את הנתבעים למחלקת פניות הציבור של קופ"ח כללית, שלדבריו הוא הגורם המוסמך לבירור התלונות כלפי רופאים בקופה לאחר שהובררה לו היקף המחלוקת וטיבה (שורות 34- 36 בעמ' 17 לפרוט'; שורות 1- 3 בעמ' 18 לפרוט' , שורות 16- 33 בעמ' 20 לפרוט').
במהלך שמיעת העדות התרשמתי כי העד מנסה לשמור על ניטראליות במחלוקת בין התובעת לנתבעים וכי נגרמה לו אי נעימות מעצם עירובו בתהליך, לא כל שכן מהקלטת השיחה עמו בידי הנתבעים או מי מהם . עצם הנתון כי העד חש אי נוחות במעמד הדיון עת נודע לו כי הוקלטה שיחה שלו עם הנתבעים או מי מהם אינה מעלה ואינה מורידה. טבעי בעיניי שאדם אינו מצפה לכך שגורם שהוא משוחח עמו באופן חברי יקליט את הדברים ויעשה בהם שימוש לאחר מכן ללא ידיעתו. תגובתו ואי נוחותו היו סבירות בעיניי ולא פגמו במכלול עדותו.

העד אישר כי בעבר התקבלו תלונות כנגד התובעת ממטופליה ביחס ליחס הניתן על ידה אך לא בהיבט המקצועי :
"ש. זאת הייתה התלונה הראשונה שקיבלת על ד"ר ברקאי?
ת. אני שומע מידי פעם תלונות על רופאים גם על ד"ר ברקאי אבל התלונות הן בדר"כ על התנהלות שהיא יותר קרה ולא בפן המקצועי".
וכן:
"ת. אני שומע תלונות על הרבה רופאים. היא לא הראשונה שאני שומע עליה תלונות. בפן המקצועי היא מאוד טובה, גם ילדיי מטופלים אצלה, בפן הרגשי יש כאלה שפחות מתחברים לסגנון אתה יכול לקרוא לזה טענה.
ש. איך אתה מאפיין את הסגנון הזה?
ת. בענייניות ומקצועיות נטו פחות כל "הטראראם" מסביב.
ש. סוג של קרירות?
ת. שכלתניות".
(שורות 14- 20, בעמ' 18 לפרוט').
התרשמתי כי העד הינו נייטרלי במובן זה שאין הוא צד מעוניין מטעם מי מהצדדים על אף היכרותו הקודמת עם הנתבע והתובעת וכי עדותו אכן שיקפה נכונה את התנהלות שני הצדדים, איש איש על פי עניינו ואת הפערים ביניהם .
עד כאן ההתרשמות מהעדים ועתה לבחינה המשפטית.
חוק אישור לשון הרע - המסגרת המשפטית וי ישומה בנסיבות העניין
14. חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965 יוצר איזון סטטוטורי בין הזכות לשמו הטוב של האדם לבין חופש הביטוי והדברים נקבעו בפסיקה פעמים רבות.
בית המשפט המחוזי בחיפה בע"א (חי') 62261-01-17 ישראל בן עזרא נ' עיריית עכו (פורסם בנבו, 3.7.17) קבע כי:
" חוק איסור לשון הרע יוצר איזון עדין בין זכויות ואינטרסים כבדי משקל העלולים להיות לעתים מנוגדים: הזכות לשם טוב מן הצד האחד והזכות לחופש הביטוי מן הצד האחר (ראו לדוגמא: ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך (8.2.2012); ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (14.8.2008)). בית המשפט קבע לא אחת כי הן הזכות לחופש הביטוי והן הזכות לשם טוב נגזרות- בשיטתנו- מן ההגנה על אותה זכות יסוד, היא כבוד האדם (ראו: רע"א 10520/03בן גביר נ' דנקנר (12.11.2006) ; ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72, 91). נאמר כי הזכות לשם טוב נועדה להגן על ההערכה העצמית ועל כבודו של אדם, ומבוססת על הצורך האנושי בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה חברתית (ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב (12.12.2006)). בע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 ציין בית המשפט (בעמ' 856) כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, והם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר". מצדו השני של המתרס ניצבת הזכות לחופש הביטוי שאין צורך להכביר מלים לגבי מעמדה וחשיבותה בשיטתנו המשפטית".

הוראותיו של החוק מבטאות את נקודת האיזון בין שתי הזכויות, של חופש הביטוי ושל הזכות לשם טוב, כאשר זכויות אלה מתנגשות ביניהן. עוולה של לשון הרע מתגבשת בהתקיים שני יסודות עובדתיים מצטברים: יסוד "הפרסום" ויסוד "לשון הרע".

סעיף 1 לחוק מגדיר מהי אותה "לשון הרע" שפרסומה עלול:
"(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו".

סעיף 2 לחוק מגדיר מהו אותו "פרסום" המהווה חלק מיסודות העילה:
"פרסום מהו-
פרסום, לעניין לשון הרע- בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה,
צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי - פרסום אחרות:
אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע,
אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע".
15. ובענייננו:
הפרסום הראשון -
דומה כי אין עוד מחלוקת כי פרסום תגובה לפוסט ו/או תגובה ל"תיוג" שנכתבו באתר ממלא אחר ההגדרה של פרסום (רע"א 1688/18 סרנר נ' נתניהו (פורסם בנבו, 15.4.18)). אין חולק גם שהאינטרנט בכלל, והרשתות החברתיות בפרט, מהווים פלטפורמה מרכזית לפרסום ולהבעת דעות. כך שהפרסומים שם מהווים פרסום המיועד לאחר "שאינו הנפגע", כפי הוראתו של סעיף זה, ועל כן הדיון ביסוד הפרסום במקרים כגון אלה הופך כמעט תיאורטי.

יחד עם זאת, לאור החשיפה הפחותה של התגוביות, החלת החוק עליהן הינה מרוככת יותר, ביחס לפרסומי תוכן עצמאיים (פוסטים) (ראה לעניין זה: רע"א 3086/17 בוהדנה נ' מרקוס (פורסם בנבו, 18.5.17); ע"א (ת"א) 36032-10-156 ישראל סורין שוחט נ' אלעד קושניר (פורסם בנבו, 28.11.17)).

באשר למכתב התלונה -
על אף שהמכתב חתום רק ע"י הנתבעת, הרי שאין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעים כתבו את המכתב ושלחו אותו יחד למחלקת פניות הציבור ויש לראותו כמשותף .
לעמדתי לא צריכה להיות מחלוקת כי שיגור מכתב התלונה עומד בתנאי סעיף 2 לחוק ומתקיים בו יסוד הפרסום.
כעולה מהמסמכים המצורפים לתצהיר התובעת הרי שהעתקים ממכתב התלונה הועברו לגורמים שונים (בין היתר מר עדיאל וגב' סיגל אדרי) כך שהמכתב נשוא התביעה הגיע לכל הפחות לשני בני אדם, זולת הנפגע ת. בנסיבות העניין, אחותו של הנתבע השתתפה בכתיבתו של המכתב ובכך ידעה גם היא אודות תוכנו.

16. לעניין תוכן הפרסום:
על מנת לבחון האם פרסום כלשהוא עונה על הגדרת "לשון הרע" נדרש בית המשפט למבחן בן ארבעה שלבים:
בחינת התיבה/הביטוי המהווים לשון הרע על פי הטענה על פי אמות מידה אובייקטיביות של האדם הסביר בנסיבות העניין ועל פי לשון הפרסום;
האם ניתן לקבוע שמדובר בביטוי שהחוק התכוון להטיל חבות בגינו מתוך ראיית תכלית החוק והאיזונים בינו ובין אינטרסים אחרים;
בהנחה ששני התנאים הראשונים מתקיימים הרי שבשלב השלישי ייבחן קיומן של ההגנות הקבועות בחוק;
סוגיית הפיצויים/הנזק.
(ר' לעניין זה ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח (3) 558, בעמ' 568).

במסגרת השלב הראשון ביחס לפרשנות הפרסום, החילה הפסיקה מבחן אובייקטיבי וקבעה כי:
"אין חשיבות לשאלה מה הייתה כוונתו של המפרסם מחד גיסא, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים מאידך גיסא. המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למלים".
(ר' ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2)333, בעמ' 337; ע"א 7380/06 דרור חוטר-ישי נ' מרדכי גילת, פסקה 49 (פורסם 2.3.11).

בהקשר זה, באיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין השם הטוב, כאשר מדובר בפרסום וירטואלי שנעשה ברחבי הרשת, הנטייה היא להעניק משקל מוגבר לחופש הביטוי וזאת בשים לב למהות הפלטפורמה החדשה במרחב הווירטואלי:
"האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש - המרחב הווירטואלי - מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע, ובהם "חדרי השיח", הדואר האלקטרוני, הגלישה על גלי הרשת העולמית ובתוך הרשתות החברתיות – מאפשרים קבלת מידע והעברתו, "האזנה" לדעות של אחרים והשמעתן של דעות עצמיות. זהו אפוא אמצעי דמוקרטי מובהק המקדם גם את עקרון השוויון ומציב מחסום בפני התערבות שלטונית ובפועל רגולטיבית בחופש הביטוי. המקלדת זמינה לכל כותב, והקשה על זנבו של "העכבר" מובילה את הכתוב לקצווי הארץ. הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט. לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם "בשינויים המתחייבים" מאשר להניח קיומה של לאקונה".
בנוגע לפרסומי תגוביות, נקבעו ע"י כב' השופט ריבלין הדברים הבאים:
"המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" – עניין בן גביר, פס' 17 לפסק-דיני). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל"זוטי דברים" .
(רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ"ד סג (3) 664, בסעיפים 14 ו- 18).

כב' השופט רובינשטיין הוסיף וציין באותו פסק דין בעניין זה:
"עוד יש לזכור, כי כשם שלא כל קריאת גנאי ברחובה של עיר מקימה עילת תביעה, כך אף לא כל פרסום מגנה ומגונה באינטרנט מהווה עילה. רבות מן התגוביות הן דברי הבל ברמה ירודה, שכל בר דעת מבין כי אין לייחס להן כל משקל, וערכן העוולתי בהתאם".

מן הכלל אל הפרט
17. משעה שנקבע כי מתמלא יסוד "הפרסום" ביחס לפרסומים נשואי התביעה הרי שהשאלה הצריכה להכרעה היא האם הפרסומים מהווים "לשון הרע".
לאחר בחינת הפרסומים בהתאם להוראות החוק ופסיקת בית המשפט העליון ,ובראי האיזונים הנדרשים בין הזכויות המתנגשות של חופש הביטוי ושל זכות התובעת לשם טוב ויתר השיקולים הצריכים לעניין , הרי ש לא מצאתי כי הפרסום הראשון עולה כדי "לשון הרע" ואילו ביחס למכתב התלונה מצאתי שחלקים מסוימים בו עולים כדי לשון הרע שאינם מוגנים על ידי איזו מבין ההגנות הקבועות בחוק לרבות לעניין הגשת תלונה לגורם מוסמך ואנמק.

18. לעניין הפרסום הראשון:
התובעת התמקדה בפרסום בו ציינה הנתבעת כי התובעת "כמעט עקרה לילד שלי את היד בשביל בדיקת דם", ובפרסום של הנתבע כי התובעת היא "אישה קרה ואגואיסטית".
לאחר בחינת הדברים הנ"ל, והגם שברי לי שהדברים לא נעמו לתובעת הן כאדם והן כרופאה , הרי שתגובותיהם של הנתבעים כמפורט לעיל מבוססות על תיאור המקרה הפרטי בו נכחו הם באופן אישי ומהווים הבעת דעה אישית (שלילית) בנוגע לחוויית הטיפול שעבר בנם הפעוט בידי התובעת והיחס של התובעת אליהם ואל בנם באותו מעמד על פי תפיסתם שלהם .

עיון בפרסום מעלה כי הנתבעת הביעה תחושה אישית המבטאת את רגשותיה והתרשמותה כי בדיקת הדם לבנה בוצעה באופן לא נעים ע"י התובעת. הנתבע הביע את דעתו האישית והתרשמותו מהתנהלות התובעת בעת ביצוע הבדיקה, כך שהתרשם כי התובעת הייתה "קרה" ו"אגואיסטית".
התרשמות זו מבוססת כביכול על כך שלקיחת הדם מבנם הפעוט של הנתבעים לא צלחה מהניסיון ו/או הדקירה הראשוניים, ול אווירה ששררה באותה בדיקה - נתון שהוכח עובדתית ואינו מוכחש על ידי מי מהצדדים, כל אחד מנקודת מבטו.
לא מצאתי כי לתיאור הנ"ל הוספו טענות עובדתיות שמטרתן להאדיר את תחושות הנתבעים ולהשחיר את פני התובעת, אלא הובעה דעתם אודות התנהלות התובעת על בסיס ניסיונם האישי, גם אם חד פעמי.
אזכיר כי גם התובעת בראיותיה חיזקה ואישרה את הקביעה שהבדיקה התנהלה באווירה מתוחה ולא טובה, כשלשיטתה המקור לכך היה התנהגות הנתבע בעוד שהנתבעים פירשו את הדברים אחרת. הדבר אך מחזק את הקביעה כי מדובר בהתרשמות מעולם הרגש ולא מעולם העובדות.

זה המקום להדגיש ולהבליט שאין מחלוקת, לרבות מצד הנתבעים , שכבר התנצלו שניהם בפני התובעת, כי התובעת ממלאת תפקיד חשוב ויקר ערך. ימי המשבר הרפואי בו אנו נמצאים אך מדגישים ומעלים על נס את עבודתם הקשה והמסורה של הרופאים במדינת ישראל.

אניח כי במסגרת תפקידה התובעת נתקלת כל העת, ולכל הפחות לעיתים קרובות , בהורים מודאגים ומתוחים שתגובותיהם עשויות להשתנות מהורה להורה ולעיתים אף מילד לילד. ברי כי אין בכך כדי להצדיק השתלחות חסרת רסן בגורם הרפואי ואולם עדיין, עם כל הכבוד הראוי, אין בעצם תיאור התחושה שהתגבשה אצל ההורים, ותיאורם הסובייקטיבי של ההורים את המעמד כפי שהוצגו בפרסום הראשון, כדי לעלות כדי לשון הרע כמשמעה בדין.

הנתבעים לא התיימרו באותו פרסום לקבוע עובדות נחרצות ביחס לכישוריה של התובעת כלפי כלל מטופליה (במאמר מוסגר יוער כבר עתה לשם ההשוואה כי זאת בניגוד לנטען על ידם במכתב התלונה אשר הטיל דופי בעצם יכולתה של התובעת לשמש רופאת ילדים לילדי העיר, א.ז.). בפרסום הראשון הם הביעו את דעתם האישית בנושא ובמיוחד את תחושותיהם שלהם. בתגובותיהם שזורים ביטויים הקשורים לעולם הרגש והדעה ולא לעולם העובדות, ביחס לתקרית אישית נקודתית. הנתבעת תיארה בעדותה את רגשותיה כי הבדיקה לא בוצעה לבנם ב"עדינות", ואילו הנתבע תיאר את רגשותיו כי התובעת התייחסה אליהם בצורה לא נעימה.

לטעמי, במסגרת מכלול השיקולים והאיזונים שבית המשפט נדרש להם, הרי שמדובר בביקורת שיכולה להיחשב כלגיטימית, גם אם לא נעימה, המתארת תחושה סובייקטיבית של הנתבעים - כמטופלים או כהורי מטופל לגבי טיב הטיפול שניתן לילדם הפעוט, ע"י התובעת. בהתחשב במכלול הנתונים לא מצאתי כי דברי הביקורת היו מוגזמים או כללו מילים קשות או גידופים. הדברים התמקדו בחוויית הטיפול השלילית שחוו הנתבעים והתנסותם הסובייקטיבית.

בעת בחינת הפסיקה הרלבנטית וביטויים שנמצאו בפסיקה ככאלה העומדים ברף המהווה לשון הרע אקבע כי אין באותן התבטאויות שבפרסום כדי לעמוד ברף הנדרש לקביעת היותם משום לשון הרע ". אזכיר כי לשון הרע צריכה להיות כזו שבמבחן אובייקטיבי יהיה בה כדי: "להשפיל את התובע בעיני הבריות, לעשותו מטרה לבוז או ללעג מצדם" או כאלה שיש בהם כדי לעמוד ברף הפגיעה לעניין משלח ידה ועסקה של התובעת כהגדרת החוק.

לא מצאתי כי באותה ביקורת נחצה אותו רף נדרש או נחצו "קווים אדומים" המעבירים את הקורא הסביר מתחום הגנתו של חופש הביטוי אל מעבר לסף ההכפשה והביזוי אשר יכולים לבסס עילה של לשון הרע. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח המשקל המוגבל שהאדם הסביר מעניק לפרסומים אישיים ברשת חברתית באינטרנט, ונוכח עמדת הפסיקה שיש לאמץ גישה מרככת בכל הנוגע להתבטאויות המתפרסמות במסגרת "תגוביות".
לאור תוכנם של הביטויים אשר הוצגו כ"תחושות" ו"דעות", ובשים לב למשקל שהאדם הסביר מעניק לפרסומים במסגרת המרחב האינטרנטי בכלל ובמסגרת תגוביות מסוג זה בפרט, אל מול מעמדו של חופש הביטוי- דין התביעה בנוגע לפרסום הראשון להידחות.

19. לעניין מכתב התלונה:
מכתב התלונה הופנה למחלקת פניות הציבור של שירותי בריאות כללית, שהוא הגוף האמון על בירור תלונות של לקוחות הקופה בדבר שירות שקיבלו מנותני השירותים השונים בקופה.
מכתב התלונה כולל מספר חלקים:
האחד דן באופן ביצוע בדיקת הדם לבנם הקטין של הנתבעים מספר חודשים קודם לכן ;
השני כולל התייחסות לנושא הפוסט שפורסם על ידי בתה של התובעת והפרשנות שנתנו הנתבעים לאותו פוסט, לרבות טענות יהם בדבר תמיכת התובעת בדברים (טענה שהם חזרו בהם ממנה לאחר מכן);
בחלק השלישי עורכים הנתבעים מעין קישור או מייצרים זיקה בין שני האירועים השונים הנ"ל וההיבטים המוסריים לכאורה הקושרים בין הפוסט (שאין עוד מחלוקת שלא נכתב כלל על ידי התובעת אלא על ידי בתה) ובין תפקודה של התובעת כרופאה בכלל ומעלים תהיותיהם בעניין זה .

במקרה זה ובשים לב להגנות הנטענות יש להבחין הבחן היטב בין החלקים השונים של מכתב התלונה, שכן אין מחלוקת כי רכיבים אחדים בפרסום מסוים יכולים להיחשב לשון הרע בעוד שרכיבים אחרים - לא. כמו כן בחינת הפסיקה שניתנה ברבות השנים ביחס להגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק מעלה כי נדרש שהדברים המובאים בתלונה יהיו מנוסחים בלשון המתאימה לרף החשד המתואר בתלונה, יהיו נשענים על תשתית עובדתית מינימאלית ומגבלות נוספות לרבות תום הלב בעצם הגשת התלונה.

עוד מצאתי להידרש בנסיבות העניין למועד משלוחו של מכתב התלונה - שהיה חודשים לאחר אירוע הבדיקה וימים ספורים לאחר קבלת מכתב ההתראה עובר להגשת תביעה בגין הפרסום הראשון.
המניע שאפשר וגלום בעצם משלוח המכתב באותו עיתוי עשוי להיות רלבנטי לבחינת רכיב תום הלב הדרוש בעת בחינת יישומה של כל הגנה שהיא על פי החוק והדברים עלו מעדות הנתבעת בבירור .
אדון בדברים כסדרם.
החלק הראשון במכתב התלונה מתייחס לאירוע בדיקת הדם, כדלקמן:
"בני בן השנתיים נאלץ לעבור בדיקת דם לפני מספר חודשים בעודו תינוק קטן...מטבע הדברים, הוא הביע התנגדות וחשש גדול מהבדיקה. את התגובה לה הוא "זכה" קשה מאוד להעביר במילים, אכזריות, קרירות, נוקשות, חוסר אמפתיה וקשיחות הן רק מעט ממה שקרה שם. תארו לכם כמה קשה היה לי בתור הורה לראות את בני במצב כזה אצל מי שהייתה אמורה לדאוג לבריאותו הפיסית והנפשית!!! דוקטור ברקאי תפסה את ידו בכוח ועיקמה אותה על מנת שתוכל לסיים את עבודתה ותו לא".
בניגוד לקביעותיי הנ"ל ביחס לפרסום הראשון, ש מצאתי כי היה מתון יותר ותמציתי, הרי שבמקרה זה נעשה שימוש במילים חריפות יותר לתיאור התנהלותה של התובעת במעמד הבדיקה המתוארת . בין היתר נעשה שימוש בביטויים: "אכזריות, קרירות, נוקשות, חוסר אמפתיה, וקשיחות".
עוד נטען לשימוש בכוח ביחס לביצוע הבדיקה.

גם אם הייתי נכונה להניח כי מרבית הביטויים אינם כאלה החוצים את הרף המעביר אותם אל תחום "לשון הרע" (דוגמת קרירות או נוקשות) הרי שהביטוי " אכזריות" - למי שהינה כזכור רופאת ילדים - נראה מוגזם בעיניי ולא נדרש . במיוחד כאשר הוא מצטרף ליתר הביטויים הכלולים באותו משפט וכזה המיועד לפגוע בתובעת.
גם הטענה לעניין שימוש בכוח בעת הבדיקה הוצגה באופן שונה מכפי שהוצגה בפרסום הראשון. במכתב התלונה נוספו לתיאור פרשנויות חדשות או נוספות לעצם ההתנהלות, פרשנויות שגם לאחר שמיעת הראיות , אקבע כי לא הונח להן כל בסיס והן מגלמות הפרזה או הגזמה מסוימת .

זה המקום לציין את הנסיבות לעצם ביצוע הבדיקה על ידי התובעת , שאינה הרופאה הקבועה של הקטין: התובעת התבקשה על ידי הנתבעים, באמצעות מי מצוות המרפאה, לבצע את בדיקת הדם של בנם הקטין של הנתבעים מאחר והרופאה המטפלת הקבועה לא הייתה נוכחת. היענות התובעת נועדה לחסוך לפעוט ולהוריו נסיעה למרפאה אחרת או לבית חולים לצורך ביצוע אותה בדיקת דם.
ברי כי לתובעת בעצמה לא היה אינטרס משל עצמה בביצוע הבדיקה לקטין אלא מדובר בפעולה שנעשתה על ידה מתוך רצון לסייע לקטין להוריו ולחסוך מהם טרחה נוספת.
בשים לב לכך מצאתי את אופן הצגת הדברים במכתב התלונה לא רק כלא נכון אלא גם כפוי טובה, ומכפיש את התובעת שלא לצורך. עצם הביטוי לפיו התובעת פעלה כמתואר "על מנת שתוכל לסיים את עבודתה" - לא היה לו כל בסיס והוא נוסח באופן מטעה.

למותר לציין שאין דינה של טענה לשימוש בכוח כמוה כטענה ל"קרירות" או "נוקשות". גם אם סברו הנתבעים כי הבדיקה לא בוצעה ברגישות המתבקשת להשקפתם, כהורים, הרי שעדיין ניתן היה להשתמש בביטויים מדויקים יותר כפי שאישרה הנתבעת בעצמה במעמד חקירתה, ב מהלכה אף התנצלה על אופן ניסוח הדברים.

לעניין החלק השני של מכתב התלונה, המתייחס לפוסט אותו העלתה בתה של התובעת :
שני הנתבעים אישרו כי כלל לא היה מקום לכלול את הדברים במסגרת מכתב התלונה ואף התקשו להסביר בחקירתם הנגדית מדוע מצאו לכרוך את שני הנושאים יחד במכתב התלונה וטענו לטעות בזיהוי (הנתבע) או לבלבול (הנתבעת) .
בהודאתם זו לכאורה שמטו הם את כל הבסיס להגנה הגלומה בסעיף 15 (8) לחוק ביחס לרכיב זה במכתב.
לעניין זה נרשם במכתב התלונה כי:
"בתה של דוקטור ברקאי...העלתה פוסט פוגעני ואכזרי בפייסבוק, בו היא מתפללת ומייחלת למותם של בני נוער אלו אשר מפרים את שלוות השכונה. תושבי העיר וביניהם אני הגבנו לפוסט זה. לאחר זמן מה קיבלנו תביעה מעורך דין אשר הגישו דוקטור ברקאי ובתה נגד המגיבים בפייסבוק. כעת נשאלת שאלה אתית עמוקה: האם רופאת ילדים שאמונה על בריאותם של ילדי העיר יכולה לייחל למותם כשיגיעו לבגרות? כיצד ניתן לסמוך על רופאה אשר תומכת באמירות אכזריות נגד ילדי העיר?
בעצם הגשת התלונה יחד עם ביתה היא בעצם ממקמת את עצמה בצד שכנגד ילדי העיר, שכל רצונם היה לחגוג את סיום חוק לימודיהם.
איני יכול שלא לשאול, האם בטוח לילדי להגיע לטיפול אצל רופאה שתייחל למותם בגלל קצת רעש שהם יעשו באיזושהי חגיגה? האם שנאה שכזו לבני העיר לא מונעת ממנה לתת טיפול רפואי ראוי וסבלני?
לצערי, מניסיוני האישי, זה אכן כך".

מניסוח מכתב התלונה באופן הנ"ל ע ולה טענת הנתבעים לפיה התובעת הביעה תמיכה בפוסט שהועלה על ידי בתה , טענה שהוכחה כלא נכונה ואף הנתבעים אישרו טעותם. הפוסט עצמו או התגוביות לו אינם מציפים תגובה או עמדה של התובעת ביחס לפרסום של בתה (שאין אני נדרשת כלל לתוכנו בתיק זה) וגם הנתבעים אישרו זאת בפניי.
ככל שהנתבעים ביקשו ללמוד מעצם משלוח מכתב ההתראה על ידי התובעת טרם נקיטת הליך משפטי על אודות הזדהות או תמיכה כאמור , הרי שהם עירבו בין שני נושאים שונים באופן חסר בסיס ואין להם להלין אלא על עצמם .
בחינת הפרסום הראשון והפרסומים שלאחריו, מעלה כי לא הייתה כל תמיכה של התובעת בפוסט של בתה והיא ציינה זאת גם בעדותה. גם המסקנה והקישור שנעשו על ידי הנתבעים במכתב התלונה בין יכולתה המקצועית של התובעת ובין התנהגות בתה היה כשלעצמו חסר בסיס, וכלל שימוש בביטויים קשים היורדים לשורש מקצועיותה של התובעת ואמות המידה המוסריות שלה, לא כל שכן התיבה "רופאה שתייחל למותם" , שכל כולה מופרכת ונעדרת אחיזה במציאות כפי שהנתבעים עצמם הודו כי ידעו זאת, אז כמו גם עכשיו:
"האם רופאת ילדים שאמונה על בריאותם של ילדי העיר יכולה לייחל למותם כשיגיעו לבגרות? כיצד ניתן לסמוך על רופאה אשר תומכת באמירות אכזריות נגד ילדי העיר?
בעצם הגשת התלונה יחד עם ביתה היא בעצם ממקמת את עצמה בצד שכנגד ילדי העיר, שכל רצונם היה לחגוג את סיום חוק לימודיהם.
יכול שלא לשאול, האם בטוח לילדי להגיע לטיפול אצל רופאה שתייחל למותם בגלל קצת רעש שהם יעשו באיזושהי חגיגה?"
לעניין הנתבעת התרשמתי שהיא הבינה את טעותה ב אשר לאופן ניסוח המכתב וטענה כי היו "בלבולי מילים".
הנתבע טען כאמור שהוא סבר שהתובעת בעצמה פרסמה את הפוסט (להבדיל מבתה) וטענתו בעניין זה נדחתה.
הנתבעת אישרה כי המכתב נכתב ביחס לאותו פוסט ולתמיכתה הנטענת של התובעת באותו פוסט - שגם היא לא הוכחה על ידי הנתבעים - ובסופו של יום חזרו בהם הנתבעים מטענה זו מכל וכל. משכך כל הגנה של תום לב או כל טענה המתבססת על אמיתות הדברים או אמונתם של הנתבעים בעצמם באמיתות הדברים במועד כתיבת מכתב התלונה - נשללת מניה וביה.
אפשר וזה המקום לעורר את השאלה האם הכללת נתונים שכלל אינם קשורים לגורם האמון על בחינת הנושא במסגרת התלונה צריכים ליהנות באופן אוטומטי מההגנה השמורה להגשת תלונה לגורם מוסמך? אזכיר כי הנתבעים הגישו תלונתם למוקד שירות הלקוחות של שרותי בריאות וזאת ככל הנראה על מנת לייצר את הקשר בין בדיקת הדם ובין הפרסום.
לטעמי יש להפריד הפרד היטב בין נושא בדיקת הדם ובין נושא הפוסט והתגובות לו: לעניין בדיקת הדם אפשר וגורם זה הינו הגורם הרלבנטי לבירור התלונה בהקשר זה בשים לב למקום ביצוע הבדיקה והקשר בין הפן המקצועי ובין התלונה.
הדברים שונים לעניין הקישור שנעשה לפוסט (גם אם בטעות) והקישור שנעשה על ידי הנתבעים במכתב התלונה בין הפוסט (שכלל אינו קשור לתובעת כפי שהסתבר) ובין מעמדה המוסרי והערכי.
לא הוברר כלל מה מעמדה של שרותי בריאות כללית לדון בהיבטים אלה ומדוע הדברים הופנו לאותו גורם ולאיזו תכלית . אציין שהנתבעים לא מצאו לנכון לשלוח את תלונתם לגורם אחר במשרד הבריאות או בגופים האחראיים על היבטים משמעתיים של רופאים ביחס להתנהלותה הנטענת של התובעת אלא אך ורק לש ירותי בריאות "כללית". זאת מבלי שיובהר כלל מה היקף המנדט של אותו שירות לקוחות של הקופה לדון בהתנהלותה האישית של התובעת, בביתה וקהילתה.
ככל שהנתבעים בחרו להגיש תלונה כאמור ולכלול בה רכיבים שכלל אינם קשורים למעמדה המקצועי של התובעת בשרותי בריאות "כללית" או לאופן פעולתה המקצועי בשירותי בריאות "כללית" - מדוע יש להעניק הגנה לדברים לפי חוק אי סור לשון הרע רק מאחר והם נכללו באותו מכתב תלונה? האם ניתן לקבל מצב בו תחת מה שיוגדר על ידי מאן דהוא כ"תלונה" ניתן יהיה להעלות כל טענה והכפשה, לרבות ביחס לנושאים שכלל אינם נופלים תחת סמכותו של הגורם המברר?
אני בדעה כי התשובה לכך היא בשלילה וגם לשון הסעיף ובמיוחד הסיפא לו, ופסיקת בתי המשפט מובילה למסקנה כי אין לתמוך בפרשנות שכזו.
לטעמי ברי לכל, לרבות לנתבעים בנקודת זמן זו, כי כל נושא הפוסט - שהתובעת כלל אינה צד לו - אינו קשור בשום צורה שהיא לתפקודה של התובעת במסגרת שירותי בריאות "כללית". העלאת הדברים באופן בו נעשתה, ובמועד בו נעשתה נועדה לייצר זיקה בין הדברים על מנת להפעיל לחץ נגדי על התובעת ששלחה כבר מכתב התראה טרם נקיטת הליך משפטי או להביא לפשרה כפי שאישרה הנתבעת בעצמה בחקירתה הנגדית .

הקישור שנעשה לכאורה בין שני ההיבטים במכתב התלונה היה נראה בעיניי גס, מאולץ וחסר בסיס. המסקנה או הטענה אליה " מדלגים" הנתבעים מעצם היותה של מפרסמת הפוסט בתה של התובעת אל עבר תמיכת התובעת בדברים האמורים ובדילוג נוסף - למידת כשירותה המוסרית והמקצועית על בסיס אותם נתונים שגויים - אינה מבוססת על שום נתון עובדתי ונראית בעיניי תולדה של פאניקה מסוימת מצד הנתבעים לאחר קבלת מכתב ההתראה.

דברים אלה, המטילים דופי של ממש ביושרתה המקצועית של התובעת, במידת המוסריות שלה כאם וכרופאה, ומיועדים לבזותה עולים כדי לשון הרע כמשמעה בדין.
חלק זה של המכתב בפירוש חוצה בעיניי את אותם גבולות המשרטטים את האבחנה בין חופש הביטוי ובין ביזוי והשפלה. לא רק שהוא נעדר בסיס עובדתי איתן, אלא שלא ברור מנין נטלו לעצמם הנתבעים את החירות לפרש את התנהלות התובעת באופן המתואר ולהעלות את הדברים באופן ובשפה בה נקטו.

התרשמותי זו קיבלה משנה תוקף לאחר שמיעת עדותו של מר בוהרון אשר הסביר את רוח הדברים והרקע להם .
ממכלול הדברים מצטיירת התמונה כי הנתבעים, שהינם אנשים צעירים, חסרי ניסיון חיים במידה מסוימת ואפשר שגם חסרי ניסיון בעולם המשפטי - הוטרדו מאוד ממכתב ההתראה שהגיע אליהם טרם הגשת התביעה בגין הפרסום הראשון, שנקב בסכום פיצוי גבוה. הדברים עלו בבירור הן מעדותם והן מעדותו של מר בוהרון והקלטת השיחה עמו. גם הקלטת השיחה עם מי שלכאורה ניסה לסייע בידם מעידה גם היא על לחץ ופאניקה וקשה להסבירה.

בחינת מכלול הראיות, לוחות הזמנים והעדויות מציפה את המסקנה כי הנתבעים חששו מתוצאותיו האפשריות של הפרסום הראשון ופעלו בתוך מספר ימים מקבלת מכתב ההתראה בגינו במה שנראה היה בעיניהם באותה עת כפעולת נגד מתאימה או כזו שתביא לתוצאות שונות . בטוחני שהם לא ציפו לכך שמכתב התלונה דווקא יביא לתוצאה הפוכה במידה מסוימת באופן ש ייקבע בסופו של יום שהפרסום הראשון לא עולה כדי לשון הרע בעוד שרכיבים ממכתב התלונה - עולים כדי לשון הרע.

מתצהירי הנתבעים ושמיעת עדותם התרשמתי שהנתבעים לא הבינו עד תום את משמעות פעולתם בעת משלוח מכתב התלונה וניסוחו והדברים עלו במידה מסוימת גם מטענות הגנתם. ואולם, גיל צעיר, אימפולסיביות וחוסר ניסיון אינם הגנה מפני תביעת לשון הרע. הנתבעים עשו שימוש במילים קשות וחריפות בנסיבות נטולות הקשר וחסרות הצדקה מבלי שנתנו דעתם על ערכן של אותן מילים ומידת השפעתן ופגיעתן בתובעת.
עם זאת, התרשמתי שבמהלך ניהול ההליך - אם בעקבות ייעוץ משפטי הולם שניתן להם במהלכו ואם מתוך הבנת מכלול התמונה - הם הבינו את הפסול שבמעשיהם והתנצלו על כך בפני התובעת. אין לי אלא לשוב ולהצטער שלא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה לאחר הבנה והפנמה זו.

20. ואולם, הבחינה המשפטית אינה מתמצה לכדי הקביעה האם מכתב התלונה כולל לשון הרע אם לאו. גם אם מכתב התלונה, כולו או מקצתו , עולה כדי לשון הרע הרי שיש מקום לבחינה הנוספת והיא : האם הדברים המהווים לשון הרע מתוך אותו מכתב חוסים תחת ההגנה הנטענת ביחס לכך דהיינו זו הקבועה ב סעיף 15(8) לחוק.
הוראת סעיף 15(8) לחוק מקנה הגנה מקום בו:
"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה".
הגנה זו, כמרבית ההגנ ות, מותנית גם היא בתום ליבו של המפרסם.
בענייננו כאמור הנתבעים שיגרו את המכתב למחלקת פניות ציבור בשרותי בריאות "כללית" לאחר קבלת מכתב ההתראה של התובעת ביחס לפרסום הראשון . מועד משלוח המכתב והמטרה שעמדה מאחורי הדברים התבררה במועד שמיעת הראיות , שאחרת לא ניתן להסביר את מועד העלאת התלונה ואופן הקישור שנעשה בין הדברים. אזכיר כי הבדיקה המתוארת הייתה חודשים רבים קודם לכן. לכאורה היה מצופה כי התלונה תועלה בסמוך לאירוע בדיקת הדם ולא בחלוף חודשים ממנו.
גם הקישור הברור והמכוון שנעשה במכתב בין הפרסום הראשון, המסקנות המוסריות או השאלות הערכיות שביקשו הנתבעים להקיש ממנו ובין בדיקת הדם המתוארת - מדברים בעד עצמם.
אני קובעת, כממצא עובדתי שהתגבש על בסיס מכלול הראיות שהוצגו בפניי ועדויות הנתבעים , כי שליחת מכתב התלונה במועד בו נשלח ובאופן בו נוסח היה מיועד לייצר "משקל נגד" למכתב ההתראה שהתקבל מטעם התובעת ביחס לפרסום הראשון ומועד העלאת הטענות לא היה מקרי. הדברים מטילים צל מסוים על תום לבם של הנתבעים בכל הנוגע לעיתוי מכתב התלונה ובאופן ניסוחו וכפועל יוצא מכך גם על תחולת ההגנה או היקפה .
לא מצאתי לייחס משקל מיוחד לטענתם כי הם "הונחו" לכך על ידי מר עדיאל והטענה כשלעצמה - נדחית. לאחר שמיעת העדויות אקבע שאין כל בסיס לטענה שמר עדיאל עודד את הנתבעים להגיש תלונה או כיוון אותם לכך. ההפך הוא הנכון: התרשמתי שהוא ניסה להגיע לפתרון בדרכי שלום ולסייע לנתבעים בעניין זה, שככל הנראה הוטרדו מאוד ממכתב ההתראה שנשלח אליהם. עוד הבהיר בעדותו כי לאחר שהבין את היקף הטענות כלפי התובעת והמקור להן, הסביר לנתבעים כי הוא אינו הכתובת לכך וכי פתוחה הדרך בפניהם לפעול כפי שימצאו לנכון לרבות לעניין פנייה למוקד פניות הציבור.
בין זה ובין הצורה בה פנו הנתבעים וניסוח תוכן הפנייה - הדרך ארוכה.
ממילא גם בהקלטה לא היה כדי לסייע לעניינם של התובעים בעניין זה או להעביר את האחריות לכתפיו של גורם אחר. הנתבעים, והם בלבד , שהחליטו על ניסוח המכתב ושליחתו ועליהם לשאת בתוצאות הנובעות מכך. נראה כי גם במעמד עדויות הנתבעים הם נזהרו מאוד מלהטיל אחריות כלשהיא על מר עדיאל או להציב טענה לפתחו. התרשמתי שהנתבעים חשו שהם הרחיקו לכת מעט בעניין זה ופעלו לתקן המעוות על ידי התנצלות חוזרת ונשנית בפני התובעת גם במעמד הדיון, נתון שגם הוא בעל חשיבות בפסיקות ממין אלה.

21. לגופה של הגנה: כפי שהוכח בפניי, וכפי שעולה מעדותו של מר עדיאל, מכתב התלונה נשלח לגוף המוסמך לקבל תלונות על הרופאים במסגרת שירותי בריאות כללית , ובכללם התובעת . בכך מתקיים התנאי שעניינו הפורמאלי לעניין הפניית תלונה לגוף מוסמך. עם זאת ההגנה על הגשת תלונה לרשות מוסמכת מותנית בתום לב. כיצד מתפרש יסוד זה בהקשר להגנה מסוימת זו? פסק הדין המנחה הוא ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ריבר, פ"ד לו(2) 141. באותה פרשה נפסק כי:
"עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. אדם, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות" (בעמ' 147 לפסה"ד).

אשר למניע של המפרסם, נקבע באותה פרשה כי גם אם פעל המפרסם בכוונה לפגוע, אין בכך כדי לשלול את תחולתה של ההגנה. כך, שתום הלב הנדרש בסעיף 15(8) לחוק, מתקיים גם מקום שעובר להגשתה של התלונה, גילה המתלונן (ובמקרה זה הנתבעים), יחס עוין כלפי התובעת, ובלבד שהוכח כי הנתבעים האמינו באמיתות הפרסום (עניין ריימר, בעמ' 146).
אף אם מניעיהם של הנתבעים בפנייתם אל מחלקת פניות הציבור היו מעורבים, דהיינו : בחלקם רצון כן להגיש תלונה על התנהגות ה תובעת כרופאה ובחלקם רצון לפגוע עקב משלוח מכתב ההתראה - הרי שאין בעצם הכוונה הנ"ל כדי לשלול את יסוד תום הלב הנדרש בהגנה לפי סעיף 15(8) אלא בהתקיים נסיבות המצדיקות שלילה כאמור .
לטעמי כאמור לעיל ביחס לחלק מרכיבי המכתב קיימות נסיבות המצדיקות שלילה של ההגנה האמורה ולצורך כך מצאתי להפריד בין חלקים שונים של מכתב התלונה.
תלונתם של הנתבעים ביחס לביצוע בדיקת הדם והתנהלות התובעת באותה בדיקה:
על אף הביטויים הקשים - שאפשר והיה ראוי להימנע מהם גם במכתב תלונה - הרי שרכיב זה לבדו (העולה בקנה אחד גם עם הפרסום הראשון) חוסה תחת ההגנה ונהנה מיסוד תום הלב. זאת על אף קיומה של הכוונה לפגוע המובנית בו. התלונה היא בקשר לעניין מקצועי שהגוף הבודק מוסמך לבודקה וגם אם הביטויים היו חריפים עדיין ניתן לקבוע כי מתקיימים לגביהם הגנת תום הלב והאמונה באמיתות הדברים.
לא כך הם פני הדברים ביחס לחלק השני מהמכתב, אליו הפנתה התובעת, המתייחס לפרסום שנעשה ע"י בתה של התובעת והמסקנות שביקשו הנתבעים להסיק.
הנתבעים תיארו את התובעת כמי שמייחלת למותם של ילדים וכמי ששונאת את בני העיר. מתוכן המכתב הנ"ל משתמע בצורה ברורה שמיוחסות לתובעת תכונות של אדם בעל אופי שלילי, נוטר טינה, נטול מוסר וערכים , וכבר עמדתי על הדברים לעיל ואחזור על עיקריהם בקצרה:
לאחר שמיעת עדויות הנתבעים באשר למועד העלאת הטענות , המניע לכך , בחינת אופן הניסוח והיעדר בסיס עובדתי מינימאלי לטענות אלה אני קובעת כי רכיב זה במכתב התלונה - שכאמור כלל לא ברור כיצד נתון לסמכותו של הגוף הבודק - אינו מזכה את הנתבעים בהגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.
הנתבעים ייחסו לתובעת מעשים ואמירות שאינם נכונים , כאשר שניהם מודים איש איש על פי דרכו בטעויות שנפלו בניסוחו זמן אמת ובדיעבד .
בנסיבות העניין לא היה לנתבעים יסוד של אמת לכתוב את הדברים הנ"ל במכתבם. פרסום מידע זה חורג מתחום הסביר בנסיבותיו של מקרה זה, ולפיכך החזקה כי הפרסום נעשה בתום לב (כאמור בסעיף 16(א) לחוק) אינה עומדת לנתבעים.
מאחר ואין בפרסום אמת, והנתבעים בעצמם לא האמינו באמיתותו גם לשיטתם שלהם, הרי שלכאורה ניתן היה לקבוע כי קמה לחובתם החזקה ההפוכה ולפיה הפרסום נעשה בחוסר תום לב, בהתאם לסעיף 16(ב)(1) לחוק ואולם אין אני נדרשת לקבוע מסמרות בסוגיה זו נוכח התוצאה אליה הגעתי.
משלא עלה בידי הנתבעים להוכיח את יסודות ההגנה הנ"ל ביחס לחלקו של המכתב המייחס לתובעת תמיכה בפרסום של בתה והסקת המסקנות הנובעת מכך - לא יכולה לעמוד להם גם ההגנה בהתאם לאיזו מבין החלופות הנזכרות בסעיף 15 לחוק.
מהמקובץ עולה כי חלקו של מכתב התלונה, אשר אינו מתייחס לסוגיית בדיקת הדם , מהווה לשון הרע וככזה אינו נהנה מהגנה כלשהוא ואינו מוגן על ידי עקרון תום הלב ויש בו כדי להצדיק חיוב הנתבעים בפיצוי התובעת.
שיעור הפיצוי
22. מאחר ולא מצאתי לקבל את התביעה ביחס לפרסום הראשון הרי שהסעד היחיד הרלבנטי לבחינה הוא עתירת התובעת ביחס לפרסום מכתב התלונה בגינו עתרה היא לחייב את הנתבעים, שניהם יחד, בסכום של 140,474 ₪ ללא הוכחת נזק בגין מכתב התלונה ולחלופין בסך של 50,000 ₪ (סעיף 29 לכתב התביעה).
הקביעה כי מדובר בסכומים המתייחסים לשני הנתבעים יחד נובעת משיעור חישוב האגרה על ידי התובעת בעת הגשת כתב התביעה וחלוקת הפיצוי בין שני הפרסומים (סעיפים 28, 29 לכתב התביעה) .

23. סעיף 7א(ב) ל חוק איסור לשון הרע מסמיך את בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק.
סעיף 7א(ג) לח וק קובע כי אם הוכח שלשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום שבסעיף (ב) לעיל, ללא הוכחת נזק.
מאחר שמדובר בפיצוי שהמחוקק קבע לגביו רף מקסימלי, הרי שבית המשפט שיקול הדעת לקבוע את הפיצוי עד לרף שקבע המחוקק, ועל פי נסיבות העניין.
24. הפסיקה נדרשה פעמים רבות לשיקולים שבית המשפט נדרש לשקול בבואו להטיל פיצוי בעילה זו:
" בית המשפט צריך להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולקחת בחשבון נוסף לטיב העוולה עצמה גם את התנהגותו של המעוול במידה שהיתה זדונית או משולחת כל רסן, את היקף ההשמצה ופרסומה, וכן את התנהגותו במשך כל זמן ניהול המשפט, ולאמוד בהתאם את סכום הפיצויים" ע"א 30/72 שמואל פרידמן נ' שמואל סגל, פ"ד כז(2), 225.

עוד נקבע בהקשר זה:

"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן, התנהגותו של הניזוק לפני הפרסום ולאחריו עשוי להוות אמצעי בעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו". (רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.06); רע"א 4740/00 לימור אמר נ' אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510).

החלת מבחנים אלה על נסיבות המקרה בראי אמות המידה הנהוגות בפסיקה, לרבות היקף הפרסום, נסיבות הפרסום, היותו פרסום יחיד שנעשה במסגרת מצומצמת יחסית של מכתב תלונה , התנצלות הנתבעים במעמד ההליך המשפטי בצירוף ההתנצלות עליה אורה במסגרת פסק דין זה ונתוני הצדדים בעצמם - מובילה למסקנה שבמקרה זה אין מקום לפסיקת פיצוי על בסיס כפל הסכום ואף אין למצות את הדין עם הנתבעים ביחס למלוא הסכום הנקוב בסעיף 7(א)(ב) לחוק .

מאחר וכאמור מדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק לא מצאתי פגם בכך שהתובעת לא הוכיחה פגיעה ממונית כתוצאה מהפרסום. פיצוי ללא הוכחת נזק כשמו כן הוא: הוא נועד לפצות את התובעת מבלי שתידרש להוכיח נזקים כתוצאה מהפרסום. עצם הנתון כי שכרה של התובעת לא נפגע וכי עבודתה נמשכת אין בו כדי לתקן את הפגיעה האישית שנגרמה לה ולשמה הטוב נוכח הפרסום , והטרדה והדאגה שנגרמו לה מעצם משלוח תלונה למעבידתה, ובעיקר כשהיא אינה מבוססת ואינה אמת .
25. בחינת הפסיקה במקרים דומים אחרים מעלה כי סכומי הפיצוי משתנים מאוד ממקרה למקרה על פי נסיבותיו ונעים בין אלפי שקלים בודדים ועד 20,000 ₪. ראו לדוגמא:
ע"א (נצרת) 1090/05 רבקה שלום נ' ד"ר גריי ניצנה (פורסם בנבו, 22.1.06):
שם נדון מכתב ששלחו המשיבים, חברי ועד הורים בבית ספר יסודי, כנגד מורה בבית הספר ואשר הופנה לגורמים במשרד החינוך וברשות המקומית בו הועלו טענות דוגמת: " האם זו מורה בישראל? האם בידיים מורעלות כאלה אנו מפקידים גם את ילדינו - עוללנו... הראויה אישה זו להיות מורה לילדינו, אם אין בליבה ולו מעט חמלה? ... האם זו המורה שראויה ללמד את ילדינו ?" ועוד.
נפסק כי הנכתב נוסח באופן בוטה וחריף והפנייתו לגורמים הנ"ל נועדה לפגוע במשלח ידה של המורה ולהביא לפיטוריה. עוד נקבע כי הביטויים חרגו מתחום הסבירות ומהווים הכפשה של ממש, שנשלחה לגורמים שהם מעבר לגורמים המקצועיים שאמורים לברר תלונה כאמור . על כן נפסק כי התלונה אינה עומדת בתנאי ההגנה ואינה נהנית מיסוד תום הלב.
נפסק פיצוי בסך 15,000 ₪.

ת"א 626-11-13 עו"ד מרמלשטיין נ' פנחס (פורסם בנבו, פסק דין מיום 7.10.15):
באותו עניין בית המשפט קיבל תביעה בעילה של לשון הרע שהגיש התובע כנגד הנתבע בגין דברים שנכללו בתלונה שהוגשה על ידי הנתבע ללשכת עורכי הדין. בית המשפט פסק שכאשר מתלונן מגיש תלונה במתכוון או תוך רשלנות או תוך מודעות לכך שהתשתית העובדתית אינה נכונה הרי שהתלונה האמורה אינה ראויה להגנה הקבועה בחוק ואין לראותה ככזו שהוגשה בתום לב.
נפסק פיצוי בסך 20,000 ₪.

סע"ש (תל אביב) 53672-10-17 שרון לוי נ' להב גופר (פורסם בנבו, פסק דין מיום 5.4.20) :
בית הדין האזורי לעבודה קבע כי על הנתבעים לשלם לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 20,000 ₪ בגין כל אחד מהפרסומים נשואי התביעה, שאחד מהם היה תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין.
נפסק כי התלונה אינה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק בשים לאופן המוחלט בו נוסחה ולאי הדיוקים העובדתיים שבה.

ת"א 21918-08-16 אגסייב נ' מאירוב (פורסם בנבו, פסק דין מיום 26.5.19):
באותו מקרה נדונו שני פרסומים שביצעה הנתבעת כנגד התובעת, שאחד מהם היה הגשת מכתב תלונה למחלקת פניות הציבור בקופת החולים בה היא עובדת, במסגרתו יוחסו לתובעת מעשי הטרדה באמצעות הטלפון. נקבע כי התנהלות הנתבעת ביחס לתלונה אינה מכניסה אותה תחת כנפי ההגנה הקבועה בסעיף 15 (8) לחוק הן בשל היעדר קשר בין נושא התלונה והגוף אליו הוגשה והן בשל אלמנט היעדר תום הלב ואמיתות הדברים.
באותו עניין נקבע פיצוי בסך 20,000 ₪ ביחס לשני הפרסומים יחד.

תא"מ 65788-11-15 שוכרי נ' עווידה (פורסם בנבו, פסק דין מיום 24.10.17):
שם נדון עניינה של תלונה שהוגשה כנגד עורך דין ללשכת עורכי הדין. נפסק כי התיאור בתלונה חרג מתיאור סביר של האירוע והעובדות תוך ייחוס מעשים פליליים לתובעת באופן חסר תום לב המוציא את הדברים מהגנת סעיף 15 (8) לחוק.
בית המשפט פסק פיצוי בסך 9,000 ₪ ללא הוכחת נזק.

ע"א 18429-09-17 ג'אזי ג'אנם נ' אברהם גולדפרב (פסק דין מיום 30.1.18):
באותו עניין קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום וחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 20,000 ₪.
באותו עניין בית משפט השלום דחה תביעת לשון הרע שהגיש התובע, רופא במקצועו, ביחס למכתב תלונה ששלח הנתבע למנכ"ל משרד הבריאות, שכלל ביטויים פוגעניים ומכפישים ביחס לתובע. בית המשפט המחוזי הפך כאמור את פסק הדין וזאת בהסכמת הצדדים, חייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 20,000 ₪ ואף חייבו במשלוח מכתב התנצלות ותיקון למנכ"ל משרד הבריאות.

ת"א 55213-06-06 עו"ד ישורון סוניס נ' מועלם (פורסם בנבו, פסק דין מיום 29.6.17):
באותו עניין התקבלה תביעה שהוגשה על ידי עורכת דין בעילה של לשון הרע בקשר לתלונה שהוגשה על ידי הנתבעת ללשכת עורכי הדין. נקבע כי התלונה הוגשה ללא תשתית עובדתית, ללא הסתייגות או זהירות סבירה בניסוחה, וככזו נעדרת תום לב.
בית המשפט פסק לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪.

26. לסיכום, בחינת הפסיקה שהובאה לעיל אל מול נסיבות המקרה דנן, אופי הפרסום, היקף הפרסום, הביטויים הקשים האמורים בו, היעדר תום הלב הגלום בו ואי האמונה באמיתות האמור בו כפי שעלתה מעדויות הנתבעים בעצמם, לרבות ביחס למועד הפרסום בפועל ולא רק בדיעבד אל מול הפגיעה בשמה הטוב של התובעת במקום עבודתה והפסיקה הקיימת ובשים לב למעמדה של התובעת כרופאת ילדים בקהילה - מוביל למסקנה כי יש להטיל על כל אחד מהנתבעים חיוב בסך של 7,500 ₪ ובסך הכול 15,000 ₪ לשניהם יחד. לא מצאתי להחמיר עם הנתבעים מעבר לכך בשים לב להיקף המצומצם יחסית של הפרסום המגולם במכתב התלונה התנצלותם במהלך ההליך המשפטי ויתר הנסיבות שכבר פורטו כדבעי.
סוף דבר
27. התביעה ביחס לפרסום הראשון - נדחית.

28. התביעה ביחס למכתב התלונה - מתקבלת באופן חלקי.
אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק. הסכום ישולם בתוך 30 יום מהיום , שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

29. הנתבעים ישלחו מכתב התנצלות ותיקון למנהל שירות הלקוחות של שירותי בריאות כללית, שינוסח על ידי בא כוחם , ובו יעמידו על תיקונם את הדברים הטעוני תיקון לגבי האמור במכתב התלונה ככל שהדבר נוגע לפרסום הפוסט ולקישור שעשו בין התובעת ופרסום זה ויתר הטענות שהועלו על ידיהם ביחס לכך .
מכתב ההתנצלות יישלח בתוך 30 יום מהיום ועותק ממנו יועבר לתובעת.

30. לעניין ההוצאות -
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי לפיה התביעה התקבלה רק בחלקה , הקטן, אופן ניהול הדיון, סכום התביעה אל מול הסכום שנפסק בסופו של יום ויתר הנסיבות הצריכות לעניין - אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעת ושכר טרחת עורך דינה בסך כולל של 5,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' אב תש"פ, 23 יולי 2020, בהעדר הצדדים.