הדפסה

בית משפט השלום בעכו ת"א 41586-05-14

בפני
כב' השופטת אביגיל זכריה

התובע:

אליאס בשאר ת.ז. XXXXXX796
ע"י ב"כ עו"ד פרח

נגד

הנתבעת:

מדינת ישראל - משרד החינוך
ע"י ב"כ עו"ד אלמאדי

פסק-דין

מבוא
1. בפניי תביעת התובע, יליד 1993, בגין נזקי גוף שנגרמו לו באירוע מיום 19.5.08, בעת שהיה תלמיד בכיתה ט' בחטיבת הביניים בבית הספר "אלעין" בכפר יאסיף.
התובע טוען כי במהלך שיעור שהתקיים בכיתתו , הוא נדחף על ידי אחד מבני כיתתו, נפל ונגרם לו שבר בקרסול רגל ימין (להלן - האירוע נשוא התביעה).
התביעה הוגשה ביום 22.5.14, דהיינו שש שנים לאחר האירוע.

התביעה הוגשה כנגד בית הספר ומדינת ישראל - משרד החינוך במאוחד, ואולם מאחר ובית הספר אינו אישיות כשירה להיתבע בנסיבות העניין נותרה המדינה כנתבעת יחידה.
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת כמי שהייתה האחראית על הפעלת בית הספר, ע ל העסקת הצוות החינוכי, תחזוקת המבנה ובטיחות הפעלתו וכמי שמוחזקת אחראית לנזקיו בנסיבות העניין לטענת התובע.

הנתבעת כופרת בחבות ובנזק.

מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי, ד"ר בצלאל פסקין, העריך נכותו הצמיתה של התובע בשיעור משוקלל של 9.75% המורכבת מ: 5% בגין הגבלה קלה בתנועות המיפרק ו - 5% בגין צלקת.

תמצית טענות הצדדים
2. בכתב התביעה נטען כי ביום 19.5.08 בשעה 10:30 או בסמוך לכך, בעת ששהה בכיתתו, נדחף התובע על ידי אחד מחבריו לספסל הלימודים ועקב כך נפל ונחבל בקרסול ימין. התובע טוען כי המורה שהה באותה עת בסמוך לדלת הכיתה ושוחח עם תלמידים שהיו מחוץ לכיתה ובכך לעמדתו מגולמת רשלנות הנתבעת בכל הנוגע להשגחת המורה על הנעשה בכיתה .

התובע עותר להעברת נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת ומלשון 7 לכתב התביעה (שלא צוין בה סעיף מפורש) נראה כי הכוונה היא להחלת החזקה הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין.
לחילופין עותר התובע לחייב הנתבעת מכוח עוולת הרשלנות מאחר והיא ו/או העובדים ו/או השלוחים מטעמה הפרו את חובות הזהירות המוטלות עליהם כלפיו , הפרה המתבטאת לשיטת התובע בין היתר בהעדר השגחה מתאימה, אי נקיטת אמצעי זהירות מספקים, הותרת התלמידים בכיתה ללא פיקוח וטענות נוספות כמפורט בסעיף 8 לכתב התביעה.
עוד נטען להפרת חובות חקוקות אולם לא פורטו בכתב התביעה החובות החקוקות בהן מדובר.

התובע טוען כי נגרם לו שבר בקרסול אשר הצריך ניתוח לשחזור השבר, ואשפוז בן שישה ימים בתחילה ולאחר מכן אשפוז נוסף לצורך הוצאת הקיבוע. עוד נדרש התובע לתקופה החלמה ממושכת ולטיפולי פיזיותרפיה בגינם נעדר מהלימודים ונזקק לעזרת הוריו ולהוצאות רפואיות.
עוד נטען כי עד מועד הגשת התביעה מתהלך התובע בצליעה, אינו מסוגל לעסוק בספורט, הגם שעובר לתאונה עסק בספורט והיה לשיטתו שחקן מבריק, ובכך נגרמה לו גם פגיעה תפקודית המגלמת בחובה הפסד השתכרות עתידי או אובדן כושר השתכרות.

מטעם התובע הוגשה חוות דעת של ד"ר אמין פאר שהעריך כי לתובע נותרת נכות צמיתה כדלקמן:
נכות אורתופדית בקרסול ימין לפי סעיף 35 (1)ג' לתקנות הנכות של המל"ל בשיעור של 20%;
נכות בשיעור של 10% בגין צלקת מכוערת ומכאיבה לפי סעיף 75 (1)(ב) לתקנות הנכות.

התובע עותר בסיכומיו לחייב הנתבעת בתשלום נזקיו בגין האירוע בסך כולל של 603,130 ₪ על בסיס נכות תפקודית של 10% ועל פי הפירוט הבא:
עזרת צד ג', הוצאות רפואיות ואחרות , לעבר ולעתיד (75,000 ₪); כאב וסבל (150,000 ₪); הפסד שכר לעבר, ממועד הגיעו לגיל 18(39,500 ₪); הפסד השתכרות לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק (289,309 ₪); הפסדי פנסיה (49,321 ₪).
3. הנתבעת טוענ ת כי גם ייקבע כי מסכת האירועים הנטענת , המוכחשת כשלעצמה, אירעה כמתואר על ידי התובע, הרי שאין בנסיבות העניין כדי להטיל עליה חבות בנזיקין וזאת על פי הדין והפסיקה הקיימת ועל כן דין התביעה להידחות.
הנתבעת טוענת כי היא לא התרשלה או הפרה איזו מבין חובות המוטלות עליה וכי בנסיבות העניין, כפי שהן מתוארות על ידי התובע, מדובר במקרה פתאומי שלא ניתן היה לצפייה או למניעה בנסיבות העניין וזאת מבלי לגרוע מעצם עמדתה לעניין קיומה של השגחה במקום.
עוד טענה הנתבעת כי הנזק שנגרם, שגם בשיעורו היא כופרת, נגרם לשיטת התובע בעצמו באשמו של אחר.
הנתבעת טענה כי החובות החקוקות לא פורטו בכתב התביעה ועל כן אין לשעות לטענות התובע בעניין זה וכי לא מתקיימות הנסיבות להעברת נטל ההוכחה.
עוד טענה הנתבעת לשיהוי בהגשת התביעה תוך גרימת נזק ראייתי.

לעניין הנזק הגישה הנתבעת חוות דעת שנערכה על ידי ד"ר דוד אנג'ל אשר מצא כי הצלקת אינה כזו המקנה נכות.
לעניין ההגבלה בתנועות הקרסול מצא המומחה מטעם הנתבעת כי מדובר בהגבלה קלה ובגינה העריך שלתובע נותרה נכות בשיעור של 5% בהפעלה חלקית של סעיף 48 (3)ג לתקנות הנכות.
מאחר ולעמדת הנתבעת דין התביעה להידחות - הן מאחר והנסיבות המתוארות אינן מקימות חבות והן לגופה בשים לב לאי עמידת התובע לשיטתה בנטל ההוכחה המוטל עליו גם לאחר שמיעת מלוא הראיות בתיק - לא פורטו בסיכומיה טענותיה לעניין הנזק.

הנתבעת התנגדה במהלך ההליך לכל הרחבת חזית, לרבות פירוט נוסף של האירוע מעבר לאמור בכתב התביעה . הדברים מצאו ביטוי בפרוטוקול , לרבו ת בדיון בו נשמעו חקירות עדי התביעה.

חוות דעת מומחה בית המשפט
4. נוכח הפערים בין חוות דעת הצדדים בתיק מונה ד"ר בצלאל פסקין כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה העריך את נכותו של התובע בשיעור משוקלל של 9.75%: מחציתה בגין הצלקת ומחציתה בגין הגבלה בתנועות המפרק .
המומחה מצא כי ההגבלה בתנועות הקרסול הינה קלה ועל כן מצדיקה נכות בשיעור של 5% בלבד וכי הצלקת אינה רגישה ואינה כואבת וככזו גם היא מצדיקה 5% נכות בלבד.
עוד ציין המומחה כי השבר התאחה בצורה תקינה וכי התובע עובד בעבודה פיזית.
תיאור ההליכים בתיק
5. משלא עלה בידי הצדדים לכדי הסכמה, נשמעו מלוא הראיות בתיק.
מטעם התובע הגישו תצהיר והעידו: התובע בעצמו; מר מוראד בסל - שהיה חברו לכיתה של התובע במועד האירוע.
מטעם הנתבעת הגיש תצהיר והעיד: הכומר מאדי מוסא - מורה בבית הספר .
לאחר שמיעת הראיות הוגשו סיכומי הצדדים בכתב והתיק בשל למתן פסק דין.

תמצית ההכרעה
6. לאחר עיון בכתבי הטענות, במסמכים ובמוצגים שהוגשו לתיק בית המשפט ושמיעת העדים מטעם הצדדים, אני קובעת כי לא עלה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו ועל כן - דין התביעה להידחות.
כמו כן מקובלת עליי טענת הנתבעת כי אם אילו הייתה מוכחת המסכת העובדתית הנטענת בכתב התביעה הרי שבנסיבות העניין לא היה בכך כדי להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעת.
להלן הנימוקים.

הערה מקדמית לעניין העברת נטל ההוכחה
7. נטל ההוכחה בתביעה, והדברים ברורים וידועים, מוטל על התובע מתחילתו ועד סופו. הכלל, הידוע לנו מימים ימימה, מתומצת לביטוי השגור: "המוציא מחברו - עליו הראיה".
ואולם, יש מקרים חריגים בהם הכיר הדין במעמד מופחת, מובנה, של התובע כלפי הנתבע מסיבות שונות ככזה המצדיק העברת נטל ההוכחה מהתובע אל הנתבע וזאת לאחר שהתובע ביסס תנאים מקדמיים מסוימים הנדרשים לשם כך. חזקות דיוניות אלה מוצאות ביטוי בסעיפים 38, 40 ו - 41 לפקודת הנזיקין.
על התובע הטוען להחלת החריג המבוטא בהעברת הנטל - בהיעדרם של כללים או חזקות דיוניות אחרות המבססות זאת מכוח דינים אחרים - לבסס תשתית ספציפית מתאימה ולעמוד בתנאים השונים הקבועים בסעיפים הנ"ל. אז, ורק אז, יוכל בית המשפט לשקול לעשות שימוש בכלי הדיוני החריג ולהעביר הנטל לצד שכנגד.

לעניין העברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין:
על מנת לבסס קביעה בדבר העברת הנטל לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין נדרש קיומם של שלושה תנאים מקדימים כאשר הנטל להוכחת כל אחד מהם, על פי מאזן ההסתברויות, מוטל על התובע. ואלו הם:
(1)התובע אינו יודע ואינו יכול לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לאירוע הנטען;
(2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעת שליטה מלאה עליו;
(3) בתנאי השלישי מגולמת מעין הנחה של בית המשפט כי הנפילה על רקע התרשלות מצד הנתבעת מסתברת יותר מהמסקנה כי הנפילה אירעה שלא כתוצאה מהתרשלות הנתבעת.

8. בנסיבות העניין לא עלה בידי התובע להוכיח אף אחד מהתנאים המקדמיים בהקשר זה ופרט לעצם העלאת הטענה לא פעל התובע כלל על מנת להביא לביסוס טענה זו שכלל אינה מתאימה לנסיבות .
ביחס לתנאי הראשון ברי שהוא אינו מתקיים מאחר והתובע עצמו מפרט את הנסיבות בהן נגרם לו הנזק לטענתו. יש בכך כד י להביא לדחיית התנאי הראשון וכפעל יוצא מכך : גם ל דחיית תחולת הסעיף כולו (ר' והשוו ע"א (חיפה) 61871-02-15 אמסלם נ' אורט ישראל ואח', פורסם בנבו, פסק דין מיום 17.9.15, להלן - פסק הדין בעניין אורט).
גם ביחס לתנאי השני נקט התובע בלשון עמומה בכתב התביעה ובסיכומים ולא הצביע על אותו "נכס" הנדרש לביסוס התנאי וברי כי בנסיבות המקרה הנטענות אין "נכס" כאמור.
לעניין התנאי השלישי נדרשת בחינה של ראיות התובע ומידת מהימנותן.

הראיות מטעם התובע
9. מטעם התובע הגישו תצהירים והעידו התובע בעצמו ואחד מחברי כיתתו.

התובע בתצהיר עדותו חזר על נסיבות האירוע כמעט באופן זהה לאופן בו תוארו בכתב התביעה. להבנתי, מתצהיר התובע עולה כי לשיטת התובע בעצמו המורה היה בתוך הכיתה ושוחח עם תלמידים שהיו מחוץ לכיתה ובלשון התובע בסעיף 4 לתצהיר :
"ביום 19.5.08, בשעה 10:30 או בסמוך לכך, במהלך שהותי בכיתה בבית ספר, בעת השיעור השלישי, אנוכי נדחפתי על ידי בן כיתתי במהלך שהותו של המורה בכיתה שעומד ליד הדלת כשהוא מדבר עם תלמידים מחוץ לכיתה, ואנוכי נפלתי ונחבלתי קשות בקרסול ימין".

לעומת זאת הדברים נוסחו באופן שונה בתצהירו של העד מטעם התובע, מר בסל , בסעיף 5 לתצהירו שהוגש בצמוד לתצהיר התובע:
"בתאריך 19.5.08, במהלך השיעור השלישי בשעות הבוקר שהיה מלמד אותו המורה הכומר האדי מוסא, יצא המורה מחוץ לכיתה, והוא היה עומד ליד הדלת מבחוץ ומדבר עם תלמידים אחרים. בעת זו, פרצה קטטה קטנה בין בשאר אליאס (התובע, א.ז.) לעוד תלמיד בשם הייתם, כאשר הייתם דחף את בשאר, והוא נפל ונפגע בשאר (כך במקור, א.ז.) בקרסול של רגל ימין".

ראשית, יצוין כי ב"כ הנתבעת התנגד במעמד שמיעת הראיות לכל הרחבת חזית והמילים "פרצה קטטה קטנה" נמחקו מתצהירו של העד בהסכמת ב"כ התובע באופן שיש בו כדי לגרוע במידה משמעותית מגרסת העד וזאת משלא הובהר מדוע נרשמו הדברים מלכתחילה ועל איזה בסיס .

שנית, גם בחינת שני הנוסחים מעלה הבדלים משמעותיים לטעמי כבר בין גרסאות התובע והעד היחיד מטעמו לאירוע הנטען, שקשה להסבירם .
בחינת שני הנוסחים מעלה כי לשיטת התובע בתצהירו המורה היה בתוך הכיתה ושוחח סמוך לדלת עם תלמידים שככל הנראה היו מחוץ לכיתה, בעוד שלשיטת העד מטעמו של התובע המורה יצא המורה מהכיתה והיה מחוץ לכיתה בעת ששוחח עם התלמידים האחרים. ברי כי בשים לב לכך שטענתו העיקרית של התובע להפרת חובת הזהירות נשענת על סוגיית "ההשגחה" או "השגחה מלאה" הרי שהיה מצופה כי התובע בעצמו יבהיר בכתב התביעה ובתצהירו כי המורה היה מחוץ לכיתה ואולם לא כך הם פני הדברים הן בכתב התביעה והן בתצהיר.

כמו כן לא ברור מדוע העד מטעם התובע הוא הגורם שלכאורה מוסר פרטים נוספים ומלאים יותר אודות האירוע בניגוד לגרסה הלאקונית שמוסר התובע בעצמו. לעניין זה לא נמצא ה לטעמי תשובה בעדותו של התובע.

גם הנתון כי לא זומנו להעיד עדים נוספים מטעם התובע לעניין נסיבות האירוע, הגם שאין מחלוקת כי היו עדים נוספים וכי היה ידוע לתובע גם שם התלמיד הנוסף שהיה מעורב באירוע עצמו לטענתו (הייתם) - מעורר תמיהה ופועל לחובת התובע בנסיבות העניין .
עצם קיומן של סתירות בין גרסאות עדי התביעה (התובע והעד מטעמו) באשר לאירוע גורע ממהימנותן של שתי העדויות גם יחד והדברים קיבלו משנה תוקף במעמד שמיעת חקירות העדים .

עדות התובע:
מבלי לפגוע בכבודו של התובע שלא לצורך, ותוך שאני מביאה בחשבון את הנתון כי חלפו שנים לא מעטות ממועד האירוע ועד מועד שמיעת הראיות בהליך שהוגש שש שנים לאחר מכן - הרי שהתובע התקשה מאוד להתמודד עם שאלות שהוצגו לו בעת חקירתו הנגדית הן ביחס לאירוע העומד בליבת התביעה והן באופן כללי .
התובע לא היה בקיא בכל הנוגע לרשום בתצהירו והתקשה פעם אחר פעם לענות על השאלות הבסיסיות ביותר הנוגעות להתרחשות האירועים לה הוא טוען. רק לאחר ששב ונשאל , ושב ועיין בתצהיר מטעמו , הצליח להסביר מהן טענותיו לעניין האירוע.
התנהלות התובע בחקירה והאופן בו נמסרו תשובותיו לעניין זה - באיחור ובקושי רב הגם שמדובר בליבת התביעה - לא היה בה כדי לעורר אמון. כמו כן גרסתו בחקירתו הנגדית ביחס לאירוע ולמיקום המורה בכיתה הייתה שונה מזו שהופיעה בתצהירו.

בנוסף, בכל הנוגע לסוגיית הנזק נפגמה מהימנותו בחקירה הנגדית באופן משמעותי:
התובע טען בעת ובעונה אחת כי הוא סטודנט לחינוך גופני ובה בעת טען כי הוא אינו יכול לעסוק בספורט ואף תפקודו היומיומי מוגבל מאוד.
הדברים לא עלו בקנה אחד עם הערכות המומחה מטעם בית המשפט באשר למגבלה הקלה ממנה סובל התובע ובשים לב לכך שמחצית מנכותו הינה פלסטית בלבד.
בזהירות המתבקשת יוער כי התרשמתי שהתובע מנסה להאדיר ולהעצים את תלונותיו ל עניין מידת תפקודו (יכולתו לעמוד זמן ממושך, יכולתו ללכת לים, לעסוק בספורט וכיו"ב) באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מידת נכותו והדברים אך פגמו במהימנותו שלא לצורך.
עוד התחמק מלהשיב על אירועים רפואיים אחרים שאירעו לו במהלך השנים שלאחר התאונה ואשר ביחס אליהם הציגה הנתבעת מסמכים רפואיים (לדוגמא מוצגים נ/6 עד נ/9) וגם היבט זה גרע ממידת מהימנותו.

לסיכום עדותו של התובע אציין כי ביחס לפרטי האירוע הייתה עדותה עמומה וכללית מאוד וכי בכל הנוגע להערכת מהימנותו אם לעניין האחריות ואם לעניין הנזק - שלא נתמך בעדים או בראיות נוספות - הרי שמצאתי לרחוש לו אמון מועט בלבד.

העד מטעם התובע: מר בסל מוראד
בפתח עדותו הסכים ב"כ התובע כי יימחקו מתצהירו של העד המילים "פרצה קטטה קטנה" ולא הוברר מדוע צוינו הדברים מלכתחילה בתצהירו. הרשום בתצהירו בטרם המחיקה הנ"ל ממילא לא עלה מלכתחילה עם הרשום בכתב התביעה ובתצהיר התובע - שלא ביקש לתקן את תביעתו בשום שלב של ההליך. התצהיר עצמו היה קצר ולאקוני ללא פירוט כלשהוא של הדברים מעבר לאמור לעיל.
חקירתו הנגדית הייתה קצרה יחסית ולא היה בעדותו התמציתית כדי לתרום באופן משמעותי לגרסת התובע. תשובותיו ניתנו באופן מסויג וזהיר וניכר היה כ י בשים לב לחלוף הזמן הוא אינו זוכר את הדברים במדויק והדבר מתקבל על הדעת.
ממילא היו הבדלים משמעותיים בין גרסתו ובין גרסת התובע באשר למיקום המורה (בכיתה או מחוצה לה) ולא הונח הסבר מדוע הדברים תוארו באופן שונה בתצהירו של התובע לעומת התצהיר של העד מטעמו.
עם זאת שני העדים ציינו כי נפילת התובע הייתה על רקע דחיפה של מי מבני הכיתה בעוד מתקיים שיעור בו המורה נוכח בכיתה או בסמוך לה ולנפקות הדברים אדרש בהמשך.

הימנעות התובע מהבאת עדים נוספים:
כפי שכבר צוין לעיל הרי שהתובע נמנע מלהעיד עדים נוספים הן בהיבט האחריות והן בהיבט הנזק ולדברים משמעות ידועה בכל הנוגע לחזקות שיש להחיל על התובע במקרה של הימנעות כזו .
עדויות לעניין הנזק - הגם שהתובע פירט בסעיף 26 לתצהירו כי הוריו ובני משפחה מדרגה ראשונה נוספים באו לעזרתו במשך תקופה ממושכת הרי שאף אחד מגורמים אלה לא מסר תצהיר מטעם התובע או התייצב למתן עדות.
לעניין האחריות - בשים לב לכך שהיו בכיתה תלמידים נוספים, לרבות התלמיד שהיה מעורב לכאורה באירוע, הרי שלא הונח הסבר מספק מדוע תלמידים נוספים או אותו תלמיד שהיה מעורב באירוע לא זומנו להעיד. אזכיר כי גרסת העד מטעם הנתבעת הייתה מונחת בתיק מזה זמן ובכל מקרה זמן רב לפני שמיעת הראיות בתיק (שנדחו לבקשת התובע למשך 10 חודשים תמימים).
הימנעות התובע מלהעיד עדים רלבנטיים מטעמו - לרבות באמצעות זימונם על ידי בית המשפט - פועלת לחובתו ומקימה חזקה כי אילו העדים היו מובאים והעדות הייתה נשמעת הרי שהיא הייתה פועלת לחובתו.

ראיות הנתבעת
10. מטעם הנתבעת הגיש תצהיר והעיד הכומר האדי מוסא - מורה ומחנך בבית הספר אלעין.
בתצהירו ציין העד כי הוא אינו יכול לזכור פרטים ביחס לאירוע משנת 2008 וכי הוא נסמך בין היתר על המסמכים שעומדים בפניו מהם לא עולה כי מדובר בתקיפה כלשהיא על ידי תלמיד אחר אלא בנפילה בלבד.
עוד ציין בתצהירו כי יש להניח כי היה עולה בידו לזכור אירוע חריג מסוג תקיפה של תלמיד על ידי תלמיד אחר בין היתר בשים לב לנהלים הנדרשים במקרה מסוג זה.
לעניין עצם קרות מקרה של נפילה בכיתה טען העד כי אין ביכולתו של מורה למנוע כל נפילה או תאונה המתרחשת בכיתה.

העד נחקר בפניי ביום 14.11.17.
בחקירתו בפניי שב העד וציין כי הוא אינו יכול לזכור דברים שאירעו כעשר שנים לערך לפני מתן עדותו ואולם התרשמתי כי הוא עושה מאמץ על מנת להשיב על שאלות ב"כ התובע באופן מלא ככל הניתן.
העד הסביר כי כלל לא היה נוכח בכיתה במועד האירוע מאחר ולא היה מדובר באירוע שהתרחש אגב שיעור אלא במהלך הפסקה בין השיעורים וכי למיטב זכרונו שמע על ההתרחשות מפי המנהל או גורם אחר אשר ביקש ממנו לגשת ולראות במה מדובר לאחר מעשה.
העד הסביר כי לא היה אמור להיות בהכרח בכיתה המדוברת במועד בו אירע האירוע המתואר מאחר והיה מדובר בהפסקה קצרה וכי הוא כמורה משגיח נוהג לסייר בין האזורים השונים שבתחום השגחתו לרבות מעבר בין הכיתות .
העד לא זכר פרטים לעניין מצבו הרפואי של התובע והטיפול שניתן לו באותו מעמד והדברים התקבלו על דעתי בשים לב למרחק הזמן בין האירוע ובין מועד מתן העדות .

לעניין הנתון מדוע הוא נרשם כעד לתאונה הסביר העד כי ככל הנראה מנהל בית הספר - שהוא הגורם החתום על הדו"ח - ציין את שמו מאחר והוא היה המורה המשגיח באותה עת ואולם לא ידע לומר זאת בוודאות. העד חזר והבהיר פעם אחר פעם כי הוא עצמו לא היה נוכח בעת האירוע ואף לא ידע לומר האם היה אמור ללמד באותה כיתה לאחר אותה הפסקה מתוארת.

הגם שהתובע בסיכומיו ביקש ליתן משקל רב לסתירות השונות שנפלו בגרסת העד לשיטתו או באי הדיוק בתשובותיו הרי שלאחר שמיעת העדות ממקור ראשון, לא נמצא בסיס של ממש לדברים . העד שהינו מורה בבית ספר, שתחת פיקוחו עשרות ומאות תלמידים מ די שנה , התבקש להשיב על אירוע שאירע תשע שנים וחצי לפני שמיעת עדותו. אך סביר בעיניי כי העד לא יזכור פרטים מדויקים ביחס לאותו אירוע ובעניין זה יש טעם של ממש בעמדת הנתבעת בדבר קיומו של נזק ראייתי , גם בהינתן שהתביעה הוגשה בלוח הזמנים הקבוע בדין.

זכירת הדברים העיקריים בלבד אך העניקה לעדותו מימד של אמינות ולא התרשמתי כי העד מנסה להתחמק ממתן תשובות וכו'. כמו כן העד הבהיר כי הוא עצמו לא מילא את טופס האירוע אלא מנהל בית הספר וכי הוא עצמו עיין במסמכים במסגרת ניהול ההליך וגם תשובות אלה התקבלו על דעתי ולא נסתרו בחקירתו הנגדית הממושכת .

עדותו הייתה בעיקרה עקבית וברורה ביחס לעיקריה ומכל מקום לא עלה בידי התובע לסתור את עדותו של העד מטעם הנתבעת או להציג נתונים שונים מאלה שהוצגו על ידי העד.
יוער כי לא ברור על מה מלין התובע ביחס לזיכרון העד מטעם הנתבעת בשים לב לכך שהוא עצמו הגיש תביעתו כשש שנים לאחר האירוע, ולא זכר בפרטי פרטים אירוע שארע לו עצמו ? על מידת המהימנות שמצאתי לייחס לגרסת התובע בעצמו כבר עמדתי לעיל.

11. בנוסף לעדות הנ"ל הציגה הנתבעת מסמכים רפואיים מזמן אמת ומסמכי הדיווח של בית הספר לאירוע (מוצגים נ/1 עד נ/5) .
עוד הציגה מסמכים הנוגעים לתאונות נוספות שאירעו לתובע לאחר האירוע נשוא התביעה בהיבטים הקשורים לסוגיית הנזק והמהימנות .

עיון במסמכים מזמן אמת או בסמוך לכך מעלה כי הדיווח שנמסר לצוות הרפואי בסמוך לאירוע הוא כי התובע נפל ונחבל בבית הספר . הנתבעת מפנה לכך שבמסמכים מזמן אמת צוין רק כי התובע נפל בבית הספר/הכיתה ונחבל ואין הם כוללים תיאור של קטטה או דחיפה.
לשיטתה יש לתת למסמכים אלה משקל רב בשים לב לכך שמדובר במסמכים אותנטיים מזמן אמת אשר על פי הפסיקה ומטבע הדברים יש לרחוש להם אמון רב יותר מאשר מסמכים הנערכים לקראת הליך משפטי.

12. ייאמר כבר עתה כי עמדת הנתבעת בעניין זה - העולה בקנה אחד עם הפסיקה הרלבנטית - מקובלת עליי.
ככלל, ובמיוחד בראי הזמן בתביעה מסוג זה המוכרעת כעשר שנים לאחר האירוע, בית המשפט ייטה ליתן משקל משמעותי יותר למסמכים רפואיים מזמן אמת להבדיל מתלונות מאוחרות יותר במסגרת נקיטת הליך משפטי. עיון במסמכים מזמן אמת מעלה כי אין בהם זכר לתקיפה או קטטה (כפי שהיה רשום בתצהיר העד מטעם התובע טרם מחיקת מילים אלה) אלא לנפילה בלבד.
גם במסמכי הדיווח של בית הספר אין זכר לקטטה לרבות המסמך המאוחר במקצת הנוגע להיעדרות התלמיד מבית הספר. לא הונח כל הסבר מדוע התיאור המופיע בכתב התביעה או הנטען על ידי התובע לא הופיע בשום מסמך רפואי או אחר מזמן אמת והדברים ברורים.

13. לעניין ההיבטים המשפטיים טענה הנתבעת כי אין אמצעי זהירות הנוגע לצוות החינוכי שיכול היה להינקט אשר היה מוביל למניעת המקרה בשים לב לכך שמדובר במקרה פתאומי ומהיר וזאת גם אם הייתה מתקבלת גרסת התובע במלואה .
הנתבעת טענה כי גם אם היו מוכחות הנסיבות להן טען התובע - שלטעמה לא הוכחו ועומדות בסתירה לתיעוד רפואי מהתקופה הסמוכה לאירוע - הרי שמדובר בפעולה שלא הייתה ניתנת למניעה על ידי מי מטעם הנתבעת.

עוד הפנתה הנתבעת בסיכומיה לפסיקה רלבנטית לטעמה לעניין היות הפגיעה משום אירוע פתאומי, יחידי , שלא ניתן למונעו ועתרה ליישמה על נסיבות המקרה בשים לב לעדות הצוות החינוכי אל מול הסתירות שנפלו בעדות התובע ובאי המהימנות שלעמדתה יש לייחס לגרסתו ביחס לאירוע ולשיעור הנזקים בעבר ובהווה.

בחינת האירוע הנטען בראי הראיות שהובאו, ולא הובאו, הפסיקה הרלבנטית והדין החל
14. ככלל, מקובלת עליי עמדת התובע כי הנתבעת חבה כלפיו בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כתלמיד ואין בדברים כל חידוש.
נראה כי גם הנתבעת אינ ה חולקת על עצם קיומה של החובה במישור העקרוני להבדיל מיישומה בתיק הקונקרטי שפניי. השאלה בתיק זה מתמקדת בשאלה אם עלה בידי התובע להוכיח את המסגרת העובדתית הנטענת על ידו ואם כן - האם יש באותה מסכת עובדתית כדי להקים אחריות בנזיקין, אם לאו ?
התשובה לדידי במקרה זה הינה בשלילה ביחס לשתי השאלות ואסביר.

עמידת התובע בנטל ההוכחה לעניין המסכת העובדתית הנטענת על ידו -
לאחר שמיעת מלוא הראיות אקבע כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי האירוע ארע באופן לו הוא טוען במישור העובדתי בכתב התביעה. כידוע, על התובע הנטל להוכיח את המסכת העובדתית לה הוא טוען מתחילתה ועד סופה. בנטל זה לא עמד התובע. הנתבעת התנגדה ל"התפתחות" גרסת התובע ועדיו מעבר לרשום בכתב התביעה מטעמים של הרחבת חזית, התנגדות שבחלקה אף התקבלה על דעת התובע (לדוגמא לעניין קיומה של "קטטה" בתצהיר העד מטעם התובע).
התובע טוען כי האירוע התרחש בזמן שיעור וכי המורה היה בתוך הכיתה או ליד הדלת או מחוץ לכיתה - שלוש גרסאות שונות אשר הועלו בכתב התביעה, בתצהירים ועדויות התביעה.
בחינה מדוקדקת של כתב התביעה והתצהיר מטעמו מעלים כי בשניהם טען התובע כי המורה היה בכיתה (או ליד הדלת) ושוחח עם תלמידים אחרים שהיו מחוץ לכיתה.
בתצהירי העדות הראשית התובע טען כי המורה היה בתוך הכיתה אך דיבר עם ילדים שהיו מחוץ לכיתה בעוד שהעד מטעמו טען כי המורה היה מחוץ לכיתה.
רק במועד חקירתו הנגדית טען התובע לראשונה כי המורה היה מחוץ לכיתה.

לעניין העד מטעם התובע הרי שהתרשמתי כי העד מתקשה לזכור את פרטי האירוע ולאחר שמיעת עדותו ובשים לב לכך שזכר פרטים מעטים בכלל הרי שהתקשיתי לתת אמון בגרסתו לפיה הוא זוכר כי המורה היה מחוץ לכיתה בזמן האירוע.
כבר עמדתי על הסתירות בין גרסאות עדי התביעה לאירוע הנטען, המחלישות את שתי הגרסאות גם יחד.

העד מטעם הנתבעת, שהוא המורה הרלבנטי לטענת התובע, אכן מאשר כי הוא לא היה נוכח בכיתה בעת האירוע הנטען ואולם גרסת המורה אינה תומכת בטענות התובע כפי שהועלו בכתב התביעה.
כך מאחר והמורה טוען כי האירוע התרחש בעת קיומה של הפסקה קצרה בין השיעורים השונים וכי השיעור עצמו עדיין לא החל. עוד ציין המורה כי הוא הגיע למקום על פי פניית המנהל או גורם אחר - עדות שלא הופרכה ולא נסתרה.
לכאורה ככל שהמורה היה בכיתה או בדלת הכיתה או מחוץ לדלת הכיתה הרי שהיה מצופה כי הוא יהיה הגורם הראשון מבין אנשי הצוות שיהיה מודע לאירוע ואולם לא הוכח כי כך היו פני הדברים.
התובע והעד מטעמו כלל לא התייחסו כלל להתנהלות המורה מיד לאחר פגיעת התובע והדברים כשלעצמם מעוררים תמיהה. לכאורה, ככל שלעמדת התובע המורה היה בתוך הכיתה או בסמוך אליה היה מצופה כי תהיה התייחסות ולו מינימאלי להתנהלותו/התנהגותו מיד עם קרות האירוע ואולם שני העדים מטעם התביעה מפסיקים את תיאור האירוע בפגיעת התובע באופן אחיד ללא כל התייחסות למאורעות שלאחר מכן למעט פינוי התובע לקבלת טיפול. הדברים מעוררים לכל הפחות תמיהה מסוימת.
לכך מצטרפים הנתונים המופיעים במסמכים הרפואיים מהם עולה רק כי התובע נפל בבית הספר ולא יותר מכך בכל הנוגע למסכת העובדתית הנטענת.
ביחס למסמכים שמולאו על ידי בית הספר הרי שככל שטענת התובע הייתה כי נפילתו הייתה אגב תקיפה מצד אחד התלמידים או דחיפה מצד אחד התלמידים האחרים - הרי שהיה מצופה כי הדברים יבואו לידי ביטוי בכתובים במועד התאונה או לאחריה עם התאוששות התובע ואולם הדברים לא נעשו.
עדות המורה לפיה לא היה נוכח בכיתה או בדלת הכיתה במועד האירוע אלא היה מדובר בהפסקה וש לא החל עדין שיעור במועד נפילת התובע, וכי הוא עצמו הגיע למקום לאחר הנפילה אם מחמת היותו מורה משגיח ואם מסיבה אחרת - לא נסתרה ולא הופרכה בחקירתו הנגדית.

15. משכך אין לי אלא לקבוע כי בשים לב ל:
המהימנות הנמוכה שיש לייחס לגרסת התביעה באשר למסכת העובדתית הנטענת בכתב התביעה אל מול עדות המורה מטעם הנתבעת ;
המסמכים הרפואיים והאחרים מזמן אמת אשר אף אחד מהם אינו מציג נתון בדבר "דחיפה" אלא נפילה בלבד והנפקות שיש לייחס להם ממרחק הזמן;
הימנעות התובע מזימון עדים רלבנטיים לרבות התלמיד שלטענתו דחף אותו;
הרי שלא עלה בידי התובע להוכיח את המסכת העובדתית הנטענת בכתב תביעתו לגבי אופן התרחשות המקרה או להעביר הנטל לנתבעת ועל כן דין התביעה להידחות מטעם זה .

אם הייתה מוכחת המסכת העובדתית הנטענת האם היה בכך כדי להקים חבות בנזיקין בנסיבות העניין ?
16. למעלה מן הנדרש אציין כי גם אם היה עולה בידי התובע להוכיח את המסכת העובדתית הנטענת על ידו הרי שעדיין לא היה בכך כדי להקים חבות בנזיקין כלפי הנתבעת והדברים ייבחנו מטעמי זהירות.
כבר ציינתי לעיל כי אין מחלוקת כי הנתבעת חבה בנסיבות העניין חובת זהירות כלפי התובע כתלמיד ואולם חובת זהירות זו אינה מוחלטת וכפופה לכל שאר ההיבטים ושלבי הבחינה הנדרשים ליישומה של עוולת הרשלנות לרבות קיומה של התרשלות המקיימת קשר סיבתי עובדתי ומשפטי לנזק.
זאת להבדיל כמובן מהסדר הפיצוי המגולם בביטוח תאונות תלמידים אשר אינו נדרש לאחריות או לאשם ואשר על פי עדות התובע כבר שולם לו.
שתי חוליות בשרשרת החיוב הנזיקי אינן מתקיימות לטעמי במקרה זה: ההתרשלות והקשר הסיבתי.

לשיטת התובע בעצמו בכתב התביעה ובתצהיר המורה היה בכיתה או עמד בדלת הכיתה ושוחח עם תלמידים שהיו מחוץ לכיתה ובכך לעמדת התובע לא התקיימה באותן דקות או שניות אותה "השגחה" או "השגחה מלאה" כהגדרתו המגלמת התרשלות ביחס לתלמידי הכיתה.
גם אם הייתי מקבלת את טענת התובע לעניין ההתרחשות באופן המתואר מדובר בסיטואציה אשר יכולה להתרחש מדי יום ומדי שעה ואין בידי לקבל הטענה כי מדובר בהתנהגות המהווה התרשלות. ברי כי מורה אינו יכול למנוע כל התרחשות הקורית בחדר הכיתה גם כאשר הוא נוכח בו. לדוגמא, האם היה עולה על הדעת לקבל טענה כי בשעה שמורה רושם דברים על גבי הלוח ועומד בגבו לכיתה לפרק זמן מסוים לא מתקיימת השגחה של המורה על הנעשה בכיתה ?
ברי כי התשובה לכך חייבת להיות שלילית.

האם מורה בגבו לכיתה גם בעת שהוא שוהה בכיתה ועוסק בתפקידו (לדוגמא רושם נתונים על גבי הלוח בגבו לכיתה ) יכול לפקח על כך שתלמיד כזה או אחר לא יקום ממקומו באותה עת ? האם מורה שפניו לכיתה יכול למנוע זאת ?
התובע עצמו לא הסביר מדוע קם ממקום ישיבתו במועד האירוע . לכאורה ככל שהתובע לא היה קם ממקומו הרי שלא הייתה יכולה להתרחש נפילה כלשהיא, בין שמעורב בה תלמיד אחר ובין שלא. ברי כי אין בכך כדי להטיל אשם על התובע אלא אך להראות כי מידת "ההשגחה" לה טוען התובע נושאת עמה פנים רבות ולא רק את רף ההשגחה הנוח לעניינו של התובע.
דומה כי רף "ההשגחה המלאה" הנטען על ידי התובע אינו אפשרי גם בעת שהמורה עומד עם פניו לכיתה ועל כן הצבת רף ההשגחה במקרה זה אינו סביר בעיניי בנסיבות העניין ואינו מגלה קשר סיבתי לנזק.

תוצאה זו לא רק שאינה אפשרית במובן המעשי לטעמי אלא היא גם אינה רצויה מטעמים של מדיניות משפטית. מורה בכיתה אחראי למספר נכבד של ילדים או נערים בגילאים משתנים. ברי כי ככל שהילדים צעירים יותר יהיה מצופה המורה לנקוט בהשגחה קפדנית יותר ואולם במקרה זה מדובר בנערים כבני 15 הלומדים בכיתה ט'. אין מדובר בילדים בגיל הגן או בית הספר היסודי וההשגחה הנגזרת מכך צריכה להיות בהתאם ולא מצאתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי ההשגחה במקרה זה חרגה מאמת המידה המצופה או הייתה בניגוד לנהלים (שלא הוצגו על ידו) .

17. יתרה מזאת: בפסיקה נקבע כי חובת ההשגחה בעת קיום שיעור בכיתה הינה אף פחותה ביחס למידת ההשגחה הנדרשת בעת ילדים מצויים בהפסקה כך שמקל וחומר הדברים נכונים ביחס למידת הפיקוח בנסיבות הנטענות בכיתת הלימוד .

בפסק הדין בעניין אורט הביע בית המשפט המחוזי את דעתו לעניין מידת ההשגחה הנדרשת לילדים בגיל צעיר אף יותר (בעת הפסקה) וקבע בסעיפים ל – ל"ב לפסק הדין כי:

"עוד יש לזכור, כי במועד האירוע היה המערער כבן 13. נקבע בפסיקה ש"מידת הפיקוח הדרושה היא פועל יוצא של הנתונים כגון: גיל הילדים, תנאי השטח, אופי העיסוק והסיכון הנובע ממנו, וכיוצא באלה..." (ע"א 715/79 דניאלי נ' אורט, פ"ד לה(2)764, בעמ' 771).
וכן: "ברור, כי מהות חובת הפיקוח, הלכה למעשה, ממדיה והיקפה משתנים בהתאם לנסיבות העניין ובהתאם לגילו ולתכונותיו של מי שנתון לפיקוח. ברור גם, כי אין דומה חובת הפיקוח הנדרשת בתוככי חדר הכיתה לזו שאותה יש לקיים בחצר המשחקים" (ע"א 310/89 אליהו כהן (קטין) נ' לנטוש ואח', פ"ד מו(1)402, בעמ' 405).
עוד מפנים אנו לע"א 4118/91 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי, בפיסקה 4 (24.4.1994):
"טענה זו אינה מקובלת עלינו. המדובר בתלמידי כיתה ח', אשר היו בעת המקרה בני 13- 14שנים. השעה אותה עת היתה שעת התארגנות לאחר שהתלמידים הגיעו למקום, ולא היתה צפויה כל סכנה מיוחדת שתצדיק מעקב או השגחה צמודים על התלמידים. לא נראה לנו, שלגבי תלמידים בכיתה ח' נדרשת השגחה צמודה כזו, ובפרט שהמורים נמצאו במרחק בו יכלו לשמוע כל קריאה שהיתה מופנית אליהם..."

עתירה לדיון נוסף על פסק הדין בעניין עזבון המנוח ארגמן ז"ל נדחתה במסגרת דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי (12.6.1996), שם כתב כב' השופט (בדימוס) א. מצא, בפיסקה 6:
"בהתחשב בגילאי הילדים, ובסוג הפעילות בה עסקו, לא נדרשה השגחה צמודה של המורים עליהם. ניתן לומר, כי הימצאות המורים בקרבת מקום, כשניתן בנקל לקרוא להם בשעת הצורך, קיימה את מידת הפיקוח הדרוש. ההימנעות מפיקוח צמוד היתה, כשלעצמה, סבירה, שכן היא איפשרה לילדים לעשות את המוטל עליהם באופן עצמאי וחופשי, בנסיבות בהן נראה רצוי לנהוג כך."

כמו כן יש לייתן את הדעת על כך שיש להבחין בין חובת הזהירות הנדרשת כאשר מדובר בתלמידים הנמצאים בחצר בית הספר, לעומת חובת הזהירות, הנדרשת ממורה בכיתה, ועיינו: ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802 עמ' 812:
"חובת הזהירות הנדרשת ממורה בכיתה אינה זהה בהיקפה לחובה אשר מורה יחוב בה מקום שהתלמידים נמצאים בחצר בית הספר, והחובה תרבה ותלך כאשר התלמידים נמצאים בטיול מחוץ לכותלי בית הספר. הכיתה היא מקום מוגן (יחסית), והסיכוי להיפגע פגיעה חמורה בעת ישיבה בכיתה הוא קטן..."

יתרה מזאת: בהעדר כל אינדיקציה שהיא בתשתית העובדתית שהונחה על ידי התובע ביחס לפרק הזמן על פניו התמשכו האירועים ולאופן בו נוסחו הדברים הרי שאפשר ויש טעם של ממש גם בעמדת הנתבעת שמדובר באירוע פתאומי, בודד, שלא ניתן היה למונעו. כאמור, התובע כאמור אינו מסביר מדוע קם ממקומו ככל שהיה מדובר במהלך שיעור על פי טענתו ומכל מקום אין טענה כי הדחיפה של אותו תלמיד אחר אירעה בעודו יושב במקומו.

משכך, וככל שאכן מדובר בשיעור אזי הן קימת התובע ממקומו במהלך השיעור והן דחיפתו של אותו אחר (שכאמור לא הוכחה ולא נתמכה במסמכים רפואיים ואחרים מזמן אמת) הינן בגדר אירוע פתאומי, יחידי, שלא היה בידי המורה למונעו גם אילו היה עומד במקומו בתוך הכיתה לשיטת התובע ו היו מוכחות כל יתר רכיבי עוולת הרשלנות הנטענים בנסיבות המקרה ועל כן לא ניתן להוכיח את רכיב הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת ובין הנזק.
הפסיקה העניפה בעניין זה מדברת בעד עצמה לרבות פסיקה שהוצגו על ידי שני הצדדים להליך.

ראו לעניין זה: ת.א. (מחוזי חיפה) 915/02 ק.ג. נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (פורסם בנבו, פסק דין מיום 28.11.07) שם מבחינה כב' השופטת וילנר בין תאונה הנגרמת ממעשה יחיד, פתאומי ובין אירוע שהוא תולדה של התנהלות נמשכת קודמת בקובעה בסעיפים 28-29 לפסק הדי ן כי:

"תאונה כ'הרף עין' הינה תאונה שנגרמת כתוצאה ממעשה יחידי, פתאומי, הגורם לנזק עוד קודם שיש בידי המורה המשגיח יכולת למנוע את המעשה. ראה:
"אפילו הייתה ההשגחה על התלמידים בלתי-פוסקת ואפילו היו התלמידים בכל רגע תחת עינה הבוחנת של המורה המשגיחה, לא ניתן היה למנוע תאונה שהיא תוצאה של דחיפה פתאומית. מטבעם של ילדים שאין הם לוקחים בחשבון את תוצאות מעשיהם והם עשויים בכל רגע להפתיע את חברם במעשה אלימות פתאומי "בצחוק". במקרה כזה תהיה השגחת המורה בלתי-מועילה אפילו יעמוד בקרבת מקום... אין מדובר כאן במשחק המצריך תכנון והכנה אשר אינו הפקוחה של המורה יכלה להפסיק, אלא במשחק המתחיל ללא הודעה מוקדמת וכולו אינו אלא דחיפה פתאומית של תלמיד את חברו" (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן פ"ד כח (2) 113, 117 (1971).
לא זהו המקרה שבפנינו - התובע העיד כי התלמידים שיחקו ביניהם בחפץ ומסרו אותו האחד לשני מספר פעמים טרם קרות התאונה. גרסה זו נתמכת בעדות החבר, כ. (פרוטוקול עמוד 65), ואף הנתבעת לא חלקה עליה. אדרבא, הנתבעת ייחסה לתובע אשם תורם בשל חלקו במשחק שהוביל לתאונה.
לפיכך, מאחר והחפץ פגע בתובע לאחר שהוא נזרק מספר פעמים, ברי כי הימצאותו של מורה משגיח בכיתה יכול היה למנוע את התרחשות התאונה על ידי הפסקת ה"משחק" עוד בראשיתו".

במקרה דנן אין טענה לפיה לאירוע הדחיפה הנטען, שלא הוכח, קדמה התנהלות קודמת כלשהיא שהיה בידי המורה לעוצרה מבעוד מועד או למונעה.

נראה לי כי רמת הפיקוח הנטענת על ידי התובע בסעיף 17 לסיכומ יו אינה נגזרת ממבחן של סבירות (מורה סביר או אדם סביר) בנסיבות העניין אלא מהנזק שנגרם לתובע תוך היפוך נקודת ההשקפה באופן שאבן הדרך הראשונה הינה לכאורה הנזק שנגרם וממנה ממשיך התובע וגוזר את שאר הנתונים וההתנהגות המצופה מהמעוול הנטען. מדובר בדילוג רעיוני ומושגי על יסודות בסיסיים והכרחיים בעוולת הרשלנות, יסודות בלעדיהם אין , החותרים תחת עוולת הרשלנות כולה. ברי כי עצם קיומו של נזק אינו מצביע בהכרח על התרשלות.
ההתרחשויות הינן התרחשויות שגרתיות, מצערות ככל שיהיו, של נפילה וקבלת מכה. ושוב יובהר: אין אני מקלה ראש בחבלה שנגרמה לתובע ובסבל שוודאי נגרם לו ולהוריו. ואולם, אין בעצם הצער - לו אני מניחה שותף גם הצוות החינוכי - כדי להכשיר את אותו דילוג רעיוני עד כדי הטלת אחריות בנזיקין בנסיבות העניין.

לעניין הפסיקה שהובאה על ידי ב"כ התובע בסיכומיו - לאחר עיון בסיכומי התובע ובפסיקה שאוזכרה בהם ככל שפורסמה במאגרים המשפטיים הרי שאין מדובר בפסיקה רלבנטית בעיקרה למקרה שבפניי ויש לאבחן בינה ובין המקרה דנן, לרבות לעניין המסכת העובדתית הנטענת ואפרט בקצרה.
יוער כי דומה שהתובע מנסה לאחוז במקל משני קצותיו: מצד אחד לטעון כי מדובר באירוע בזמן שיעור ומנגד להחיל חובת פיקוח מהסוג המקובל לעניין הפסקה או פעילות שאינה שיעור בכיתה.

לעניין ת.א. 8709-09-11 (המוזכר בסעיף 21 לסיכומי התובע) - ראשית, מדובר בפסק דין של בית משפט השלום בראשון לציון שאינו בו כדי לחייב בית משפט זה. שנית, באותו ענין דובר על אירוע שאירע במתחם הקפיטריה במהלכו לא הייתה נוכחת המורה התורנית.
כבר נקבע בפסיקה, וכבר צוטט לעיל , כי במועד הפסקה ובמקומות בהם יש צבר רב יותר של תלמידים מצופה כי תהיה השגחה רבה יותר מאשר בזמן שיעור. עוד נקבע באותו עניין כי המורה התורנית עזבה את המקום וההבדלים ברורים.
לעניין ת.א. 1828-01-10 (המוזכר בסעיף 22 לסיכומי התובע) - ראשית יצוין כי לא מצאתי שפסק הדין פורסם באופן המאפשר עיון מלא בו והתובע לא צירף עותק ממנו. שנית, מהציטוטים שהובאו על ידי התובע ביחס לפסיקה זו עולה כי מדובר במקרה בו היו מעורבים ילדים בני 7 בזמן הפסקה/מעבר בין כיתות. כבר הוסבר לעיל כי ככל שגיל הילדים צעיר יותר נדרש פיקוח רב יותר ועל כן בשים לב למסכת העובדתית הנטענת על ידי התובע - לא ניתן להקיש דבר מהפנייה זו.
לעניין האמור בע"פ 402/75 ודנ"א 2571/94 באשר לחובת הזהירות של מורה (סעיפים 23 ו - 27 לסיכומי התובע) - בעניין זה אין כלל מחלוקת ולעניין היקף הפיקוח המשתנה נדרשתי כבר לעיל .
לעניין ע"א 310/89 (המוזכר בסעיפים 24 ו - 26 לסיכומי התובע) - גם באותו עניין דובר על משחק שהתקיים במהלך הפסקה להבדיל מנסיבות המקרה שבפניי לשיטת התובע. באותו עניין דובר עוד על טיפוס על עץ - שהינו עניין שאורך יותר מאשר שניות בודדות - ונקבע כי היו יכולים להינקט אמצעי זהירות מתאימים למניעת פעילות זו. במקרה שבפניי לא הצביע התובע על אמצעי זהירות שהיה בידי המורה לנ קוט לשיטתו על מנת למנוע את הדחיפה המתוארת (אזכיר כי התובע בעצמו ויתר על הטענה שנרשמה בתצהיר העד מטעמו לפיה "פרצה קטטה").
לעניין האמור בע"א 715/79 (שאוזכר בסעיף 25 לסיכומי התובע, ואשר אליו הפנתה גם הנתבעת) - התובע מתאר כי באותו עניין דובר במעשה שהיה חוליה בשרשרת של מעשי אלימות ואשר התפתח באופן הדרגתי באופן שלעמדת בית המשפט באותו מקרה נוכחות מורה - שהיה עוצר מבעד הדברים להתפתח - הייתה יכולה למנוע הנזק. במקרה דנן אין רלבנטיות לקביעה זו מאחר ולשיטת התובע בעצמו מדובר באירוע יחידי של דחיפה ולא עלה בידי התובע להצביע כיצד "נוכחות" המורה היה בה כדי למנוע אירוע פתאומי מסוג זה.
לעניין פסיקת כב' השופטת וילנר בת.א. 915-02 (המוזכר בסעיף 28 לסיכומי התובע) - כפי שצוין לעיל , באותו מקרה דובר על משחק שהתפתח והתנהל מספר פעמים עובר לאירוע התאונה (זריקת קלמר שהתובע באותו מקרה נפגע מרוכסנו בעינו) ולא על אירוע חד פעמי ופתאומי להבדיל מענייננו. הבדלים עובדתיים נוספים נעוצים בכך שהיה מדובר בתלמידים בכיתה ה' אשר הושארו לבדם בכיתה לפרק זמן שהוגדר על ידי בית המשפט כ"ממושך". במקרה שבפניי לא מתקיימות אף אחת מהנסיבות המתוארות באותו עניין לרבות הגיל, היעדרות המורה מהכיתה כליל, משך הזמן ואופי האירוע.

הערה לעניין שיקולי המדיניות המשפטית הראויה -
18. גם בהיבט זה נחה דעתי כי דין התביעה להידחות וכי מדיניות משפטית ראויה תומכת בדחיית התביעה במקרה זה ולא בקבלתה. כפי שציין ב"כ הנתבעת אין מצופה כי המדינה בכובעה כמשרד החינוך תעמיד מפקח או שומר על כל ילד למניעת כל נזק שהוא. נזכיר כי המדינה אף הטילה חובה כללית לבטח את התלמידים מפני כל נזק במסגרת ביטוח תאונות תלמידים ללא בחינת סוגיה של אשם אח אחריות על מנת לוודא שתלמיד שנגרמה לו נכות לא ייצא כשידיו על ראשו. ואולם בין כך ובין הטלת אחריות מוחלטת ומלאה על כל אירוע שקורה במהלך שעות הלימודים מכוח עוולת הרשלנות - הדרך ארוכה.
ילדים, למרבה הצער של כולנו כהורים וכאחראים, מועדים, נופלים ואף נפצעים. לא כל תאונה וכל אירוע ניתנים למניעה וזאת גם כאשר הורה עומד צמוד לילדו, לא כל שכן במסגרת חינוכית. מניעת תאונות ממין זו אינה יכולה להיות מוחלטת בבית הספר כפי שהיא אינה מוחלטת גם בבית המגורים תחת השגחת ההורים .

לסיכום סוגיית האחריות:
19. מהמקובץ עולה כי התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את המסכת העובדתית הנטענת על ידו בכתב התביעה באשר לנסיבות המקרה ו/ או להעביר נטל ההוכחה לצד שכנגד בנסיבות העניין . כפועל יוצא מכך: דין התביעה להידחות.
בשים לב לתוצאה אליה הגעתי לא מצאתי להרחיב את היריעה שלא לצורך ולהידרש לטענות הנתבעת לעניין "אשמו של אחר" וכיו"ב.
למען הסר ספק כל יתר טענות התובע, לרבות להפרת הוראה חקוקה (שלא פורט מהי) - נדחות.

עוד שוכנעתי לקבל את טענת הנתבעת כי האירוע העובדתי , גם אילו היה מוכח כדבעי, אינו מקים אחריות בנזיקין בנסיבות המקרה על הנתבעת מחמת היות האירוע פתאומי ויחיד .

הנזק
20. משלא בוססה האחריות הנטענת הרי שאין אני נדרשת לדיון בסוגיית הנזק ואסתפק במספר הערות קצרות .
גם אילו הייתי נדרשת לסוגיית הנזק הרי שמדובר בנזק בערכים נמוכים יחסית בשים לאחוז הנכות שעניינו הגבלת התנועה ולתפקודו של התובע כפי שהשתקף מחוות דעת המ ומחה ושמיעת הראיות באשר לתפקודו, תחום הלימודים בו בחר לעסוק (חינוך גופני), וההלכות הקיימות לעניין פסיקת סכום גלובלי בלבד בסוג נכות בשיעור זה. לא התרשמתי כי תפקודו של התובע מוגבל באופן ניכר או באופן המתואר על ידו שהיה נחזה בעיניי מוגזם.

לעניין הנזק המיוחד - לא הובאה שום ראייה לעניין הנזק המיוחד שנגרם לתובע ולא הובאו מי מהוריו או אחיו להעיד לגבי רכיבים רלבנטיים לתקופה בה היה קטין ולעזרה שניתנה לו כמפורט בסעיף 26 לתצהיר התובע , הפסדי שכר והוצאות שנגרמו להוריו וכיו"ב. לא הונח כל הסבר מדוע נמנע התובע מלהציג עדים ונתונים אלה. עם כל הכבוד האמירה הלאקונית כי לא נשמרו קבלות אין בה די כדי לעמוד בנטל ההוכחה במיוחד בשים לב לסכומים הנתבעים.

ביחס לעתיד הרי שלא עלה בידי התובע להוכיח את שיעור הפסד ההשתכרות הנטען על ידו ומהימנותו הנמוכה פוגמת גם בהערכת רכיבי הנזק בעניינו. כמו כן לא ברור מדוע התובע על מגבלותיו הנטענות בחר ללמוד חינוך גופני דווקא והמסמכים הרפואיים שהוצגו ביחס לאירועים מאוחרים יותר לרבות עיסוק בספורט מדברים בעד עצמם.

רכיבי הנזק כפי שכומתו על ידי התובע בסיכומיו בכלל ההיבטים נראו בעיניי מופרזים ולא נתמכו בראיות. שיעור הנזק הננקב על ידי התובע בסיכומיו העולה על חצי מיליון ₪ אינו הולם את נסיבות התיק וזאת ללא קשר לסוגיית האחריות .

סוף דבר
21. התביעה נדחית.

22. לעניין ההוצאות - בשים לב למכלול נסיבות העניין ולזהות הצדדים, ובשים לב לכך שהתובע הגיש תביעתו בהיותו בגיר ובהתאם לשיקול דעתו שלו כעולה מחקירתו הנגדית, התובע יישא בהוצאות הנתבעת בשיעור כולל, מופחת (בשים לב לסוגיית הוצאות המומחים) , בסך של 5,000 ₪ שישולמו בתוך 30 יום מהיום , שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
הנתבעת תהא רשאית להגיש פסיקתא לחתימתי במקרה הצורך.

כמו כן יישא התובע ביתרת האגרה על פי התקנות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' אלול תשע"ח, 16 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.